1
“ממוש, השמנת?״ שאלה סבתא במבט אלצהיימר, שהצטלל לרגע צר בחמלה. קפאתי פתאום. מההטרדה. איך היא מעיזה. שנים שאני רוכסת בנחת את תוספת הקילוגרמים האלו ומתכסה בהם בנוחות נעלמת. אני לובשת אותם בין כל בני המשפחה הדקים, הארוזים היטב בתוך נימוסיהם, ואין איש מאיר עוז את משקלי. דלתות הזכוכית הגדולות נעו הצידה על המסילה, ואחות בשערות צהובות, דחוסות לפקעת, הזדרזה וחצתה את המפתן, ממרפקת לפניה עגלת מתכת ועליה מונחות כוסיות רועדות במסען עם כדורי שעת הערב לקשישים.
“או-הו,״ הצביעה סבתא על האחות והרעימה לחישה, “זאתי הנאצית, מה שנותנת כדורים לכולם.״
הזדקפתי בכיסא. שלחתי יד אוטומטית להחליק את החולצה ורשמתי אבחנה: האחות מבוגרת יותר ממני וגם שוקלת יותר, והנה כבר שודרגתי פלאים.
האחות נעצרה לחלוץ מכיס החלוק הפעור מכשיר סלולרי שצלצל מנגינה עליזה, שתלה אותו בין הלחי לכתף ושרקה פנימה מילים צפופות ברוסית.
“סבתא, היא רוסייה נחמדה, ממש לא נאצית,״ חייכתי.
“בטח נאצית!״ סבתא חתמה את הדיון, “רק נאציות פה! גסטאפו! מאכילים את הגטו בכדורים כדי שלא נקבל את המחזור החודשי!״
מיהרתי להביט סביבי כדי לראות אם נמצא עד לחרפת בגידת הזיכרון. הרי גם אני אזוקה בכבלי הנימוס המשפחתי.
“זה לא גטו...״ מלמלתי, כאילו אלוהי האלצהיימר בכבודו ובעצמו פוקד עליי לתקן אותה תמיד. דווקא חיבבתי את ביקוריי אלו בגטו של סבתא יותר מאשר בימיה הצלולים יותר, כשכינתה את המקום בחמת זעם “מוישב זקנים״, ונטרה לאימא על שפינתה אותה מביתה, מבין טפטים ומפות קרושה, להיכל השיש ואדניות הלובי הזה.
“גטו, גטו!״ סבתא הבהירה, “ורק שתדעי שאני לא מקבלת מחזור!״ שוב בלעתי חיוך. אין בעולם כולו מישהו שמצחיק אותי כמו סבתא אדית הזאת שלי.
האחות ניווטה את עגלתה אלינו, וסבתא בלעה קללה ביידיש, אחת מתוך המצבור האין-סופי של קללות מחממות לב, "שתחיה זאתי, אבל לא הרבה זמן."
בשולי גידופיה של סבתא, כבר עמדה האחות מעלינו והרימה את קולה באוקטבות פטרוניות מתיילדות, “ש-לום גברת רוזנברג, זאת הנכדה שלך? הבת?״
“מה פתאום, אנ׳לא מכירה אותה,״ הכחישה סבתא.
“גברת, אני מוכרחה את הכדורים הזאתי?״
“כן,״ הנהנה האחות בתנועות ראש גדולות עד גיחוך, מטה ומעלה בנחישות. הגישה כוסית פלסטיק עם שלושה כדורים בצבעים ובגדלים שונים, ומזגה כוס מים, ואז פתחה את כף ידה הקפוצה בחוזקה של סבתא והניחה בתוכה את הכוס במיומנות יעילה. “ל-ברי-אות!״ עמדה והמתינה שתבלע.
סבתא הניחה בכניעה את הכדורים על לשונה ושתתה שלוק מן המים. אז פערה את פיה מול עיני האחות כהוכחה.
“לילה טוב, גברת רוזנברג,״ סיכמה האחות את המשימה, מחקה שורה מתוך רשימותיה, והפנתה את קרקושי העגלה הלאה משם, בדיוק כשסבתא ירקה את הכדורים לעציץ קרמיקה שגידל עץ פלסטיק וניצב לצידה.
“אבל סבתא,״ נחרדתי בדאגה לבריאותה, “למה?״ בדמיוני היא כבר מוטלת לרגליי ומפרכסת מחוסר איזון כדורי.
“אני כבר לא יכולה למות צעירה, נכון?״ התבהרה פתאום.
