למכירה חיים

1. חדר משלה

בלוויה של בעלה היא לא הצליחה להיפטר מתחושת ההקלה על מותו.

הדמעות שטלטלו את גופה בגלים, ביטאו את הבושה והכעס. היא רצתה להקיא, אבל ההקלה מנעה ממנה.

כן, היא היתה גם מרוסקת וגם המומה, מוות פתאומי בגיל ארבעים ושבע, דום לב במרכז הסלון, תופס אותך לא מוכנה. לא מוכנה להתאלמן בגיל ארבעים ושש, לא מוכנה להרגיש הקלה מאי־קיומו בחיים שלה.

היא רצתה לרקוד, הגוף שלה כל הזמן משך אותה למעלה, דגדוגים ליטפו את גבה התחתון. לנוע בחן. לפרוש ידיה לצדדים, לחייך, לפרפר ולרקוד. היא שנאה את עצמה יותר מתמיד כשהבן שלהם, חמיה ושני הגיסים הורידו את בעלה עטוף בתכריכים אל הבור הטרי. רגבים עסיסיים הוטלו עליו והיא חשבה עד כמה האדמה כאן יפה וטובה.

אולי היתה צריכה לשרוף את הגוף שלו ולפזר את האפר בים? הם דיברו על הדברים האלה מדי פעם, בשיחות אינטימיות, בייחוד כשהילדים גדלו. זו היתה הדרך שלהם, ביחד וכל אחד בנפרד, להסתגל למצב שבו הם יישארו לבד, בלי ילדים בבית.

היא היתה זו שיזמה את סוג השיחות האלה, הוא ענה לשאלותיה והמשיך לדבר ולדבר, והיא נותרה מאזינה ושותקת.

זה התחיל בשאלה שלה: מי נראה לך ימות קודם, אני או אתה? ואם אני, כמה זמן ייקח לך להכניס שוב אישה לחיים שלך? לא סתם זיונים, אני מדברת על קשר, על אהבה. והיא תגור כאן? או שתמכור את הבית? תעברו אליה? תתחתנו? מה, נראה לך שאי־פעם תתחתן שוב כולל הכול?

בהתחלה הוא היה עונה לה ב"כן", "לא", "אולי". וגם ב"מה יש לך עם כל השאלות האלה?" ואז משהו היה פורץ מתוכו. סיפור מהודק, מוכן, בנוי היטב. גם הוא חשב על השאלות האלה.

אם היא תמות קודם, זה תלוי מתי, אבל נניח שבשנים הקרובות כשהוא לפני גיל חמישים, אז כן. הוא ירצה אהבה. האמת שגם בגיל שבעים ושמונים, למה לא? יש גיל לאהבה? אין סיבה להישאר לבד בחיים האלה. אם זה היה קורה היום, נניח, אז קודם הוא היה מזיין, מפרק את האבל, מפרק את עצמו.

היא נחרה בבוז. נראה לך שיש לך כוח לזיין ככה כמו בגיל עשרים וחמש?

הוא הישיר אליה מבט ואמר — בגיל עשרים וחמש לא ידעתי מה שאני יודע היום.

היא צחקה בפראות.

בפעם אחרת היא שאלה אותו איך.

הוא ישר ענה לה — קרמטוריום. שרפה. ים.

חד וחלק. רק לא באדמה. תישבעי לי.

היא נשבעה, והוא התעקש שתהיה רצינית. היא הרצינה, שמה יד על הלב, אמרה לו — אני נשבעת.

הוא רץ והביא נייר מהמדפסת, אמר לה לחתום, היא נרעדה.

"די מאמי, זה מפחיד אותי. אם תמות נפזר אותך בים, סבבה?"

צורה לה ולהבטחות שלה. אם הילדים היו יודעים מזה, הם היו מתעקשים. שני דעתנים, אידיאליסטים, מלח הארץ הם גידלו. בן ובת, שנתיים הבדל. גיא משתחרר עוד חצי שנה, נגה התגייסה לפני חודש. קודם לכן היתה שנה במכינה.

היא התחננה בפניה שלא תלך למכינה. בשביל מה היא צריכה את זה, בשביל מי היא חייבת להוכיח את עצמה כל הזמן? הם לא אחראים שם, הנה, תראי את אסון נחל צפית. בשביל מה את מבזבזת שנה מהחיים שלך? לא עזבה אותה. כמו רוטוויילר נעצה שיניה בבשר בתה הצעיר.

אמא. די. אני החלטתי. אני יודעת מה אני רוצה.

שוב נחרה בבוז. אומרת לעצמה שהיא חייבת להפסיק עם התכונה הזאת, ולא מצליחה שלא לדרדר את האבנים במורד היחסים שלהן. אין לך מושג מה את רוצה — היא מטיחה עוד אבן בפניה.

מביטה בה עכשיו, נתמכת בחבר שלה ופתאום היא קולטת שכולם ארוזים בקבוצות־קבוצות, נתמכים, ורק היא — אי בודד.

בעלה אמר על עזיבתה של הבת למכינה שזה טוב, יהיה להם זמן לבד. והיא נכנסה לחדר השינה שלה וסגרה את הדלת.

עוד כשהילדים היו קטנים היא דרשה לעצמה חדר משלה, כמו שהיה אצל ההורים שלה. חדר לה, חדר לו, חדר לבן, חדר לבת.

בהתחלה הוא נרתע, נבהל, אבל משנוכח שהמרחק ביניהם מקרב, שהיא יוזמת אינטימיות, מזמינה אותו אליה, מארחת אותו בחדר שלה — הוא נרגע.

אחר כך גם סיפר לחברים, המליץ להם לאמץ את השיטה. זה בסדר להפסיק לישון ביחד, איפה כתוב שבני זוג חייבים לישון באותה מיטה?

הרי לכל אחד מהם הרגלי שינה כל כך שונים. היא חייבת חושך ומחנק כדי לישון טוב, חלונות סגורים ללא טיפת אור. השינה שלה קלה, כל רעש מעיר אותה ומותיר אותה הלומה, חסרת אנרגיה והורס לה את כל היום. והוא ישן מלא אוויר, החלונות פתוחים גם בחורף, ישן מת. מעולם לא התעורר לילדים בלילה, לא כשלגיא בקעו שיניים, לא כשלנגה היו כאבי גדילה.

לאכול.

היא מתה לאכול עכשיו. לדחוף כל מה שנמנעה ממנו במשך עשורים, כשגזרה על עצמה גִזרה נערית. לא שזה הצליח לה מי יודע מה. הירכיים התעבו מעט, הבטן השתפלה וקו המותן אבד. כשישבה בשירותים היתה מביטה איך הבטן התחתונה מסתירה את הערווה, כשהיתה מסיימת ונעמדת, הבטן חזרה למקום. שארית רופסת קטנה עוד בצבצה, לא משהו שתחתוני מחוך לא יכולים לסדר, אבל היא שנאה תחתוני מחוך. היא יכולה לאכול עכשיו הכול וזה בדיוק מה שהיא תעשה.

פסטות. כמה היא השתוקקה למנה של פסטה טובה ורותחת, לרוטב שיותיר בה סימנים. ולחם טרי של מאפייה, היא לא הצליחה להיזכר מתי אכלה לחם. מאכל בסיסי. שלוש אותיות. לחם. רוק החל להיקוות בחלל הפה שלה והבן שלהם התחיל לקרוא קדיש, לצד הגיסים והאבא של בעלה, המנוח.

היא לא הפסיקה לנעוץ בו עיניים. בחמיה המזדקן. היא הביטה בו ואמרה לעצמה שהיא מטומטמת, כזאת מטומטמת. היתה צריכה להביט בו יותר, לתת עליו את הדעת, זו הרי הצצה לעתיד לבוא, הם כולם דומים שם: בעלה, האחים, האבא. אחד לאחד. איך היא לא ראתה את זה בא? איך לא קלטה שברבות השנים הוא יהיה העתק של אבא שלו? האהבה עיוורה אותה, זה איך. סימאה כל דבר, סנוורה את דמויות המשנה בסיפור שלהם, והרי אבא שלו היה שם כל הזמן הזה — מקריח, מעלה משקל, מאבד מגבריותו.

נורא מתחשק לה להתקרב לאח הצעיר, זה שנראה כמו בעלה בתקופה שהכירה אותו וללחוש לו להביט טוב־טוב באבא שלו, שזה העתיד.

זה היה לך מול הפרצוף כל הזמן הזה, היא מלמלה לעצמה.

היא נזכרה איך זה התחיל, ההזנחה העצמית. בהתחלה הפסיק לרוץ, אחר כך העלה בשר, אבל רק בבטן ובמותניים. מאחור נראָה נערי כמו תמיד. והשיער שאיבד ובסוף התייאש ועשה קרחת ברוס ויליס שהבליטה לו את העיניים הכחולות, העיניים החודרות שמפילות נשים, כמו אבא שלו. גבר נאה, קוראים לזה. מוותרים להם על הקמטים, השומן, השיער הלבן, ההזנחה, רק בגלל זוג עיניים כחולות.

פעם אחת, כששכבה מתחתיו, היא פקחה עיניים ולא הסירה מבטה מהבטן שלו. עיניו היו עצומות, מרוכזות בעונג הפיזי, גופו נע בה קדימה ועוד קדימה, מפלס דרכו בה, ראשו מוטה לאחור ורק הבטן פרצה לצדדים, לפנים, איימה להישפך עליה.

פעם הילדים עשו לכבודם ערב שקופיות. הם סיימו לאכול ארוחת ערב ובמקום להתפנות כל אחד אל מאחורי דלת החדר שלו, הם כינסו את כולם מול הטלוויזיה למצגת הפתעה.

הפתעה היתה מילה מדויקת. היא כמעט שלא נשמה אל מול השקופיות שבהן הופיעה. רזה, צעירה, קו המותן שלה חייך אליה — צר וחטוב. היו לה שרירים דקים, מפוסלים בזרועות, עור שזוף, לחיים סמוקות, שיער ארוך, חי וגולש. מחייכת.

היה לה גוף ארוך, גבעולי וגמיש.

