לנץ

בעשרים בינואר הלך לֶנץ דרך ההרים. הפסגות ומורדות ההרים מושלגים, העמקים משתפלים תלולי סלעים אפורים; שטחים ירוקים; צוקים ואשוחים.

קור לח חודר שרר שם; קילוחי מים זרמו מטה על גבי הסלעים וניתזו מעל הדרך. ענפי האשוחים נתכופפו כבדים אל תוך האוויר הלח. בשמים חלפו עננים אפורים, אבל הכול דחוס כל כך — ואז צף ועלה אֵד הערפל, מזדחל כבד ורטוב בין השיחים, כה עצל כה מגושם.

שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא הרגיש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש.

תחילה התכווץ במועקה בכל פעם שאחד הסלעים חלף על פניו ונעלם; היער האפור הסתחרר תחתיו, הערפל אפף אותו מכל עבר, פעם מבליע את המראות, ופעם חושף קטעי צורות אימתניות; המועקה דחקה בו, והוא תר אחר משהו, כמו אחרי חלומות אבודים, אך לא מצא דבר. הכול היה קטן וקרוב ורטוב כל כך; התחשק לו להושיב את הארץ בחיקו של תנור חם. הוא לא יכול היה לתפוס איך זה שנדרש לו זמן רב כל כך לרדת במדרון, להגיע לנקודה מרוחקת; נדמה לו שדי בצעדים ספורים כדי לצלוח כל מרחק שרק יחפוץ.

רק לפעמים, כשהגיחה הסערה והדפה בכוח את העננים אל תוך העמקים ואד לבן פשט ביער, ובין הסלעים ניעורו הקולות — רגע הרעיש הרעם במרחקים ונמוג, ורגע שב והרעיד בעוצמה כזו, כמבקש לחגוג את הארץ בהילולה פראית — והעננים הסתערו לקראתו בצהלת סוסי פרא דוהרים, והשמש, שהבליחה ביניהם, הניפה את חרבה המנצנצת על פני משטחי השלג הנרחבים, כך שקרן אור בהירה־מסנוורת הבריקה בחתך מעל הפסגות אל תוך העמקים; או כשהוליכה הסופה את העננים מטה במורדות, קורעת בשמים אגם כחול מבהיק, ואז הדהדה שריקת הרוח ונמוגה, ומעומק הנקיקים מכאן, מצמרות האשוחים מכאן, הזדמזם כמין מזמור בלול שיר ערש וצלצול פעמונים, ובמעמקי כחול הרקיע הפציעה האדמומית והתפשטה, ועננים קטנים כסופי כנפיים חלפו־עברו לאיטם, וכל הפסגות הבהיקו, נוקשות ומשוננות, מנצנצות למרחקים — או אז חש כאילו דבר מה נקרע בתוכו פנימה, הוא עמד מתנשף, גופו מכופף לפנים, ופיו ועיניו פעורים לרווחה; מוכרח היה לשאוב את הסערה אל קרבו, לחבוק את הכול בתוכו; חלה בו איזו התרחבות והוא נשכב על הארץ, חופר ומתגולל בהוויית הדברים כולם — העונג הזה הסב לו כאב; ואילו פעמים אחרות עמד סתם כך, בלא ניע, מניח את ראשו על כרי הטחב ועוצם את עיניו למחצה, והנה, לפתע, רחק ממנו הכול, האדמה נשמטה תחתיו, נסוגה ונעשתה קטנה כמו כוכב־נודד, וכבר היתה טובלת כולה בנהר השוצף, המזרים את מימיו הצלולים תחתיו. אבל כל אלה היו רק רגעים; ואז קם נחוש על רגליו, שליו ומפוכח היה, כאילו אך משחק־צללים הוא שחלף על פניו — שוב לא ידע על כך דבר.

לקראת ערב הגיע אל שדה השלג במעלה ההרים, משם אפשר היה לרדת מערבה, אל פני הארץ המישורית. כאן למעלה התיישב. עם ערב נהיה שקט יותר סביב; צביר העננים נתקשח ורבץ בלא תנועה בשמים; מן הנקודה הזו לא נראו אלא פסגות ההרים, מהן נמשכו מטה מדרונות נרחבים, והכול חרישי ואפור כל כך, שרוי בדמדומים. בדידות אין־קץ נזדעזעה בו; הוא היה לבד לגמרי, נשכח מלב. הוא ביקש לומר משהו בינו לבינו, אך הדבר נבצר ממנו לחלוטין, בקושי העז לנשום; כפיפת כפות רגליו הרעישה כרעמים תחתיו, מוכרח היה לשבת רגע. אימה חסרת שם לפתה אותו בתוך האַין הזה: מושלך היה בחלל הריק. הוא קרע את עצמו ממקומו ונס דרך המורד מטה.

נעשה חשוך סביב, שמים וארץ הותכו והיו למקשה אחת. נדמָה לו כאילו משהו הולך אחריו, דבר מה מעורר חלחלה המבקש להגיע אליו, משהו שבן־אנוש לא יכול לשאתו, כאילו השיגעון, רכוב על סוסיו, דולק בעקבותיו.

לבסוף הגיעו קולות לאוזניו; הוא ראה אורות לפניו והוקל לו קצת. נאמר לו שוואלדבאך רחוק ממנו כמחצית השעה.

הוא חצה את הכפר. אורות בקעו מן החלונות, הוא התבונן פנימה: ראה כמה ילדים מסבים לשולחן, נשים זקנות ונערות, ולכולם פנים שקטות ושלוות. נדמה היה לו כאילו מן הפנים האלה עצמן נאצל אותו האור. עתה רווח לו, עוד רגע ויגיע לוואלדבאך, למעונו של הכומר.

ישבו שם מסביב לשולחן, פתאום הוא לצדם; תלתליו הבהירים עוטפים את פרצופו החיוור, רוח תזזית נשקפת מעיניו ומרצדת סביב פיו, בגדיו קרועים.

אוֹבּרלִין קידם את פניו בברכה, הוא נראה לו כמו איזה בעל מלאכה: "ברוך הבא אדוני, הגם שאיני מכיר אותך." — "אני חבר של קאופמן, מביא איתי את ברכותיו." — "ומה שמך, אם יורשה לי לשאול?" — "לנץ." — "הו־כן, כן, כלום לא הופיע שמך בדפוס? כלום לא קראתי כמה מחזות שהופיעו תחת השם הזה? — "אמנם כן, אבל במחילה ממך, אל־נא תחזיק זאת כנגדי."

