לעוף על כנפי החיים



הסנדלר בצריף הסנדלרייה

מוישה אדלר היה טיפוס מיוחד במינו, לא גבוה מאוד אבל תמיד חייכן. כשהיו נכנסים אליו לסנדלריה היה לבוש חלוק עור, מסביבו אנדרלמוסיה של חתיכות עור, אפר סיגריות, כוסות קפה שחור שקשה לדעת מתי הייתה הפעם האחרונה שראו מים, ובין כל אלה היה יושב על שרפרף קש סיגריה קבועה בפיו ומתקן נעליים.

כאשר נכנסתי אליו הוא חייך ושאל:

"רוצה סיגריה?"

"לא אני לא מעשנת".

"אפשר להציע לך קפה?".

למראה הכוסות והפינג'ן המפויח עניתי בנימוס,

"לא תודה".

"מה קרה?"

"עקבי הנעליים נשחקו ואני כבר הולכת על הרצפה".

הוא לקח ממני את הנעליים, הביא לי שרפרף קש נוסף והזמין אותי לשבת.

ידעתי: "רק אם אשב איתו הוא יסיים את התיקון מהר".

ישבתי בסבלנות בין אפר הסיגריות כוסות הקפה המלוכלכים ורצועות עור בצבעים שונים, לוחות עור קשה אשר מהם היה עושה את סוליות הנעלים.

מוישה היה מתחיל לספר בדיחות שחוקות ואני מתוך נימוס צחקתי.

"לשים לך ברזלים בסוליה ובעקב?"

"בטח כך הסוליות יחזיקו יותר זמן".

הוא לקח מקופסת המסמרים הקטנים שלושה מסמרים, החזיק אותם בפה וכל פעם לקח מסמר אחד, הקיש אותו בפטיש על עקב הנעל הפך את הנעל, שם שוב שלושה מסמרים בפה, הקיש מסמר אחר מסמר על הסוליה וכשגמר מלאכתו הביט בי במבט ניצחון.

"עשיתי לך נעלים חדשות".

נעלתי אותם הגעתי לכביש האספלט התחלתי "להתגלץ'" על הברזלים. לפעמים הייתי רוקדת סטפס כמו בסרט עם חנה מרון כשהייתה בת חמש.

ריח העור עוד באפי וחיוכו של מוישה מול עיניי.

העלייה על הקרקע

לאחר ההצבעה על שם הגרעין זכה השם "אתגר" ברוב קולות.

התרגשתי מאוד וראשי היה בעננים:

"אנחנו העירוניים, אשר הכרנו את הקיבוץ כאידיאל, הולכים להקים קיבוץ".

"הגרעין שלי נבחר להקים קיבוץ חדש, הייתכן?"

הייתה אוירה מאוד חגיגית בינינו כאשר באו כל נציגי ה"קיבוץ הארצי" ונציגי הסוכנות היהודית לטקס העלייה על הקרקע, התרגשנו מאוד.

תחושת האחריות של בניית מקום חדש מילאה כל אחד ואחד מאתנו.

כל אחד מחברי-הגרעין היה בעל-תפקיד:

בתיה - "מרכזת המכבסה", אביבה - "מרכזת המטבח", אסף ואלכס - "מרכזי המוסך", ואהרון - "מרכז החשמלייה", אני הייתי - "מרכזת המטעים".

"אני צריכה להכין את הנושאים לישיבה עם המדריך החקלאי", חשבתי בהתרגשות.

"איך נפתור את בעיית 'סס הנמר' (זחל המכרסם את גזע העץ) בתפוחים?..."

ישיבות הצוות, תכנון העבודה השנתי, נתנו לי תחושה שאני שותפה לבניית עולם חדש.

האמנתי כי זו הדרך הנכונה. כל דבר עבר דרך שיחת הקיבוץ והחלטת הרוב.

אַהֲבַת - קַּיִץ

צָלוּל וְתָכוֹל אַתָּה

מְלַטֵּף אֶת זְהָב-הַחוֹל

בּוֹקֶר טוֹב

מְחַיֶּיכֶת הַשֶּׁמֶשׁ מִמַעַל

מְלַטֶּפֶת אֶת מֵיְּמֵךָ

בּוֹא אֲחַמֵּם אוֹתְךָ בְּקַרְנַי

אַתָּה מְחַיֵּיךְ וְאוֹמֵר

נָּעַמְתְּ לִי מאוד שֶׁמֶשׁ

קַרְנַיִיךְ עוֹטְפוֹת אוֹתִי בְּחִיבָּה

כְּאִמָּא טוֹבָה

הַבֵּט לַשָּׁמַיִים כְּחוּלִּים הֵם וּצְלוּלִים

מְחַיְּיכִים אֵלֵינוּ לְלֹא עֲנָנִים

לְעֵת עֶרֶב עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ

מַסְמִיקָה מִבּוּשָׁה וְשִׂמְחָה

לַיְלָה טוֹב יָם לַיְלָה טוֹב שָׁמַיִם

מָחָר שׁוּב נִפָּגֵשׁ בְּחִיּוּךְ וְאַהֲבָה