“ככה חני שלי הייתה אומרת, והבטיחה לי שנשב יחד במוישב זקנים, ואז מתה, שוין, כאילו שלאפשטונדה לנצח, ואי אפשר להפריע לה יותר,״ נזכרה סבתא וקצה של חיוך עגום נאחז בקמטי שפתיה עם שמה של החברה שנטשה. ואז שבה והצביעה על אחוריה המתרחקים של האחות. “וחוץ מזה, זאתי דוקטור כמו שאני רקדנית!״
עכשיו, כשהידלדל לרגע מסך הערפל העכור, חוררה בתוכי מבט צלול וסקרני. “ארטיסטית,״ כינתה אותי בשם החיבה מילדותי, כשהייתי שורטת דפי ציור לבנים בעפרונות צבעוניים קטנים וחלומות גדולים.
“את עדיין מציירת? תביאי לי אחד לתלות פה, ציור עם אנשים בתנועה כמו שאני אוהבת!״
“בסדר, סבתא,״ הנהנתי ונכנסתי לעמדת השמירה על הדמעות. שק הדמעות הקמצני שלי, המפורסם בקנאותו לטיפותיו, נחלש פתאום השנה, הפך רוטט כזה, פתטי ודולף. עכשיו נאלצתי להיזכר ששנות דור חלפו מאז אחזתי צבע או מכחול. איש לא המתין מעולם לאף ציור שלי, לא מאז ימי הילדות הדהויים.
אז סבתא העיזה להתגנב לפח הניירות בחדרי ולחלץ ממנו ציור שקימטתי והשלכתי בדרכי אל הציור המושלם, שמעולם לא צויר. בכריות אצבעותיה החליקה את קמטי הציור וזרעה תחת המזרן הכבד שלה, בטרם תלתה אותו במסגרת ליד הוויטרינה עם הקריסטלים במבואת ביתה. עכשיו נחמלתי אני להחליק את קמטיה ולהבריח אותה החוצה מכאן.
“את יודעת, זיסלה,״ סבתא רחשה, “איפה שנולדתי, בחורף, האגם קפא וכוווולנו היינו באים להתגלץ׳ עליו. חיברנו סכינים ללמטה של המגפיים והתחלקנו כמו משוגעים... והיה שם בחור יפה אחד, צייר, שהעמיד את כן הציור שלו בפופיק של האגם וצייר אותנו בתנועה.״
“אני יודעת, סיפרת לי על זה.״
“ציורים של תנועה שאני הכי אוהבת, וגם אותו אהבתי, את הבחור היפה הצייר, והוא היה משוגע אחריי... נו, מי לא, אני שואלת אותך. הם קראו אותי ‘אדית המלכה׳. התחלקתי שם כמו לאולימפיאדה... כולם החזיקו את הנשימה שלהם כשאני עושה סיבובים על רגל אחת, אבל רק על ימין הצלחתי.״
עובד ניקיון החל לכבס את הלובי המתרוקן של “אחוזת גיל הזהב״ במכונת שטיפה שלומיאלית, והצעתי לסבתא ליווי לחדרה. הנחתי את זרועי על מותני, וסבתא השחילה ידה במשולש התמיכה שנוצר. כך פסענו לאט לכיוון המעלית.
הבטתי בזרוע הגרומה, ענודה מספר כחול מאושוויץ, האוחזת בזרועי הבשרנית ובמסדרון הארוך — שסבתא קוראת לו “פרוזדור״ — ועצב עמוק חרך את תוכי. חשתי צער על סבתא, שאינה ראויה למקום הזה ולמחלה הזאת, ועל עצמי — כה מגושמת ושקולה לצידה. ואף פעם לא קרו לי כל אותם סיפורי עלומים, מלאי ריקוד, תנועה וקלילות. נולדתי קשישה אחראית ובוגרת, שאוכלסה בשוגג בגוף צעיר. ולא פעם נדמה היה לי שסבתא אדית שלי נערה חצופה, כלואה בגוף מיושן ובוגדני.
“כל השמחה הנורמלית הזאתי נגמרה כשהיטלר יימח שמו הגיע,״ הגיבה סבתא למחשבותיי, ואז עצרה בבת אחת כאילו נזכרה במשהו פתאום. “את יודעת שהוא מת?״
“מי?״
“היטלר,״ ענתה סבתא. “חשבת הצייר היפה? הוא לא מת בכלל, אפילו שלח לי הזמנה לתערוכת ציורים שלו בברלין.״
“באמת?״ נדהמתי. מעולם לא שמעתי שהצייר קרם עור וגידים, יצא החוצה מהפופיק של האגם הקפוא וחדל ממלאכת הציור של המלכה — שמחליקה עם סכינים בלמטה של הנעליים.