השיחה נמשכה הלאה, הוא חיפש אחר מילים ונחפז בסיפוריו מתוך עֱנוּת; אט אט החל להירגע: האווירה הביתית, הפנים השלוות שהתבלטו על רקע החלל האפלולי — ובמיוחד פניו הבהירות של הילד, סביבן נאסף כמדומה אור החדר כולו, והוא נושא את עיניו מתוך פליאה ומסירות — ועד האם היושבת בצללים מאחור, שאננה כמלאך. הוא החל לספר על מולדתו; הוא תיאר את הלבוש הנהוג שם; בני המשפחה הצטופפו סביבו מתוך אהדה ועניין; עד מהרה הרגיש בבית. פניו החיוורות הילדותיות שמתחייכות עכשיו, דרכו מלאת החיים לספר את סיפורו! הוא נעטף שלווה; נדמה היה לו כאילו דמויות נושנות, פנים נשכחות, חוזרות ומגיחות מן האפלה, שירים ישנים שבוּ וניעורו בו, הוא היה רחוק מהכול, כל כך רחוק.

לבסוף הגיעה העת ללכת. הוליכו אותו אל מעבר לרחוב: בית־הכומר היה צפוף מדי; הִקצו לו חדר במבנה בית הספר. הוא טיפס למעלה. היה שם קר, חדר ריק רחב־ידיים, מיטה ניצבת בירכתיו. הוא הניח את המנורה על השולחן, והתהלך הלוך ושוב. הוא העביר בראשו את מאורעות היום — איך הגיע הנה, היכן הוא נמצא. החדר בבית־הכומר, התאורה ההיא והפנים האוהדות ההן, היו לו כצללים עכשיו, כמין חלום שחלם, וריקנות נפלה עליו, כמו שם, בהרים; אלא שכאן, בחדר הזה, שוב לא היה לו במה למלא את הריקנות הזו; כבה אור המנורה, הכול נבלע באפלה. אימה חסרת שם אחזה בו. הוא זינק ממקומו, הוא חצה במרוצה את החדר, ירד מטה במדרגות, ויצא מבניין בית הספר; אולם לשווא, אפלה בכול, אֵינוּת גמורה — הוא עצמו נהפך לחלום. מחשבות מקוטעות חלפו בִּיעָף, הוא נאחז בהן; נדמָה לו שהוא מוכרח לחזור ולומר "אבינו שבשמים". שוב לא יכול למצוא דרך אל עצמו; איזה דחף אפל דחק בו להציל את עצמו. הוא השליך את עצמו כנגד האבנים סביבו, הוא נעץ את ציפורניו בבשרו; אט אט השיב לו הכאב את הכרתו. הוא הטיל את עצמו אל תוך שוקת הבאר, אבל המים לא היו עמוקים, הוא התפלש בִּפנים.

אנשים באו; הם שמעו קולות, הם קראו לעברו. אוברלין הגיע בריצה. לנץ התעשת בינתיים, הוא הבין את מצבו לאשורו, שוב הוקל לו. עכשיו התבייש בעצמו, ורוחו נעכרה על שעורר בהלה בקרב האנשים הטובים; הוא אמר להם שזהו הרגלו, לרחוץ במים הקרים, ושב בחזרה אל חדרו; התשישות הביאה לו מרגוע לבסוף.

יום המחרת עבר כשורה. רכיבה בעמק עם אוברלין: מרחבי ההר האדירים נדחסים מגובה רב פנימה, אל תוך עמק צר ופתלתול, אשר עולה מעלה בהרים ומתפצל בכיוונים רבים; גושי סלע עצומים משתרעים כלפי מטה; פה ושם שטחי־יער, אבל הכול תחת מעטה אפור חמוּר; מלוא העין נפרש נופה של הארץ המערבית ושל רכס ההרים המתמשך מטה לדרום ולצפון, ואילו פסגותיו הכבירות ניצבות חמורות־סבר או דמומות, כמו שרויות בדמדומי חלום. פעמים גודשים שפעי־אור את העמקים ומשתפכים כמו נהר של פז, ואז שוב ניעור מרבצו צביר העננים בפסגה העליונה וגולש לאט על פני היער ואל תוך העמקים, או צולל בזהרורי השמש ונוסק בחזרה, כמו רוח רפאים כסופה מרחפת. שום רחש, שום תנועה, אף לא ציפור, לא־כלום למעט שריקת הרוח — רגע בסמוך ורגע במרחק. גם מיני כתמים, שחורים־רווּיִים, הופיעו שם: שלדים של בקתות, קרשים ומעליהם קש. האנשים, שקטים וחמורי־סבר, כמו חוששים להפר את דממת העמק, בירכו אותם חרישית בעודם חולפים על פניהם ברכיבה.

בתוך הבקתות רחשו חיים, הכול הצטופפו סביב אוברלין, הוא נתן הוראות, השיא עצות, פנה בדברי נחמה; מכל עבר מבטים מלאי־אמון. תפילה. אנשים דיברו על חלומותיהם, על נבואות לבם. ואחר כך מיהרו בחזרה אל החיים המעשיים: סלילת שבילים, חפירת תעלות, סיור בבית הספר.

אוברלין פעל בלא לאות, לנץ ליווה אותו בכול: בשיחה, במלאכה, בהשתקעות דמומה בטבע. השהייה במחיצתו השפיעה עליו רוגע, ורווח לו. לעיתים קרובות חש צורך להתבונן אל תוך עיניו של אוברלין, והשקט העמוק הזה שפושט בנו לנוכח דממת הטבע — במעבה היער, בלילות קיץ המתמוססים לאור הירח — נדמה לו קרוב יותר בעיניים השקטות האלה, בפנים הכבוּדות החמוּרות הללו. הוא היה נבוך, אבל העיר הערות, פנה בדברים. לאוברלין נעמה מאוד השיחה איתו, ופני הילד הנאצלים של לנץ הסבו לו הנאה גדולה.

