באטמן
ביום שבו נפל בחלקי הכבוד המפוקפק להשגיח על באטמן בהלוויה של אחיו הצעיר, השמים הציפו את העולם במזג אוויר משובב נפש כמו כדי ללעוג לכולנו. לא הייתי מעוניין לרדת לפרטים מלוכלכים. היגיינה אישית היא נר לרגלי. והנה היה כבר מי שהצהיר בקבוצת המסרים של המדריכים בהוסטל כי המסכן התרסק עם האופנוע לתוך עמוד חשמל ודמו הכיל, מלבד אלכוהול במינון מזרח אירופי, תרכובות נרקוטיות המעידות על נפש של אינדיבידואל חובב ניסויים וטיפש במידה זהה.
לקראת צהרי היום רתמתי את הדייהטסו החבוטה שלי, לאחר שהמנוע התעורר בסיבוב השלישי של המפתח, ויצאתי לדרך. ראשית חוכמה יש למלא את הכרס, וכל כמה שניסיתי להתרכז ברמזורים, בנתיב הנסיעה ובמשימה שלפני, לא הצלחתי להימנע מהבזקי האור שעלו וחצו את ראשי בזה אחר זה מבעד לשמשה המאובקת. אלה היו תמונות צבע מרקדות שהרכיבו חצילים מטוגנים חתוכים דק, ביצה קשה וחמוצים בטחינה, עטופים יחדיו בפיתה חמה ורכה. מעשה אמנות קולינרי. תופעה המגבירה את הסבירות שביקשתי להיות בעליה החוקי של מנת סביח הגונה.
נכנסתי בחוסר חשק למפעל שבו באטמן אורז קרטונים בהשגחה, עדכנתי את המנהל וקראתי לו, "בוא, הולכים, צריך לבקר במקום אחד," והוא קפץ מיד בחיוך צוהל, כמו כבר ניחש הכול: "עם אבא, אמא ורועיקי הקטן גם?" "כן, רועיקי..." גמגמתי, "לדעתי הוא יהיה שם כך או אחרת, ועכשיו בוא נלך, שלא נאחר." לאורך השנים מאז שנפגשנו הוא היה מעלה תכופות את שם אחיו ומשבצוֹ בתוך בליל הדמויות שנהג להזכיר בכל הזדמנות, וגם עתה הכריז בקול: "אני לוקח את רועיקי לגותהאם להילחם בפינגווין. אנחנו מנצחים על בטוח. רועיקי עוזר לי." נדמה כי שמר באדיקות את דמותו כילדון שובב, מהזמן שקפא באותם ימים שבהם עוד גר בבית, לפני שאבא ואמא הרימו ידיים ואפסנו אותו במוסד שלנו, ואילו אני, שהכרתי את המנוח רק מתוך כמה תמונות שההורים דחפו לי מפעם לפעם - להוכיח שהם מסוגלים להוציא מקרבם גם צאצאים בריאים - זכרתי אחד גבוה ורחב מאוד בעל קעקועים וחזות מאיימת, עומד בצד ומתבייש, מנסה להיבדל מהמוזרות שנכפתה על משפחתו. והנה עברו כבר יותר משני עשורים מהיום שהשניים נפרדו, ואני בספק אם החליפו מילה מאז.
*
זאת היתה גאולה מההוסטל שהתקשרה בדיוק כשניגשתי לקנות סביח אצל יוסי והרסה לי את אחד מרגעי הנחת הבודדים בשגרה המאוסה, אלא שגם לפני השיחה עמה עמדתי בפני מבחן מעיק. אין לדעת מניִן, אך בזמן האחרון נכנס ביוסי החביב איזה שד שוטה והוא לא פספס הזדמנות להמליץ לי שוב ושוב על סרט אחד ששמו פרח מראשי, אולם מה אעשה ואיני צופה בסרטים? ככה סתם. לא צופה וזהו. אולי מתוך עיקרון או סלידה מהז'אנר המצועצע... מותר לאדם לא לאהוב עלילות עם דמויות, שחקנים וכל כאב הראש הזה. כל שביקשתי היה מנת סביח, שהיתה לטורח רב משום שעכשיו התלווה אליה חוסר הנעימות שבשיחה הקבועה, "נו, עדיין לא ראית? אמרתי לך, אתה מפסיד!"