בעלה אהב את השינויים שהגוף שלה עבר, הוא העביר את אצבעותיו על קימוריה וצבט את ישבנה, מה שגרם לה להרגיש שמנה. הוא נצמד אליה מאחור בזמן ששטפה כלים או ארגנה את הבית ולחש לה שהגוף העסיסי שלה מגרה אותו. היא הדפה אותו בעלבון, סיננה, אתה קורא לי שמנה.

זה הצחיק אותו.

היא אמרה — אם תבוא מישהי צעירה ממני בחמש שנים, אני לא מדברת איתך על ילדה בת עשרים ושבע, כן? מישהי בת שלושים ושמונה ככה, עם גוף של לפני גיל ארבעים, אתה תשכח ממני.

והוא אמר — אם נראה לך שמה שמעניין אותי זה גוף, אז את לא מכירה אותי אחרי כל השנים האלה.

אבל אותה זה עניין. הגוף. הבשר, הקמטים, הכבדות, איטיות חילוף החומרים, שערות לבנות שצצו גם בערווה, גם בבית השחי. היא נזכרה איך בגיל ההתבגרות שנאה שיער, היתה הראשונה שגילחה בבית השחי, ויום אחד נשארה בבית כשהוריה היו בעבודה, הסתגרה בחדר האמבטיה עם זוג מספריים וגזרה "שם למטה".

את הדבר היחיד שהשתוקקה לו — זוג שדיים מלאים, סמל נשי מובהק — לא קיבלה. ירושה מאמה דלת החזה.

"כשתהיי אישה, את תודי על זה שאת לא צריכה להיות עבד לחזייה."

אמא שלה, שהיתה סקנדינבית גבוהה ורזה, הסתובבה בקיץ בגופיות, נטולת חזייה.

איך שהם יֵצאו מבית הקברות, בדרך הביתה, היא תבקש מגיא שיעצור לה רגע במאפייה, היא תיכנס לשם, תקנה לעצמה ג'בטה ובייגלה גדול עם שומשום וזעתר, כמו בעיר העתיקה בירושלים. ותאכל ותשמין בשקט. תזדקן בשקט. אלמנה.

זה מה שהיא? בהגדרה, כן. המילה הזאת שיש לה ריח נפטלין ומראה תחרה שחור של יותר מדי סרטי מתח זולים, זה מה שמגדיר אותה עכשיו.

סבתא שלה התאלמנה בגיל חמישים ושלוש ונראתה ונהגה כאלמנה, הבגדים הכבדים, השחורים, אנחות הכאב המעושות, הסרבנות ליהנות. היא נראתה בגיל חמישים ושלוש כבת שבעים.

הלוויה הסתיימה והיא לא תזכור ממנה כמעט דבר. בטח נראתה לכולם אבלה, מטושטשת מתרופות הרגעה. על כדורים. עכשיו יחזרו הביתה, יגיעו אנשים, והבית על הפנים. הכול קרה מהר, כאילו למישהו היה דחוף להביא אליו את בעלה. זבנג וגמרנו.

הילדים לא היו בבית באותו יום. גיא היה אמור לצאת חמשוש וביטלו לו ברגע האחרון בגלל כוננות. נגה דווקא חזרה, אבל הלכה לישון אצל חברה. היא כמובן עשתה לבתה פרצופים, סובבה את סכין ה"רגשי" היטב. את באה פעם בשבועיים. לא רואים אותך. ואת הולכת לישון בחוץ.

היא לא אמרה "לישון אצל חברה", אלא "בחוץ", מפזרת ניחוח זנותי למעשה בתה. למה היא רעה אליה ככה? הרי אמא שלה נתנה לה חופש, ללכת לישון אצל מי שרצתה, גם אצל בנים, זו היתה המתירנות הסקנדינבית שלה. והיא ההפך, הנזק שהיא עושה במודע ליחסים שלה ושל בתה רק מחריף. היא רואה את הסדקים גדלים, את יסודות הבית מתנודדים, ולמרות זאת היא ממשיכה ביתר שאת. ככל שהיא מנסה לחזק את אחיזתה, נגה מתחמקת ממנה יותר ומתרחקת. אפילו לא הגיעה לאכול איתם צהריים בשבת, אף שהבטיחה שתבוא.

הם אכלו שניהם, בשקט. הוא לעס ברעש שעצבן אותה והיא כרגיל סיימה לפניו וחיטטה בעזרת קיסם בשיניה. הם שתו יין אדום, היא מצאה עונג ומפלט ביינות. אמרה לעצמה שזה קשור לגיל שלה. משהו השתחרר בה עם השתייה והיא מזגה לעצמה עוד כוס וכך גם לבעלה, ואחר כך עוד כוס לעצמה, ובעלה סימן לה שהספיק לו והיא שתתה עוד כוס. כבדות פשטה בה, זה זמן טוב לישון צהריים. היא קמה לפנות את הצלחות והוא תפס את פרק כף ידה, היא מעדה עליו, ישבנה בחיקו. ולא קמה. לא כמו תמיד, כשהוא עושה לה את זה והיא מתנערת ומתרחקת, הפעם נותרה לשבת. זה היה היין. זה היה הזמן. צהרי השבת, ציוץ הציפורים, השקט העירוני.

יושבת עליו, בטנו חוסמת מעט את קרבתם, גופו התרכך אליה, שלה גם. הם הצמידו אפים וחייכו, נוגעים עם השיניים. זה לא היה מיני, זו היתה קרבה פשוטה.

הוא לחש לה — אולי תזמיני אותי לחדר שלך?

היא קמה, פינתה את הכלים, מעט מתנודדת, מלמלה — אני גמורה, חייבת לישון איזה שעה, אני אקרא לך אחר כך.

הוא אמר — טוב. אני מחכה לך בסלון. אל תיתני לי לחכות יותר מדי. זה לא בריא בגילי.

היא אמרה — מה? ואם הייתי אומרת לך שלא בא לי, מה היית עושה? היית כותב לאיזו מישהי, הולך לחפש?

הוא אמר — מה יש לך?

היא אמרה — לא יודעת. שואלת. מתעניינת.

הוא שתק. פנה ממנה, התחיל ללכת. היא אמרה לו — היי, תראה רגע.

הוא הפנה את מבטו והיא התפשטה. חושפת מולו את מה שהפכה להיות.

הוא בלע את הרוק, זרק אליה מבט שואל.

היא אמרה לו — זה מה שיש.

הוא אמר — אני אוהב את מה שיש.

היא לא האמינה לו.

הוא צעק לעברה — אז מה את אומרת?

היא צעקה בחזרה — תן לי שעה, אני גמורה. אני אפילו לא אתלבש.

היא שמעה אותו צוחק.

החושך העיר אותה בבהלה. היא לא זכרה איזה יום זה היה, ואם ישנה לילה ועכשיו בוקר, או נרדמה בצהריים ורק ערב של אותו יום. ההבנה הגיעה לאט מדי, העירום שלה הזכיר לה סופית.

היא לבשה תחתונים וחולצה ויצאה בשקט מהחדר, היא תגיד לו שכבר לילה, אין לה חשק עכשיו, היא תתקשר לנגה ותנזוף בה. די, יש גבול.

בחצי הדרך לסלון, היא ראתה.

*

גיא פתח את הדלת והם נפלטו פנימה, כל אחד לפינה אחרת של הזירה.

נגה והחברות לחדר של נגה. גיא והחברים בסלון.

המשפחה של בעלה הוציאו קופסאות משקיות סופר והתחילו לסדר כיבוד ובקבוקי שתייה, מישהו אמר שצריך לארגן ערמה של כיסאות פלסטיק. היא הלכה לחדר האמבטיה ונעלה את עצמה מבפנים.

התפשטה. הורידה את המכנסיים ונותרה בתחתונים. פתחה את הארון שמתחת לכיור, העיפה משם דברים, נו, איפה זה? פתחה את הארון של המגבות, הכול כל כך מבולגן. היא מצאה.

התחילה למרוח רצועת שעווה אחת על הרגל ומשכה. רצועה ועוד רצועה. מורטת את השערות ברגליים שלה, מקדימה, בצדדים ומאחור. הגב שלה מכופף קדימה, והיא רוכנת ומורטת, רוכנת ומורטת. שתי הרגליים, קו המפשעה, בתי השחי, מעל השפה, בין הגבות. היא לא מסוגלת לסבול את עצמה עוד רגע מוזנחת כל כך, חייבת למרוט. חייבת להיפטר מזה. היא שומעת את ההמולה מבחוץ, אנשים שאלו את גיא איפה אמא והוא אמר — בטח הלכה לישון.

אבל לישון היא לא תצליח, היא עמדה מתחת לזרם המים באמבטיה, חלקה משערות וניסתה לבכות.

המים שטפו את הפנים שלה, נכנסו לה לתוך הנחיריים ולאוזניים, היא השתעלה קצת, נתנה לזרם להתחזק ולשטוף את העיניים. זה כאילו שאני בוכה, היא חשבה. היא שפכה מעט שמפו לכף היד, והכניסה לתוך העיניים, שיצרבו. והן צרבו, הן צרבו מאוד. העיניים שלה האדימו ושרפו. מגיע לה.

מתחת לזרם המים עלו גם המחשבות, מתחרות זו בזו מי תהיה חזקה יותר. אחת מהן ניצחה. היא מכירה את המחשבה הזאת מפעם, השתוממה מעט שהיא עדיין אצלה, שלא נעלמה עם השנים. כנראה שמחשבות לא הולכות לשום מקום. וזאת שהיתה פעם כל כך חיה ומשקלה כבד עליה, הגיעה כאילו כלום, כאילו לא עברו השנים שבהן התעוררה איתה וישנה איתה וחלמה אותה. מחשבה על לגור בארץ אחרת. בעיר אחרת. ולמחשבה הזאת היו הסתעפויות של מחשבות קטנות יותר.