ואולם רק כל עוד שהה האור בעמק, יכול היה לשאת את מצבו; לקראת ערב נתקף חרדה מוזרה, הוא ביקש לרדוף אחר השמש ולהשיגה; ככל שפשטו הצללים והלכו, כן נדמו לו הדברים אפופי חלום יותר, מעוררי חלחלה יותר — אימה נפלה עליו, כמו על ילדים השוכבים לישון בחשכה; הוא חש כמי שניטל ממנו מאור עיניו; האימה גדלה והלכה; ביעותי השיגעון רבצו לפתחו, מחשבה מעגלית שאין להיחלץ ממנה, כאילו הכול איננו אלא חלק מחלום, נפערה כתהום תחתיו, הוא נאחז בכוח בכל מה שנקרה בדרכו, מיני דמויות חלפו בִּיעָף לנגד עיניו, הוא שלח את ידיו לאחוז בהן, אך לא היו אלא צללים; החיים אזלו ממנו ואיבריו נהיו נוקשים לגמרי. הוא דיבר, הוא שר, הוא דקלם שורות של שקספיר, הוא נאחז בכל מה שהחיש את זרימת דמו לפנים, הוא ניסה הכול; אבל קר! קר! מוכרח היה לצאת החוצה לאוויר החופשי. עיניו התרגלו לחשכה, ומעט האור שהבליח זעיר פה זעיר שם בחשכת הלילה, היטיב עמו; הוא השליך את עצמו אל תוך שוקת הבאר, השפעתו החריפה של מגע המים הרגיעה אותו; גם ניעורה בו תקווה חשאית כי לקה באיזו מחלה — הפעם רחץ מבלי להקים מהומה.

ככל שהתרגל לחיים שם, כן רווח לו יותר. הוא סייע לאוברלין, הוא צייר, הוא קרא בכתבי הקודש; תקוות נושנות שבו וניעורו בו; הברית החדשה ניצבה לנגד עיניו: כאשר סיפר לו אוברלין איך יד נעלמה אחזה בו פעם על הגשר, איך זוהר רקיע הכהו בסנוורים, איך שמע קול, איך דיבר עמו בלילה, ואיך שרר האלוהים בכל הווייתו, עד שכמו ילד היה מטיל פור כדי להחליט מה עליו לעשות — האמונה הזו, השמים הנצחיים שבתוכנו, להיות בחיקו של האלוהים, רק אז, לראשונה, נפקחו עיניו לראות את כתבי הקודש. וכמה קרובה היא הבריאה לבני האדם ככלות הכול, איך ממתיקה היא את רזיה השמימיים — לא כמלכות אימתנית אלא מתוך קִרבה ושותפות.

בוקר אחד יצא החוצה. שלג ירד במהלך הלילה; העמק כבר שפע אור שמש בהיר, אבל מעט רחוק יותר עוד היתה הארץ שרויה חציה בערפל. כעבור רגע סטה מן הדרך, והנה הוא על ראש גבעה בשולי יער אשוחים; עקבות אדם לא היו שם; השמש שיברה גבישים בשלג, שנערם אוורירי פתותים־פתותים; פה ושם נראו עקבות של חיות בר, הנמשכות הלאה במעלה ההרים. שום ניע באוויר, חוץ מאוושת הרוח, חוץ מרחש הציפור המנערת את זנבה מן השלג. דומיה בכול, והעצים בתנודות בדיהם הלבנים — מכאן ואל תוך הכחול העמוק של המרחקים. שלווה פשטה בו. המרחבים העצומים וקווי מתארם האחידים, שלרגעים נדמו כמדברים אליו בקולות שאון, היו מצועפים; אווירת חג המולד התגנבה אל לבו: פעמים נדמה לו שבעוד רגע תצוץ אמו, גדולת־ממדים, מאחורי איזה עץ, ותאמר לו שכל זה מוגש לו ממנה כמתנה. בדרכו חזרה למטה הבחין כי סביב צלו משתברת קרן־אור בשלל צבעי הקשת; נדמָה לו כאילו דבר מה נוגע במצחו, ההוויה דיברה אליו.

הוא ירד למטה. אוברלין היה בחדר; לנץ ניגש אליו בפנים צוהלות ואמר לו שהיה רוצה לדרוש דרשה פעם. — "אתה תיאולוג?" — "כן!" — "יפה, ביום ראשון הבא."

לנץ הלך שבע רצון לחדרו. הוא חכך בדעתו איזו דרשה עליו לדרוש, ושקע בהרהורים; לילותיו שקטו והלכו. בוקר יום ראשון הגיע, חמימות בטרם עת פשטה סביב. תנועת עננים במרום, פה ושם רקיע כחול; הכנסייה ניצבה על אחת הבליטות במעלה ההר, בית הקברות מסביב לה. לנץ עמד למעלה כאשר צלצלו הפעמונים ובאֵי הכנסייה — הנשים והנערות בלבוש מסורתי, שחור וסגפני, מטפחת לבנה מקופלת להן על ספר הזמירות ועליה ענף רוזמרין — החלו להגיע מכל עבר, מלמעלה ומלמטה, דרך השבילים הצרים בינות לסלעים. מפעם לפעם נח מבטה של השמש על פני העמק, האוויר נע באטיות מלטפת, מרחבי הארץ טבלו בערפילים, ובמרחק צלצולי פעמונים; דומה היה כאילו מתמזג לו הכול לגל אחד הרמוני.

השלג נעלם מבית הקברות הקטן; טחב כהה בצל צלבים שחורים; שיח שושנים שפריחתו נתאחרה נשען כנגד חומת בית הקברות, ופה ושם הנצה פריחה מאוחרת גם מבעד לטחבים; שמש לרגעים, ואז שוב האפלולית.

בכנסייה החלה התפילה, קולות אנוש התמזגו והיו לשירה צלולה וטהורה: רושם כשל מֵי הרים זכים הקולחים לפניך. הדהודי הזמרה גוועו, לנץ החל לדבר, ביישן ומהוסס היה; בהשפעת קולות השירה הפשיר מן הקהיון שהיה שרוי בו, עתה ניעורו ייסוריו במלואם ורבצו בתוך לבו הדואב. תחושת רווחה אין־סופית פשטה במתיקות בקרבו. הוא דיבר עם האנשים בפשטות, הם חלקו עמו את ייסוריו; הוא מצא נחמה בכך שעלה בידו להעניק צֹרי ומרגוע לכמה לבבות מיוסרים ולעיניים יגעות מבכייה, בכך שהצליח להורות למעוני חיי החומר את הדרך מסבלם הטמוּם אל מלכות שמים. כשכילה את דבריו חש חזק יותר, ואז שבו ועלו קולות השירה:

התֵר בקרבי את הכאב הקדוש,

כמים חיים הנח לו לפרוץ;

לו יהי סבלי כל שכרי,

לו יהי סבלי מנחה לבוראי.

