לעזאזל, בואו נעשה את זה

1 פשוט לעשות!

האמן שזה אפשרי

הצב לעצמך מטרות

חיה את חייך במלואם

לעולם אל תוותר

התכונן היטב

האמן בעצמך

עזור לאחרים

אנשי הצוות בחברת וירג'ין המציאו לי כינוי, הם קוראים לי "דוקטור יֶס". הם קוראים לי כך משום שלעולם איני אומר לא. אני תמיד מוצא יותר סיבות לעשות דברים מאשר לא לעשותם. העיקרון המנחה שלי הוא: "לעזאזל, בואו נעשה את זה!"

לעולם לא אומַר: "אני לא יכול לעשות את זה כי אני לא יודע איך." תמיד אהיה מוכן לנסות. לא אניח לחוקים מטופשים לעצור אותי, במקום זאת אמצא דרך חוקית לעקוף אותם. אני אומר לצוות שלי: "אם אתם רוצים לעשות את זה, פשוט תעשו." וכך, כולנו מרוויחים. העבודה והרעיונות של הצוות בוירג'ין זוכים להערכה, והחברה מרוויחה מהתרומה ומהמוטיבציה שלהם.

אני לא מאמין ששתי המילים הקטנות "לא יכול" מסוגלות לחסום את דרכך. אם אין לך הניסיון הדרוש כדי להגיע למטרתך, חפש דרך אחרת. אם אתה בן שש-עשרה ואתה רוצה לטוס, לך לשדה התעופה הקרוב והכן לעובדים שם קפה. פקח עיניים. התבונן ולמד. אתה לא חייב ללכת לבית-ספר לאמנות כדי להיות מעצב אופנה. לך לעבוד אצל יצרנית אופנה, ובשלב ראשון טאטא את הרצפה. טפס בסולם מלמטה למעלה.

אימא שלי, אִיב, היא דוגמה מושלמת לגישה הזאת. במלחמת העולם השנייה היא רצתה להיות טייסת. היא ניגשה לשדה התעופה הֶסטון וביקשה לעבוד שם. אמרו לה שנשים לא יכולות להיות טייסות. אימא שלי היתה אישה יפה. היא היתה רקדנית מקצועית. היא בפירוש לא נראתה כמו גבר. אבל היא לא הניחה לזה לעמוד בדרכה. היא לבשה מעיל עור של טייסים, החביאה את שערה הבהיר מתחת לכובע עור, ודיברה בקול נמוך. היא התקבלה לעבודה. היא למדה לדאות והחלה ללמד טייסים חדשים. חניכים שלה היו מהטייסים הצעירים שלחמו בקרב על בריטניה.

אחרי המלחמה היא רצתה להיות דיילת אוויר. בימים ההם, נדרש מדיילת בריטית לדעת ספרדית ולהיות אחות מוסמכת, אבל אימא שלי שכנעה את שומר הלילה בחברת התעופה להוסיף את שמה לרשימת המועמדות. בתוך זמן קצר היא התקבלה. היא לא היתה אחות מוסמכת ולא ידעה ספרדית, אבל היה לה שכל והיא השתמשה בו. היא לא נכנעה. היא פשוט עשתה את זה.

במשפחה שלי, אימי היתה האדם היחיד שאמר: "קדימה, בואו נעשה את זה."

קפטן רוברט סקוט, מגלה הארצות הנודע, היה בן-דוד של סבי. הוא היה אדם אמיץ מאוד. הוא יצא פעמיים לאנטרקטיקה. מטרתו היתה להיות האדם הראשון שיגיע לקוטב הדרומי. אנשים אמרו שזה בלתי אפשרי, אבל הוא אמר: "אני יכול." הוא כמעט הצליח. כלומר, הוא הגיע לקוטב הדרומי, אבל היה האדם השני שעשה זאת. רוּאָלד אמוּנדסֶן הגיע לפניו. זאת היתה מכה קשה לסקוט. הוא מת במהלך המסע חזרה. כשאנשים אומרים שהמקום השני לא זוכה בתהילה, אני חושב עליו. הוא זכה לתהילת עולם בזכות היותו האדם השני שהגיע לקוטב הדרומי. הוא היה גם הראשון שטס בכדור פורח מעל אנטרקטיקה, אבל את זה אנשים לא זוכרים.

