לעולם אין לסמוך על גבר

1

אלוהים אדירים, הוא ידע שזה לא יהיה פשוט, אבל הוא לא ציפה מהם להיות עד כדי כך צפויים.

לורד דבן יצא אל המרפסת, שהיתה ריקה בגלל אוויר הלילה הרטוב מגשם דקיק, ניגש אל הפינה ונשען בכבדות על מעקה האבן; הוא שאף לריאותיו כמה שאיפות עמוקות של אוויר, שלמרבה ההקלה לא נשא ריחות של בושם, זיעה או חלב נרות.

הראשונה לנהוג באופן צפוי לגמרי היתה המארחת של הערב, ליידי טוויינינג. עיניה ממש יצאו מחוריהן בזהותה על זרועו של מי היתה שעונה ליידי דלרימפל האלמנה. בכל חייו הוא היה מעורב רק בנשף הצגה אחד בפני החברה, וגם זה היה הנשף של אחותו – אירוע נוצץ שהוא עצמו ערך לפני ארבע שנים בערך. הוא ראה איך ליידי טוויינינג תוהה כעת, מה בשם כל השדים גרם לו להחליט להתלוות אל מישהי המקפידה כל כך על כללי הטקס, ועוד לאירוע כה תפל, שנערך בבית של משפחה שלא תתיימר לעולם להשתייך לחוג הרגיל והנועז שלו.

בעודם עולים לאטם במדרגות, הוא ראה איך היא מנסה לחשב במהירות כיצד להתמודד עם הדילמה שהופעתו הציבה בפניה. הרי היא לא תוכל לסרב לקבל אותו לביתה כיוון שהיא שלחה הזמנה לסנדקית שלו, והיה ברור לגמרי שהוא משמש כבן הלווייה שלה. אבל הו, כמה שהיא היתה רוצה לגרש אותו. היא בהחלט חשבה שלהניח לו להסתובב בביתה, בין כל העלמות החסודות המצטופפות במסדרונותיו כעת, יהיה כמו לפתוח את דלת לול התרנגולות לפני שועל משחר לטרף.

אבל לא היה לה אומץ להגיד את מה שהיא חושבת. ועד שהוא הגיע אל קצה תור קבלת הפנים, היא השתפכה עם איזה כבוד גדול לקבל אותך בביתנו, אדוני הלורד, וגם לא העלינו בדעתנו שנזכה לאורח מכובד ונעלה כמותך...

לא. היא לא ממש אמרה את המשפט האחרון, אבל לזה היא התכוונה בכל ההשתפכות והחנופה שלה. נוכחותו של רוזן אמיתי היתה הישג חברתי משמעותי כל כך מבחינתה, שזה האפיל על הסכנה הפוטנציאלית שהוא הציב לאמות המוסר של האורחות שנאספו אצלה.

ובאשר לאורחות הללו שנקבצו בביתה – שפתיו התעקלו בחיוך של בוז מוחלט. הם נחלקו בבירור לשתי קבוצות מוגדרות: אלו שהגיבו אך ורק לשמו אשר הלך לפניו, צקצקו בלשונותיהם ונופפו כמו תרנגולות נרגזות המנסות לגונן על אפרוחיהן, ואלו, הוא העווה פנים במיאוס, ששמו עין על ההזדמנות שנקרתה לפניהן.

הוא חש בעיניהן הקטנות, העוקבות אחר מהלכו עם היכנסוֹ לבית. שמע את הלחישות ואת כל הניחושים: למה הוא פה? ועם הליידי דלרימפל, מכל האנשים? האם זה סימן שבעונה הזאת הוא מתכוון סוף-סוף למלא את חובתו למשפחתו ולקחת לעצמו אישה?

למען הסיכוי הקלוש שרודף הנשים הזה, הידוע כל כך לשמצה, הפלרטטן המסוכן הזה, ממש מתכוון לחפש לעצמו אישה שתתפוס את מקומה לצדו בחברה, בתור הרוזנת – רעיתו החוקית – החלו השאפתניות ביותר שביניהן מיד למרפק אחת את השנייה במאמץ להדוף אל מתחת לחוטמו את בנות חסותן המחייכות באווילות.

העובדה שניחושן קלע למטרה לא הפכה את יחסן לנתעב פחות בעיניו. וזאת בדיוק היתה הסיבה שיהיה עליו להופיע בעוד אירועים ממין זה ולסבול את הדיבורים הטפלים שנחשבו בעיניהן לשיחות, ואת המחוות חסרות הטעם... ולפעמים אפילו את פצעי הבגרות על פני הנערות. איזו דרך אחרת יש לגבר לוודא שילדו הראשון, לפחות, הוא אכן פרי חלציו שלו, אלא אם הוא נושא לאישה נערה שהגיחה זה עתה מכיתת בית הספר? והחובה שהוא נושא לשושלתו המפוארת הפכה את זה להכרחי לחלוטין.

אבל האם הן באמת סבורות שהוא יציע נישואין לבחורה הראשונה שהוא רואה, באירוע הראשון שבו הוא משתתף אחרי שהחליט סוף-סוף שהגיע הזמן להשלים עם הגורל שמעמדו הרם גזר עליו?

הוא נשען אחורה והיטה את פניו אל הגשם. טיפותיו הצליחו לצנן את עורו אף שלא יכלו כלל להרגיע את המרירות אשר רחשה בבטנו. את זה שום דבר לא היה מסוגל לעשות.