הסערה שהתחוללה בו — המוזיקה, המכאוב — טלטלה אותו. ההוויה כולה היתה לו לפצע; זה הסב לו כאב עמוק, אילם. ולפתע, ישות אחרת: שפתיים אלוהיות הרטיטו לקראתו ונצמדו אל פיו, יונקות את שפתיו שלו; הוא חזר אל חדרו הבודד. לבדו היה, לבדו! ואז המה וגעש המעיין, ופרץ קילוחים־קילוחים מעיניו, הוא נתקפל אל תוך עצמו, רעד עבר את בשרו, נדמָה לו כאילו עוד רגע יִכלֶה ויִמוג, היה זה עונג שאינו יודע שובעה. לבסוף עלה בו אור ההכרה, רחמים רוויים ורכים נכמרו בו על עצמו, הוא קונן על נפשו; ראשו צנח על חזהו, הוא נרדם. בשמים עמד ירח מלא; תלתליו גלשו על רקתו ועל פניו, הדמעות נקוו בריסיו ויבשו על לחיוֹ — כך שכב שם לבדו, והכול היה שקט ורוגע וקר, והירח האיר במשך כל הלילה, וניצב לו שם מעל ההרים.

למחרת בבוקר ירד למטה, בשלווה גמורה סיפר לאוברלין איך בלילה נגלתה אליו אמו: בשמלה לבנה הגיחה מתוך אפלולית חומת בית הקברות, ורד לבן וורד אדום נעוצים לה על חזהּ; היא צנחה באיזו פינה והוורדים החלו לצמוח ולכסותה אט אט; אין לו ספק, אמו מתה; הוא מקבל זאת בהשלמה. אוברלין סיפר מצדו איך היה בשדה לבדו בשעה שאביו מצא את מותו, איך לפתע שמע קול ואז ידע שמת אביו; ואמנם כששב לביתו התאמת הדבר. זה הוליך אותם הלאה: אוברלין סיפר על אנשי ההרים — על נערות המסוגלות לחוש במים ובמתכות במעבה האדמה, ועל גברים אשר נאבקים בדיבוק במעלה ההרים; הוא גם סיפר איך שקע פעם במין סהרוריות בעודו מתבונן במימיו השקופים העמוקים של מקווה מים בהרים. לנץ אמר כי היתה זו הוויית המים שפיעמה בו, כי חווה משהו ממהותם הפנימית. הוא המשיך בדבריו: ישותנו, בצורתה הפשוטה והטהורה ביותר, קרובה יותר מכול להווייתו הקמאית של הטבע; ככל שמתעדנים חייו הנפשיים והעיוניים של אדם והוא נוטה לחיות על פיהם, כן מתקהה יכולתו לחוש בטבע הקמאי. אמנם אין היכולת הזו נעלית כשלעצמה, שכן חסרה היא יחס עצמאי כלפי הדברים, ואף על פי כן, ודאי מוכרח זה להיות עונג אין־סופי להיפעם מן החִיוּת הייחודית לכל צורה מצורות הבריאה, להיפתח־חיים אל הוויית האבנים, המתכות, המים והצמחים, וכמו בחלום לספוג אל קרבך את כל היֵּש אשר בטבע, כמו שסופגים הפרחים את האוויר לנוכח הירח המתמלא ונחסר חליפות.

הוא המשיך לומר את שבנפשו: בכול שוררת הרמוניה שלא ניתן לבטאה, ניגון, שלווה שמימית; הצורות היותר משוכללות ומרובות היכולות של הבריאה מחצינות את עצמן, מהדהדות, חותרות להכרה, שעל כן גם מועדות הן לסטייה מאותו תואם פנימי חובק כול; ואילו בצורות הנחותות של הבריאה נותר הכול מצומצם, בלום, ולכן מיטיב לשהות גם התואם בתוכן. הוא ביקש להמשיך בכיוון הזה, אוברלין קטע אותו, זה הוליך אותו רחוק מדי מטבעו הפשוט. בפעם אחרת הראה לו אוברלין מיני טבלאות צבעים, הוא טען לזיקה המתקיימת בין הצבעים לבני האדם, הוא נתן כדוגמה את שנים־עשר השליחים, שכל אחד מהם מיוצג על ידי צבע אחר. לנץ אימץ את הדברים אל לבו והמשיך לטוותם בינו לבינו, חלומותיו נעשו טרופים יותר ויותר, הוא החל להתעמק בחזון יוחנן לפי פרשנותו של שׁטילינג, והרבה לקרוא בכתבי הקודש.

באותם הימים הגיעו קאופמן וכלתו לשְׁטייְנְטָאל. תחילה עורר המפגש אי נחת בלנץ; הוא התקין פה לעצמו פינה קטנה וחמימה, ומעט השקט היה יקר לו עד בלי די — והנה הגיע פתאום מישהו שהזכיר לו הרבה כל כך, שאיתו נדרש לדבר, להתדיין, מישהו שהכיר אותו לפנים. אוברלין לא ידע על אי הנחת הזו דבר; מאז הופיע כאן, אימץ אותו אל חיקו ודאג לכל צרכיו; הוא פירש את הופעתו כרצון האל, שבחר לשלוח אליו את היצור האומלל הזה — ואהב אותו בכל לבו. ומלבד זאת היתה נוכחותו כאן טבעית כל כך, ואף אחד לא שאל מאיפה הגיע ולאן מועדות פניו. הוא היה אחד מהם כעת, כאילו היה כאן מאז ומעולם.