יש לה עוד סיכוי להינצל. הזדמנות, במיוחד עכשיו, שהרי היא לבד. גיא ונגה לא זקוקים לנוכחות הגיאוגרפית שלה, היא בת ארבעים ושש, זה הזמן. זה הזמן לתקוע רגל בחריץ בין הקיר לדלת הנטרקת. היא תתמקם בניו יורק והכרך יעטוף אותה. היא תהיה אחת בתוך ההמון, רגליה ישוטטו בניו יורק של מעלה ובניו יורק של מטה. היא אוהבת את עשן הרכבת התחתית שעולה מן הכבישים, את הבייגל בפינת הרחובות עשרים ושתיים והשדרה השביעית, היא תשוטט עם סיימון וגרפונקל באוזניות, תשכור דירת חדר בדאונטאון, ברחוב שיש לו שם ולא מספר. לאפייט או ברום או צ'יימברס. או אחד מהרחובות הצדדיים יותר, כמו: וורן, מורי, פארק. היא מיקמה את עצמה שם, בין הסיטי הול לגראונד זירו. בניינים נמוכי קומה, מדרגות חירום מעטרות את הקירות החיצוניים, חנויות קטנות ומסעדות משפחתיות מתחת לדירות. השכונות שבהן הצטופפו היהודים שהיגרו ממזרח אירופה, שטייטעלים עתיקים, היא יכולה לחוש את הרוחות שלהם ושל האינדיאנים, שם היא תנהל את חייה.

בחורף היא תביט בשלג הרך, נופל בשקט, אורות חג המולד ישתקפו בחלונות הגדולים של הדירה. בקיץ תצפין לסנטרל פארק, תספוג שמש, אולי תטוס לשבועיים לקליפורניה ביולי, או שתעשה גיחה לארץ. גיא יבוא אליה כשישתחרר, ניו יורק תפורה עליו, נגה תתנתק ממנה סופית.

השקט של השכונה הקטנה שבה הם מתגוררים צורם לה באוזניים, לשקט יש צליל כואב. ברירת המחדל לגור בעיר, אבל בשכונה מרוחקת ושקטה, היתה פשרה מרירה עבורה. היא אמרה אז לבעלה, כשהתלבטו איפה לקנות, שזה או במושב או בלב העיר הסואנת, שכל האפשרויות של אמצע הן פשרות של אנשים בינוניים. בעלה אמר שהמשפט הזה מתמצת את כל מה שרע בה, שזה תמיד אצלה שחור־לבן, אין אפור, אין צבע. ההתכתשות ביניהם היתה קשה, היא לא הסכימה לוותר והוא התבצר בעמדתו. "זה העיקרון," הוא הטיח בה. "בכלל לא אכפת לי איפה נגור."

"אז אם לא אכפת לך, בוא נגור בעיר. אני צריכה קפה מתחת לבית, AMPM פתוח באמצע הלילה, אני צריכה גלריות והופעות מחתרתיות במרתפים, הליכה של שלוש דקות לים, אני חייבת להיספג בין אנשים, שקט לא טוב לי."

הוא החריף עמדות, אמר לה — אז בואי נעבור למושב.

היא התריסה — יאללה, בוא.

יודעת שאין סיכוי שיסכים לגור במשק של ההורים שלו. אחד הדברים הראשונים שסיפר לה עליו כשרק הכירו, היה הרצון החזק שלו לצאת מהמושב. הוא לא יהיה כמו כל "הדור שני האלה שבונים בתי מפלצת בשכונות הבנים". הוא יהיה זה שיוצא, שמרתך את כבלי השרשרת. היא התעייפה ראשונה, הרימה ידיים, נתנה לו להוביל, להחליט, להגיד את המילה האחרונה. נגררת אחריו כמו בת־עשרה מרדנית בחיפוש דירות, כמה שנאה להיות לידו אז.

בסוף היא בחרה דירה שיש בה מספיק חדרי שינה לכולם. לגיא ונגה שהיו בכיתה ב' ובגן. לו. ולה. זו היתה הפעם הראשונה שדרשה חדר לעצמה והוא אמר לה שזאת דרך ילדותית להעניש אותו.

פשרות.

המעבר לחדר משלה ריגש אותה. בעלה עמד מהצד והביט בה מקננת. קונה אביזרים וחפצים רק עבורה, מעצבת את חדרה לפי סגנונה האישי, מסדרת נרות ובדים רכים, נושמים, עסוקה בטיפוח המקום שלה.

הוא כעס, והזעם הילדותי שלו הצחיק אותה.

אתה כזה ילד קטן — היא סיננה לעברו, מחייכת, בעוד הוא שעון על משקוף דלת חדרה החדש, נראה אבוד.

הוא הטיח בה מילים קשות, היא לא זוכרת אותן היום, ואז אמרה לו — מה אתה עומד שם בעונש? בוא תיכנס.

הוא הפנה אליה את הגב והלך משם, לעומק הדירה שיום אחד יתמוטט בה וימות.

ניו יורק תהיה טובה אליה. היא סגרה את זרם המים, יצאה והתנגבה, תחושת ההקלה רק גברה והמחשבות על הגשמת חלום ניו יורק גרמה לה לרצות לצרוח. היא סכרה פיה בכוח, חייכה לדמותה במראה וצרחה בלי קול וצחקה בלי קול. הרגל נתקעה בחריץ שבין הקיר לדלת הנטרקת ומשקל גופה דחף אותה ופתח אותה לתקופה חדשה בחייה.

היא יצאה מחדר האמבטיה בעיניים אדומות, שורפות מהשמפו. יחפה, בשיער רטוב, העור שלה חלק, היא לבשה בגדים רכים. נושמים.

יש אנשים בדירה שלה, הם מחלקים לה אוכל ומבטי רחמים. היא זורקת מבט לעבר גיא שיושב עם חברים בסלון, הם קמים, מפנים לה מקום, שואלים אותה אם היא רעבה. היא אומרת — גיאצ'וק, תכין לי כריך עם פסטו ומוצרלה ועגבנייה. מישהו אחר, מבוגר, עומד בפינת האוכל, הוא אומר לה — תשבי, תשבי, אני אכין לך. היא בכלל רצתה לבקש מגיא שיכין לה ג'וינט, אבל התביישה.

היא מביטה סביבה, היא שונאת את הדירה הזאת, מהרגע הראשון. מתביישת שהיא צריכה להכניס אליה אנשים, מנחמים. הם יגידו: באנו לנחם, היה צריך לנחם אותנו, איזה עולב. מישהי תצחק.

זה לא נכון שרק היא רואה את החסרונות. הם בולטים. הסדקים הארוכים בפינות הקירות, מאיימים שכשתהיה רעידת אדמה, הבניין יקרוס. כתמי הידיים שלהם על הקירות, כל שנה בעלה הבטיח לסייד. מילים ריקות. הבטחות פורחות. התריסים בחלון הגדול בסלון שחורים, היא שונאת תריסים, כמה פעמים דמיינה איך היא תולשת אותם ומחליפה את החלון בפרופיל בלגי, מקשטת באדניות גרניום, בעציצים ובפרחים. הפרטים הקטנים.

היא כל כך כעסה עליו שאילץ אותה לגור כאן. שכונה טובה, אנשים במעמד סוציואקונומי גבוה, אין בית בלי עוזרת. בחדר שלה היא התקינה פרקט, לפחות זה.

ההוא שהציע להכין לה כריך התיישב לידה עם צלחת ואמר — תאכלי, תאכלי. מקווה שיצא בסדר. היא מכירה אותו, זה קולגה של בעלה, היא ראתה אותו בכמה הזדמנויות. היא ממלמלת תודה וסליחה ואוכלת. הוא אומר — תאכלי, מה סליחה? הכול בסדר.

יש לו ריח חזק של אפטרשייב, גוף של אתלט, אחד כזה של מרתון תל אביב, אולי גם מרתון ברלין. עולה בה בחילה והיא לא מצליחה להבין אם זה מהרעב או ממנו. הוא לא זז ולא מדבר, לפתע אומר לה — איך ככה פתאום, ובכזה גיל? ודווקא הוא ששמר על עצמו כל כך.

מילים ריקות.

מישהו אחר מתיישב מהצד השני שלו ודוחף אותו עליה, כמו במושב אחורי של אוטובוס, צידי הגוף שלהם נוגעים, גיא מלכסן אליה מבט, היא מסמנת לו עם העיניים, מתרוממת בפתאומיות והם נמרחים על הספה. שייגמר הסיוט הזה. פרץ צחוק, החברות של נגה יוצאות מהחדר שלה. תעופו מכאן.

היא ממהרת לחדר שלה, רגליה היחפות נמסות בפרקט. סוגרת. נשכבת על המיטה ומתקשרת אליו.

היא לא רגילה לצליל שמתקשר, רק לווטסאפים והודעות ביניהם, אבל היא חייבת, גם אם אין בזה היגיון, כל היגיון — לשמוע את הקול שלו. עכשיו.

המכשיר מצלצל ומצלצל, היא יודעת שהוא לא יענה לה ומתכוונת לסגור ואז היא שומעת את הקול שלו.

— הדס?

— היי.

הקול שלה רועד.

— היי. מה קרה? למה את מתקשרת עכשיו?

— מייקל.

היא עומדת לפרוץ בבכי. מבטאת את השם שלו.

— מה? את נשמעת לא טוב.

— הוא מת. גיל מת.

— מה? מה, מה, גיל? גיל מת?

— כן.

— ממה? מתי?

— אתמול. דום לב בסלון. חזרנו לפני שעה מהלוויה.

— אני בשוק.

— אני יודעת.

— אני, אני לא יודע מה להגיד לך.

— אני באה אליך.

— לא, זה לא רעיון טוב, בייב.

— אני חייבת לצאת מכאן, אין לי אוויר.

— תשמעי רגע, לכי תעשי סיבוב מסביב לבניין, תשאפי אוויר. אני צריך רגע להבין מה אני מרגיש עכשיו, טוב?

— טוב.

— את תהיי בסדר?

— לא.

— כן, בייב, את תהיי בסדר. אני אתקשר אלייך אחר כך.

מישהו דפק על הדלת שלה, היא סגרה את המכשיר וניגבה את העיניים. הדלת נפתחה, הראש של גיסה, אחיו הצעיר של בעלה, הציץ. הוא שאל אם היא בסדר וחייך חיוך שאמר שברור שהיא לא. הוא כל כך דומה לבעלה כשהיה בגיל הזה, בן כמה גיסה בכלל? היא סימנה לו להתקרב, לשבת לידה על המיטה.