אלא אם כן... הוא קפא כשהמחשבה המדהימה ביותר עלתה בדעתו. הוא לא חשב שיהיה לו כוח להשתתף בעוד אירועים רבים מהסוג הזה, ואיזה הבדלים כבר יש בין כל הנקבות הצעירות, החיוורות והלהוטות הללו? למה שלא יציע נישואים פשוט לבחורה הראשונה שתיקרה בדרכו אחרי שייכנס בחזרה? זה לפחות יוריד את כל העסק הנתעב הזה מעל לסדר היום שלו, במהירות ובלי כאב, ככל שרק ניתן.

מה זה כבר ידרוש – שנה מחייו? להציע נישואים לאחת הבחורות הללו שהוצגו בפניו כמו סייחות אצילות במכירת סוסי המירוץ בטאטרסולס, לפרסם את הודעת הנישואים, לצלוח את הזוועה של הטקס, להשכיב אותה בליל הכלולות ואז להמשיך להשכיב אותה עד שיהיה בטוח שהיא תופחת. לקוות שהילד הוא בן זכר. ואז, בידיעה שהמשכה של השושלת הובטח, הוא יוכל לשוב לחייו חסרי הדאגות ויוכל...

הוא שאף לריאותיו אוויר בנשימה קצרה וחדה, והרכין שוב את ראשו כשעלה בדעתו מה בדיוק תעשה הרעיה שלו, כשתיוותר בלי שום פיקוח.

הכול, כל מה שיעלה בדעתה. איש לא יודע טוב ממנו עד כמה מוכנות מטרוניתות צעירות ומשועממות להרחיק לכת בהרפתקאותיהן המיניות.

בקריאה של קוצר רוח, הוא שלף את שעונו מכיס חזייתו והסתובב כדי להפנותו אל האור, שהגיע מחלון אולם הנשפים, כדי שיוכל לקרוא מה השעה. גבותיו התרוממו באי-אמון. האם ייתכן שרק שלושים דקות הוא נמצא בבית הזה? שעות יכולות לחלוף לפני שהליידי דלרימפל תיאות לעזוב את הנשף. היא וודאי תרצה להתבונן בריקודים, לרכל עם אלו שנוכחות שם מבין חברותיה ולאכול כשתוגש הסעודה.

ניחא. פיו התעקל בחיוך של מיאוס. יהיה עליו למלא את זמנו איכשהו, אז מוטב שיעשה כבר מה שגמל בלבו ויטפל בעניין הנישואים הזה מהר ובצורה נקייה ככל שרק ניתן. הוא ישוב אל אולם הנשף ויזמין את הבחורה הראשונה שתיקרה בדרכו לרקוד עמו. אם היא תסכים, ואם היא לא תיראה לו דוחה יותר מדי, הוא יאתר את אביה ויתחיל לדון בהסדרים.

הנה. כל העסק המקולל והנתעב הזה פתור. הוא לא יטרח כלל לבשר לבני החוג הנוצץ על החלטתו להניח את כף רגלו בגיהנום אשר נודע בשם מועדון אלמאק.

ועם זאת, אחרי שהשיב את שעונו לכיסו, רגליו נותרו נטועות במקומן ומבטו נותר מקובע ישר קדימה, אם כי עיניו לא הבחינו כלל בגנים הרטובים מגשם שהשתרעו מתחת למרפסת. למול עיניו ניצבה רק התהום האפלה אליה הוא עמד להשליך את עצמו.

לא ישנה בכלל אם הוא לא יהיה מסוגל ללמוד לחבב במיוחד את הבחורה הלא נודעת הממתינה לו בין כתלי אולם הנשפים, כל זמן שהוא יהיה מסוגל לשאת את המחשבה על השכבתה למשך מספיק זמן כדי להשיג יורש. אם היא לא תמצא חן בעיניו, היא לא תוכל לפגוע בו. להשפילו. הוא יעקוב אחרי הרומנים שהיא תנהל, באותה אדישות שמפגינים הבעלים להם הוא הצמיח קרניים לאורך השנים. שנשותיהם המשועממות והלא מסופקות חיפשו גברים צעירים ונלהבים יותר כדי לספק להן את התבלין שחסר בהחלט בחיי נישואיהן.

בתוך הגבולות הברורים של הסדר פושר שכזה, ייתכן שהוא יהיה אפילו מסוגל לסבול את הילדים האחרים שיוולדו לה. אולי להתייחס אליהם בחביבות אפילו, במקום לקרוא להם בגלוי ממזרים. והם יתיחסו זה אל זה כאל אחים ואחיות, וידאגו ויתמכו זה בזה, במקום...

פרץ גובר של מוסיקה מאולם הנשף חילץ אותו בבת אחת מתוך המערבולת הקודרת שבחשה בקרבו תמיד, כשאיזו מחשבה תועה הצליחה לחמוק מהמשמר שלו ולחזור אל ילדותו.

הוא הסתובב לאט, כעוס על כך שהפוגת הבדידות הקצרה שלו מופרעת, אם כי הוא לא ציפה לראות צללית נשית בפתח שהוביל בחזרה אל תוך הבית.

"הו, הלורד דבן!"

הנערה נאנקה והרימה את ידה אל צווארה במחווה דרמטית שנועדה, הוא היה משוכנע, לבטא את הפתעתה.

"לא חשבתי שמישהו אחר יהיה פה," היא אמרה, בהציצה הלוך ושוב לאורך המעקה, אל שאר המרפסת הריקה לגמרי.

"אכן, למה שמישהו יצא החוצה במזג אוויר סגרירי שכזה?"

בלי שום חשש בגלל היובש בנימת קולו, היא עשתה עוד כמה צעדים קדימה בצחקקה.

"לא ראוי שאהיה לבד איתך כאן, נכון? אימא אומרת שאתה מסוכן."