אם כן, ניצלתי מחילופי הדברים אבל נותרתי רעב. לפחות הבטיחו שישלמו כפול מחוץ לשעות המשמרת. לו רק היינו לבד, אפשר שהייתי בוחר לי פינה שמשית נעימה בין כרי הסביונים ונותן לבאטמן לקפּץ סביב המצבות, אבל מה אעשה שהחליטו להתקבץ נוסף על שנינו גם לא מעט מספידים חמורי סבר, בהם בלי ספק כמה בודדים שהכירו אישית את המנוח, אך רובם התייצבו מתוך חובת קרבה מקרית.
ורק נשמע ה"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" ונזכרתי ברטיבות ובקילופים שהולכים ומתרבים בתקרת המרפסת שלנו ובזקנה מהקומה מעלי שהתפגרה לפני חודש אחרי מחלה ארוכה. חדר השינה שלה מונח בדיוק מעל ראשי ומדי בוקר בעלה מקפיד להעיר אותי בניסיונותיו הנואשים לנקות את גרונו משנים ארוכות של ליחת ניקוטין. הוא מאותם זקנים נרגנים חובבי ביוגרפיות של אלופים בצה"ל ותוכניות בוקר פוליטיות, שחיוכם נעים רק מרחוק עבור הנכדים בימי ההולדת, וביתר המקרים מעורר חלחלה. והנה בבוקר שבו מתה עליו אשתו נשמע מכיוון התקרה כחכוח קצר באופן מחשיד, אך בעוצמת תהודה מפלצתית, כזאת שבגללה חששתי לשלום תמונת הפרחים בעלת האיכות המפוקפקת שתליתי בחובבנות מעל המיטה; ואחרי השאגה - דממה. דממת שחרור מסַפקת. דממה נטולת זנבות פסולת אינסופיים שהייתי כה רגיל בהם. נראה שהזקן הקיא בשעה טובה את גור החזירים שהיה תקוע אצלו בוושט שנים ארוכות, ואני נותרתי בלי כתובת ברורה לאחר שדחיתי בטיפשותי עוד ועוד את השיחה הלא נעימה עם הזוג המבוגר, שעל פי כל הממצאים באחריותו לתקן את איטום הבלטות שגרם למצב התקרה שלי. אל מי אפנה כעת? המנוחה עוד השיבה מדי פעם בנימוס סכריני לברכת שלום מזדמנת, ואילו האלמן הקשיש הקפיד לחרוך אותי במשטמה מבעד למשקפיים הכבדים ששברו את אפו לשניים, כאילו בריאותי מסבה לו סבל בל יתואר והוא רק מחכה שאחטוף גם אני מחלה ממארת.
*
לא ידעתי לבחור היכן ראוי שבאטמן ואני נעמוד. פזלתי לכיוון הספסל הסמוך לחניה, המקום המרוחק ביותר מההתרחשות, אלא שציפו ממני להתערב איתו בקהל כדי שמי שמנהל את רשימות הנוכחות השמימיות יוכל לסמן וי, אז פסעתי לפנים כתגרן של בסטות והצגתי את מרכולתי - הנה הוא האח השכול שלכם, הביטו בעיניו וזכרו שהוא עמד פה ביניכם, תאמינו לי, כזה אח שכול יהיה לכם קשה לשכוח, הוא יציב רף בלתי אפשרי עבור כל מי שינסה להיכנס לנעליו. מה, טרם רוויתם נחת מהתכשיט? אין דבר, מי שירצה להמשיך להציץ במופע מוזמן לבית המשפחה ושם גם יגישו ודאי משהו לטעום.