“ערב טוב, גברת רוזנברג,״ בירכה אותנו בקול רם קשישה שקמלה מולנו במסדרון, גוררת רגליים בנעלי בית משובצות של “קיפי״, ואז פנתה אליי, “כל הכבוד לך שאת מלווה את סבתא לחדר, כי אתמול היא לא מצאה את הדרך וניסתה להיכנס לחדר של הגברת כץ.״
“את לא צריכה לצעוק כל כך,״ ענתה לה סבתא. “האוזניים שלי בסדר גמור, זה רק את לא שומעת כלום.״
“אוי, סבתא.״ חשתי בצבע האדום מצייר על לחיי כשהמשכנו בטרק לאורך הפרוזדור, וחשבתי שהלוואי שידעתי כמוה להשיב לאנשים כגמולם. “שום דבר היא לא שומעת!״ נאמה סבתא בקול רם מאוד ובכוונה גדולה. “אתמול היא ישבה בכורסה בלובי, אני מדברת אליה והיא אומרת: ‘עובר פה אווירונים. אי אפשר לשמוע...׳ משיגע, רק אצלה באים האווירונים? כשאני יושבת על ידה!״ צחקתי בקול וסבתא שלפה עוד קללה, “שינשרו לה כל השיניים, שתישאר רק אחת בשביל כאב שיניים.״
הגענו עד מפתן דלת מספר 107, וסבתא החלה לחטט אחר המפתח בבטן ארנקה האדום, ודגה אותו, דחפה לחור המנעול, וכשנפער מולנו החדר היא דממה, והביטה מופתעת בחלל הזר. אומנם היו שם חפציה המוכרים: הספה הירוקה שהעברנו מהבית ברחוב פנקס שניצבה במרכז, פרחי הפלסטיק שהתאבקו באותו אגרטל על השולחן וכלי המיטה שלה שהציצו מהמיטה עם שמיכת הפוך הכבדה, הקורצת מתוך החור המעוין במרכז הציפה, אך החלל היה עדיין זר לה.
“נעים פה בחדר שלך,״ ניסיתי לענות על השאלה שנשארה תפורה לשפתיה.
“זה רחוב פנקס?״ היא וידאה.
“לא, סבתא, זה אחוזת גיל הזהב, אבל העברנו לפה את כל הדברים שלך מפנקס.״ הצבעתי על תמונות המשפחה הרבות שהצטופפו על הקיר שמעל הספה. אימא ואבא שלי בצבע שחור-לבן ביום נישואיהם, שווי זכויות לצד בני, אחיה של אימא, ורעייתו, כבר בצבע, וכל הנכדים. גם אני — הגדולה שבהם — לצד דן בעלי בחתונה שלי. התעכבתי עוד רגע מול תמונה שלי עם שלושת ילדיי, כשעוד היו רכים ותלויים בי בחבלים עבותים של אהבה, בטרם התמלא עולמם בדברים מרגשים ממני. “את צריכה לחזור הביתה לעשות ארוחת ערב לקינדרלך,״ קבעה סבתא.
“אסף מטייל במקסיקו,״ הזכרתי לי בעצב, “מאיה בחילופי סטודנטים ביפן ואביב בצבא.״ חוטי הלב מפוצלים ומדממים.
“ילדים קטנים על הידיים והגדולים על הראש,״ תרגמה לי פתגם מיידיש. “ובת כמה את, מיידלע?״
אומנם אני נוטה לשקר על-אודות שנות הוותק שצברתי, אבל זה מה שנחמד בסבתא עם אלצהיימר. לא צריך להתאמץ. כל תשובה מבת שמונה ועד בת 100 תישמע לה סבירה. בכל זאת, היה נחמד לדווח לה דווקא על קשישותה של אימא.
“בשבת חגגנו 70 לאימא, הבת שלך,״ אמרתי, “והיא עדיין גדולה וחזקה.״ התמרמרתי כשנזכרתי איך ניהלה ביד רמה את אירוע יום הולדתה.
“תגידי, ממוש, אני כבר אכלתי ארוחת ערב?״ היא תמהה.
“כן,״ הנהנתי, “בחדר האוכל בלובי.״
“יופי!״ היא אמרה, כאילו מחקה עוד מטלה מסדר היום.
“ואת?״
“אני לא רעבה,״ מיהרתי להשיב.