עכשיו כשהיא קרבה אליו, הוא היה מסוגל לראות שהיא היתה בחורונת יפה מאוד. תווי פנים טובים, עור צח, לבוש יקר ואופנתי; ורגילה מאוד לתשומת לב גברית, אם לשפוט על פי האופן שבו היא הציגה את עצמה ואת כל נכסיה לראווה תחת סקירתו העצלה, שלא לומר המחוצפת.

"אמך צודקת בהחלט. אני אכן מסוכן."

"אני לא מפחדת ממך," היא אמרה בגשתה בנדנוד ירכים הישר אליו. היא קרבה עד כדי כך שהבושם שלה עלה מגופה הקטן והלוהט ומילא את נחיריו. היא התנשמה בכבדות. היא היתה נרגשת. גם עצבנית קמעה, אבל יותר מכול – נרגשת.

"לא נאמר עליך מעולם כי פגעת בתומתה של עלמה צעירה," היא אמרה בקוצר נשימה. "השם שיצא לך קשור אך ורק לרעיות צעירות. או אלמנות."

"אימא שלך היתה צריכה להזהירך שלא יאה לדבר עם גבר על הכיבושים שלו."

"אבל לורד דבן," היא מלמלה, בהחליקה מעלה בידה על דש הז'קט שלו, "אני בטוחה שתרצה שרעייתך לעתיד תהיה בקיאה בדברים הללו. שתהיה מבינה..."

הוא תפס את ידה והסיר אותה מעל בגדו בתחושה עזה של דחיה מהפכת קרביים.

"בדיוק להפך, עלמתי, זהו הדבר האחרון שארצה מהאישה שעמה אבחר להתחתן."

אין שום טעם, הוא דומה לאביו יותר מאשר חשב. אפילו אם הוא ייזהר מאוד שלא להתאהב לעולם ברעיה שתהיה לו, הוא לא יוכל לשאת את המחשבה שהיא תהיה בקיאה או מבינה. או שתצפה ממנו להמשיך להתנהג כאילו הוא עדיין רווק כדי שגם היא תוכל ליהנות מהרפתקאותיה המיניות.

בקיצור, להיות הבעל המקורנן.

"מוטב שתיכנסי בחזרה לאולם הנשפים. כמו שאמרת בעצמך, מאוד לא ראוי שתהיי כאן בחוץ – לבדך עם גבר שכמוני."

היא שרבבה שפתיים. "אבסורד גמור שאתה תטיף מוסר, בשעה שכולם יודעים שמעולם לא הקדשת למוסר שום מחשבה שהיא."

ואז, בצעד מהיר שהפתיעו לחלוטין, היא כרכה את שתי זרועותיה סביב צווארו.

"לכל הרוחות. מה את חושבת שאת עושה?" הוא הרים את ידיו וניסה לשחרר את עצמו מאחיזתה. הוא הצליח להסיר יד אחת, אך אז היא שמטה את המניפה שלה, מה ששחרר את ידה כדי להיאחז בו. כשהוא פסע אחורה בניסיון החלטי יותר לחמוק מידיה המבקשות לתפוס, היא נצמדה אליו ביתר שאת, כך שהוא מצא את עצמו גורר אותה עמו.

"הרפי ממני, מטען עודף עז מצח שכמותך," הוא נהם. "אני לא יודע מה את חושבת שתשיגי בכך שתטילי את עצמך עלי בצורה כזאת אבל..."

צווחה פילחה את האוויר. אור הציף את המרפסת כשהדלתות הכפולות אל הבית נפתחו לפתע בתנופה. הנערה שנצמדה אליו בעקשנות רבה כל כך הפכה רפויה מולו כשלחיה צמודה אל חזהו.

"לורד דבן!" מטרוניתה בנויה לתלפיות צעדה במרץ לעברו כשלחייה רועדות מרוב עלבון. "הרפה נא מבתי מיד!"

ידיו היו עדיין על פרקי ידיה בנסותו להסיר את אחיזתה בו. בנסותו לדחוף אותה כלפי מעלה, שתעמוד זקופה, היא השמיעה אנחה קטנה והתקמרה אחורה בתיאטרליות רבה, כאילו היא עומדת להתעלף. באופן אינסטינקטיבי, הוא תפס אותה בהתחילה לצנוח. ולמרות שחלק ממנו היה שמח לראות אותה נופלת ארצה כמו שק סחבות על פני מרצפות האבן הרטובות, היה בו גם חלק שידע שלהיכנע לאינסטינקט הבהמי הזה רק יהפוך את כל המצב הזה לעוד יותר נורא עבורו.

ממש בכל רגע, אנשים נוספים עלולים להחליט לצאת החוצה, ומה המחזה שיתגלה לעיניהם? לורד דבן המרושע ניצב מעל לגופה השרוע של עלמה תמה, המומה ובעולה למחצה? או לורד דבן המרושע עומד כשהקורבן מעורפל החושים של ניסיון הפיתוי שלו חבוקה בזרועותיו, וזאת כשהאם הנרגזת תובעת את שחרורה המידי של אותה עלמה?

איזה מחזה שהם יראו, התוצאה תהיה אותה התוצאה. שתי הנשים הללו יצפו ממנו ליישר את ההדורים בכך שיישא לאישה את המטען העודף התככן הזה, ולאלתר.