— בן כמה אתה כבר, נועם?

— שלושים ושבע.

— נכון, נכון, יש ביניכם עשר שנים הבדל.

— מה קורה? איך את?

מבט של רחמים.

— אתה יודע כמה אתה דומה לו? זה מפחיד.

חיוך.

— אני יודע וזה באמת מפחיד.

— כל כך טוב לך, נועם.

— טוב לי?

— טוב לך, טוב לך. אתה צעיר, גמיש כזה.

צחוק

— גמיש כזה, הדס?

— נו, תראה אותך, אתה כמו כל הילדים האלה שלא יודעים עדיין שיש שם חיים בחוץ.

— אני חושב שאני יודע שיש שם חיים בחוץ.

— בן אדם בן ארבעים ושבע לא אמור לקרוס ככה בסלון ולמות.

— אולי כי כבר לא היה לך אכפת ממנו, אז הוא הרים ידיים.

היא שתקה ונשמה עמוק. נועם קם מהמיטה שלה כאילו נשכו אותו. הוא נעמד והחליק את כפות ידיו הארוכות על מכנסי הג'ינס שלו. מיישר קימוטים בלתי נראים.

הוא אמר — סליחה, ממש סליחה, הדס.

היא אמרה — לא, אתה צודק. אני הרגתי את אח שלך.

זה נשמע לה דרמטי מדי, אבל היא היתה חייבת להרגיש משהו, להצליף בעצמה.

הוא אמר — די, הדס. לא התכוונתי, בואי למטה, אבא שלי רוצה לדבר איתך.

היא אמרה שאין לה כוח, שהיא רוצה להישאר כאן, שיעזבו אותה עכשיו, שיגיד לשוקי לבוא אליה לחדר. ונועם אמר — די, הדס. ולא זז. הוא המשיך לעמוד ולהביט בה, כאילו מכוח המבט תוכל לקום, לצאת, לראות אנשים. היא הביטה בו מביט בה, זה היה בעלה ממש, בימים הכי טובים שלהם, כשהפסיקה לכעוס עליו על הדירה שבחר להם ועל העבודה שהרחיקה אותו ממנה ומהילדים ועל האגואיזם שלו. בתקופה שבה נתנה לעצמה להתרכך אליו, משהו שאמא שלה אמרה לה יום אחד, וטלטל אותה מבפנים, חרט בה הבנה. "תהיי טובה אליו." זה היה משפט כל כך קצר, אבל הטון בו נאמר והמבט שאמא שלה נתנה בה כשאמרה אותו, מבט רך, מציף אהבה נקייה — חלחל בה. והיא לקחה את המילים האלה ויישמה אותן. תהיי טובה אליו. נועם לא זז, היא קמה מהמיטה והתקרבה לעברו, האוויר ביניהם היה דחוס, היא ידעה שזה לא בסדר, כמו עם נגה, שהיא מטיחה בה מילים שהיא מצטערת עליהן מראש בטרם נאמרו, גם עכשיו, היא כבר הצטערה על מה שהיא עומדת לעשות. מוטענת בחרטה היא צמצמה את המרחק ביניהם, נצמדה אליו בחיבוק מבקש נחמה והוא כרך זרועותיו סביבה, לוחש לה שהוא מצטער על מה שאמר והיא מטיחה בו — אתה שונא אותי, נועם, תמיד שנאת, דרוכה לשמוע את תשובתו שמיהרה להגיע, מתנשמת: איזה שטויות, הדס, אני לא שונא אותך, תפסיקי. היא היתה יכולה לשכב איתו עכשיו, לא היה אכפת לה, הכול כבר הרוס, ממוטט, מרוסק. החיים שלה מתחילים מחדש, בכל מקרה. היא דחפה אותו ממנה.

מייקל צריך לחשוב איך הוא מרגיש עם מה שקרה. עם מותו הפתאומי של בעלה. היא הטיחה אגרוף בקיר והיד כאבה לה, זרמים חמים של דם זלגו מכף ידה והיא ניגבה אותם בבגדים. מייקל צריך לחשוב איך הוא מרגיש. איך הוא. היא חייבת לנסוע אליו, עכשיו.

היא יצאה מהחדר שלה, בדירה נותרו גיא ונגה, יושבים זה לצד זה על הספה בסלון, הם נראו לה מבוגרים יותר ממנה ברגע הזה. מנחמים אחד את השנייה, יתומים מאב ומאם. נועם עמד במטבח עם אשתו ואחיו השני. שוקי הרים מבטו ונעץ בה את עיניו הכחולות. היא קלטה פתאום שהם יושבים שבעה איתה ביחד, הם לא הולכים לשום מקום. הם תקועים בדירה שהיא שונאת, למשך שבעה ימים, ביחד. היא נעצרה.

— שוקי, נועם אמר שאתה רוצה לדבר איתי?

שוקי סימן לה להתקרב, הציע לה כיסא והיא התיישבה. בכל מקרה היא לא מכירה את הדירה הזאת יותר, הכול זר לה.

— מה שלומך, הדס?

— מה יכול להיות, שוקי?

— אני דואג לך.

— אני בסדר, שוקי.

— הדס. תראי, אנחנו צריכים לדבר על ה'שבעה'.

— מה יש לדבר על ה'שבעה'?

— איפה יושבים, איך.

— שוקי, לא באמת משנה לי. אתם יכולים לשבת אצלכם ואני והילדים נשב פה.

אבא של בעלה לכסן מבט לעבר הילדים שלה. היא לא ראתה אותם, כי הם ישבו מאחוריה, אבל היא כבר ידעה. רק רצתה לשמוע את זה.

— הדס. גיא ונגה מעדיפים לשבת אצלנו, כולנו. אם זה לא נוח לך, את יכולה לשבת פה, אני מניח שיהיו לך המון מבקרים, מבקרות, חברים שלכם, לא צריך להטריח אותם למושב.

נפלטה ממנה נחירה. זה התירוץ? לא צריך להטריח אותם למושב?

— נו באמת, שוקי. תגיד את האמת, מה זה להטריח למושב? אתם גרים עשרים דקות מכאן.

— הדס, אני מנסה להיות מנומס.

— אתה מצליח, שוקי. אתה מאוד מנומס. טוב.

— טוב.

— מה שתגידו, מה שתחליטו, אני אשב פה, אתם תשבו שם. כן גיא?

היא הסתובבה לאחור, הילדים שלה ישבו כמו שני עכברים מפוחדים בפינה, רגע לפני שחיה רעה מתנפלת עליהם וקורעת מהם את הבשר. זה הצחיק אותה.

— גיא. אני מדברת אליך.

— הדס.

— שוקי, אל תתערב.

— גיא. נגה.

נגה דיברה. היא אמרה שעדיף להם עכשיו לא להיות איפה שאבא מת. היא הצביעה על הרצפה של הסלון.

"תהיי טובה אליו". היא התגעגעה בכאב לאמא שלה. להיות טובה אליו, אליהם, אליה. היא תהיה טובה. גם למייקל, תיתן לו להבין מה הוא מרגיש לגבי זה שבעלה מת, היא תבין אותו, תפסיק לראות רק את עצמה או את ניו יורק. ניו יורק שלה ושל מייקל, כמו שהוא לחש לה כששכבו אצלו במיטה. בחודש האחרון זה היה יותר אינטנסיבי, הדרישה שלו אותה. הדיבורים שלו על ניו יורק, על זה שהילדים שלה כבר גדולים ולא צריכים אותה, ניסיונות השכנוע שלו שתדבר עם גיל, שתעשה את הצעד הזה, שהוא שם לתמוך בה. הוא היה לחוץ עליה, לחוץ אליה, רוצה אותה וחושק בה וממהר להכניס אותה לתוך החיים שלו בבת אחת. "כשיודעים, יודעים, בייב," הוא אמר. והיא אהבה את המשפט הזה, חזרה עליו בפניו כמה פעמים, אהבה להצחיק אותו, מחקה את שאריות המבטא הקלושים שמעט דבקו בו.

כשהתמהמהה עם הפרֵדה, מייקל הטיח בה שהיא פחדנית, שלא כך ראה אותה, שהיא מפתיעה אותו לרעה. היא צעקה עליו בחזרה שלא ילחיץ אותה, שיכבד את התהליך. דברים לא קורים בקצב שהוא מחליט, זה החיים שלה, לא שלו.

הוא נעלב. חשב שהיא רוצה אותו באותה מידה כמו שהוא רוצה אותה, כמו שהוא רוצה להתחיל מחדש ביחד בניו יורק. זה הבהיל אותה והיא נעלמה לכמה ימים, לא ענתה להודעות שלו, סיננה את השיחות שלו. בימים האלה שבהם נמנעה ממנו, היא עשתה חזרות בראש איך היא מבקשת מבעלה להתגרש. במקום זה, היא שכבה איתו, הזמינה אותו לחדר שלה, והוא היה עבורה זר, סטוץ. אחרי כמה ימים היא שלחה למייקל הודעה שהם צריכים לדבר.

הם נפגשו בדירה שלו, היא הציבה לו תנאים. היא תשכור דירה לעצמה בניו יורק, לבד. זה או זה או כלום. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, יותר מכל אישה אחרת שאהב אי־פעם, שיאהב אי־פעם, אם זה מה שהיא רוצה, זה מה שיהיה. אחר כך שאל אם היא כבר סיפרה לבעלה. היא שיקרה ואמרה שכן. הוא שאל בהפתעה, איך זה עבר? היא המשיכה לשקר ואמרה שהרבה יותר טוב ממה שחשבה. שכנראה היא עשתה לשניהם טובה ענקית, כרגיל, היא זאת עם האומץ לשים את הדברים על השולחן, להגיד את האמת. הוא התמלא בשמחה ונישק אותה נשיקות קטנות בכל הגוף והיא חשבה לעצמה — אז ככה זה יהיה? ככה זה אמור להיות בין בני זוג, תשוקה, כמו עכשיו. ומבחינתה זה באמת קרה, ברגע שאמרה בקול רם למייקל שביקשה להתגרש מבעלה, זה כבר קל יותר, כבר מאחוריה, כבר קרה.