שעה שהסבו לשולחן, רוחו של לנץ שוב היתה טובה עליו; דיברו שם על ספרות, זה היה התחום שלו. התנועה האידיאליסטית היתה אז בראשית התהוותה, קאופמן היה מחסידיה ואילו לנץ דיבר בלהט בגנותה. הוא אמר: למשוררים שעליהם נאמר כי מיטיבים הם לתאר את המציאות כהווייתה, אין למעשה כל מושג לגביה, ואף על פי כן קל יותר לשאתם מאשר את הללו המבקשים לעצבה מחדש בדרכי מופת. הוא אמר: האלוהים הטוב ברא את העולם בדיוק כפי שצריך היה לבוראו, ואין ביכולתנו לשרבט דבר מה בהצלחה גדולה יותר; שאיפתנו היחידה צריכה להיות ליצור בצניעות ומתוך קשב דרוך למעשה ידיו. אני דורש חִיוּת בכול, אפשרות של קיום, לא מעבר לזה; ואז שוב לא נראה כל טעם לשאול האם דבר מה יפה או מכוער הוא — התחושה שמתעוררת בנו לנוכח החיים הפועמים ביצירה נישאת מעל השניים, והיא היא הקריטריון הבלעדי לעיסוק באמנות בכלל. אגב, אנו פוגשים בדבר רק לעתים נדירות: אצל שקספיר אנו מוצאים זאת, ובשירי עם ניעור לחיים עולם ומלואו, ואילו אצל גתה ניכרת פעימת החיים רק פה ושם; את כל היתר יש להשליך לאש. האמנים האלה אינם מסוגלים לצייר אפילו מלונה לכלבים. הם מתיימרים להציג לפנינו דמויות מופת, אבל אני לא נתקלתי אלא בבובות־עץ. האידיאליזם הזה הוא הדרך הנפסדת ביותר לייצג את טבע האדם. לו ניסו פעם לצלול אל תוך חייו של האיש הפשוט ביותר ולתארם — על טלטלותיהם, על תנודותיהם המרומזות, ועל הרטט הדק ביותר, שכמעט אין להבחין בו, של העוויותיהם הזעירות; והרי זה מה שניסה הוא עצמו לעשות ב'מורה החצר' וב'החיילים'; — האנשים שם הם מן הפשוטים ביותר שישנם תחת השמש; ואולם היכולת להרגיש זהה כמעט אצל כולם, רק הקליפה שעוטפת אותה, בקיעה יותר או פחות. כל שנדרש מאתנו הוא להטות אוזן, להישיר מבט. אתמול, בשעה שהתהלכתי בשולי העמק, הבחנתי בשתי נערות היושבות על סלע, האחת התירה ופיזרה את שערה, השנייה עזרה לה; השיער הזהוב השתפל מטה; הפנים חמוּרות וחיוורות, אך גם צעירות כל כך, והשמלה המסורתית השחורה, והשנייה מסייעת לה במסירות כזו. אפילו הציורים היפים ומופנמי־המבע ביותר של האסכולה הגרמנית הישנה, אין בכוחם למסור אלא מעט־מזער ממה שישנו באותה תמונה. לו רק אפשר היה לפעמים להיות כראשה של מדוזה, להפוך צמד שכזה לאבן, ולהזעיק את האנשים אליו. ואולם ברגע שהנערות קמו, תמונת הצמד נהרסה; אך כשהן ירדו מטה בינות לסלעים שבה ועלתה לה תמונה חדשה. תמונות החיים היפות ביותר, שאין שיעור להדהודן, מגיחות ונעלמות, לובשות ופושטות צורה. רק דבר אחד נותר על כנו: יופי אין־סופי, מדלג מצורה אחת לאחרת, לנצח מתגלגל בין גילוי וכיסוי. ברור אפוא שלא תמיד אפשר ללכוד אותו ולהציבו במוזיאון, או לחבר לו תווים, לאסוף את כולם סביבו, זקנים כמו ילדים, ולהניח להם לפטפט על טיבו ולשבוע הנאה ממנו. יש לאהוב את המין האנושי כדי להיות מסוגל לחדור למהות הייחודית לכל אחד מבני האדם; אין לראות באף אחד מהם פחוּת־ערך או מכוער מדי, רק כך ניתן יהיה להבינם כהלכה; אפילו הפרצוף הסתמי ביותר יש בכוחו להטביע רושם עז יותר מאשר החוויה המוגבלת ליופי האסתטי בלבד, והרי מן האפשר הוא להניח לדמויות להגיח מתוך עצמן החוצה, וזאת מבלי שנעתיק אל תוכן דבר מצדן החיצוני — בו אין כל חיים, שריר או דופק המתנחשלים והולמים בך.

קאופמן טען כנגדו כי במציאות לעולם לא ימָּצאוּ דגמים בעבור יצירות כמו אפולו בֶּלוודרה או איזו מדונה רפאלית. למי אכפת, ענה לנץ, עליי להודות כי לנוכח אלה אני חש את עצמי כמת ממש. אמנם כשאני עובד על כך בתוכי, משהו בכל זאת מתעורר בי, אבל העיקר הלוא נובע ממני ממילא. המשורר והאמן המועדפים עליי הם אלה שמייצגים את הטבע כמות שהוא, כך שלנוכח יצירתם אין לי אלא להתפעם, כל היתר רק מפריע לי. את הציירים ההולנדים אני מעדיף על פני האיטלקים, הם גם היחידים שמובנים מכוח עצמם. אני מכיר רק שתי תמונות — שתיהן משל ציירים הולנדים — שעשו עליי רושם כמו הברית החדשה: אחת מהן, איני יודע מי ציירהּ, מציגה את ישו והשליחים מאמאוס. כשקוראים על השליחים, איך הם הלכו בדרכם, מתברר פתאום כי באותן מילים ספורות מצויה ההוויה כולה. זוהי שעת דמדומים אפלולית, פס אדום יחידי חוצה את האופק, עוד רגע והדרך תיבלע לגמרי בחשכה; לפתע פונה אליהם איש זר, הם משוחחים, הוא בוצע את הלחם; ואז, בדרכם הפשוטה, האנושית כל כך, הם מזהים אותו, ותווי פניו האלוהיים־המעונים מדברים אליהם בלא כחל ושרק, הם נאחזים יראה, כי סביב פושטת עלטה, ודבר מה שאין לו שיעור מזדחל אל לבם, אבל אין אלה ביעותים כמו לנוכח איזו רוח רעה, אלא כאילו מת אהוב מופיע בדמותו המוכרת: מתוך הדמדומים הוא פוסע לקראתך; זוהי התמונה — חוסה בגונה החום האחיד, בדומיית הערב המאפיל. והנה התמונה האחרת: אישה יושבת בחדרה, ספר תפילות בידה. החול פוזר על הרצפה, הכול ערוך ומוכן כנהוג ביום ראשון, כה ביתי ונקי וחמים. האישה לא יכלה להגיע לכנסייה, והיא מקיימת את התפילה בביתה; היא יושבת ופניה לחלון הפתוח; ונדמה כאילו לקראת החלון, על גבי הנוף הרחב השטוח, רוחפים לאיטם צלילי הפעמונים מן הכפר, ומכיוון הכנסייה מהדהדת ונמוגה שירת אנשי הקהילה; האישה עוקבת אחר המילים בקריאה.

