על דיונת חול
חיים היה אחד מאותם "ילדי החול", מן המתמידים שבינינו. עוד בבטן אמו נברא כילד־עיגול; ראש עגול, גוף עגלגל, עיניים עגולות וכהות טבועות במצח מעוגל, ומן הנשמה העגולה, הקלילה והשבירה מאוד עלה ריח עשב דק.
נינוֹחוּת זהובה הייתה פרושה על חבורת הילדים הקטנה שלנו, בני החמש, השש והשבע, היינו יושבים על דיונות החול בשולי השכונה להפיק מהן את זְהב יומנו, שותקים ומתמסרים לעונג העין המשוטטת. שותפים אינטימיים למשחקי האור והצל. צבע החול הצהוב־בהיר מאוד בשמש נדד בַּצֵל אל חום־אפור. היינו מזהים בחול את שרשמו עליו הזוחלים, עקבנו אחר נקודות זעירות שהותירו חיפושיות, וקו מתפתל העיד על תנועת נחש. היטבנו לזהות עקבות נמלים, טביעות של כפות כלב וכפות חתול. ראשונים גילינו עשב דקיק שבקע ירוק מזהב הדיונה. האזנו לצליל קולו של גבעול מתארך, ונצרנו את הרגע שבו נפרשו עלי כותרת ופרח חשף לראשונה את פניו הדקיקים, הרוטטים; אהבנו ללכוד בעלים ירוקים זעירים את זוהר השמש. בענף דק או באצבעות ציירנו בחול, לעִתים צייר כל אחד מאתנו את ציורו ולעִתים יצרנו ציור במשותף. מֵעלים שנשרו, מכנפי פרפר, מאבנים קטנטנות. משברי צדפים וּמִנֶשל נחש בראנו פרחי דמיון מרהיבים, בתים ושבילים. ואחר כך היינו מפרקים הכול ומתחילים מהתחלה.
על פי התנהלות השמש זזנו ממקום למקום. מכת שמש הייתה עבורנו מחלה שבשִגרה, וכדי להימנע ממנה נענו בטבעיות מִצֵל לְצֵל עד שנמצא לנו צל רחב ורציף שהֵטיל איזה קיר. אולם מאחורי הקיר ארבו לנו דיירי הבית והם הרחיקו אותנו ממקומם. הייתה חדווה מתוקה, רצינו להישאר יחדיו עוד ועוד בחול שלעולם אינו חוזר על צורתו פעמיים.
כשקמנו ללכת הביתה, בדרך כלל היה כבר ערב, השמש נטתה מאחורינו וצללינו התארכו על הדיונה. והיינו מתפזרים לבתינו משני עברי שביל העפר, שמטרים ספורים מפרידים בין בית לבית.
לא הייתה זו חבֵרוּת של החלפת סודות ובילויים משותפים, חבֵרוּת שנגעה בנו בגיל אחֵר כשעקרנו מִממלכת השמש לממלכת הירח. הייתה זו חברות של צמיחה שלווה. של היות יחדיו ברוגע כחול.
באחת החופשות בשעה שלפני צהריים, סטתה משאית גבוהה מדרכהּ, הגיחה לעבר הדיונה שלנו ונעצרה שם. כיוון שבלטה יכולנו לראות את גחונה המתכתי הכהה ואת גלגליה הכבדים. הנהג ניסה לחזור לאחור, אולם גלגלי המשאית התחפרו בחול הטובעני. עקבתי אחר תנועת החול המורם על גלגל המשאית ואחר נשפך מטה כעל גלגל ענק בלונה פארק. מלוֹהטים וסקרנים קָרבנוּ יותר ויותר אל גחונה של המשאית. לפתע קרטעה, טיפסה מעט מעלה ושוב גלשה לאחור, ואני ראיתי איך פוגע הגלגל האחורי הימני בראשו של חיים. נסוגונו לאחור, אבל הוא נפל לפנים, פניו טבועות בחול. כפות רגליו היחפות זעו פעמים אחדות ואחר כך דממו. גם מנוע המשאית דמם.
איני זוכרת מי הרים את חיים מן הדיונה, נשא אותו בזרועותיו ומיהר לסניף קופת־חולים, ואני רצתי אחריו. אף איני זוכרת את הדרך שבה רצנו, וכל שאני רואה הוא רק אותי, עומדת מבוהלת בְּמִסדרון קופת־חולים, רופא, רופאה ואחות מתכנסים דחופים ובהולים לחדר אחד שחיים שוכב בו. נדמה היה לי שהם מתנהלים לאט מדי, שקטים מדי, חשבתי שאמא של חיים צריכה להיות כאן. אבל היה רק מסדרון נקי כל כך וההתכנסות של רופאים בחדר אחד ודיבורים הסויים. זמן מה אחר כך פנה כל אחד מהם לחדרו, ואני ידעתי שלא ניתן היה להציל את "ילד הדיונות" שלנו, את חיים. איש לא אמר לי זאת, אולי מעצמי הבנתי.