מעולם הוא לא כעס כל כך, בכל ימי חייו. להילכד במלכודת כזאת שכל טירון היה אמור לזהות ממרחק עצום. וזה עוד בערב הראשון שלו בעולמן של אלו שאמורות להיקרא תמימות! איך הוא הצליח לזלזל עד כדי כך באופיין הטורפני של בנות המין הנשי? הוא פטר בראשו את כל הנערות הללו באולם הנשף, הזהות כמעט כליל בתלבושותיהן הלבנות, וסיווג אותן כאפסים אוויליים חסרי כל שכל. אבל הנערה הזאת היתה מהירת מחשבה. והיה לה שפע של אמביציה. הוא בלי ספק הגבר העשיר ביותר, הצעיר ביותר, רם המעלה ביותר שיזדמן אי-פעם אל החוג החברתי שלה, אשר היה מוגבל, כך הוא ניחש. והיא ניצלה ללא שום רחמים את אובדן הריכוז הרגעי שלו כדי להעמידו בעמדה של נחיתות. אופיו כלל לא היה חשוב בעיניה. ולא היתה לה שום בעיה להתחתן עם גבר שיתגלה, כפי שהיא מאמינה, כבלתי מסוגל לשמור לה אמונים. למען האמת, היא אפילו הבהירה לו שהיא תשמח לתת לזה יד.

ומה שעוד יותר גרוע, הבחורה לא היתה אמורה בכלל לדעת שהוא אכן מחפש לעצמו רעיה. למיטב ידיעתה, הוא היה עדיין פוחז הולל.

ועם זאת, היא התעקשה לפרוש לו רשת כדי ללכוד אותו.

ערמומית, שאפתנית, חסרת כל רחמים ומוסר. אילו אמו היתה עדיין בחיים, היא היתה רואה נשמה תאומה בנערה הזאת.

"ברור לגמרי מה התרחש פה," אמרה אמהּ של הנערה בהזדקפה למלוא קומתה. "ואז, בדיוק כפי שתיאר לעצמו, היא אמרה, "אתה תיאלץ ליישר פה את ההדורים."

"להציע נישואים, את מתכוונת?" זה היה הסוף מבחינתו. לא עניין אותו יותר אם המכשפה הזקנה הזאת תחשוב אותו לגס רוח. הוא הדף מעליו את בתה הנאחזת בנחישות כזאת שהיא כשלה אחורה כמה צעדים ונאלצה להיאחז באמהּ כדי להימנע מלצנוח ארצה.

האם הוא באמת השתעשע ברעיון להציע נישואים לבחורה הרווקה הראשונה שתיקרה בדרכו? האם הוא השתגע לגמרי? אם הוא יישא מישהי כמו הבחורה הזאת, ההיסטוריה רק תחזור על עצמה, ובנוסף לכך לעולם הוא לא יוכל לדעת לבטח מיהו אביהם של אף אחד מהילדים שבהם יהיה עליו לתמוך.

הוא נשען אחורה על המעקה ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא כבר עמד להודיע להן שאין שום כוח על פני האדמה אשר יוכל לכפות עליו להעניק את שמו לבחורה הזאת, כשקול נוסף קרא, "הו, אנא, זה בכלל לא כמו שזה נראה!"

שלושתם סובבו את ראשיהם ממקומם שליד המעקה, אל הצללים שבקצה הרחוק של המרפסת, שמתוכם בקע הקול.

הוא הצליח אך בקושי להבחין בדמות נשית, מתפתלת ונחלצת מבין שני עציצים ענקיים, שמאחוריהם, ברור לגמרי, היא הסתתרה עד כה.

"קודם כול," אמרה הנערה הנחבאת בין הצללים עדיין, בעת ששלחה את ידה לשחרר את שמלתה שנתפשה במשהו, "אני הייתי כאן במשך כל הזמן. מיס ווברלי לא היתה לרגע לבדה עם לורד דבן.

אחרי ששחררה את שמלתה, היא הזדקפה וצעדה לכיוונם. היא נעצרה בשולי השטח המואר שבו הם עמדו, כאילו היססה לצאת לגמרי מבין הצללים. אך הוא הצליח להבחין בכתם, שהאזוב הותיר על הלובן המתבקש של שמלתה, בעת שפיסה ממנה רפרפה אל תוך האור. והיו גם כמה עלים יבשים שנתפשו בתלתלים אשר צנחו מסביב לזוג כתפים דקיקות.

"כל זה יפה וטוב," אמרה אמהּ הזועמת של מיס ווברלי התככנית, כמו שהוא כבר ידע שקוראים לה. "אבל איך בדיוק היא הגיעה לזרועותיו?"

מיס ווברלי נצמדה עדיין אל אמה בדרמטיות רבה, אך על פניה היפים הוא כבר היה יכול לראות אותות ראשונים לדאגה.

"אה, טוב, היא..." היססה הנערה סתורת הבגדים. היא העיפה מבט לעבר מיס ווברלי המודאגת, ואז זקפה את קומתה והישירה מבט יציב אל עיניה של האם. "היא שמטה את המניפה שלה, ואז היא בערך... הפילה את עצמה אל זרועותיו של לורד דבן, שכמובן תפס אותה כדי שלא תיפול."

טוב, היא בהחלט הציגה את השתלשלות האירועים באופן שהעניק אופי שונה לחלוטין לכל העניין. וזאת בלי שתגיד אפילו שקר קטן אחד.

למען האמת, זה נעשה בצורה נקיה ומרשימה מאוד.

הוא הדף את עצמו מהמעקה ועשה את שני הצעדים שנדרשו לו כדי להגיע אל המניפה, שאותה הוא התכופף והרים.