ברוח זו המשיך הלאה; לשמע דבריו נדרכו האנשים סביבו, רבים מן הדברים שאמר ננעצו כדורבנות. תוך כדי דיבור נופף שוב ושוב בתלתליו הבהירים וסומק עלה בלחייו, פעם אגב חיוך ופעם מתוך חומרה. הוא נסחף הרחק כל כך אל תוך עצמו.

אחרי הארוחה משך אותו קאופמן הצדה. הגיעו אליו מכתבים מאביו של לנץ; הבן מוכרח לשוב הביתה, לסייע לאב. קאופמן דיבר על כך שלנץ משליך כאן את חייו, מבזבזם בלא תועלת, טען כי עליו להגדיר לעצמו מטרה, ועוד כהנה וכהנה. לנץ התפרץ לעברו: "את המקום הזה? לעזוב? בחזרה הביתה? ומה שם, להשתגע? דע לך כי איני מסוגל להחזיק מעמד בשום מקום אחר, אם לא אוכל לטפס על איזה הר מפעם לפעם, להשקיף על הנוף ואז לרדת לבית הזה בחזרה, לחצות את החצר ולהביט דרך החלון פנימה — אני אשתגע, אשתגע! עזבו אותי במנוחה! רק קצת שקט אני מבקש, עכשיו שהוטב לי מעט! לעזוב את המקום הזה? הרי זה בלתי נתפס בשבילי, די במילים הספורות הללו כדי ליטול מן העולם את טעמו. כל אחד זקוק לדבר מה, ואם עולה בידו למצוא קצת שקט, מה עוד יכול הוא לבקש! תמיד לטפס, להיאבק, לנצח להשליך אחר גווךָ את כל מה שאצוּר ברגע החולף, לרעוב תמיד ורק פה ושם לדעת רגעי נחת; לקמול בצמא בזמן שמעיינות מים חיים מגיחים שוב ושוב על פני הדרך. החיים נסבלים בעבורי כרגע, וכך אני רוצה שזה יישאר; מדוע? מדוע? כי ככה טוב לי; מה רוצה ממני אבי? מה מחכה לי שם? לא בא בחשבון! עזבו אותי במנוחה!" — הוא התגעש והלך, קאופמן עזב, רוחו של לנץ נעכרה.

למחרת התכונן קאופמן לצאת לדרכו, הוא דיבר על לבו של אוברלין להצטרף אליו לנסיעה לשוויץ. המשאלה לפגוש פנים אל פנים את לאוואטֶר, איתו ניהל חליפת מכתבים מזה זמן רב, דרבנה אותו להסכים. הם נאלצו להוציא יום נוסף על הכנות לנסיעה. הדבר הכביד על לבו של לנץ. כדי להיפטר מעֱנוּתו שאין לה סוף, נוהג היה להיאחז במֹרֶך בכל שרק ניתן; לרגעים נתקף תחושה חריפה, כאילו מוליך הוא את עצמו שולל; הוא נהג בעצמו כמו בילד חולה. על מחשבות ורגשות מסוימים עלה בידו להתגבר רק אגב התפרצויות החרדה העזות ביותר; ואולם מיד היה שב והודפו כוח בל ישוער בחזרה אל חיקם; הוא נתקף רעדה, שערותיו כמעט וסמרו, עד שלבסוף מאבק האדירים שהתחולל בו התישוֹ לחלוטין. הוא מצא מפלט באיזו דמות שריחפה לנגד עיניו בלא הפוגה, וכן באוברלין; מילותיו, פניו, היטיבו עמו עד בלי די. שעל כן המתין עתה בחרדה לקראת יציאתו של הלה לדרך.

לנץ חשש מן השהות בבית לבדו. מזג האוויר נעשה נעים, הוא החליט ללוות את אוברלין בדרכו בהרים. מן העבר השני של רכס ההרים, היכן שהעמקים נמוגים אל פני הארץ המישורית, הם נפרדו. את הדרך חזרה עשה לבדו. הוא התהלך בהרים בלא דרך או כיוון. מרחבי ההר נמשכים מטה אל תוך העמקים, מעט יערות, לא־כלום מלבד קווי מתאר אדירים, ורחוק יותר, מעבר להם, מיתמרים אדים מן הארץ המצועפת ערפילים; האוויר הומה הדהודי משבים עזים; אין כל סימן לנוכחות אדם, למעט פה ושם בקתות נטושות בהן נוהגים הרועים לבלות את הקיץ, הנשענות על גבי מורדות ההרים. הוא נהיה שקט, אולי אף חולמני, הכול התמזג והיה לו לקו אחד יחידי המתנחשל ומשתפל כמו גל בין שמים וארץ; נדמָה לו כאילו שוכב הוא לצד מרחביו האין־סופיים של הים, השואף ונושף את גליו חרישית. פעמים עצר והתיישב, ואז שוב המשיך ללכת, אבל כמתוך חלום, הנמשך לאיטו. הוא לא תר אחר כל דרך.

הערב היה אפוף עלטה בשעה שהגיע לאיזו בקתה נושבת במורד המוליך אל השטיינטאל. הדלת היתה נעולה; הוא ניגש אל החלון שמעט אור ריצד על גביו. מן המנורה בפנים בקעה אלומת אור יחידה ונחה על פניה החיוורים של נערה ששכבה שם, עיניה פקוחות למחצה, והיא מניעה חרש את שפתיה. עמוק יותר, באפלולית, ישבה אישה זקנה ושרה בקול צורמני שירים מתוך ספר זמירות. כעבור כמה נקישות ממושכות פתחה הזקנה את הדלת; היא היתה חצי חירשת. היא הגישה ללנץ משהו לאכול והראתה לו פינה שיוכל לישון בה, וכל אותו הזמן לא פסקה מלפזם את שירה. הנערה לא נעה ולא זעה. זמן מה לאחר מכן נכנס איזה איש פנימה, הוא היה גבוה ושדוף, עקבות שיבה בשערו, ופניו אחוזי תזזית. הוא ניגש אל הנערה, היא נרתעה באחת ונתקפה אי שקט. הוא לקח קומץ עשבים מיובשים שהיה קבוע על הקיר והניחו בכף ידה, היא נרגעה מעט והחלה לזמזם, מפיקה מילים ברורות בעוד קולה מתפשט וחודר לאיטו. האיש סיפר איך שמע קול בהרים ואיך אז, במרחק, מעבר לעמקים, הבריקו השמים בנֹגה הברקים; משהו לפת אותו, והוא החל להיאבק בו כמו יעקב. הוא כילה את דבריו והשתטח על הארץ, מתמסר כולו ללהט תפילה חרישית בעוד הנערה החולה נותנת את קולה בשיר — ושירתה נמשכת ומהדהדת ונמוגה חרש־חרש. אחר כך פרש האיש לנוח.