הם התחילו לתכנן את המעבר, לו כבר חיכתה עבודה שם, הוא שאל שוב במבט מתחנן אם היא בטוחה שהיא רוצה לגור בנפרד והיא זרקה אליו מבט מתגרה. ואמרה שהיא בטוחה. הוא אמר שלעת עתה הוא מניח לזה, אבל שתיקח בחשבון שהוא יתנחל אצלה הרבה, היתה לו ל' של אמריקאים, כשאמר להתנחל. ושלפחות את ימי ראשון יבלו ביחד. היא ישר אמרה — ברור! ברור שימי ראשון ביחד. היה להם ערב נפלא ביחד, הם התפשטו ועשו אהבה ושתו הרבה יין, כשהיא נבהלה מהשעה המאוחרת ואמרה שהיא חייבת לחזור הביתה.

מייקל שאל אותה — איזה בית?

והיא לא ידעה מה להגיד. התבלבלה. בסוף אמרה שבעלה צריך לדבר איתה, שהם צריכים לעבור על פרטים. זה מאוד בירוקרטי להתגרש. היא שיערה שזה כך. זה היה לפני שבוע.

היא נתנה לשוקי לחכות לילדים שלה באוטו. הדירה התרוקנה ממבקרים. גיא ונגה היו מורגלים לזרוק בגדים לתיקים גדולים, לארוז מהר כמו ביציאת מצרים. בוודאי הם מרגישים כך עכשיו, סבא שלהם שחרר אותם לחופשי מפרעה. איך זה קרה ככה? שהם שניהם בוגרים, בחור ובחורה, עומדים בפני עצמם? היא יכלה לראות במסדרון המוביל לחדריהם שני חבלי טבור מדממים. עכשיו תצטרך נוסף על הכול גם לנקות את זה, אחרי שיסתלקו שניהם לשבת שבעה על אבא שלהם, בווילה של סבא שלהם במושב. אולי מוטב כך. היה ברור לה שלא תשב בכלל, שאם כבר לבד אז עד הסוף. היא תתלוש את מודעת האבל מהדלת ותלך לברר את העניינים עם מייקל.

היא נכנסה לחדר של גיא והתיישבה על המיטה שלו בזמן שהתארגן, שתקה. התנועות שלו הפכו מסורבלות, הוא היה נבוך מעצם נוכחותה בחדר שלו. הוא הרכין ראש והיא שמה לב שרעדו לו הידיים בזמן שקיפל חולצות. טוב מאוד, היא תשב שם עד שהוא ירגיש הכי נורא, ממנו לא ציפתה לנטוש.

היא שאלה אותו איך בצבא והוא מלמל — בסדר.

לפתע קפצה מהמיטה שלו וחיבקה אותו, חיבקה חזק ולא נתנה לו לזוז. הוא פרץ בבכי, היא לחשה לו — תבכה, תבכה, זה בריא, תבכה.

נגה נכנסה לחדר של אחיה ועמדה שם ליד הדלת. גיא ניתק מגע והלך לחבק את אחותו. גם היא רצתה לחבק את נגה, אבל לא הצליחה לזוז. משהו בחיבוק שלהם אמר לה שאין לה שם מקום.

אחר כך היא הביטה בהם דרך זגוגית החלון המלוכלכת, נכנסים למכונית של סבא שלהם, מתרחקים.

*

אילו זה היה הפוך.

אילו היא היתה מתה באמצע הסלון, משאירה את גיל לבד עם הילדים. לגדל אותם, לתמוך בהם. לבד.

הוא היה נשאר בדירה הזאת, בוודאות. לא מבחין בפגמי הדירה, כפי שלא הבחין בפגמי אשתו. או שהבחין והחליט לקבל אותם? מתוך איזה טעם? שתם הזמן שבו היה גבר מושך מן השורה הראשונה? אז היא היתה ברירת המחדל? בסוף הוא היה כל כך מזניח את הדירה, שהתריסים היו נופלים, צונחים מטה ברעש איום אל המדרכה.

ברור לה שלו היתה מתה, גיל היה ממשיך להזניח את עצמו. מוצא נחמה בפחמימות ריקות וסרטים בטלוויזיה. הוא היה ממשיך לעבוד, אבל לא כרופא, היו מפטרים אותו מהר מאוד מהמחלקה. הוא היה מוצא עבודה כיועץ לתסריטאים של סדרות בית חולים. ככה היה יכול להמשיך לשרוץ בבית, לקרוא תסריטים ולכתוב את המונחים הרפואיים ואת הפרוצדורות, כדי שיהיו אמינים. ומפני שיש לו אנגלית מצוינת, לשוקי וצביה זה היה חשוב — אי אפשר להגיע לשום דבר בחיים בלי אנגלית — הוא היה יכול אפילו לעבוד ב"אנטומיה של גריי".

החברים היו מתרחקים ממנו, זה ברור לה. בהתחלה כמובן שהיו תומכים, מזמינים אותו לארוחות שישי, ליציאות ופאבים, לקמפינג של הקיץ. אותו ואת הילדים. אבל כמה אפשר לשמוע רחמים עצמיים וגעגועים להדס? שיתקדם. הדס היתה אומרת ככה, הדס היתה עושה ככה. "זוכרים את הפעם ההיא שהדס..." לא, הם היו נוטשים אותו, למי יש סבלנות לאבל מתמשך?

או שאולי המוות שלה היה מנער אותו? מטלטל אותו כל כך שהיה מתאפס על החיים שלו, חוזר לרוץ, מצמצם שעות עבודה, נכנס לדיאטה, חוזר להיות בריא רק מהמחשבה שגיא ונגה יישארו מהר מאוד גם בלי אבא, אם ימשיך ככה. וייקח לו זמן, זה לא ביום אחד, אבל הרצון החזק שלו, הרצון ששוקי וצביה תמיד התקשטו בו, "גיל? אין דבר העומד בפני רצונו. מי שהגה את הפתגם כנראה חשב על גיל", הרצון הזה שלו, שניצח בהתכתשויות ביניהם, שקבע את מקום מגוריהם, את ההצלחה שלו בלימודים, בדוקטורט, בקריירה המהירה שלו — הרצון הזה יחזור. ובגדול. הרופא האלמן, שהוא גם צעיר וגם יש לו ילדים גדולים שלא מפריעים וגם עושה ספורט והעיניים, הו, העיניים הכחולות. מה זה משנה שיש לו קרחת ברוס ויליס? זה דווקא מושך. וגיל לא יחפש אהבה, לא בהתחלה על כל פנים. הוא יחפש את הזיונים, כמו שאמר לה אז, באחת השיחות שחילצה ממנו וידויים אישיים. יש מסביבו, מה, חסר? מתמחות, סטודנטיות, חברות של נשים של חברים, זה רוצה להכיר לו מישהי, ההוא חייב להכיר לו אחרת. הוא לא יעמוד בכל ההיצע.

מעניין אם מייקל היה מגיע ללוויה שלה? נטמע בין המוני האבלים. ראש אחד מעל כולם עם הגובה שלו, בולט בזרותו. גיל יקלוט? יביט בו? ישים לב לגבר הזר ההוא? ישאל את עצמו מי זה? הוא לא מכיר. להדס היו חברים. מתוך ההלם הראשוני על מותה, מתוך הצער הבלתי נתפס על אובדנה, בעיניים סומות מדמעות, הוא יבחין במייקל, דווקא בו. וכשיבחין — הוא יֵדע. זה משהו שישר יודעים בבטן.

אבל מייקל לא היה מגיע ללוויה שלה.

ואז מכה בה מחשבה. חובטת בה מבפנים, כמו מחבט שטיחים.

אולי לגיל היתה מישהי?

איך היא לא בחנה יותר לעומק את כל מי שהגיעו ללוויה שלו? אצל נשים זה אחרת, נשים מגיעות להיפרד. היא היתה שם והדס פספסה אותה מרוב ההתעסקות האגואיסטית המאפיינת שלה בעצמה. על מה היא חשבה בלוויה? על אוכל!

לפתע ברור לה שגיל לא נותר חייב לה. היחס שלה שהרחיק אותו, החדרים הנפרדים, השליטה שלה בתדירות היחסים ביניהם, הסלידה שלה ממנו. הוא בוודאי השתוקק לחום וקרבה אמיתית.

אולי הוא מת מאשמה על כך שהיתה לו מישהי ולא סיפר להדס. הסיפור הזה הסתדר לה והתמקם אצלה בראש. היא חייבת לדעת, למצוא את המכשיר הסלולרי של גיל, אלוהים איפה הוא זרק אותו? ולדעת.

לפני כן שלחה הודעה למייקל — "דבר איתי, זה לא לעניין".

ואז נשמע צפצוף אלקטרוני־סלולרי. זה לא היה המכשיר שלה, זה היה ממכשיר שהיה מחובר לשקע בסלון. גיל.

היא עטתה עליו, תלשה אותו מהמטען בקצות אצבעות מיוזעות ופתחה את המכשיר הרועד בידיה.

הנה הוא, זה בעלה פועם בידיים שלה, כמו גוזל פצוע. היא מרגישה את הנשימות שלו, לפתע מריחה את הבל פיו. ריח פאנטום.

היא לוחצת על המסך והוא נפתח בשבילה, סומסום היפתח! החיים של בעלה בכף ידה.

מעולם לא נכנסה לו לנייד, לא התקרבה אליו גם כשהיתה לה הזדמנות. היא לא רחרחה מעליו בזמן שקרא הודעות או התכתב שעות. האמת היתה שהוא לא עניין אותה. גם אם חשבה שיש לו מה להסתיר, זה לא סקרן אותה, היא פיתחה שוויון נפש מול מה שלא ידעה. המשפט המפורסם ההוא: "מה שאתה לא יודע, לא יכול לפגוע בך". אבל עכשיו זה אחרת, היא חייבת לדעת.

היא רצתה לכעוס על בעלה המת.

מרחוק שמעה את המכשיר הסלולרי שלה מצפצף. זה היה הצליל שהקצתה למייקל. מייקל ימתין. מערך האפליקציות של בעלה נגלה מול עיניה, היא לחצה על העיגול הירוק הטלפוני — ווטסאפ! הודעות, הודעות, הודעות. ההודעה האחרונה מלפני כמה שעות, מגיא, איך שסיימו את הלוויה. הוא כתב: "אני יודע שלא תענה ושזה ממש אידיוטי, אבל נראה לי שבזמן הקרוב אני אשלח לך הודעות, אולי יום אחד תענה".

