למות ולהרוג בשביל מדינה (רב־תרבותית)

ספר זה עוסק במדינה ובמוות. שתי השאלות המרכזיות שהוא דן בהן הן מתי רשאית מדינה לתבוע מאזרחיה למות למענה במלחמה, ומתי רשאית מדינה לתבוע מחייליה להרוג את חייליה של מדינה אחרת במלחמה.

המשפט של כל מדינה בעולם מקנה מקום מרכזי לערך קדושת החיים. זאת במשפט החוקתי, במשפט הפלילי, בדיני הנזיקין ובהוראות דין אחרות. כך נוהגות גם אמנות זכויות אדם רבות. אבל מה שעולה מהספר הזה הוא שמדינות מקפידות על הערך של קדושת החיים בעיקר כשמדובר בפגיעה בחייו של אדם אחד על ידי אדם אחר. כשמדובר בפגיעה קולקטיבית בחיים, כלומר פגיעה על ידי המדינה בחיי אזרחיה בדרך של שליחתם למלחמה, ופגיעה על ידי המדינה בחיי חייליהן ואזרחיהן של מדינות אחרות במלחמה, מסתבר שמעמדו של ערך קדושת החיים הרבה פחות חזק. המלחמה מכוונת לעשיית "מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים", כתב אריך מריה רמרק. במאה ה־20 התחוללו מאות מלחמות בינלאומיות ומלחמות אזרחים, שבהן מתו מאות מיליוני חיילים ואזרחים. אבל לא אחת הפוליטיקאים ששלחו את החיילים אל מותם היו פסיכופתים גמורים (במלחמת העולם השנייה נהרגו בהנהגתו של אדולף היטלר כ־חמישה מיליון חיילים גרמנים), או חסרי אחריות במובהק (במלחמת העולם השנייה נהרגו בהנהגתו של ראש הממשלה הידָקי טוג'ו למעלה משני מיליון חיילים יפנים), או חדלי אישים גמורים (במלחמת העולם הראשונה נהרגו בהנהגתם של הצאר ניקולאי ואשתו הצארינה אלכסנדרה 1.7 מיליון חיילים רוסים).

יתר על כן, כפי שעולה מהספר הזה, לא אחת כדי להכשיר את המלחמות שהם יוזמים, מנהיגים פוליטיים מפיצים שקרים גסים. ואם ניתן היה לקוות שהבירוקרטיות המדינתיות, בראש ובראשונה הבירוקרטיות הצבאיות, יעמדו בדרכם של מנהיגים כאלה ויבלמו אותם, מסתבר לא אחת שהבירוקרטיות האלה מאוישות על ידי בני אדם שהם מוגי לב (גם אם הם לובשי מדים) ואופורטוניסטים.

פוליטיקאים מצליחים לגרום למותם של חיילי הצבא שלהם וחיילי הצבא של מדינה אחרת משום שהם פועלים בדרך כלל בחיקה של תרבות לאומית מפותחת, המחנכת את אזרחי המדינה, החל מיומם הראשון, שחיים ראויים הם אלה שבהם אדם מקריב את חייו למען מדינתו. הנכונות של חיילים למות במלחמה היא מופע — נדיר? — של ניצחון התרבות על הטבע. הטבע מורה לכל ייצור חי לפעול באופן הממשיך את חייו. אבל התרבויות הלאומיות של מדינות מכַוונות בני אדם למות במלחמות, והן מצליחות בכך באופן שאינו יכול שלא לעורר השתאות. הנכונות של חיילים למות במלחמה היא אפוא עדות לכוח המכונן העצום של תרבויות לאומיות. (מופע דומה מתרחש כאשר אב רוצח את בתו "להגנת כבוד המשפחה". הטבע מורה לאב לשמור על חיי בתו, ואפילו להקריב את חייו שלו להצלת חיי בתו. התרבות מורה לאב לרצוח את בתו. התרבות גוברת על הטבע).