אט אט, בלוויית חלומות, החל לנץ לשקוע בשינה, ואז שמע את תקתוקו של השעון. בינות לשירתה החרישית של הנערה מכאן ולקולה של הזקנה מכאן, נשמעה המיית הרוח — פעם בסמוך ופעם במרחק, ואילו הירח, רגע בהיר ורגע מצועף, האיר את החדר באורו המתחלף, כמו היה זה אך חלום שנחלם. ברגע מסוים התגברו הרעשים והלכו, קולה של הנערה נשמע ברור ונחרץ, היא דיברה על כך שמן העבר השני, על הצוק, ניצבת כנסייה. לנץ נשא את מבטו, והנה הנערה יושבת זקופה לפני השולחן, עיניה קרועות לרווחה, והירח מטיל את אורו השקט על פניה — מהן נאצל ומזדהר כמדומה איזה נֹגה זר ונפלֶה; בתוך כך המשיכה הזקנה להפיק את צליליה הצורמניים, ובין חילופי האור ודעיכתו, בין הצלילים והקולות שאפפוהו, שקע לנץ לבסוף בשינה עמוקה.

הוא התעורר מוקדם, בחדר המואר באור הדמדומים הכול עוד ישנו, גם הנערה שָׁקטה בינתיים; היא שכבה נתמכת בגבה, כפות ידיה אחוזות זו בזו תחת לֶחיהּ השמאלית; רוח העוועים נעלמה מפניה, ועתה ניכר בהן רק סבל בל יתואר. הוא ניגש אל החלון ופתח אותו, צינת הבוקר הלמה בו. הבית ניצב בשולי עמק צר ועמוק שנפתח לכיוון מזרח; קרני אור אדומות חדרו דרך שמי הבוקר האפורים אל תוך העמק המדמדם, האפוף ערפילים לבנים, התנוצצו על גבי הסלעים האפורים וניתזו אל עבר חלונות הבקתות. האיש התעורר. מבטו נפל על תמונה מוארת שהיתה קבועה על הקיר, והוא בהה בה מבלי לגרוע עינו ממנה; עכשיו החל להניע את שפתיו ולהתפלל, תחילה חרישית ואחר כך בקול — אשר הלך והתגבר יותר ויותר. בתוך כך נכנסו אנשים לבקתה, כורעים על ברכיהם בלא אומר. הנערה שכבה שם אחוזת עווית, הזקנה פיזמה בקולה הצורמני והֵשיחה עם השכנים. סיפרו שם ללנץ כי האיש הגיע זה מכבר לאזור, אף אחד אינו יודע מִנַּין; הוא נחשב לקדוש המסוגל לראות את המים בבטן האדמה ולהעלות רוחות באוב, ועולים אליו לרגל. גם התברר לו ללנץ כי סטה מאוד מן הדרך, וכעת הוא נמצא רחוק למדי מן השטיינטאל; הוא עזב עם חבורה של חוטבי עצים אשר הלכו בכיוון הכפר. השהות בחברת אנשים היטיבה עמו; נוכחותו העזה של האיש ההוא, שפעמים נדמָה כמדבר בקול מעורר פלצוּת, הטילה בו אימה. הוא גם פחד מפני עצמו, בהיותו מופקר לבדידותו.

הוא הגיע הביתה. ואולם ליל אמש הותיר בו חותם עמוק. העולם כשלעצמו נגלה אליו, העולם כדבר מה ההומה ורוחש אלי תהום; ולשם קרעוֹ וסחפוֹ איזה כוח חסר רחמים. עכשיו חיטט בתוך עצמו. הוא מיעט לאכול; מחצית מן הלילות בתפילה ובהזיות של קדחת; נזרק אי־לאן בעוצמה אדירה, ואז נהדף מותש בחזרה; שוכב היה, מבוֹסס בלחלוחית דמעתו הרותחת. ואז, לפתע, נעשה עז וחזק, והיה קם על רגליו צונן ושווה נפש; דמעותיו היו לו כקרח, מוכרח היה לצחוק. ככל שדחק בנפשו לרוממה, כן העמיקה לאחר מכן תהום נפילתו. לבסוף שב ונתמזג בו הכול. תחושות עמומות ממצבו הקודם חזרו ופילחו בתזזית את לבו, מגיהות אך לרגע את התוהו הפראי שבנפשו.

במשך היום נהג לשבת בחדר למטה. הגברת אוברלין היתה יוצאת ונכנסת. הוא רשם, צייר, קרא, הוא נאחז בכל מה שהיה בו כדי להסיח את דעתו, קופץ מעניין אחד לאחר. במיוחד ביקש עתה את קרבתה של הגברת אוברלין — כשזו היתה יושבת לה כך, לצד איזה עציץ שטיפחה, ספר הזמירות השחור מונח לפניה, ובנה הצעיר יושב בין ברכיה; הוא גם הרבה להעסיק את עצמו בילד. והנה פעם אחת, בשעה שישב שם, נאחז חרדה פתאום, הוא זינק ממקומו והחל מתהלך אנה ואנה. הדלת פתוחה למחצה, הוא שמע את המשרתת שרה — תחילה בקול לא מובן, ואז הגיעו המילים אל אוזניו:

בעולם הזה אבד לי כל חפצי,

מחמל נפשי שוב לא איתי.

זה הלם בו בעוצמה, לשמע השירה הזו כלתה בו נפשו כמעט. הגברת אוברלין הישירה אליו מבט. הוא אזר עוז, שוב לא יכול להחריש, מוכרח היה לדבר על כך: "גברת אוברלין הנכבדה, כלום לא תוכלי לומר לי מה איתה? מה עם אותה עלמה צעירה שגורלה רובץ על לבי כמשקולת אדירים?" — "אבל מר לנץ, איני יודעת על כך דבר."