את העיתון סטודנט ייסדתי כשהייתי תלמיד תיכון בן חמש-עשרה. אנשים אמרו לי שלא אצליח לעשות את זה. אמרו שאני צעיר מדי וחסר ניסיון. אבל אני רציתי להעמיד אותם על טעותם, והאמנתי שאני יכול. ערכתי חישובים קפדניים. חישבתי כמה יעלו לי הנייר ועבודת ההדפסה. אחר-כך חישבתי כמה ארוויח ממכירת העיתון וממכירת שטחי פרסום.

אימא שלי נתנה לי ארבע לירות שטרלינג לקנות בולים. חברִי ללימודים, ג'וני גֶ'מז, ואני ישבנו במשך כשנתיים וכתבנו מאות מכתבים בניסיון למכור שטחי פרסום. במקביל, ניסיתי להשיג ראיונות עם אנשים מפורסמים. כתיבת המכתבים וההמתנה לתשובות היו מהנות יותר משיעורי הלטינית. התרגשנו מאוד כשקיבלנו את ההמחאה הראשונה עבור שטח פרסום. היא היתה על סך 250 לירות שטרלינג. המון כסף. האמונה שלי השתלמה.

לא הצלחתי במיוחד במבחנים בבית הספר, אך היה לי ברור שאצליח בעולם בכוחות עצמי. ההורים שלי הרשו לי להפסיק ללמוד. הם תמכו בכל דבר שעשיתי. אז עזבתי את בית הספר בגיל שש-עשרה והקדשתי את כל זמני לעיתון. ג'וני ואני התגוררנו במרתף בבית הוריו בלונדון. שתינו בירה, אירחנו בחורות והאזנו למוסיקה רועשת. חיינו ממש כמו סטודנטים, רק שלא היינו חייבים ללמוד. אבל עבדנו קשה מאוד. הצלחתי להשיג ראיונות עם כמה אנשים מהשורה הראשונה - ג'ון לֶנון, מִיק ג'אגר, ונֶסה רֶדגרֶייב ודאדלי מוּר. הגענו לאנשים מפורסמים רבים יותר מאשר כמה מהמגזינים הנחשבים ביותר. מפורסמים החלו לבקר אצלנו במרתף. החיים שם היו תוהו ובוהו נפלא. הם היו כמו מסיבה אחת גדולה.

אולם היה לעסק גם צד רציני. שלחנו כתבים שלנו לסקר את הנושאים הגדולים בחדשות, כמו המלחמה בוייטנאם והרעב בביאפרה. הרגשנו שאנחנו משנים דברים. מה שעשינו היה חשוב והיה גם כיף גדול. אפילו בני המשפחה שלי עזרו לי למכור עותקים. אימא לקחה ערימה גדולה לפארק ומכרה שם. בכל פעם שזיהינו הזדמנות, ניצלנו אותה.

אחר כך הרחבנו את עסקינו, והיינו הראשונים שמכרו תקליטים מוזלים באמצעות הדואר. מודעת הפרסומת הראשונה שלנו הופיעה בגיליון האחרון של סטודנט. כששביתת דואר עצרה את העסק שלנו, חיפשנו דרכים אחרות. לא היינו מוכנים לוותר. מטרתנו היתה לפתוח חנות תקליטים, אבל לא היה לנו מספיק כסף. דיברנו עם בעל חנות נעליים ושכנענו אותו לתת לנו להשתמש בחלל הפנוי שהיה לו. עבדנו קשה מאוד כדי לפרסם את הפתיחה. הקמנו חנות מגניבה שסטודנטים אהבו. אחר כך פתחנו עוד חנות, ועוד אחת. בתוך זמן קצר היו לנו חנויות בכל עיר גדולה בבריטניה - אני עוד לא הייתי בן עשרים. הכסף זרם אלינו במהירות, אבל לא נחתי על זרי הדפנה. הגענו למטרה שלנו, אבל היו לי עוד יעדים.

אחד היעדים הגדולים שלי תמיד היה לחיות את חיי במלואם, כמו קפטן סקוט. לכן כשפנו אלי בשנת 1984 וביקשו שאתן חסות לסירת מנוע שתייצג את בריטניה במרוץ ה"בלוּ ריבָּנד", הסכמתי מיד. ה"בלו ריבנד" הוא הפרס עבור חציית האוקיאנוס בין אמריקה לאירלנד (האוקיאנוס האטלנטי) בזמן המהיר ביותר. החלטתי להצטרף לצוות השייט והתאמנתי בשיא הרצינות. היתה רק בעיה אחת - אשתי ג'ואן עמדה ללדת, ואני הבטחתי שאהיה איתה בלידה. אבל אז הודיעו לנו שתנאי מזג האוויר מושלמים ומתאימים, ושזו הזדמנות לשבירת שיא. אם לא הייתי יוצא להפלגה, הייתי מאכזב את אנשי הצוות.