הלב שלה כאב, היא שלחה יד והתחילה לעסות את אזור החזה בצד שמאל, הצלעות שלה נתפסו בכל פעם שניסתה לנשום עמוק. עיניה המשיכו לרפרף. הודעה מנועם, אח של גיל: "אחי, מה קורה?" גיל עונה: "הכול טוב" ואייקון של אצבע למעלה. נועם : "זוכר מחר?" גיל עונה עם אייקון של אצבע למעלה. נועם משיב גם הוא עם האייקון הזה. התכתובת התרחשה כשהיא הלכה לישון צהריים אתמול, אחרי כבדות היין והארוחה. כשגיל המתין לה בסלון.

מה הם קבעו למחר? כלומר להיום. הם אמורים לעשות משהו. אבל מה? ומתי? היא תתקשר לדרוש תשובות מנועם, לא מעניין אותה, היא חייבת לדעת, יש לה זכות לדעת. אחר כך נזכרה: ערבי ראשון שלהם, טניס.

איזו מטומטמת, מה היא חשבה לעצמה, שבעלה וגיסה מסתירים ממנה משהו? שגיסה מחפה עליו? היא ממשיכה ועוברת על ההודעות, הלב רץ פרא, דפיקה רמה בדלת. היא צועקת: "לכו מפה!" וממשיכה לעסות את החזה.

נגה. אבא שלו. קולגות מהעבודה. כולם דוקטורים. נגה.

נגה כותבת לו הרבה, היא אפילו לא פותחת את ההודעות שלה, על מה היא כבר יכולה לכתוב לו? אבא תבוא תיקח אותי, אבא תבוא תחזיר אותי, אבא תעשה בשבילי ככה, פליזזזזז אבוש.

והוא תמיד נכון, כמו צופיפניק, נכון תמיד.

ושוב הבחילה. הדפיקה הולמת בדלת, מנחמים לכו מכאן, היא לא צריכה את הנחמות שלכם.

ואז היא רואה את ההודעה.

דוקטור דורית. עוד קולגה. אבל משהו באיך שהשם הונח לפניה, גרם לה סחרחורת.

מי זאת דורית? איזה מין שם זה דורית?

היא מתנפלת על ההודעות שלה. עיניה סורקות את המילים.

הם קובעים, הוא מבטל, הם מנסים להיפגש ביום אחר, שעה אחרת, הוא כותב לה שהפגישה היתה טובה. קובע שוב.

זה הכה בה כמו אד צחנה ממזבלה.

זאת הפסיכולוגית שלו. לבעלה המת יש פסיכולוגית.

היא שאפה אוויר מלוא הריאות, כמו נמשתה מתוך עומק המים. הוא לא סיפר לה שהוא הולך לפסיכולוגית, כמה זמן זה כבר קורה? על מה הוא מדבר איתה שם? בטח שעליה. היא כבר רואה אותו בדמיונה, נכנס לחדר של דוקטור דורית, מתיישב על הספה באיטיות ומתחיל לדבר בשטף, כמו חיכה שמישהו יחלוץ ממנו את הפקק. כמה פעמים הוטח שמה בין קירות הקליניקה של דוקטור דורית? כמו כדור טניס: הדס, הדס, הדס, הדס. הדס ככה והדס לא ככה, לא מתייחסת אליו, לא מתקרבת אליו, לא מייצרת אינטימיות. הדס נמנעת, הדס משחקת. אני שונא את הדס.

היא קיוותה שדוקטור דורית פסיכולוגית ששווה את התעודות שעל הקיר בקליניקה שלה. שהיא לא מהמהנהנות האוטומטיות שרק שואלות שאלות, אלא כזאת ששמה את האמת הכואבת מול הפנים. שתגיד — ומה איתך, גיל? איפה האחריות שלך? איפה אתה לא מתייחס, מתרחק, לא סומך, אה? אה?!

צריך להודיע לה, לפסיכולוגית. היא אמורה עכשיו לסדר את החיים של בעלה המת, לבטל לו פגישות, להתנצל בשמו.

היא מתחילה להקליד: שלום דוקטור דורית, שמי הדס, אשתו של גיל. גיל נפטר אתמול בלילה.

היא מוחקת.

הבחילה מתפשטת בצידי הבטן שלה ועולה במעלה הגרון, היא עומדת להקיא, רצה לשירותים וכמעט לא מספיקה. טעם חמוץ מתפשט בחלל הפה שלה, היא מותשת. מתיישבת על רצפת הקרמיקה הקרה, כמה שהיא שונאת את הקרמיקה הזאת.

בטח מקננת בה מחלה, הגוף כבר לא יכול לה. שטפי מחשבות מטלטלים אותה, היא חושבת שבזמן הזה, בשנה האחרונה, כשגיא היה בבסיס ונגה למדה לבגרויות ומייקל נכנס לחיים שלה וגיל היה לה לעול — שם התחילה המחלה לקנן בה.

זה קרה לאט וללא סימפטומים, היא בינתיים רקמה תוכניות לניו יורק עם מייקל, והמחלה, מה שלא תהיה, גדלה והתפתחה. החיים מבחוץ נראו רגילים, לפרקים אפילו מרגשים, בייחוד בנוגע למה שקרה עם מייקל, ההתחלה שלהם, החיזור, ההחלטה שקיבלה בלילה ההוא לקפוץ למים, שמגיע לה להיות מאושרת והופתעה כשלא פשט בה רגש אשמה או חרטה. כנראה שלא היה מקום לרגשות, כי תהליך תופס מקום כבר פעל בה, כמו דומינו, ברגע שמפילים את הקובייה הראשונה, כבר אי אפשר לעצור. דברים קרו, החלטות נפלו, שרשרת שלמה של פעולות ידועות מראש, התחילה.

גיא ונגה יישארו לבד, היא לא יודעת כמה זמן נותר לה, ניו יורק תהיה החמצה, עוד תוכנית שלא תקרה. היא שמעה מישהי צועקת והבינה שהצעקה נפלטה ממנה.

קמה, שטפה פנים, סטרה לעצמה, סיננה — תפסיקי עם המחשבות האובדניות, מטומטמת. שום מחלה.

ההודעה ממייקל היתה כזאת: מתי אפשר שניפגש לדבר?

בכל פגישה ביניהם דובר ארוכות על הגירושין. איך הדס תגיד לו, איך הוא עלול להגיב, החל מאדישות ועד לאלימות. אי אפשר לדעת אף פעם, במיוחד אצל בן אדם שנמצא תחת הרבה סטרס ביום־יום. מייקל שאל איזה סטרס והדס משכה בכתפיה ואמרה — נו, העבודה שלו, אתה יודע מה זה השעות המטורפות האלה ואנשים מתים?

הם פרשו תסריטים ואפשרויות כמניפת צבעים מול קיר החיים החדש שלהם, מתלבטים באילו גוונים לבחור.

מייקל תמך, הוא אמר להדס שלא משנה מה יקרה ואיך גיל יגיב — הוא פה. הוא איתה ולצידה, הגבר שלה. היא פרעה את שערו וחייכה אליו, שואפת לקרבה את הדראקר נואר שלו, מחככת לחייה בזיפיו, מבקשת לספר לה שוב ושוב איך יהיה להם בניו יורק.

הנייד שלה רטט והבהיל אותה. היא הניחה את המכשיר שלה במטבח, לקחה את הנייד של גיל והתיישבה על הספה בסלון.

הוא צפצף.

הדס נשענה לאחור על מסעד הספה ופתחה את המכשיר. הודעה חדשה. גיא.

העיניים שלה גמעו את המילים שבנה כתב לאביו המת.

"אני לא מאמין שאתה לא פה, אבא. באים כל מיני אנשים לבית של סבא. נגה ואני זזים כל הזמן מהסלון לחדר של הילדים. יש תמונות שלך מפוזרות בכל הבית, אתה בכל מקום. אני מרגיש מפגר שאני כותב לך, אבל אף אחד לא קורא".

הדס עצרה.

סמן ההקלדה הבהב בזמן שקראה.

גיל מחובר.

גיא יראה את זה במוקדם או במאוחר, היא שוב פישלה.

משהו דחק בה לכתוב לו גם, להיות חלק מההצגה המשפחתית הזאת. היא הרימה את הנייד שלה, התעלמה מההודעות של מייקל, לחצה על הווטסאפ וכתבה:

"אני פתאום חושבת אם ראית עליי?"

ראית?

לא חשבתי על זה עד עכשיו. ראית שפתאום הייתי מאושרת? כמו ילדה בת שש־עשרה, שהתחלתי להתלבש סקסי, שחייכתי כל הזמן, בטח היה לי מבט מזוגג דבילי, חיוכים סתמיים מרוחים. אין מצב שלא ראית, אין! מה חשבת? שיש לי רומן או שאני בעניין שלך, שלנו? שמשהו חדש ניצת בי כלפיך? או שחשדת ישר? אני חייבת לדעת אם חשדת, ידעת, הבלגת. אם הזנחת את הידיעה שמישהו אחר מזיין אותי".

עצרה.

מחקה.

המשיכה.

"שיש לי מישהו אחר. כמו שהזנחת הכול. אם משכת בכתפיים והמשכת, מחכה שזה יעבור לי. זה החינוך שהורים שלך נתנו לשלושתכם. אין עימותים. לא להתייחס וזה יעבור. איך אבא שלך אומר? אין דבר בחיים שלא עובר. אוי אני איומה, אני פשוט... איזה מין בן אדם אני? זה פתטי. הרגע קברתי אותך. מה אני עושה עכשיו עם מייקל? אה? הוא חושב שאמרתי לך שאני רוצה גט, שאנחנו בהליכים. אתה לא פה בגוף, זרוק לי איזה סימן, תקשור קוסמי, מה אני פאקינג עושה עכשיו?"

צפצוף. הפעם אצלה. מייקל.

הוא כותב לה שהוא מתקשר עכשיו ושתענה.