גם בהיעדרה של תרבות לאומית מפותחת, בני אדם מפתחים במהלך חייהם רגשות פטריוטיים, רגשות של אהבה, למקומות ולתרבות שהם גדלים וחיים בהם. אבל בני אדם המוכנים לסכן את חייהם במלחמה מתוך רגשות כאלה כמעט אף פעם אינם שואלים עצמם אם במקביל לאהבה שלהם למדינתם, המדינה שלהם, כלומר הפוליטיקאים העומדים בראש מדינתם, אוהבים אותם. אם היו שואלים, התשובה שהיה עליהם להשיב לעצמם לא אחת היא שהפוליטיקאים אוהבים קודם כול את עצמם, ורק אחר כך את אזרחי המדינות שלהם, דבר המתבטא לא אחת, בין השאר, בקלות הדעת הנוראה שבה נוהגים פוליטיקאים בחייהם של חיילי מדינותיהם. בדומה לכך, בניגוד למכתם המפורסם של קרל פון קלאוזביץ, ש"המלחמה היא המשך של המדיניות", בני אדם המוכנים למות במלחמה כמעט אף פעם אינם שואלים עצמם אם הם מזדהים עם המדיניות השולחת אותם אל מותם.

פוליטיקאים היוזמים מלחמות מצליחים לגרום לאזרחיהם למות במלחמות לא רק משום שהם נסמכים על תרבויות לאומיות המכוונות אל המוות, אלא גם משום שעומדים לרשותם אמצעי פרופגנדה מדינתיים רבי־עוצמה, וגם משום שהעיתונות והתקשורת של החברה האזרחית, כמעט בלא יוצא מהכלל, מתגייסות לתמיכה במהלכיהם של פוליטיקאים היוזמים מלחמה. עם זאת, צריך להודות שמקדמי הפרופגנדה ואנשי העיתונות והתקשורת מצליחים במפעלותיהם, בין השאר, משום שלא אחת התשובה לשאלה אם מלחמה היא מלחמת הגנה עצמית או מלחמת ברירה אינה חדה וברורה, וניתן למצוא בה פנים לכאן ולכאן.

כפי שעולה מספר זה, מה שעוד מסייע לפוליטיקאים לגרום לאזרחי מדינותיהם למות במלחמות הוא היכולת המוגבלת של בני אדם לחשוב כהלכה, והצורך של בני אדם שאחרים יחשבו ויחליטו בשבילם. (מקורו של צורך זה בכך שהתרבות — בניגוד לגנטיקה — פתוחה, כלומר מאפשרת יותר מפעולה קבילה אחת, והוא מסביר מגוון של תופעות, החל מהסגידה לכוכבים של התרבות הפופולרית וחיקוי אורחות החיים והטעמים שלהם, דרך ההשתקעות של בני אדם בדתות ובכתות והמשיכה המוגבלת של הליברליזם של האוטונומיה, ועד ההיכפפות לשליטים רודנים).

מה שעוד מסייע לפוליטיקאים לגרום לאזרחי מדינותיהם למות במלחמות הוא הגיל הצעיר של חיילי צבא החובה, כלומר החסר שלהם בניסיון חיים ובידע. יתר על כן, עניינים של מלחמה מחייבים מטבעם סודיות, ולא אחת גם הטעיה, ולכן היעדרו של ידע איכותי הוא משהו טבוע במצבים של יציאה למלחמה, מה שלא אחת מקשה אפילו על בני אדם בוגרים ומנוסים להגיע למסקנות הנכונות. ומה שמסייע לפוליטיקאים לגרום לחיילי מדינותיהם להרוג במלחמות הם הרוע והתוקפנות הטבועים בבני האדם (דברים שגם בקיומם אנחנו ממאנים להודות במידה מספקת).

בנסיבות האלה, אלו מבין אזרחיהן של מדינות היוצאים נגד מלחמות יזומות, מלחמות שאינן מכוונות להגנה עצמית (בדרך של פעולה פוליטית או סרבנות גיוס) צריכים ליהנות מהערכה עמוקה ומאסירוּת תודה גדולה מצד אזרחי מדינותיהם על החשיבה האוטונומית שלהם, על אומץ הלב שלהם, ועל הנכונות שלהם לצאת נגד מה שמקובל באופן נרחב. אבל כמעט תמיד דעת הקהל גומלת להם רע, והמשפט מעניש אותם.