"אף ג'נטלמן," הוא אמר בהחליטו ללכת בעקבות הנערה אשר משום מה גרמה לו לחשוב עליה כעל הסתיו בהתגלמותו, "אפילו אחד ידוע לשמצה כמוני לא יכול להניח ליצור כה חינני ליפול," הוא המשיך בהשיבו בטקסיות רבה את המניפה למיס ווברלי קפואת הפנים. לא היה לו שום מושג מה גרם לנערת השלכת להכשיל את מזימתה של מיס ווברלי, אך לא היתה לו שום כוונה לבדוק את שיניו של סוס אשר ניתן לו במתנה.

אמה של מיס ווברלי נתנה מבט מהורהר בחיספוסן של מרצפות האבן הרטובות שליהן הם ניצבו.

עיניה של מיס ווברלי התרוצצו בינו לבין הנערה אשר הגיחה מהצללים. ניתן היה כמעט לראות את מוחה עובד במהירות. זה כבר לא היה המילה שלה מול המילה שלו. כעת היו כבר שני אנשים שיהיו מוכנים להישבע שלא קרה כאן הערב שום דבר בלתי ראוי.

"סיר המפרי צריך לדאוג שיטפלו קצת יותר טוב במרצפות האלה, את לא חושבת?" הוא חייך בצינה לעבר הנערה אשר ניסתה להכשילו. "לפני שמישהו יפצע פה. אבל לפחות אני יכול לשמוח בכך שלך לא נגרם שום נזק בלתי הפיך מהמפגש הזה הערב."

היא זקרה את סנטרה ונעצה בו מבט זועם.

אמהּ, מאידך, היתה נדיבה קצת יותר בתבוסתה.

"נו, טוב, עכשיו אני כבר מבינה מה קרה פה, ואני מודה לך כמובן על כך שבאת לעזרת בתי, אדוני הלורד. אם כי, מה היא עשתה פה בחברתה של מיס גיבסון, עדיין אין לי שום מושג. היא הרי לא מסוג האנשים שלנו. כלל וכלל לא."

המטרונית הכבודה שלחה מבט של בוז לעבר הנימפה פרועת ההופעה.

האם הוא רק דמיין את זה, או שהיא באמת נרתעה מפני המבט כאילו חשבה כמעט לשוב ולהסתתר מאחורי אחד העציצים?

"ואני גם לא יכולה לנחש איך איזבלה שלי הגיעה ליחסי ידידות אינטימיים כל כך איתה. באמת, ילדתי," היא אמרה בפנותה אל בתה אשר שרבבה את שפתיה ברגזנות. "לא עולה בדעתי מה בשם כל הקדושים הניע אותך להתלוות החוצה למישהי שכזאת, למקום שבו תוכלי גם את ללכלך את שמלתך. או להצטנן. בשם כל הקדושים, איך," היא אמרה בפנותה לעבר מיס גיבסון האומללה, "הצלחת לשכנע את בתי לצאת הנה? ומה בדיוק עשית שם, נחבאת בקצה המרפסת, בהשאירך את הבת שלי לבד עם ג'נטלמן? אין לך שום מושג עד כמה לא ראוי היה המעשה שלך? עד כמה אנוכי?"

למרות שהוא בעצמו היה סקרן למדי לשמוע איך תענה מיס גיבסון על מטח השאלות הללו, היתה לו רשימת שאלות משל עצמו, אשר היו משמעותיות הרבה יותר בהתחשב בכך שהוא ידע מה באמת קרה.

השאלה החשובה ביותר היתה מדוע מיס גיבסון לא ניצלה את ההזדמנות לחשוף את מיס ווברלי בתור המנוולת התככנית, אם היא כה נחושה ברצונה לתקוע מקל בגלגלי המזימה שלה. תיאורה את הסצנה המלוכלכת הקטנה היה נקי ומהודק כל כך שמיס ווברלי יכלה לצאת מהמפגש הזה כששמה הטוב נותר עדיין צח כשלג. אך עם זאת, הדאגה לשמה הטוב של מיס ווברלי לא יכלה להיות המניע העיקרי שלה. היא יצאה ממחבואה עוד לפני שהוא הודיע לנשים שלעולם לא יעניק את שמו למיס ווברלי, ולא משנה אלו עלילות היא תעליל עליו. שמו כבר היה שחור משחור, כך שלא היה לו בכלל מה להפסיד. אבל מיס ווברלי הזאת, היתה מקבלת בהחלט את המגיע לה אם שתי הנקבות התככניות הללו היו מנסות לצחצח חרבות, בחוגי החברה, עם אדם במעמדו.

כל שמיס גיבסון היתה צריכה לעשות, ככל שזה נגע לה, היה להישאר חבויה מאחורי העציצים שלה ולהמתין שהם ילכו. אז האם היא פעלה מתוך ידידות? האם היא רצתה להציל את חברתה מנישואים נוראיים?

לא... הוא לא קנה גם את זה. מיס ווברלי לא נראתה בשום שלב כאילו יש בלבה אי-אלו רגשות חיבה וידידות כלפי הנערה אשר הכשילה את מזימתה. ברור לגמרי שהיא לא ציפתה לראות אותה שם. היא סרקה את המרפסת לוודא שאין עדים, לפני שעשתה את הניסיון שלה להכשילו. והיא רתחה מזעם כשמיס גיבסון הזאת הגיחה מבין הצללים והרסה לה את התכניות ללכוד לעצמה רוזן.

אז הן אויבות, אולי? לא... על פי דברי האם, הן ממש לא נעו באותם מעגלים חברתיים. מה שאומר שלא היו צריכות להיות להן הזדמנויות רבות להפוך ליריבות או לידידות.

איך שהוא לא הסתכל על זה, הוא שב וחזר אל אותה מסקנה לא נוחה. לְמה שהיא עשתה לא היה שום קשר אל מיס ווברלי.

כוונתה היתה להציל אותו.