בסופו של דבר התמקמנו מול הבימה המרכזית, מימין לברז נטילת הידיים, שנתרם יחד עם כל השיש סביבו על ידי זוג עשיר עם רגשות אשם כאלה או אחרים, ומשמאל לחדרון הקטן שהכיל את הגופה. הקפדתי לאחוז את באטמן בימיני בזמן שהוא ניתר מפעם לפעם במקום כמו פורפרה מקרטעת ונופף בשולי גלימתו השחורה בתיאטרליות של קוסם על במה. בתום כל מחוות אלתור הוא היטיב את המסכה המלוכלכת הקשורה בחוט גומי על עיניו וקרא מתוך חיוכו הקבוע את אחד הנוסחים המוכרים: "עכשיו ראיתם, רשעים עלובים, ראש עיר מושחת, חשבתם שתתפסו אותי, הא, מוגי לב ארורים?" או "יש רק שליט אחד בעיר גותהאם, התייצב מולי, ג'וקר אכזר, היה נכון לקרב." הוא היה נרגש בלי ספק. השגרה שלנו היתה ברורה: הוסטל-מסגרת יום-הוסטל וחוזר חלילה, וכאן לפתע התקבצו ובאו כל הקרובים והרחוקים ואנשים שלא ראה מעולם או שהכירו אותו רק לפי שמועה. הן גיחותיו לעולם הגדול היו תחומות לכמה שעות בודדות מדי שבוע, וגם באותם פרקי זמן היו מקפידים לשמור עליו מתחת לרדאר, ובטח שלא מתכנסים במקומות פתוחים, מוקפים בקהל זר בין תלוליות אדמה ואינספור לוחות שיש.
עד מהרה הותקפנו במבטים שחששתי מהם. הסקרנות גברה על כסות החמלה וההשתתפות בצער והיתה כה שקופה, עד שאפילו המנוסים ביותר נכשלו במבחן ההסתרה. בהבעותיהם נשזר אותו פחד קמאי, לא בלתי מבוסס, שבכל רגע עומד לקרות דבר-מה מביש. איש מלבד כלת האסון, כלומר אמא של באטמן, לא היה יכול לשאת אותנו שם; היא דאגה באופן אישי שנגיע. כן, היא, שמעולם לא השלימה וציפתה באמת ובתמים שהוא עוד ישתחרר מהשבי ויפציע מעור האוטיסט שנכלא בתוכו, ומתי הזמן המתאים ביותר לגאולה אם לא כעת, כשזה הצעיר והבריא (שעליו הוטל להוביל את הזרע של המשפחה בנתיבים המקובלים) החליט להסתלק בטיפשות כזאת, האופיינית לאנשים שחיים רק עבור עצמם. הנה-הנה, תכף הוא יפסיק לפזז, לנפנף בידיו ולהשתולל כמו ילד מטורלל בפורים, יעלה ויעמוד על אחת המצבות, ינגב את פיו, יכחכח בגרונו, יבקש סליחה ומחילה מכל האורחים, יפשוט את הגלימה השחורה והמסכה ויממש את הציפיות שהיו ממנו באותו רגע לפני שלושים וחמש שנה, בעת שראשו בקע מגופה הצעיר ואיש לא ידע ולא שיער במהלך הנשימות והפרפורים הראשונים בחדר היולדות שמשהו בעולם עלול להשתבש עד כדי כך.