ספר זה עוסק במצב קיצון — המוות. באופן ספציפי, הספר עוסק במצב שבו אדם נתבע למות בשביל מדינה ולהרוג בשביל מדינה. ההתבוננות במצב הקיצון הזה מאפשרת להבין כמה מהמאפיינים שלנו כבני אדם וכאזרחים: יכולות החשיבה שלנו מוגבלות; יש לנו כמיהה לעדריות; הרמה האינטלקטואלית והרמה המוסרית של ההנהגות הפוליטיות שלנו נמוכות; אנחנו נתונים בשבי של פרופגנדות מדינתיות; הבירוקרטיות המדינתיות כמעט אף פעם אינן אמיצות ועצמאיות דיין; כמעט אף פעם לא נוכל לסמוך על העיתונות ואמצעי התקשורת שיצילו אותנו; בני אדם רבים מדי הם אופורטוניסטים; מעט מדי בני אדם הם בעלי חוסן מוסרי; לא אחת אנחנו גומלים רעה תחת טובה; אנחנו מאדירים ערכים נאצלים כמו קדושת החיים ואוטונומיה, אבל גם מסוגלים לוותר עליהם במהירות ובלא הנד עפעף; קיים פער נורא בין הערכים המוצהרים שלנו לבין האופנים שבהם אנחנו פועלים; אנחנו מבינים עד כמה אין שיעור לסבלם של הורים שכולים, אלמנות, יתומים, אחיות ואחים שכולים, וחברים שכולים, ואנחנו גם מבינים עד כמה אין שיעור לסבלם של פצועים ונכי גוף ונפש, אבל אנחנו גם יוצרים את סוגי הסבל האלה שוב ושוב בערלוּת לב מוחלטת ובחוסר רגישות נורא.

הספר הזה גם שופך אלומת אור על היחס שבין הלאומיות היהודית לבין הליברליזם הישראלי. מזה שלושה עשורים, מאז שני חוקי היסוד של 1992 (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק) אנחנו רגילים לחשוב על ישראל באמצעות הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית". הנוסחה הזו מציגה את הלאומיות היהודית ואת המשטר הדמוקרטי־ליברלי של המדינה כשני קטבים פחות או יותר שווי כוח, שבמתח שביניהם צריכים להתנהל חיינו. ביטוי להצגה זו ניתן למצוא גם בספרות המשפטית הנרחבת שעסקה בנוסחה. אבל מה שעולה מהספר הזה הוא שההצגה הזו מטעה. הלאומיות היהודית (הפועלת בשזירות הדוקה עם הדתיות היהודית ובתמיכה אהדדי עם הדתיות היהודית) והדמוקרטיה הליברלית אינם שני קטבים שווי כוח בחייה של ישראל. הקוטב של הלאומיות נהנה מדומיננטיות ברורה, והדמוקרטיה הליברלית יכולה להתקיים רק במידה שהלאומיות מוכנה לסבול זאת ולהותיר לה מקום. בניסוח אחר, הדמוקרטיה הליברלית היא האיבר החלש, המתגונן, הנדרש להסברים, המתנצל, הנאבק על מעמדו, בין שני איברי הנוסחה.

בישראל התקיימה, החל מראשית עצמאותה, שורה של מלחמות, וגם הפעלה מתמשכת של הצבא בשטחים, בעזה, ובלבנון. למרבה הצער, הדברים דלעיל חלים גם על מלחמותיה של ישראל, ובעשורים האחרונים בעיקר על הפעילות הצבאית של המדינה בשטחים ועל הפגיעה האלימה באזרחי המדינה בדרך של פעולות טרור כחלק ממעגל הדמים הבלתי־נגמר שבין ישראל והעם הפלסטיני.

* * *

המוות הוא עובדה ביולוגית. כל אורגניזם חי מסיים את חייו במוות. באופן שאינו מפתיע, כל תרבות (ובכלל זה כל דת) מסדירה באופן מפורט ועשיר את הממדים השונים של המוות. עובדה זו מהווה מקור עניין קבוע לחוקריהן של תרבויות. אבל ברגע שמדובר במוות שמדינה תובעת מאזרחיה (התביעה למות והתביעה להרוג במלחמה), מתעוררות בעיות תאורטיות ומעשיות קשות. קיימת ספרות תאורטית עשירה העוסקת בסרבנות של חיילים להשתתף במלחמה שהם מתנגדים לה פוליטית או מצפונית. קיימת גם פסיקה עשירה של בתי משפט הדנה במצבים האלה. אבל הן הספרות התאורטית והן הפסיקה מניחות מדינה ליברלית חד־תרבותית. ואולם כל המדינות בעולם הן רב־תרבותיות, מבחינה זו שהאוכלוסייה שלהן מורכבת מיותר מקבוצה לאומית אחת, ו/או מיותר מקבוצה דתית אחת, ובנוסף לכך האוכלוסייה של כל המדינות בעולם מורכבת מקבוצות אתניות רבות (מהגרים, שבטים, עמים ילידים, וכולי). במדינה רב־תרבותית, קבוצה תרבותית השולטת במנגנוני המדינה עשויה לתבוע מחיילים למות ולהרוג במלחמה מכוחה של תרבות שהחיילים אינם משתייכים אליה. אני רוצה לטעון שכזה הוא מצבה של ישראל.