הוא שב ונשען בגבו אל המעקה, כששתי ידיו מונחות משני צדי גופו, והתבונן בה בעניין. היא לא עשתה שום ניסיון להגן על עצמה כשאמה של מיס ווברלי הרעימה עליה בקולה. היא גם כמעט לא שמה לב להתקף הזעם או למבטי המשטמה שמיס ווברלי שלחה לכיוונה.

היא פשוט עמדה שם בכתפיים שפופות, כאילו ממש לא אכפת לה מה מישהו חושב עליה, או אומר עליה. כאילו היא בכלל לא שמה לב לקיתון הרותחין הנשפך על ראשה התמים.

ממש עד לרגע שבו אמה של מיס ווברלי אמרה, "אבל בעצם, לְמה כבר אפשר לצפות ממישהי שבאה ממשפחה כמו משפחתך?"

לשמע הדברים האלה, השינוי שהתחולל בה היה ממש מדהים. היא זקפה את ראשה וצעדה קדימה, כך שלראשונה היא היתה כולה במעגל האור אשר הגיע מחלונות אולם הנשפים. כל צבעי הסתיו בהקו מתלתליה הפרועים. חום עשיר של בלוטי אלון שזור בזהב ובגוון החלודה של עלי השלכת. והתנהגותה היתה עזה ופראית. זה היה כמו לראות סערה מופיעה משום מקום, מפזרת את האפרוריות של אותם הבקרים של נובמבר אשר תמיד השרו עליו מין דיכאון.

"אפשר לצפות להתנהגות מכובדת," היא אמרה, "אני הסתתרתי רק כדי שאף אחד, ובעיקר אף ג'נטלמן, לא יראה שבכיתי."

לזה הוא כבר היה יכול להאמין. מיס גיבסון לא בכתה בצורה יפה. חוטמה, אשר היה טיפה גדול מדי בשביל פניה הצרים, היה אדום כעת וזב. לחייה היו מוכתמות במה שלא נראה רק כדמעות אלא למרבה החרדה גם כנזלת שנבעה מהחוטם הנוראי הזה.

וזה הפך ליוצאת דופן עוד הרבה יותר, את העובדה שהיא חשפה את עצמה כדי להתערב בעניינם של שני אנשים שלא היו ידידיה, או במקרה שלו, אפילו לא מכרים שלה.

"הייתי צריכה לדעת," התיזה המטרונית. "אני מקווה שאת מתביישת בעצמך כמו שצריך, עלמתי הצעירה. את רואה מה יוצא מכניעה למפגן רגשות וולגרי כל כך? לא רק שאת נראית ממש זוועה, אלא שבהתנהגותך האנוכית וחסרת המחשבה, את גם חשפת את בתי חסרת האשמה לסיטואציה שהיתה יכולה בהחלט להתפרש באופן מוטעה מאוד."

מיס גיבסון הידקה את אגרופיה. היא הביטה במיס ווברלי חסרת האשמה ולקחה נשימה עמוקה. היא כבר עמדה לפלוט את האמת, אשר היתה מכה גלים של הלם בכל רחבי נשף היציאה אל החברה, אשר ערכה מיס טוויינינג , כשהוא הבחין בהבעת הכאב שחלפה על פניה.

אה, היא הבינה זה עתה שלא תוכל לספר את כל האמת בלי לחשוף את עצמה. זה מה שקורה כשאישה מתחילה לטוות רשת של שקרים. די יהיה אם היא תציב רק רגל אחת שלא במקומה, והיא תפיל את עצמה לגמרי בפח.

לפחות היתה לה די תבונה כדי להבין את זה. היא סתמה את פיה, הרימה את סנטרה והביטה באם בשתיקה קפואת פנים.

הוא חש איך עווית חולפת בשפתיו בעת שהסופה נשבה לה וחלפה. באמת, זה היה טוב יותר מכל מחזה בעיר.

אולי היה טיפה חבל שמיס גיבסון הציצה לעברו בדיוק ברגע שבו הוא החל לראות את הצד המשעשע של כל המצב. היא תפסה את הבעת השעשוע שלו והשיבה לה בהבעה של זעף אשר היתה יכולה בהחלט לגרום לחלב להחמיץ.

"טוב," אמרה המטרונית, שלא הבחינה בחילופי המבטים הללו מפני שהיתה עסוקה בהנחת יד מנחמת על כתפה של בתה המאוכזבת. "אני יכולה לראות שאת פעלת מטוב לבך, יקירתי, אך באמת, מוטב בהרבה יהיה ללכת ולמצוא את המלווה של מיס גיבסון ולהניח לה לטפל במצב."

השעשוע הקצר שלו מהאבסורדיות של המצב כולו חלף כלא היה. התנהגותה של המטרונית הכבודה היתה מעליבה כמעט כמו זאת של בתה התככנית. הנה בחורה צעירה אשר הגיעה למצוקה עזה כל כך שלא נותר לה אלא לברוח החוצה ולהיכנע לפרץ הרגשות שלה, וכל מה שיש לה להציע לה הוא הרצאה. זה לא היה בסדר. מישהו צריך להציע לה קצת עידוד ולנחם אותה. הרי בכל זאת, נקבות לא נוהגות לבכות בצורה פרועה כזאת, לא כשהן נמצאות לבדן, לא בלי סיבה טובה. שתי אלו בוודאי יודעות את זה, הלא כן?

הוא הביט באם ובמיס ווברלי עצמה, והזעיף את פניו.