*
מברגת הרעב המשיכה לנבור בתוכי פנימה, מהקיבה לעצמות ומהעצמות לשרירים. מצב העניינים העגום נכשל בהסחת דעתי לאורך זמן ומבטי נמשך הלאה, הרחק מרגבי האדמה החרושים ומחוץ לסוכת ההספדים, אל ערוגות הקברים הארוכות, ומשם עד קו האופק. דימיתי לראות במרחק שדה בוהק של חצילים עסיסיים ובשלים העולים מלמטה, קופצים היישר אל השמן המבעבע וממשיכים מעצמם לתוך הפיתה החמה שלי. מה היה קורה אילו נשארתי ללעוס חצי מנה אצל יוסי? לאן היינו מאחרים? והנה כאן ברקע כבר "יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם". כזה מין כאב עירום, בלי פילטר. כמובן לא לכולם כואב במידה שווה, פערי הרגש בלתי נתפסים: במעגל השני והשלישי המבקרים ניצבו מנותקים, מזכירים את הזוגות שעומדים להתחתן ומגיעים לאירועים של זרים כדי לבחון את טיב האולם, ואלה - בעלי השמחה שבמעגל הראשון - כמעט נמסו על האדמה לשלולית מדמעות. באחת הפניות לכיוון הבור עצרה אותי דודה מייבבת שניתקה לרגע מכתפו של האב וקרבה ללחוש באוזני. קשה להחליט מדוע בחרה דווקא בי, כנראה נדמיתי בעיניה לאחד שלא ירא משערוריות או לבן בית ניטרלי, והיא החלה משבשת דבר בדבר מתוך צער: "ראית לבד, איך אפשר, איך... ועכשיו מי ישמור על המסכנים, ומי יישאר אחרי שהזקנים ילכו? אלוהים רע, רע! אוי, איזה אלוהים, טפו... הנה, תראה כמה חפרו עמוק, זה בשביל שהנדל"ן פה ככה וככה." היא קינחה את אפה והמשיכה. "אז עשו שלוש קומות, שאני אמות, שאמרו לעשות מקום גם עבורם, אזלה הבושה מהעולם." "רק שלוש קומות? אבל מה עם באטמן?" חקרתי. "זה עוד יקבור את כולנו, שיהיה בריא, ראית איזה גורל, וכמה לדעתך הגנב שם לקח בשביל לחפור, חוצפה כזאת, כל קומה זה שוחד חדש, בעצמי שמעתי איך אמר להם הדוס 'לתת בחשבון', זה מה שנותנים, בלי ויכוחים, שמונה אלף בשביל אבא ועוד שש בשביל אמא, ארבע-עשרה בחשבון אם לא רוצים לזרוק אותו עם גופה זרה בחינם כי משפחה זו משפחה, ועוד אומר עד מאה ועשרים, תגידו תודה שאצלנו עדיין לא מכניסים כמו פיצה בקיר, ככה אמר המנוול המזיע עם הציצית, ואני שואלת, אם על למות לוקחים כמו מחיר של מכונית יד שנייה, למה לא סידר פה זרם של מים בברז ונייר בשירותים..."
על פניו של באטמן לא הבחנתי בשינוי מיוחד בהשוואה לארשת שהכרתי מאז ראיתיו לראשונה: אותן שתי גבות עבות וסוררות, אותן עיני תם ירוקות ובורקות עם פזילה קטנה לימין ואותו פה מעוקם בקצוות, המדמה חיוך מחוצף גם בשעת כעס. אין ספק שהוא חש בזרותו של המקום ולא הצליח למקם את האנשים שסביבו בתבנית מוכרת, הרי לפי כל הסימנים היה עליהם לעסוק כהרגלם באכילה מתוך צלחות פלסטיק בזמן שהוא מנסה את מזלו בחטיפת ממתקים מהשולחן, כמו בימי ההולדת ובחגים בהוסטל. התאמצתי להשתהות על דמותו, אך לאיזה סוג של שינוי בדיוק ציפיתי? כמה מזל נפל בחלקו שאינו מבין עד הסוף את מה שאירע.
באטמן היה בין החברים עם התפקוד הגבוה ביותר. ליד כמה מהכוכבים בהוסטל הוא נראה כמעט רגיל. ראשית, הוא יודע לדבר ולומר את אשר על לבו, וגם אם לעתים לא היה פשוט לברור את המילים החשובות מתוך שצף התמונות שהדביק כמו קולאז' משלל חוברות קומיקס וסרטונים מצוירים, היה אפשר במאמץ קטן אפילו לנהל עמו שיחה. שנית, הוא יודע להתקלח, לצחצח ולדאוג בעצמו כמעט לכל צורכי הגוף, כל שהיינו צריכים לעשות זה לעמוד בצד, להשגיח ולהזכיר לו מפעם לפעם לנגב את הראש ולא לשכוח ללבוש מכנס. לולא הגלימה והאביזרים הקבועים, היה אפשר להניח שמדובר בנער רגיל, אמנם מעט היפראקטיבי אבל בהחלט כמו מי שאפשר להציג בפני הדודה.