הוא חזר והחריש והחל מתהלך בקדחתנות הלוך ושוב בתוך החדר; ואז שוב התחיל: "ראי־נא, אני רוצה לעזוב; אלוהים, הלוא אתם האנשים היחידים שבחברתם עשוי הייתי להחזיק מעמד, ובכל זאת — כן, בכל זאת, אני מוכרח לעזוב: אליה — אבל איני יכול לעשות זאת, אסור לי לעשות זאת." — הוא היה נסער מאוד, ויצא החוצה.

לקראת ערב לנץ חזר, החדר היה שרוי באור הדמדומים; הוא התיישב לצד גברת אוברלין. "ראי־נא", התחיל שוב, "כשהיא היתה מתהלכת כך בחדר, שרה חצי לעצמה, וכל צעד מצעדיה היה למוזיקה, מין אושר שלא מן העולם הזה פיעם בה, ואותו אושר זרם ממנה אליי, הייתי שקט תמיד בזמן שהתבוננתי בה, או כשהיתה משעינה את ראשה כנגדי, ואלוהים! אלוהים — עבר זמן רב כל כך מאז ידעתי שלווה כזו... היא כמו ילדה ממש; כאילו העולם רחב מדי בשבילה; היא היתה נסוגה פנימה אל תוך עצמה, היא חיפשה אחר הפינה הקטנה ביותר בכל הבית, ושם היתה יושבת לה, כאילו אותו אושר שמימי אצור אף הוא אך ורק בנקודה אחת קטנה, ואז חשתי גם אני כך; כמו ילד המתמסר למשחקו. עכשיו צר עולמי כל כך, צר עד בלי די! ראי־נא, לפעמים נדמה לי כאילו כפות ידי נלחצות כנגד השמים; הו, אני נחנק! לעתים קרובות אני חש כאב פיזי ממש — הנה כאן, בצדי השמאלי, בזרוע שבה הייתי אוחז בה. אבל שוב איני יכול לשוות את דמותה כנגדי, התמונה נסָה מפני, וזה מענה אותי; רק לפעמים, כשאני רואה אותה לפתע ברורה לנגד עיניי, אני שוב מרגיש טוב." — הוא חזר ודיבר בזה עם הגברת אוברלין לעתים קרובות, אבל על פי רוב במשפטים קטועים בלבד; רק על מעט ידעה להשיב, ואף על פי כן זה היטיב עמו.

בינתיים נמשכו ייסוריו הדתיים. ככל שחש מרוקן יותר, נשוּב צינה יותר, מת יותר — כן התלקח בו הדחף להצית שלהבת־אש בקרבו; הוא נזכר בזמנים בהם תסס בו הכול עד להתפקע, נשימתו היתה נעתקת כמעט תחת משא רגשותיו; ועכשיו מת כל כך! הוא נואש מעצמו וכרע אפיים, הוא פכר את ידיו, הוא חיטט ובחש בנפשו — אבל מת! מת! הוא התחנן שאלוהים ייתן בו סימן; ואז הפך את תוכו לפנַי ולפְנים, הוא צם, הוא שכב על הארץ, ניגף ונגרף בין חלומות.

ביום השלישי לחודש פברואר נודע לו כי בפוּדיי מתה ילדה; הדבר קנה אחיזה במחשבותיו ונתקבע. הוא פרש לחדרו וצם במשך כל היום. בארבעה בפברואר התפרץ פתע אל החדר בו ישבה הגברת אוברלין, פניו משוחים אפר, ודרש לקבל שק ישן. היא נחרדה; נתנו לו את שדרש. הוא התעטף בשק כסגפן המכה על חטא, ושם פעמיו לכיוון פודיי. בסביבת העמק למדו זה כבר להכירו; סיפורים שונים ומשונים נפוצו על אודותיו. הוא הגיע אל הבית שבו שכבה הילדה. האנשים היו שקועים שווי נפש במלאכתם; הוליכו אותו אל החדר: על גבי שולחן עץ היה פרוש מצע של קש, ושם, נתונה בכותנתה, שכבה הילדה.

לנץ נגע באיברים הקרים, הביט אל תוך העיניים המזוגגות, הפקוחות למחצה, ונתחלחל כולו. הילדה נראתה לו עזובה לגמרי — והוא עצמו לבד ובודד כל כך. הוא גהר מעל הגופה; גשמיות המוות החרידה אותו, כאב עז לפת אותו: תווי־הפנים האלה, הפרצוף השליו הזה, יעלו רקב — הוא השתטח על הארץ והתפלל, הוא קונן במלוא ייאושו היוקד, הוא התחנן שבהיותו חסר אונים ואומלל כל כך, ייתן בו האלוהים סימן ויקים את הילדה לתחייה; ואז נסוג לגמרי אל תוך עצמו, משקע את כל כוח רצונו בנקודה אחת יחידה; זמן רב ישב לו כך, מאובן. ואז קם על רגליו ולקח בידו את יד הילדה ואמר בקול רם ונחרץ: קומי והתהלכי! אבל הקירות הדהדו באדישות את דבריו, כמתוך לעג, ואילו הגופה נותרה קרה. הוא קרס אפיים ארצה, חצי מטורף, ואז נדחף בעוצמה מעלה — נמלט אל ההרים.

עננים חלפו בִּיעף על פני הירח; רגע אוחזת עלטה בכול, ורגע נגלים מרחבי ההר הנמוגים בערפל לאור הירח. הוא רץ מעלה־מטה במורדות. בחזהו הצטלצלה זימרת ניצחון הגיהינום. הרוח הרעימה כמזמור טיטאנים. הוא הרגיש כי בכוחו לנופף אגרוף אדיר כנגד השמים, לעקור את אלוהים מן הרקיע ולגרורו ניגף ומיטלטל בין ענניו; כאילו יכול הוא לרסק בשיניו את העולם ולהתיזו ביריקה על פרצופו של הבורא; הוא קילל, הוא גידף, וכך הגיע אל פסגת ההר. האור המהוסס התפשט מטה על גבי גושי הסלע הלבנים, השמים היו לעין כחולה מטופשת, והירח היה תלוי לו שם מגוחך כולו, אווילי. לנץ פרץ בצחוק גדול, ובעודו צוחק כך, פשט בו האתאיזם בשקט ובבטחה, קונה שליטה מוחלטת בנפשו. שוב לא ידע מה היה הדבר שהסעירו לפנים, צינה אחזה בו; הוא חשב לעצמו, כי רוצה היה לשכב במיטתו, ופנה ללכת קר ואטום דרך חשכה וצלמוות — ריק ונבוב נראה לו הכול; הוא פרץ בריצה, ועלה על משכבו.