לא היתה בלבו אהדה רבה במיוחד לרגשותיהן של נקבות, אך הוא היה בהחלט היחידי על המרפסת הזאת אשר חש איזה שמץ של השתתפות בצערה של מיס גיבסון המרושלת. לא שהוא היה חולם אפילו לנסות ולנחם אותה בעצמו. מעולם לא היתה לו שום הצלחה בניסיונות להרגיע נשים בוכיות. בפעמים הספורות שהוא ניסה להעניק ניחומים לאחת מאחיותיו שנכנעה לפרץ של דמעות, גישתו הרציונלית רק הצליחה להביא אותן למשהו שעל סף היסטריה.

מיס גיבסון היתה זקוקה לתמיכה נשית. בת הלווייה שלה, שאותה הזכירה גברת ווברלי הזאת, זאת האישה אשר תדע מה לעשות איתה.

הוא הדף את עצמו מהמעקה. "הרשי לי לכפר על טעותי," הוא אמר, "בכך שאעשה את זה מיד. אם אחת מכן תואיל בטובה להגיד לי את שמה של בת לווייתה?"

"הו," אמרה המטרונית בגיחוך לועג. "זאת איזו גברת לדבטר. אני בטוחה שאתה לא מכיר אותה, אדוני הלורד. בעצם, אני לא מבינה איך אישה במעמדה הצליחה להשיג הזמנה לאירוע נחשק כמו זה."

הוא חייך. "בדיוק. אנשים הולכים לנשפים מתוך כוונה לפגוש באנשים רמי מעלה יותר, הגברת ווברלי, נכון?"

"ליידי צ'יגוול," היא חייכה חיוך אווילי.

"ליידי צ'יגוול," הוא השיב תוך קידה של אישור. בהזדקפו הוא לכד את עינה של מיס גיבסון ושלח לה קריצה. אבל אם הוא חשב שהיא שמחה בהתנשאות החבויה שהוא הפנה כלפי המטרונית הוא התאכזב, כי בעיניה הוא ראה ביקורת בלבד.

אולי היא לא הבינה את המחווה שהוא עשה בשבילה.

מיס גיבסון," הוא אמר וסגר את המרחק ביניהם כדי ליטול את ידה. "האם מותר לי להגיד לגברת לדבטר שאת ממתינה לה פה?" ובלחישה הוסיף, "איך היא נראית?"

מיס גיבסון מצמצה אליו בעיניים שממרחק קצר כל כך ניתן היה לראות כי הן מוצפות בדמעות שלא זלגו עדיין. הוא לחץ את ידה בעדינות, ניסה להעניק לה הן את הכרת התודה שלו והן, קצת להפתעתו, טיפת עידוד. לא היתה בעולם כולו נקבה נוספת, שלה הוא אינו קשור בקשר דם, אשר יכלה להעיד כי הלורד דבן גילה אפילו שמץ של דאגה לשלומה.

אבל אף אחד, אפילו מישהו שמחוסן כליל בפני כל רגש אנושי, כמו שלא פעם האשימו אותו, לא היה יכול להישאר אדיש למצוקה שלה. היא יצאה אל המרפסת כדי להתמסר בפרטיות למתקפת הדמעות שלה, אבל מצאה את עצמה נאלצת להיחשף בעיצומו של המשבר שלה, ובנוסף לכל זה גם לשאת את המתקפה הנלוזה, לא רק על שמה הטוב, אלא גם על זה של המלווה שלה.

"היא חובשת טורבן סגול," היא לחשה בקול בלתי נשמע כמעט. "עם נוצת יען לבנה אחת ונוצה אחת סגולה. באמת שלא תוכל להחמיץ את זה." ואז, בחלצה את ידה מאחיזתו במשיכה עזה, היא אמרה, "אני סבורה כי יהיה עדיף מכל הבחינות שאני אחכה כאן."

"אכן, כן," התערבה מיס ווברלי בקול מתוק כסוכר. "וודאי לא תרצי לחצות את אולם הנשף, לא במצבך. כדאי לך מאוד לשטוף כהלכה את פניך לפני שתניחי למישהו לראות אותך."

מיס גיבסון מיהרה לנגב את לחייה בגב ידיה. התוצאות, מאחר שכפפותיה היו מלוכלכות ממש כמו שמלתה, היו מצערות ביותר.

"הרשי לי," הוא אמר בשלפו מכיס חזייתו ממחטת משי רבועה, שעליה נרקמו ראשי התיבות של שמו, כדי להציעה לה.

"תודה לך, אדוני," היא אמרה בקול סדוק, ונטלה ממנו את הממחטה בחוסר רצון בולט כל כך שהוא חשד שהיא היתה מסרבת לה לגמרי אילולא היתה נואשת כל כך.

למה זה בדיוק? הוא תהה בינו לבין עצמו. אם היא לא מחבבת אותו, כמו שזה נראה על פי מבטי הזעם שהיא נעצה בו, אחרי שקינחה את אפה ביסודיות שהיתה מאוד לא ראויה לליידי, אז למה היא בכלל יצאה להגנתו?

או שבכלל, בדיוק כמו שהיא עצמה אמרה, היא פשוט לא אוהבת שאיזה ג'נטלמן יראה אותה במצב כל כך בלתי ראוי של מצוקה נפשית.

זאת חייבת להיות הסיבה.

הוא הסתובב, מסופק על היותו מסוגל להסביר את העוינות הלא מוצדקת שהוא הבחין ביחסה כלפיו, והחל לחצות את המרפסת בחזרה אל אולם הנשפים.

כעת, כל שנותר לו לעשות היה למצוא אישה לא צעירה בכלל, שעל ראשה טורבן סגול עטור בשתי נוצות יען, למסור לה שמיס גיבסון נמצאת בחוץ על המרפסת וממתינה לעזרתה, וזה יהיה סוף הסיפור מבחינתו.