אחד הסודות השמורים מאחורי הקלעים הוא מי הם החברים האהובים על כל איש צוות. באטמן לא היה בין המועדפים שלי. הרגשתי הרבה יותר קרוב ללירון, שכינה אותי "סבא מאריק" ואהב שאני מוביל אותו יד ביד ללטף טרקטורים ומשאיות, ולְצ'וּפּי הענק, שלא ידע לומר אף מילה בשפת בני אדם, אך מבט בעיניו היה מוביל אותי לחצות הרים ויבשות. ואילו לבאטמן לא חשתי שום צורך להקדיש מחשבה מיוחדת. ביצעתי את חובותי כלפיו וזה הכול. הרי הוא לא באמת זקוק לי, כל שהוא מבקש זה שיעזבו אותו לבד מול המחשב, לצפות ביוטיוב ולקפץ עם הגלימה. ייתכן, מי יודע, שלוּ היה לובש את דמות הנבל האנדרדוג, הייתי מצליח לפתח כלפיו רגשות קרבה, אולם הקליפה היהירה של גיבור-העל המתיימר להציל את העולם חלפה לידי מבלי להותיר סימן.
לפני כמה שנים ליוויתי אותו אל מירה, קלינאית התקשורת. נסענו מדי שבוע ברכב, באטמן ואני. הוא דיבר ודיבר לעצמו ואני שתקתי והבטתי דרך השמשה. אמרו שהיא תעזור לו עם מילים, משפטים ואותיות שהוא התקשה בהם. היא ניסתה לעניין אותו במשחקים - ארבעה בשורה, זיכרון וגם לוטו, רק שכל זה היה חסר טעם, הוא מעולם לא הבין את החוקים. באחד המפגשים היא ביקשה ממני לצאת וכעבור דקתיים חזרתי בעקבות הצרחות שלה, לאחר שהוא קפץ על שולחן העבודה והחל להעיף את משחקי הקופסה ולבעוט בקלסרים.
*
ניסיתי להכריח את עיני להיישיר אליו מבט כשעמדנו צמודים כנגד מישור הקברים האינסופי, והוא תכף הרגיש בי, נעצר מנדנודו ורפרף כמו בטעות על פני. אולם לא חלף רגע קט עד שהתנער והמשיך למלמל לעצמו. ודאי נזכר שאין אצלי דבר משלו. מעניין אם שכח שביקש לפגוש את רועיקי אחיו לפני שיצאנו, או אפשר שכבר תפס באותה המידה שבה כל בן אנוש מסוגל להבין, ומי יודע, ייתכן שאפילו טוב יותר, לקח את הידיעה כפשוטה: היה אדם ואיננו.
"יהא שלמא רבא מן שמיא, חיים ושבע וישועה ונחמה..." נזכרתי בשם הסרט שיוסי מהסביח המליץ עליו. לפי התיאור בטלפון זאת היתה קומדיה רומנטית אמריקאית על סופרת גרושה שרוכשת וילה בטוסקנה בתקווה שהמקום החדש יוביל לשינוי בחייה. נשמע כמו בזבוז זמן גמור. אולי פשוט אקרא את התקציר למקרה שהוא ישאל וגמרנו. למי מפריע שקר לבן קטן לפעמים; האין זה מחיר סביר בשביל לחזור וללעוס חצילים מטוגנים בנחת ובלי הפרעה? רגע אחד. ומה אם בהמשך הוא יבקש ממני לצפות בסרט נוסף, או גרוע מכך, בסדרה שלמה? חיים של הונאה והסתרה נכונו לי. אהיה נידון לשבת ולשנן סיכומים של פרקים ארוכים ולזייף התפעלות מתפניות דרמטיות בעלילה. לא יהיה לזה סוף! לא, מוטב להודות כבר מעכשיו, רק שזה מן הסתם יתפרש כהתנשאות מצדי. בלי שארגיש יתחיל לקמץ בתוספות וידחף לי מהחמוצים של אתמול. אין דרך נעימה להכיר בכך שהפיתה שלי אבודה.