היא לוחצת ארוכות על לחצן הכיבוי, לא זוכרת אם אי־פעם עשתה את זה.

המנוי אינו זמין. עוד אומרים את המשפט הזה?

היא נשמה עמוק ולא היה לה אוויר, קירות הדירה סגרו עליה ועייפות לפתה את גופה. היא התכדררה על הספה בתנוחת עובר ועצמה עיניים. דמעות שטפו את בד הספה הרכה.

גיל מת. בעלה, בן זוגה, החבר הטוב שלה, אב ילדיה, האיש שחלקה איתו את רוב חייה. איפה הוא?

היא משכה באף וניגבה נזלת בגב כף ידה, נותרת לשכב. היא צריכה לקרוא עוד הודעות ששלחו לו, היא רוצה להיות חלק מהחיים שלו, עכשיו. עכשיו. אצבעותיה גללו וחיפשו את ההודעות ששלחה לו בשבוע האחרון.

קצרות. לקוניות. חסרות סבלנות. הודעות בלשון ציווי.

תביא, תיקח, תעשה, צריך.

איזו מגעילה היא, כמה בלתי נסבלת, התנהגות רודנית של אישה חמוצה.

איך הוא שרד את זה? איך סבל את היחס הזה? ועוד היא הסתובבה לו עם פרצוף של מאוהבת במישהו אחר.

איך הוא שרד? הוא לא.

מגיע לה למות. לה. עדיף לגיא ולנגה להישאר עם אבא שלהם ולא איתה.

אם היתה לה חברה טובה אחת שהיתה יכולה להגיד לה: "הדס, את תמיד היית כזאת, תמיד חיפשת בחוץ, אצל אחרים, תמיד רצית מה שאין", היה יותר קל. אולי אפילו היו נמנעים שברונות לב. מי יודע? גם שברון הלב שהרג את בעלה. אבל אין לה חברה טובה שתגיד לה.

ההכרה נבעה מתוך יובש ראשה אט־אט, מחשבה בעקבות מחשבה, היא הבינה.

"יש הבדל בין לדעת ובין להבין" — משפט של אמא שלה. משפט ששיננה לבנה ולבתה מבלי להבין אותו עד הסוף. עכשיו. עכשיו היא מבינה.

היא ידעה מי היא. ידיעה שהלכה איתה תמיד, אבל הן מעולם לא התיישבו להכיר, הידיעה והיא. לא היה "נעים מאוד, הדס", "היי הדס, אני הידיעה שאת מחפשת תמיד בחוץ".

מה זה מחפשת בחוץ? היא היתה יכולה לשאול ובהיעדר חברה טובה, היתה מסבירה לה אותה ידיעה, במתינות ובסבלנות, אולי גם מציגה את הנושא דרך שקפים ומצגת מסוג כלשהו, מעלה דוגמאות — דוגמאות מתוך חייה עד כה.

לרצות מה שיש לאנשים אחרים, אך פעם לא מה שיש לה. היא מבינה למה הפסיקה ללכת לחברים, למה אין לה חברים. היא לא היתה מסוגלת לשבת יותר בבתים אחרים, יפים יותר, גדולים יותר, מוארים יותר. יותר־יותר. היתה תקופה שהיתה מגיעה עם פנקס ורושמת רשמיה, שואלת מאיפה השטיח, מהיכן גופי התאורה, מי השיפוצניק, איך מעצבים? רושמת, יוצאת וקונה ומסדרת ומעצבת ומתאכזבת. זה אף פעם לא כמו "אצלם".

"אצלם" הפך לישות נפרדת, מפלצתית. היא אמרה לגיל שנמאס לה מערבי האירוח המשמימים אצל החברים, מהשיחות על כלום, ממלחמות האגו של כולם בכולם, שם סביב השולחן. גיל הלך לבד, תירץ בשבילה כל מיני סיבות, עד שפעם התקשרה אשתו של רוני המרמן ושאלה אם הכול בסדר ואיך יצאו הבדיקות? הדס בלעה רוק ואמרה שהבדיקות, ברוך השם, תקינות וכשגיל חזר מהמשמרת באותו יום היא התפרקה עליו בריב גדול.

הרצון לחיות חיים של אחרים התפשט בה יותר. היא התחילה לדמיין לפרטים איך זה יהיה. איך יעברו בית, כמה חדרים יהיו בו, הגודל שלו, זוויות האור דרך החלונות הגדולים (פרופיל בלגי), היא ראתה את המטבח הכפרי, פינת הקפה המיוחדת, שבה ספלים תלויים על ווים, אדניות נענע, לימונית ולואיזה תלויות על הקיר שמפריד בין המטבח לחדר ההסבה. היה לה חדר הסבה. היא ראתה את החצר והנוף הנשקף ממנה, וכמובן את העיצוב המפורט, המדוקדק של החדרים.

מפעם לפעם הבחינה שגיל לא נמצא בדמיונות האלה. לפעמים היא לבד, לפעמים עם מישהו אחר, מתחלף. גברים מפעם — אהבות מתות שקמו לתחייה בדמיונה, אבות של ילדים מהגן של נגה, הכיתה של גיא, המדריך לקראטה, קולגה של גיל, המורה לפסנתר של נגה, מי עוד היה? כשנכנסו הרשתות החברתיות לחייה, הכול נפרץ. פלִרטוטים ידידותיים עם זרים, שיחות נפש במסנג'ר, התאהבויות מטופשות. וכל אלה לצד החיים הרגילים, היומיומיים שלה באותה דירה, לצד אותו גבר שמזניח את עצמו.

"זאת מי שאת, הדס," תגיד לה הידיעה בסיומה של המצגת. את אחת שחושבת על בתים אחרים וגברים אחרים. גם כשהיית עם מייקל זה לא נרגע, להפך. האומץ רק פתח לך את התיאבון. זוכרת את הקראש שהיה לך בהיריון של נגה על הרופא נשים שלך? זאת מחלה, הדס. זה לא מצחיק.

היא מכינה קפה, מחממת פיתה על הגז ומנסה להיזכר מתי אי־פעם אכלה פיתה על הגז. היתה תקופה כשהילדים היו קטנים שפיתה על הגז היתה המנה האהובה והמועדפת עליהם, וגם אז רק ישבה והתבוננה בהם נוגסים, ממלאה פיה מיצי קיבה שורפים. עכשיו פתחה את הבצק החם, הרך, מרחה חמאה והביטה בה נמסה, הוסיפה נתח עבה של גבינה צהובה ומעכה הכול בטוסטר.

היא חשבה על נגה והתכווצה. נגה שנולדה "ולברגית", שזה אומר — הצד של הדס, יותר נכון — אמא של הדס. הגנים הנורדיים שדילגו עליה, התמקמו יפה על בתה. תמונות הילדות של נגה היו זהות להפליא לתמונות ילדותה של אמה בשוודיה. הן היו העתק, אך ככל שנגה גדלה היא אספה לעצמה זוויות משלה וכמי שצמחה תחת שמש ים תיכונית, היה בה שילוב של ישראליות מולדת ושרידים קדומים של היסטוריה נורדית. זה היה שילוב הורס. להדס היתה בת יפהפייה, בת דמותן של אינגריד ברגמן ולורן באקול, פרח נדיר בין שיחי צבר.

היה לה דבר אחד לעשות וזה להשקות ולטפל בפרח הנדיר. דבר אחד. והיא יכולה להגיד בכנות שנכשלה בו. שוקי העז פעם להעיר לה על כך. כנראה צבר נגדה ביקורת וזו התפוצצה בבת אחת.

איך הוא אמר את זה? "הדס, את מסרסת את הילדה."

מרוב הלם היא לא ענתה לו, ימים שלמים אחר כך עוד הדהד בה המשפט והיא סיפרה עליו למייקל ורק מולו פרץ ממנה בכי רועד. היא הודתה בפניו שאבא של גיל צדק, זה בדיוק מה שהיא עושה. מסרסת. היא מקצצת לה את הכנפיים, מחדירה בה פחדים וחרדות וכל זה בגלל האגואיזם שלה ומאהבה.

זה מאהבה — היא התגוננה בפני עצמה ובפני מייקל — אני אוהבת אותה יותר מדי וחזק מדי.

מייקל ביקש לראות תמונות של נגה והדס דפדפה בנייד שלה והציגה בפניו את הפרח הנדיר, תוך כדי שהדמעות זולגות ממנה. אחר כך הראתה לו גם את גיא הגבוה והשחום.

"לא," ענתה למייקל, "לא רואים שהם אחים."

והוסיפה, "אבל אתה צריך לראות איך הם קשורים אחד לשנייה."

אבל אולי היא כן יכולה להתחיל איתה מחדש? למה היא חושבת שזה מאוחר מדי? מתוך המשבר הזה, יש לאסוף את הרסיסים ולהדביקם מחדש, יהיו בהם סדקים מהם יוכל להיכנס האור, ממש כמו בשיר של לאונרד כהן שגיל אהב:

There's a crack in everything

That's how the light gets in

היא תתקשר אליה עכשיו ותדבר איתה, שיחה רגילה רק כדי לשמוע את גון קולה. אימהות יודעות את הבפנים של בנותיהן רק מאופן קולן.

בהיסח הדעת הוציאה מתוך הכיס את הנייד של גיל. פתחה, חיפשה את נגה ומצאה שוב את מפרט ההודעות ששלחה בשבוע האחרון לאביה.

לפתע היססה.

הרגישה כמו חודרת למקדש פרטי שבו אין לה מקום. היא השילה את הנעליים וריחפה באצבעה מעל מסך הסלולרי. לבסוף פתחה את אחת ההודעות וקראה ואז חיפשה את זו שאחריה וקראה וקראה וקראה חסרת נשימה עד האחרונה שבהן, ביום מותו.

באף אחת מההודעות, הארוכות — היא ציינה בפני עצמה, שבתה שלחה לבעלה, לא היו בקשות להסעות או כסף או טובה אחרת. היו בהן סיפורים, מילים ומשפטים שטוו את חייה. אלה היו הודעות שביטאו מחשבות, קונפליקטים ושיתוף כנה ומפורט של המתרחש במציאות שלה.