שאלתי את ג'ואן: "מה עלי לעשות?"

"פשוט תעשה את זה," היא אמרה. "לך! הלידה אמורה להיות רק בעוד שבועיים. עד אז, כבר תחזור."

יצאנו לדרך, אל תוך הגלים הגבוהים, בסירה שנקראה וירג'ין אטלנטיק צ'לנג'ר. בסוף יום ההפלגה הראשון התבשרתי על לידת בני. סאם הגיע לעולם. פתחנו בקבוק שמפניה והמשכנו. הפרס לחצייה המהירה ביותר אי-פעם היה בהישג ידנו, עד שנקלענו לסופה אדירה מול חופי אירלנד. היינו במרחק של כמאה קילומטרים מקו הסיום, כשגל עצום פגע בנו. גוף הסירה נבקע והתחלנו לטבוע.

"מיי-דיי! מיי-דיי! הצילו!"

מצאנו את עצמנו בלב ים, באמצע סערה, בסירת הצלה. אונייה שהיתה בדרכה לאמריקה הצילה אותנו. נכשלנו בניסיון שלנו לזכות בבלו ריבנד, אבל לא ויתרנו. שש שנים מאוחר יותר הייתי על סיפון הוירג'ין אטלנטיק צ'לנג'ר II. הכול התקדם כשורה, עד שגילינו שמכלי הדלק שלנו מתמלאים מי ים. המנועים כבו. שעות ארוכות ניסינו לנקות את המכלים ולהתניע שוב. נראה היה שאין לנו סיכוי. אנשי הצוות האחרים אמרו שאנחנו חייבים לוותר, שהכול נגמר. אבל לי היה ברור שזה ניסיון הזכייה האחרון שלנו. אם לא נעשה את זה עכשיו, לא נעשה את זה לעולם. היה עלי לשכנע אותם לא להיכנע. "קדימה, אנחנו חייבים להמשיך. בואו ננסה."

היינו גמורים. עינינו היו אדומות מעייפות. כולנו לקינו במחלת ים. שנֵאנו את הסירה. שנאנו את הים. רצינו לישון שבוע שלם.

"אנחנו חייבים להמשיך," צעקתי.

"בסדר," הם אמרו. "בואו ננסה, פעם אחרונה."

איכשהו הצלחנו להתניע את המנועים, אבל נראה היה שאין לנו שום סיכוי. פתחנו פער גדול כל כך, עד שנראה היה שאין טעם לנסות. אבל המשכנו. צמצמנו את הפער. בסופו של דבר, שברנו את השיא הקודם. אומנם רק בשעתיים ותשע דקות, אבל עשינו זאת. הלקח שהפקתי מהחוויה הזו, ועל פיו אני חי, הוא תמיד להמשיך לנסות ולעולם לא לוותר.

יום לאחר הזכייה בבלו ריבנד, בחור שוודי בשם פֶּר לינדסְטראנד הציע לי להצטרף אליו לחציית האוקיאנוס האטלנטי שוב - והפעם, בכדור פורח.

נזכרתי אז שוב בגיבור ילדותי, קפטן סקוט, שטס בכדור פורח מעל הקוטב הדרומי. עד אז מעולם לא טסתי בכדור פורח. עד אז אף אחד לא טס מרחק כזה בכדור פורח. זה היה רעיון מטורף. הסיכון היה גדול מדי. בשלב זה החברוֹת שניהלתי גלגלו מאות מיליוני לירות שטרלינג. מה יקרה אם אמות?

היו הרבה בעיות, אבל לא הייתי מסוגל שלא להיענות לאתגר, ולוותר על הסיכוי לעשות משהו חדש. אז אמרתי: "לעזאזל, בואו נעשה את זה!"

אבל קודם כול שאלתי את פֶּר: "יש לך ילדים?"

"כן," הוא ענה, "יש לי שניים."

לי זה הספיק. אם הוא מוכן לקחת את הסיכון, אז גם אני. לחצתי את ידו ואמרתי שאני מצטרף אליו.