וכאן לא הרגשתי כיצד זה קרה, אך הנה ניצבנו כבר מעל הבור הקרוע ובאטמן, שכל אותה עת ניתר על מקומו, החליט לפתע, בלי כל הכנה מוקדמת, לפרוץ בריצה סביב מעגל האנשים שהקשיבו לאדם השחור. התעשתי כעבור רגע ויצאתי לדלוק אחריו, מנסה להוריד אותו מכל מעוז שכבש: פעם טיפס על "אחותי ואמנו היקרה רוזה פליישמן" ופעם אסף כמה פרחים נבולים וגושי אדמה שנחו בצמוד למשפחת מיכאלשווילי, נעמד על הגדר הנמוכה שעטפה את החלקה הפרטית שלהם וזרק אותם באוויר בתרועת ניצחון. קולו הער חתך את דממת התהלוכה מקצה לקצה: "תכף אגמור איתך, ג'וקר אכזר, ואז אגש לטפל בפינגווין." המשפחה הקרובה סיננה מוכנית את רעשי הרקע כבעלי חיית המחמד המורגלים בריחה המסריח, ואילו המלווים האחרים התאמצו, בדרך מעוררת רחמים, להסוות את סקרנותם ולנעוץ את המבט דווקא בכיוון הנגדי כדי לא לצער את ההורים יותר מהדרוש. האנשים הצפופים פינו לו דרך והתפזרו הלאה מכל מקום שבו נחת בדילוגיו בין המצבות. איש לא העז לעמוד בדרכו של באטמן, שירד מהשמים להושיע את פשוטי העם, ואני דהרתי אחריו במטרה למזער תקריות בלתי נעימות. וכך, לאחר שהקפנו את כל המתקבצים סביב הבור חמש או שש פעמים, נראה שכוחותיו אזלו והוא עצר בשעה טובה והתיישב תחתיו.
לחץ פתאומי לפת את חזי במחנק וניסיתי לייצב את נשימותי. נעלתי את ימיני סביבו, מוודא שהוא ויתר על המשך החגיגה הפרועה, ובחרתי נקודה רחוקה להביט בה - מעבר לראשים סביב. הנה אתה. נתפסת. שב יפה, ככה טוב. הרי אם מתעכבים לרגע, נזכרים שבכלל אין לך, כמו לבאטמן ההוא, המקורי, כוח על-טבעי: לא עקץ אותך עכביש, אתה לא מוכשר לעוף, אינך אלא אדם רגיל. מתאבל בתחפושת. וכך לאחר שעברו כמה דקות בעודנו חבוקים הרגשתי בטוח לעצום את עיני לרגע. ראיתי מספיק והייתי סחוט. ברקע שמעתי שהדיבורים פסקו ושקט דביק ועבה מאוד נחת על ראשי, שקט של זיעה ונשימה חמוצה. חלף זמן נוסף. כמה? אולי דקה ואולי פרק זמן אחר ללא שם מוכר, הרי לא כל שהות חייבת להתחלק במדויק ליחידות הרגילות. וגם קשה לדעת לאיזה כיוון הוא נמשך, הזמן. קדימה? לצדדים? ייתכן שבכלל אחורנית. השתדלתי להתרומם ולהסתלק משם, אך במקום זה עלה בידי רק לחשוף סדק דקיק בעיני, ודרכו סקרתי שוב את שורות הקברים הארוכות עד אין קץ מסביבנו. ומהקברים עברתי אל הפרצופים שהיו מופנים לעבר הבור; עוד רגע וכל אלה יהיו זקוקים אף הם למקום. אנא מכם, לא לדחוף, יש מספיק אדמה לכולם, עד אמצע הכדור נחפור אם יהיה צורך לאפסן אתכם: אבא, אמא, סבתא, דודה, חמות... ולהם נוספו דמויות רבות עד בלי די, חסרות פנים, שם ומען. אולי אלה הרעב והעייפות שעשו יד אחת נגדי, מה אני יכול לעשות - הנה יש סבל וצער בעולם, והרי כלל היצורים החיים טבולים איש-איש בצערו בלי להכיר דבר מלבד הכאב שנגמר ממש כאן...