כמוה איבדתי את מנגנון הרעב לפני שנים, ולא האלצהיימר לקח אותו ממני. הוא נעלם תחת הררי האוכל שמשמש לי לריפוד נעים, רך ומנחם.
“אני אכין לך כוס תה ואלך הביתה,״ אמרתי וניגשתי למטבחון הקטן כדי להרתיח מים ולחפש סוכרזית ופתיבר לטבול.
“לא צריך לפרנס את ויסוצקי,״ היא קראה אחריי.
“יש תיון משומש בצלוחית הקטנה על השיש.״
“אני יודעת.״ הכרתי את דאגתה הקבועה של סבתא לעודפי הפרנסה של אדון ויסוצקי, ואספתי את התיון העייף לטבילה קצרה בכוס וחזרה למשכנו בצלוחית עם השלולית הכהה.
“קחי,״ היא דחפה לידי שטר כסף, העדות החד-משמעית שזוהיתי כנכדה. “תקני לעצמך משהו בזבזני ולא נחוץ.״ הניחה לפניי את אותו צרור מילים מסנוור מילדותי — אז השטר עדיין היה עבורי שמן ומרגש, וההמלצה לרכש אידיוטי הייתה משולה להזמנה לארץ האפשרויות המושחתות.
״הנה, תראי,״ הניפה לי גלויה שהייתה מונחת ליד מכשיר הטלפון גדול-הספרות. הגלויה הייתה כתובה בגרמנית ובאנגלית, ומצידה השני — תצלום ציור של בלרינה בעיפרון פחם.
“זה מהצייר, נכון?״ סבתא ביקשה שאוודא.
“כן,״ התפעלתי, קוראת את הפרטים. “קוראים לו פטר? זאת הזמנה לקוקטיל לפתיחת תערוכת רישומי פחם בגלריה בברלין בתחילת מרץ. זה ממש ביום א׳ הבא...״
“הוא צלצל ואמר שהייתי המוזה הראשונה שלו אז על הקרח, כשהיה צעיר, וזאת התערוכה האחרונה שלו. הוא זקן אלטע קקר גוסס,״ הסבירה, ישירה כדרכה.
“אוי, אני מצטערת לשמוע.״ הנחתי לפניה את כוס הזכוכית עם הנוזל הצהבהב ופלח הלימון.
“מה יש לך להצטער?״ הרימה אליי גבה מצוירת, “הוא גוי, עם הארץ, לא התחתן אף פעם, רק ציורים היו לו בראש וכל מיני שיקסע. הוא לא יחסר לאף אחד. רק לשונאיי אני מאחלת לגמור חיים בלי קינדרלך!״
הנהנתי ושקלתי את דבריה. האומנם ילדיי תמצית קיומי? פעם הייתי מוכנה לעשות הכול רק כדי לקבל הפוגה מהם, להיעלם ולצאת להם משדה הראייה. עכשיו כשהם רחוקים, התרוממו ונערמו למולי כהררי געגוע ואהבה וגאווה ותקוות וחרדות אין קץ. “ולי יש נינים!״ התרברבה.
“את מאמינה את זה? היטלר ניסה להרוג אותי, בסוף הוא יימחשמו בקבר ולי יש נינים!״
“כן,״ הסכמתי, “ועוד איזה נינים יש לך!״ וכבר נמתחו לי שוב חוטי הלב, דקיקים ושורטים עד אפיסת כוחות.
“בלי עין הרע,״ סבתא לא שכחה להוסיף, “והעיקר שיהיה להם מזל בחיים.״ עדיין אחזתי בידי את הגלויה מהצייר. “הראית את זה לאימא שלי?״ שאלתי.
“בטח, היא בעצמה מביאה לכאן את הדואר מפנקס.״
“ואמרת לצייר שלא תגיעי?״ נשטפתי צער על גבולותיה הצרים. החדר, הלובי, הקשישים והוויסוצקי...
“נו, מה?״ סבתא ינקה שלוק קולני. “אימא שלך תיתן לי לצאת מבית סוהר הזה? אחרי שהלכתי לאיבוד באבן גבירול וציונה כהן השכנה השוורצע הלשינה עליי?״ סבתא נאנחה ותיבלה בקללה: “שתצמח לה פלולה בקצה האף!״
צחקתי בקול. כמו תמיד ברגעי החסד, כשדעתה מצטללת, היא מיטיבה להיישיר מבטים מפוקחים אל פרוזדורי חייה, ולדייק אותם למילים מזוקקות, מצחיקות, ללא כחל ונימוס.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.