אני תמיד אומר לאנשים, שאם הם רוצים לעשות משהו בצורה הטובה ביותר, הם חייבים לתכנן ולהתכונן. אז נסעתי לספרד עם פֶּר, ולמדתי לטוס בכדור פורח. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל מה שלמדתי שם הציל את חיי.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכדור פורח נושא במטענו דלק, שנשרף כדי לחמם את האוויר שבתוך הכדור. האוויר החם עולה למעלה, וכך הכדור הפורח נשאר באוויר. כשהאוויר מתקרר, הכדור הפורח יורד. כשטסים בכדור פורח, הטייס מקרר או מחמם את האוויר כך, שהכדור הפורח יהיה בגובה הנכון ויתפוס את זרמי האוויר שיניעו אותו בכיוון הרצוי.

הרוחות וזרם הסילון נושבים מאמריקה לאירופה. המראנו באמריקה, ולאחר עשרים ותשע שעות היינו כבר מעל אירלנד. היינו האנשים הראשונים שחצו את האוקיאנוס האטלנטי בכדור פורח. עכשיו נותרה לנו רק בעיה אחת – איך נוחתים? עדיין נשאר לנו דלק במכלים, ומסוכן מדי לנחות איתם, כי אם נתרסק - נידָלֵק. החלטנו להנמיך טוס ולהשליך את המכלים בשדה ריק. הנמכנו את גובה הלהבה שמחממת את האוויר בכדור, והתחלנו לגלוש למטה. ניתקנו את המכלים, אבל אז איבדנו משקל והתחלנו לעלות. נגענו בקרקעית, ניתרנו ואיבדנו שליטה - הרוחות סחפו אותנו למעלה.

"אני מציע שננחת על החוף," אמר פֶּר. "ככה לא נפגע באף אחד."

עכשיו נכנסנו לתוך ערפל סמיך והחטאנו את רצועת החוף. היינו מעל הים, שנראה שחור וסוער. אם ננחת בו עם הכדור הפורח שלנו, אנחנו עלולים לטבוע. לבשתי את חגורת ההצלה שלי. לפתע, כשהיינו בגובה 56 רגל (כ-17 מטרים) מעל הים, פֶּר קפץ אל המים הקפואים. בלי המשקל שלו, הבלון המריא למעלה והגיע לגובה שממנו לא יכולתי לקפוץ. נשארתי לבד.

נסחפתי מעלה אל העננים. הרוחות לקחו אותי צפונה, לעבר סקוטלנד. הייתי לבדי בכדור הפורח הגדול ביותר שנבנה מעולם. היה לי די דלק לעוד כשעת טיסה אחת. כשהדלק ייגמר, אצנח עם הכדור אל הים. ניסיתי להפעיל את מכשיר הקשר. הוא לא פעל. לא ידעתי מה לעשות. יכולתי לנסות לקפוץ עם מצנח, או להישאר במקומי. כתבתי ביומני: "ג'ואן, הולי, סאם - אני אוהב אתכם."

"כל עוד אני חי, אני יכול לעשות משהו," אמרתי לעצמי. "משהו יקרה. הפתרון יופיע." הוא הופיע. הכדור נסחף לעבר הים האפור והחל להנמיך. כשיצאתי מתוך העננים, ראיתי מסוק באוויר. הוא חיפש אותי! נופפתי לעבר הטייסים והם נופפו בחזרה. ניצלתי.

כשהייתי קרוב לגלים קפצתי למים, הרחק מהכדור הפורח. משוחרר ממשקל גופי, הוא שוב עלה ונעלם מעיני. צוות המסוק משָה אותי מהמים הקפואים. שאלתי אותם אם מצאו את פֶּר, אבל הם חשבו שאנחנו יחד. הוא כבר היה שעות בתוך המים. חייבים למצוא אותו מהר. כיוונתי אותם אל המקום בו היה אמור להיות, והספקנו להוציא אותו מהמים לפני שקפא למוות.

המסע כולו היה חוויה מדהימה. למדתי לקחים רבים: לא מספיק פשוט לעשות את מה שאתה רוצה לעשות, צריך גם להתכונן היטב, להאמין בעצמך, לעזור לחבריך, ולעולם לא לוותר.

את כל המסקנות האלה אפשר ליישם גם בחיים. לא חייבים לנהל עסקים גדולים, לטוס בכדור פורח או לשבור שיא מהירות בסירה, כדי ללמוד את הלקחים שהפקתי ולהשתמש בהם. המטרה יכולה להיות קטנה. סטודנט התחיל כעסק קטן מאוד. בהתחלה מכרתי שטחי פרסום דרך טלפון ציבורי שהיה בחצר בית הספר, כי האמנתי שאני יכול וכי רציתי. אם יש דבר שאתה באמת רוצה לעשות, פשוט עשה אותו. אם אתה רוצה להצליח, הרפה מהפחדים שלך ופרוש כנפיים.