למה שהעם יבחר את השופטים

לפני כמעט 15 שנה, ביוני 2008, הזמין אותי ידידי פרופ' מנחם בן־ששון להופיע כמומחה לתורת המשחקים בדיון בוועדת החוקה של הכנסת. בן־ששון הגיע מן האקדמיה ואליה שב, כשכיהן במשך שנים כנשיא האוניברסיטה העברית. אך באותם ימים הוא עמד בראש ועדת החוקה, שעסקה בשינוי ההוראות בחוק בנוגע לוועדה לבחירת שופטים, כך שבמקום רוב רגיל, יהיה צורך ברוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה כדי למנות שופט לבית המשפט העליון. כלומר, ההצעה הייתה לתת וטו לשופטי בית המשפט העליון, שהם שלושה מתוך תשעת חברי הוועדה.

לא היה זה מעמד משפטי, אך חשתי שכעד מומחה עליי להיזהר ולומר את האמת, כל האמת ורק את האמת. הסברתי לוועדת החוקה שתורת המשחקים, תחום מומחיותי האקדמית, מלמדת אותנו בבירור שמבנה הוועדה לבחירת שופטים מוטה מיסודו לטובת שופטי בית המשפט העליון החברים בה. מכיוון שכל השופטים מצביעים כאיש אחד, יש להם כוח רב בהרבה מאשר כל שלושה חברי ועדה אחרים שאינם מצביעים יחד. ליתר דיוק: על פי מדד כוח מקובל, שלושת שופטי העליון בוועדה שקולים לכמעט חמישה חברי ועדה אחרים.

לצערי, לא התנגדתי מספיק בחוזקה להצעה שהתקבלה, שאומנם נתנה וטו לשופטי בית המשפט העליון. על כן אני שמח מאוד לסגור מעגל עם יו"ר אחר של ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן מחבר ספר זה, שאולי יתקן כעת את מה שלא תוקן בזמנו.

צריך לומר באופן חד וחלק: בכל הנוגע לשופטי בית המשפט העליון, המכריעים בנושאים ערכיים, ביטחוניים ופוליטיים, אין מקום לבחירת שופטים על ידי שופטים. לא לחינם דרך בחירה שכזאת אינה קיימת כמעט באף מדינה מודרנית. אין זו דמוקרטיה אלא אוליגרכיה, שבה השרביט עובר מהאב לבנו הרוחני — ולעיתים, לפחות לפי השמועות והפרסומים בעיתונות, גם בתוך המשפחה הביולוגית.

אם מעוניינים בעירוב שופטים דווקא בהליך הבחירה, אסור שהם יהיו מקרב שופטי בית המשפט העליון, כדי למנוע אותו מצב של אוליגרכיה בפועל. בספר שלפניכם ח"כ רוטמן מציע רעיונות שעלו גם בדעתי, כגון שיתוף של שופטים בדימוס או שופטי בית המשפט המחוזי.

עד כאן באשר לשופטים. אך באותה ישיבת ועדה הבעתי התנגדות נחרצת ביותר לגבי שני נציגים אחרים בוועדה לבחירת שופטים — נציגי לשכת עורכי הדין. עניין אחד הוא מתמטי, אם תרצו: הצטרפות לא מאוד היפותטית שלהם לשלושת השופטים, יוצרת רוב להעביר כל שופט שירצו הנציגים הלא־נבחרים, חמישה מתוך תשעה. אבל עניין שני הוא העקרוני. לא ייתכן, כך אמרתי, שעורכי דין יקבלו כוח כה רב, בפרט כאשר ללשכת עורכי דין יכול להיות ניגוד עניינים אל מול שופטי בית המשפט העליון. ההתנגדות שלי הייתה כה חריפה, עד שכשיצאתי מחדר הוועדה ניגש אליי יושב ראש הלשכה ומחה על דבריי.

אך התנגדותי איתנה גם היום. גם אם חברי הלשכה החברים בוועדה אינם אלה שמופיעים בפני שופטים, הרי חבריהם והמקורבים להם אכן מופיעים, והבעיה החריפה של ניגוד העניינים שרירה וקיימת. ובנוסף, אין שום סיבה מלכתחילה שתהיה לדעתם יתרון מהותי: בית המשפט העליון מכריע בסוגיות עקרוניות וערכיות, ובזה אין להם כל יתרון על פני כל אדם אחר.

שני שינויים הכרחיים חייבים אפוא להיעשות, כפי שמדגיש גם חבר הכנסת רוטמן בספר שלפניכם: אסור שהשופטים ישלטו במינוי השופטים, ואין לנציגי לשכת עורכי הדין כל מקום בהליך הבחירה. כיצד בפועל צריכה להיות בחירת השופטים? חבר הכנסת רוטמן מציג כמה אפשרויות בספר וראוי לבחון אותן בקפידה. ייתכן שוועדה מיוחדת של הכנסת שתהווה נציגות פרופורציונלית של כל חלקיה תוכל להיות פתרון ראוי, ואפשר שפתרונות אחרים הם שצריכים להתקבל. לתורת המשחקים יש מקום של ממש בשיקולי בניית המנגנונים האלה, וכדאי יהיה שבדיונים בוועדות הכנסת ייעזרו בתובנות שעלו מן המחקר בתחום. אך השיקול הערכי הוא העיקר: שופטי בית המשפט העליון, החורצים גורלות, צריכים להיבחר בידי נציגי העם.

לפני סיום אתייחס לרתיעה של חלק מהאנשים מ"פוליטיקאים" וממעורבותם בהליכים שכאלה. נכון, פוליטיקאים אינם מושלמים, אבל כך היא הדמוקרטיה: לא מושלמת, אך היא גרועה פחות משאר שיטות הממשל. בלי פוליטיקה אין דמוקרטיה, ובכל מקום שאנחנו מגרשים את נבחרי הציבור, אנחנו מזמינים על עצמנו עריצות. לכאן התגלגלנו, ומשם עלינו להישמר. היוזמה לשינוי שיטת בחירת השופטים, שהספר שבידכם מסביר אותה היטב, מחזירה את התקווה שנוכל לחזות סוף סוף במערכת משפט וצדק מתוקנת יותר כבר בשנים הקרובות.

1 פרופ' ישראל אומן הוא מומחה לתורת המשחקים, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005.