ישראל היא מדינה רב־תרבותית. אוכלוסייתה מורכבת מיהודים חילונים, יהודים דתיים, וערבים. כאשר סרבנות גיוס נדונה בספרות התאורטית ובפסיקה של ישראל, ההנחה היא שמדובר בסרבנות על רקע פוליטי ו/או מצפוני. ואולם בספר זה אטען שהמצב הישראלי הולך ונעשה כזה שבו מקור ההתנגדות של חיילים למות ולהרוג במסגרת שירותם הצבאי צריך להיות לא רק התנגדות לפוליטיקה של הממשלה, או פגיעה במצפונם של החיילים, אלא גם חוסר הזדהות עם התרבות שבשמה תובעת המדינה מחייליה את המוות וההרג. בעשורים האחרונים שאלת הסרבנות התעוררה בישראל בעיקר בהקשר של השירות בשטחים. אטען שהרבה ממה שקורה בשטחים זה חמישה עשורים מוּנע על ידי קבוצות דתיות משיחיות וגזעניות, שגם אם הממשלה אינה מזדהה עם תפיסת העולם שלהן, היא מופעלת על ידן ותומכת בהן באופן יום־יומי באמצעות הצבא, המשטרה, המנהל האזרחי, ומנגנוני מדינה רבים אחרים. אטען שכאשר המדינה תובעת מחיילים חילונים שירות בשטחים היא תובעת מהם מוות והרג בשמן של תאולוגיות דתיות שאינן מהוות חלק מהתרבות שהחיילים משתייכים אליה, ולו במקצת. אטען אפוא שחיילים כאלה צריכים ליהנות לא רק מהגנתה של הדוקטרינה של אי־ציות אזרחי (העוסקת במצבים של מחלוקת פוליטית עם הממשלה) ומהגנתה של דוקטרינת סרבנות המצפון, אלא בראש ובראשונה מהגנתה של הדוקטרינה הליברלית של הסובלנות — סובלנות כלפי מה שאני מכנה "סרבנות מכוח תרבות", היינו סרבנות שבה חייל מסרב לשרת משום שהשירות יתבע ממנו עשיית מעשים מכוחה של תרבות שאינה בשום אופן חלק מתרבותו, כלומר מזהותו ומאישיותו. בניסוח אחר, אטען שבשמה של הדוקטרינה הליברלית של הסובלנות, המדינה צריכה לשחרר משירות בשטחים חיילים חילונים המסרבים לשרת משום שהם אינם מזדהים עם התאולוגיות הדתיות המכתיבות לממשלה ולצבא הרבה ממה שקורה בשטחים.

סובלנות פירושה אי־התערבות באמונות ובמעשים הנתפסים כמגונים מבחינה מוסרית. הסובלן מסוגל להפעיל אמצעי כפייה כנגד האמונות והמעשים, ואולם הוא סבור שישנם טעמים חזקים המצדיקים הימנעות מכך, כלומר טעמים שמכוחם יש לאפשר לאמונות ולמעשים להמשיך להתקיים, למרות מה שנתפס על ידו כגנאי שבהם. למשל, ההכרה בתפקיד המרכזי שממלאה התרבות בעיצוב הזהות של בני האדם (זהות במובן של קטגוריות התודעה שבאמצעותן קולט אדם את העולם ופועל בעולם) גורמת למדינות ליברליות להיות סובלניות כלפי פרקטיקות תרבותיות של קבוצות מיעוט החיות בטריטוריה שלהן, אף שהפרקטיקות האלה נתפסות כפוגעות פגיעה קשה במושכלות־יסוד ליברליים.