אם כי לא עלה בידו להיפטר מהתחושה הלא מוכרת של צער על כך שאין בידו לעשות משהו נוסף כדי להקל על מצוקתה של מיס גיבסון. הוא הבין מהר מאוד, ברגע שהתחוור לו שהוא נמצא בסכנה להיות כבול ליצור מסוגה של מיס ווברלי, שהוא היה מעדיף למות ולא לסבול נישואים כמו אלו שסבל אביו. והוא הלך ונעשה משוכנע מרגע לרגע שמיס גיבסון התערבה כדי להציל אותו מגורל שכזה.

אולי זאת הסיבה שהיא יצאה אל המרפסת ומיררה בבכי. לפי דבריה של הליידי צ'יגוול, מוצאה לא היה ממשפחה מיוחסת במיוחד. אולי מאלצים אותה להתחתן "טוב" כדי לקדם את מעמד המשפחה. אולי זאת הסיבה שהיא נמצאת פה הערב, מוצגת לראווה, כדי להימכר כמו שפחה במכירה פומבית. הוא לא ראה אותה במיטבה בדיוק, אבל עלומיה והפגיעות שהיא הפגינה וודאי יהיו מושכים מספיק כדי לעורר את העניין של כמה גברים שהוא הכיר, אשר חיפשו לעצמם רעיות בעונה החברתית של השנה הזאת. זאת היתה דרכו של העולם. גברים מבוגרים ועתירי ממון יכולים, פחות או יותר, לבחור מבין מבחר הבתולות הצעירות המגיעות העירה בכל שנה כדי למצוא לעצמן בעל ראוי. משפחותיהן של הבתולות הללו ממש מוכרות אותן לכל המרבה במחיר בלי שום התחשבות שהיא ברגשותיהן.

מאחר שלא ניתנת להן שום זכות החלטה בנידון, בסופו של דבר הן מתמרדות תמיד ולוקחות לעצמן מאהבים על פי בחירתן.

החופש להחליט היה אחד היתרונות שהוא זכה בהם בהיותו גבר, ומנשים רבות מאוד היתרון הזה נמנע. והנה הוא כמעט השליך את החופש הזה לארבע רוחות השמים.

היתה זאת מיס ווברלי שהצליחה להדהים אותו מספיק כדי לעורר אותו מהאפתיה אשר כמעט הצליחה להוביל אותו לקבלת החלטה נוראה. יחסו לנישואים היה ציני עד כדי כך שהוא כבר כמעט הניח לגורל ליטול את הבחירה מתוך ידיו. ממש כמו מהמר המטיל מטבע כדי להחליט על צעדו הבא. הוא חשב לרגע שזה יפשט את הדברים אם הוא יוציא מהמשוואה את גורם הבחירה. אך אין דבר כזה. נישואים, ברגע שנכנסים אליהם, הם קשר שאין מוצא ממנו. חוסר הרצון להיכנס לקשר שכזה אינו מצדיק זלזול בבחירתה של הכלה. למרות שעדיין לא היה מסוגל לדמיין את עצמו מוצא איזו הנאה בחיי הנישואים, הוא חייב את זה לילדים שיהיו לו – לבחון היטב את אופייה של האישה אשר תלד אותם. הוא לעולם לא יעמיס בכוונה אם כמו שהיתה אמו על ילדים תמימים ומסכנים. וגם לא אישה מסוגה של מיס ווברלי.

היא הצליחה אולי לזעזע אותו הערב ולחלצו מאדישותו הפטליסטית, אבל זה רק מפני שהיא מייצגת את כל מה שהוא לא אוהב בבנות המין הנשי.

אבל הוא לא הרגיש שום הכרת תודה כלפיה. ועם זאת, למרות שהתערבותה של מיס גיבסון לא היתה כלל נחוצה, העובדה שפעלה כנראה מתוך דאגה לגורלו גרמה לו להרגיש שהוא היה רוצה להיות מסוגל לגמול לה באיזושהי צורה.

כי אף אחד, זכר או נקבה, לא ניסה מעולם להציל אותו משום דבר.

אלוהים אדירים. הוא נעצר על עמדו, מחייך כמו אידיוט, כשהמחשבה הזאת עלתה לפתע בראשו. היא ניצל זה עתה בזכות עלמה במצוקה.

איש לא היה יכול לראות בו, בשום פנים, אביר על סוס כלשהו. הוא נלחם את המלחמות שלו בבית הלורדים בעזרת מילים מושחזות, במקום להילחם בתחרויות של אבירים בעזרת חרבות וכידונים.

הוא הסתובב, בלי לדעת למה בדיוק, כדי להעיף במיס גיבסון מבט אחרון – וראה איך מיס ווברלי נועצת בה מבט של משטמה טהורה.

הוא כבר הגיע למסקנה שהיא היתה לא מוסרית וחסרת מעצורים. ולמרות שמיס גיבסון ניחנה ללא ספק באומץ רב, נראה היה כי מעמדה החברתי נחות מזה של איזבלה התככנית. וזה חשף אותה למתקפה שבה, בלי ספק, עמדה הנערה השנייה לפתוח בהזדמנות הראשונה שתיקרה לה.

הוא שאל את עצמו לפני כן איך יעלה בידו לגמול למיס גיבסון על כך שסייעה לו לשמר את חירותו. עכשיו הוא כבר ידע. במהלך לכל הפחות השבועות הקרובים הוא ישתדל להשגיח עליה בהיחבא.

אחרת, רק אלוהים יודע באיזו מין נקמה מעוותת תנסה להתנקם בה מיס ווברלי המאוכזבת.