נזכרתי בג'קי, המנקה הזרה אצלנו בהוסטל, שחוסכת פרוטה לפרוטה עבור החתונה של הבן בפרו ובטוחה שהצער הוא שלה, ואחרינו היא עוברת לנקות, כך שמעתי, את אולפני הטלוויזיה, שם הפרשן הביטחוני מפאנל המומחים זקוק עם הזמן ליותר ויותר צבע לשיער ולכמות הולכת וגדלה של קוק כדי לתפקד, ואף הוא בטוח שהצער שלו, והבת של הפרשן, שפתחה מהבוקר חמש פעמים את מגירת הסכינים אחרי שהגבוה עם העגיל בגבה זרק אותה, ואף היא בטוחה שהצער שלה, והאבא של הגבוה, שעומד שלושים שנה בבור במכון הרישוי וצועק, "הגה שמאלה, ימינה, ברקס," ועכשיו קידמו במקומו את מוטי שהגיע שלשום, משוכנע שהצער שלו, והסיני מהמנוף באתר הבנייה מעבר לכביש שנגמרה לו הסוללה לאופניים והרגל לא תסחב אותו בסוף היום עד לקרוואן בקצה העיר, והזקנה שמוכרת ג'חנון בכביש העוקף ליד הקרוואן של הסינים, ובעלה עם הסוכרת והבת עם הגראס הרפואי, והחתולה הקטנה מאחורי הקרוואן, שהכפה שלה התעקמה במכסה הביוב כשזינקה על ציפור, והציפור שחברותיה עפו והותירו אותה לבדה בלי ענף קטן לקן, והדבורה שהתיישבה על הפרח הבודד שנותר מהערוגה לפני שהפקיעו את כל האדמה עבור הגופות, והקבצן שהעמידו לפניו גדר חדשה והזיזו אותו מעמדת נטילת הידיים אל כיוון סוף החניה, שם איש אינו מבחין בו, ורגבי האדמה שהפכו אותם נגד רצונם, ומשפחת השלשולים שכורה הקברים גדם את גופם לחתיכות, והאב שניצב כאן לצדי על הקבר, אכול רגשות אשם טריים על האופנוע שרכש לבנו הצעיר ועל חייו בצל היגון הקבוע שחופר בו, והאם שמרימה עיניים כבויות אל בכורה האומלל שאינו מכיר ואינו יודע דבר מלבד משחקו האווילי; כולם בטוחים שהצער שלהם, והצער מספיק לכולם.
*
התרוממנו, באטמן ואני, מהתלולית שעליה החלפנו כוחות, ובטיפשותי הרפיתי פעם נוספת מידו רק להרף עין, כדי לנער את המכנסיים מהחול, והוא ניתר כמו קפיץ שנמתח ופתח שוב בדהירה, אלא שהפעם לכיוון הבימה המרכזית, שממנה ירד לפני חמש דקות מנהל הטקס.
המשך ההתרחשות קפא במוחי לעיסה גמורה. נדמה שנוצר נתק קצר בין ההכרה לשרירי גופי הלאים, ובאטמן מצדו ניצל את חוסר האונים שלי, זינק בתנופה על דרגש המספידים, ירד ממנו, המשיך אל אחת המצבות ובדרכו מטה חבט בחוזקה על גבו הכפוף של נושא הגופות. הכיפה שלראשו עפה לכיוון הנגדי והזקן המופתע התקפל לשניים, נוחת על ברכיו סמוך לבור שרק עלה מתוכו זה עתה. ניסיתי להסתער אך באטמן הצליח לחמוק בקלילות, נופף בגלימתו ודילג היישר אל הקבר הטרי. "אחוז בזרועי, רועיקי," שמעתי אותו רועם מלמטה ובת קולו מהדהדת ונהדפת מדופנות האדמה הקרועה אל כל הנוכחים ועד השמים. "אנחנו עולים לבאטמוביל, אני משחרר אותך!"
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.