במסדרון שררה דממה. כל הקולות נסוגו כדי לפַנות מקום לצעקה אחת שנקרעה מגרונה של אמו, שכאשר הגיעה לא הניחו לה להיכנס לחדר שבו שכב בנה, והיא עמדה מחוץ לדלת שפופה ורועדת.
דלת ביתם הייתה פתוחה לרווחה בימי השבעה ובפניה של האֵם נחרצו שריטות עמוקות. לפעמים הייתי נכנסת לביתם ונעמדת כל כך קרוב אליה, עד שיכולתי להרגיש את ברכיה בצַלעותיי, וחשתי שחיים שלה נאסף מכל המקומות שבהם חי, וגם מן הדיונה החמה שלנו, ומתכנס אל גופה הצנום ואל עיניה המפויחות המביטות אל מרחק סמוי שאין להשיגו.
היה זה המוות הראשון שבו פגשתי. לבי הבין כבר אז שלָמוּת פירושו להיות אַיִן, לחדול מלהתקיים, לקטוע דברים, לא לשוב. כל כך רכה ובהירה הייתה נוכחותו של חיים, הילד העגלולי, בחייו עד שיכולתי להתקרב ללא רתיעה גם אל מותו.
מקרוב מאוד ראיתי איך הצער, אין האונים והגעגועים מְשַנים את יציבתה של האֵם ואת תווי פניה הקורסים אל יגון עמוק, והלאה אל תהום חייה החסרים כשהיא נושאת עִמה את חייו של חיים. ונדמה היה לי שהוא מגיח מאישוני עיניה המורחבים, מן התנועה הדקה של ידה כשהעבירה אותה שוב ושוב בשערי.
אחר כך נודע לי מיהו נהג המשאית, הוא היה גבוה, רחב ומחוספס, ואשתו נמוכה ממנו, מוצקה, שערה המתולתל כהה ואצבעות ידיה צהובות מניקוטין. שונים היו מהוריי, נהנתנים ותאבי חיים ודיברו ביניהם בפולנית. כשנכנסו מדי פעם לשוחח עם ההורים, הייתי מתחבאת במיטה ומכסה את ראשי בשמיכה. יראתי מפניו ופחדתי שמא יראני ויקרא בעיניי שאני יודעת שכוחו להמית. שמעתי אותם מדברים וחיכיתי לשמוע אותם הולכים.
פעם שאלתי את אבא: "איך זה שהוא דרס את חיים ובכל זאת הוא ממשיך לצחוק ולשתות תה?" ואבא אמר: "הוא לא אשם, תביני, הוא פשוט לא ראה אותו."
בהרף רגע הבנתי שחיים לא ישוב עוד לשבת אתנו על הדיונה, לעקוב אחר לטאה חומקת, לשבש לרגע את שגרת הנמלים המתייגעות להגיע לקינן, לחוש על פניו את משאם העדין של האור והצל, ולצייר בחול את חלומו. עם הזמן חתכה בי הכרה אכזרית מהולה בחמלה כשהבנתי שגם אימא שלו תמשיך לחיות את חייה החסרים, והנהג עוד ישתה הרבה כוסות תה, כי הוא פשוט לא ראה...
* * *
הדיונה שבה שיחקנו באותו יום שבו פגע גלגל המשאית בראשו של חיים, הייתה קרובה מאוד לביתו של טוביה השוחט. המוֹרָד הצפוני של הדיונה גלש ברכות אל פתח ביתו. אמי נהגה לקנות תרנגולת חיה ולהביאה לשוחט. לעִתים רחוקות הייתה שולחת אותי אליו. כשהזכירו את שמו בבית, אבי היה אומר: "טוביה השוחט הוא צדיק." לא סיפרתי לאיש, אבל חשבתי שכיוון שטוביה, האיש הגבוה, זקוף הקומה שפאות ארוכות עיטרו את לחייו, הוא שוחט ומוהל, יש בו גם מידת אכזריות. כשהייתי באה לביתו היה יוצא לקראתי, ללא מילים לוקח מידיי את התרנגולת, מוציא את החַלָף מכיס סינרו האפור הרמוז כתמים שאינם מתכבסים ומחזיק אותו זמנית בין שיניו. מושך את ראש התרנגולת לאחור, חושף את צווארה ומעביר עליו את החלף הכסוּף והחד בתנועה מהירה ומדויקת. מניח את התרנגולת על האדמה הלאה ממנו וממני, פונה אליי ואומר: "תחכי כמה דקות ואחר כך תרימי אותה בשתי ידיים ותלכי הביתה." סב לאחור ונבלע בביתו. בעיניים צורבות הייתי מתבוננת בתרנגולת השחוטה, שגופה עוד ערך מופע דיסהרמוני אחרון, מדדה עד שנפלה, זעה מעט וּפסקה ודמה נספג כהה בחול.
ניצבתי במרחק מה ממנה, חוששת שמבטה הגווע יזעק את בגידתי בה, ויודעת שאת קפיצתה האחרונה היא שומרת לרגע שבו ארכן אליה ואגע בה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.