להדס לא היה כל חלק בזה.

היא אפילו לא ידעה.

נגה התייעצה עם גיל בכל מה שנוגע למערכת היחסים שלה עם החבר, שהדס בכלל לא זכרה איך קוראים לו, לולא נגה ציינה את שמו בהודעות. תוך כדי הקריאה של ההודעות, ממילה למשפט, הדס הרגישה איך סוטרים לה. בהודעה האחרונה נגה כתבה שהיא נשארת לישון אצל החבר וסיימה ב: "אבל אל תספר לאמא".

זה היה בסוף השבוע האחרון, שבו נגה אמרה שהיא הולכת לישון אצל חברה והדס הטיחה בה ש"כל השבוע את לא נמצאת ואז את חוזרת והולכת לישון בחוץ," מדגישה את ה־חוץ.

הבחוץ היה החבר והשקר הפרטי של האב ובתו הכה בה ופער בה סדק כזה שייכנס בו אור מסנוור.

משהו השתנה לפתע בדירה. הדס הביטה סביב, הדירה קטנה. הבית זז. היא יכולה להישבע על זה. היא מחליטה לבדוק, קמה, סופרת בלטות בצעדים גדולים: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. חמש! היו שש בלטות, לאן נעלמה בלטה שלמה?

היא עומדת, אוזנה צמודה לקיר ומאזינה לרחשי הבניין. אפשר לשמוע מלמולים, קרקושי סכו"ם, בכי של תינוק, מקלט טלוויזיה דולק. אפשר לשמוע את המים זזים בצינורות. הבניין מנסה להגיד לה משהו, בטח — תברחי, הדס, תברחי.

היא נזכרת בעוד שיחה מהשיחות ההן עם גיל. ישבו במטבח, שולחן קטן, ארבעה כיסאות, שניים מהם ריקים. היא הצמידה את כפות הידיים שלה לכוס התה, בחוץ ירד גשם כבר כמה ימים, בסלון דלק תנור סלילים, החימום המרכזי ועוד מפזר חום ולה היה קר. גיל אמר לה שהיא מבשלת אותם, הוא לבש טי־שירט קלה כשהדס שאלה אותו אם הוא מסכים לפתוח את הנישואים שלהם.

גיל שאל אותה מאיפה זה בא לה פתאום והדס מנתה בפניו שמות של כמה זוגות שכבר פתחו.

גיל אמר: "פתחו? אה, יש לזה כבר סלנג וכאלה?"

והדס ענתה לו שהוא מתחמק מתשובה. הוא מתחמק מלפתוח את הנושא ביניהם.

הוא ענה לה שזה גדול עליו עכשיו לפתוח כזה נושא. היתה שתיקה והגשם התחזק וצרם לה באוזניים.

גיל אמר שזה לא באמת הנושא של השיחה, הוא מכיר אותה, היא רוצה להגיד לו משהו אחר, שתפסיק עם הבולשיט הזה עכשיו של לפתוח נישואים ותדבר אמיתי.

"מה הדס, מה? תגידי מה את רוצה להגיד באמת."

הדס קמה והתחילה לספור בלטות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש. שש! הנה, היו שש בלטות. גיל קם וספר אחריה גם. הם ספרו לאורך ולרוחב ולא נפגשו באמצע הדרך.

כשהדס היתה בקצה אחד וגיל התחיל ללכת לקראתה, היא אמרה לו שהיא רוצה להיות עם אחרים.

גיל עצר במקום.

הוא אמר לה — הדס, את הורגת אותי.

ועכשיו הקול שלו מהדהד בין הקירות של הדירה שקטנה בבלטה אחת.

הנייד שלו צלצל והבהיל אותה. היא מצאה אותו רוטט בכיס האחורי של הג'ינס שלה. מספר לא מזוהה. באצבעות מבולבלות ענתה לשיחה.

— הלו?

— שלום.

— שלום.

— אני מדברת עם גיל בראון?

— לא, זאת אשתו.

— אה. אוקיי, מתי אפשר לדבר עם גיל?

— מי זאת בבקשה?

— מדברת מיטל מ"גולן טלקום", אני רואה שלפי החבילה שלו —

— מיטל מ"גולן טלקום"?

— כן?

— גיל מת.

שתיקה.

— שמעת מה אמרתי, מיטל מ"גולן טלקום"?

— אני, אני ממש מצטערת לשמוע. סליחה.

— גם אני מצטערת לשמוע, גם אני! אני כל כך מצטערת לשמוע! לשמוע אני מצטערת. מיטל מ"גולן טלקום", תגידי להם ב"גולן טלקום" שהמנוי הזה מת. מה אתם באמת עושים במקרים כאלה? אתם מעבירים את המספר למישהו אחר? כי אני רוצה להגיד לך, מיטל, שזה לא כדאי, שמי שיקבל את המספר הזה, יקבל חרא קארמה! קארמה... על מה אני מקשקשת לך, מיטל. אסור לך לנתק שיחות, אני יודעת איך זה אצלכם, את חייבת להיות איתי על הקו עד הסוף, גם כי אלה הנהלים שלכם וגם כי קברתי הבוקר את בעלי. אבל אין לי כוח, מיטל, אין לי כוח. אני לבד. אתמול היה לי איש, שני ילדים ומאהב והיום אני סתם מטומטמת. גיל מת. מיטל מ"גולן טלקום".

— אני ממש מצטערת לשמוע.

— אל תצטערי, מיטל. את לא אשמה בכלום. להתראות.

היא זרקה את המכשיר על הספה ואז רצה אליו ואספה אותו אליה, התקשרה במהירות לנגה. היא חייבת את הבת שלה, לשמוע את קולה, להיכנס לאוטו ולנסוע למושב. שיזדיינו שוקי ונועם הדפוק הזה, שני גברים חלשים. שיחזירו לה את התינוקות שלה, היא רוצה לחבק את הבת שלה, להריח את ריח השמפו הנעים שלה בשערה הזהוב, היא רוצה לחבק את נגה.

נגה ענתה.

היא ממלמלת את שמה. נגה. נגה.

הבת שלה אומרת — היי, אמא.

"היי," הדס רועדת, "היי, איך את?"

נגה שואלת את הדס אם היא בסדר, כי היא לא נשמעת לה טוב.

הדס אומרת — איזה קטע, את לא מבינה מה קרה. הדירה מתכווצת.

שתיקה.

נגה שואלת אם גיא גם יכול להיות בשיחה הזאת והדס אומרת, "כן, בטח," וישר שומעת קול גברי, עם אותה טביעת קול שיש לאבא שלו. היא מרגישה קרובה אליהם, היא מבקשת שהם יחזרו אליה, שיחזרו הביתה.

הם שותקים.

היא שואלת מה שלומם וגיא אומר שקשה לו.

הדס אומרת — אני יודעת, חמוד. סליחה. קראתי את ההודעות ששלחת לאבא.

הם שותקים.

הדס אומרת — נגה, קראתי גם את שלך. סליחה, סליחה. סליחה על הכול, נגה. את חושבת שאת יכולה לסלוח לי?

היא עונה לה, הבת שלה. היא אומרת שאין על מה לסלוח, שהכול בסדר.

הדס שומעת את השקר, שהכול חבוט ושאי אפשר לתקן.

היא מנתקת את השיחה וצעקה ארוכה ופצועה נפלטת ממנה.

היא תרה ברחבי הדירה אחר המכשיר הסלולרי הכבוי שלה, בטח גם אותה מחפשים מ"גולן טלקום", אבל לא מיטל, מישהי אחרת. יסמין או אושרית. פעם התקשרה אליה ערגה והיא לא הצליחה להירגע מהשם שלה, כל השיחה גלגלה אותו בין שפתיה: ערגה, ערגה.

היא מצאה את המכשיר והדליקה אותו, מביטה בו מתעורר לחיים כמו רובוט, צפצופים, צפצופים.

מיליון הודעות ממייקל שאין לה כוח לקרוא, שיחה שלא נענתה מנועם, עוד הודעה שנכנסת ממש עכשיו ממייקל, היא מופיעה לנגד עיניה:

"אני אוהב אותך. סליחה על איך שהגבתי היום. הייתי בשוק. מייקל".

היא חייכה. הוא תמיד חותם את שמו בסוף כל הודעה, שתדע שזה הוא באמת ולא איזה האקר שפרץ לחיים הדיגיטליים שלו.

הייתי בשוק. מייקל.

היא פותחת את כל ההודעות ששלח לה בשעה האחרונה.

"זה באשמתנו הדס. שברנו לו את הלב. מייקל".

"הוא לא עמד בזה שעזבת אותו. מייקל".

"דברי איתי. מייקל".

"הדס, את לא עונה כשאני מתקשר וזה מלחיץ אותי כי ישר עונה הודעה שהמנוי שלך לא זמין. מייקל".

היא חייכה. אז באמת יש עוד את הודעת "המנוי אינו זמין" בימינו. לפחות תשובה אחת היא קיבלה היום.

"אני בא אלייך. מייקל".

היא נבהלה. הקלידה לו הודעה, "מייקל, אל תבוא. אני בסדר, חייבת זמן לעצמי, תן לי רגע להיות לבד, נדבר עוד הלילה. הדס."

הדס ומייקל.

לפתע שני השמות לא הסתדרו לה ביחד. מה הקשר בין הדס לבין מייקל? איך בכלל.

היא הרגישה שהעיניים שלה נעצמות, הערב ירד, כבדות פשטה בה, עייפות כאילו מישהו שם לה כדורי שינה במשקה שלה.

היא תלך ותשים את הראש רגע במיטה שלה, תתאפס, אחר כך תקום, תעשה מקלחת ותדבר עם מי שצריך לדבר.

היא התרוממה מהספה, דידתה על הבלטות הריקות לעבר המסדרון, דלת חדר השינה שלה פתוחה למחצה מצד ימין. היא עברה אותה והמשיכה הלאה לחדר השני.

דלת חדר השינה של גיל סגורה, הדס לוחצת על הידית והדלת נפתחת לקראתה בשקט. החדר מואר, דמדומי שקיעה מציירים פסים ורודים על המיטה של גיל.

היא תנוח כאן רק לרגע.