מצב קרוב מתקיים זה כארבעה עשורים בדין הפלילי של מדינות המשפט האנגלו־אמריקאי. על פי דוקטרינת "ההגנה התרבותית", כאשר אדם מועמד לדין פלילי, ואולם מסתבר שפעל במסגרת ההבנות התרבותיות של קבוצת המקור המיעוטית שלו, הנאשם עשוי לזכות בהפחתה משמעותית של ענשו, ולעתים אפילו לשחרור מהרשעה. בספר זה אטען שלא רק הדוקטרינה הליברלית של הסובלנות, אלא גם הדוקטרינה המשפטית של ההגנה התרבותית, צריכה לעמוד לרשות חיילים חילונים המסרבים לשרת בשטחים.

הפירכה המעשית של טיעון הסובלנות וטיעון ההגנה התרבותית היא שמעמדו של הליברליזם בישראל הולך ומתערער בהתמדה, וגם אם הטיעונים האמורים נכונים מבחינתן של התאוריה הליברלית, התאוריה של הרב־תרבותיות, והמשפט, לא יימצא במוסדות המדינה של ישראל, לרבות בתי המשפט, מי שיהיה מוכן להפעיל את העיקרון הליברלי של הסובלנות ואת הדוקטרינה של ההגנה התרבותית בנסיבות של השירות בשטחים. יתר על כן, הסיכוי שבית משפט ישראלי יחיל את הדוקטרינה הליברלית של הסובלנות או את דוקטרינת ההגנה התרבותית לטובת חיילים חילונים המסרבים לשרת בשטחים הוא בגדר הלא־קיים גם מהטעם הנוסף, שאם יכיר בית המשפט בלגיטימיות של סרבנות השירות בשטחים, הוא יכפור בשקר הישראלי הוותיק מכולם: שישראל שוהה בשטחים בלית ברירה, ולא מכוח החלטה פוליטית שניתן להתנגד לה, היינו ההחלטה שעדיף להמשיך בכיבוש ובביסוסו של מפעל ההתנחלות בחסות הכיבוש מאשר לחתור להשגת שלום עם העם הפלסטיני.

הבעיות הקשות שמעוררת הרב־תרבותיות של ישראל הוכרו זה מכבר ונדונו בהרחבה בספרות המחקרית. ספר זה מאיר את בעיותיה של הרב־תרבותיות הישראלית מזווית שאין חשובה ממנה: המפגש שבין המצב הרב־תרבותי לבין התביעה מחיילים למות ולהרוג. בכל אחד משני המצבים הקיצוניים ביותר שאדם יכול להיקלע אליהם במהלך חייו — הצורך להקריב את חייו והצורך להרוג אדם אחר — חייל חילוני ייתָבע לפעול מכוחן של תאולוגיות דתיות שאינן, אפילו לא במקצת, חלק מהעולם התרבותי שלו.

בדומה לכך, ואולם על דרך ההיפוך, ההגות הליברלית ופסיקת בתי המשפט באשר להצדקות שבשמן רשאיות מדינות לתבוע מאזרחיהן מוות והרג במסגרת שירותם הצבאי, נכתבות בחיקה של תפיסת העולם של ההומניזם החילוני. ואולם בישראל חיים אזרחים שאינם מזדהים עם תפיסת העולם הזו, למשל אזרחים דתיים. בשביל האזרחים האלה, ההצדקות שההגות והפסיקה הליברליים מספקות למוות ולהרג הן צרות מדי. אזרחים אלה סוברים שהמדינה רשאית, ואולי אף צריכה, לתבוע מחייליה מוות והרג בנסיבות החורגות מאלה המוכרות על ידי ההומניזם החילוני, למשל בנסיבות של כיבוש טריטוריה דתית־לאומית, והמשך ההחזקה בה.

שום פעילות אנושית אינה הומניסטית יותר מפעולתם של רופאים. הם מצילים אותנו ממוות בטרם עת, ומאפשרים לנו להמשיך לחיות וליהנות ממה שהחיים מסוגלים להציע. עפר אני לרגלי הרופאים, אבל אני מבקש לעשות בספר הזה באמצעות מילים את מה שעושים הרופאים באמצעות הרפואה: להציל בני אדם ממוות.