לפני הגשמים

דלהי, הודו — 23 בדצמבר 1912

אנה פרייזר עמדה והמתינה במרפסת המעוטרת של אחד מבתי ההָאוֵולִי המפוארים שתחמו את הרחוב. באחת־עשרה בבוקר כבר נשטפו הרחובות ורוססו בשמן, אבל האבק שהרוח ערבלה בכל זאת הציק לעיניהם של המתקהלים. שורות עצי האזדרכת והפיקוס רחבי הצמרת שלאורך מרכז צַ'אנְדְנִי צ'וֹק העתיק התנועעו בפראות, כמו בהתרסה, ובתוך כך הוסיפו עורבים את קולותיהם כשקרקרו וקראו גבוה מעל הסמטאות הצרות שנפרשו כמניפה מכל עבריה של הכיכר המרכזית.

אנה הרימה את שמשייתה הלבנה והשקיפה מטה בעצבנות על המוכרים שמכרו הכול, החל משרבט טרי ועד לדגים מטוגנים בצ'ילי. היו שם פירות משונים למראה, תלבושות סארי מבד שיפון, ספרים ותכשיטים, ומאחורי חלונות נאים חסומים בסבכות איבדו נשים את מאור עיניהן כשרקמו צעיפי משי עדינים. במקום שבו ריח עץ האלגום מילא את האוויר, גרפו בתי מרקחת הון עתק משמנים ומשיקויים בצבעים משונים. שמן נחשים, קרא להם דיוויד, אף שאנה למדה שכמה מהם הופקו מלטאות כתושות והצבע היה של רימון. אמרו שכל מה שהלב חפץ בו יימצא כאן, בלב העיר.

כל מה שהלב חפץ בו! אה, האירוניה שבכך, חשבה.

היא נפנתה לעבר המקום שהמשנֶה למלך יופיע בו בעוד שעה קלה רכוב על פיל, מלווה ברעייתו המשנָה למלך. דיוויד בעלה, שכיהן כעוזר לקצין המחוז, התפקע מגאווה כשבישר לה שגם הוא ירכב על פיל, כאחד מחמישים ושלושה האנשים שנבחרו לרכוב מיד אחרי המשנה למלך שבראש התהלוכה. דלהי נועדה לתפוס את מקומה של כלכותה כמרכז הממשל הבריטי, ויום זה נקבע לחתימת העסקה בכניסה חגיגית של המשנה למלך, לורד הרדינג, אל בין חומות העיר העתיקה בתהלוכה שתצא מתחנת הרכבת המרכזית של דלהי שברחוב קווינס.

אנה זיהתה את ציוצי הקנרים והזמירים שבקעו מעשרות הכלובים שנתלו לעיטור החזיתות של החנויות שלמטה, והלאה משם את הרעש הצורם של כמה חשמליות שעדיין היו בתנועה. אחר כך השפילה את מבטה לעבר המהומה בשלל צבעי המזרח כשההמון המשיך לזרום. היא קראה לבתה אלייזה.

"בואי עכשיו, יקירה. הם יגיעו בעוד כמה דקות."

אלייזה, שישבה בשקט וקראה ספר כדי להעביר את הזמן, נחפזה החוצה לשמע קולה של אמה.

"איפה, איפה?"

"את יושבת על קוצים? שוב, סבלנות," אמרה אנה והציצה בשעונה. אחת־עשרה וחצי.

אלייזה נענעה בראשה. היא חיכתה זמן רב מאוד, ובאווירה זו של התרגשות חסרת תקדים היה קשה לבת העשר להתאפק.

"עכשיו כבר כמעט צריך לראות את אבא," אמרה.

אנה נאנחה. "תראי אותך. השמלה שלך כבר מקומטת."

אלייזה השפילה את מבטה אל שמלתה הלבנה המעוטרת בגדילים, שנתפרה במיוחד ליום זה. היא השתדלה ככל יכולתה לשמור עליה, אבל היא ושמלות, משום מה, לא ממש הסתדרו. לא שהיא לא השתדלה לשמור על ניקיונן, אבל תמיד היו דברים מעניינים כל כך לעשות. לאביה, למזלה, לא הפריע כלל אם בסוף היום היתה מלוכלכת ומרושלת למראה. היא אהבה אותו בכל לבה, את האיש יפה התואר והמשעשע, שתמיד היו לו בשבילה חיבוק וממתק עטוף שהציץ מכיס חולצתו.

מאחורי המקומיים, הבריטים ישבו בבגדי כותנה ופשתן בהירים במקומותיהם על יציעים לאורך הרחוב ונראו חסרי צבע בהשוואה אליהם. חרף ההוד וההדר של היום אנה לא יכלה להימנע מהרושם שנדמה שרבים מההודים אדישים למתרחש, אם כי ייתכן שהרוח הקפואה שנשבה מההימלאיה היתה הסיבה לכך. הבריטים על כל פנים נראו נרגשים כמתבקש. היא עיקמה את אפה לריחות הזנגוויל והגִי שעמדו באוויר, תופפה באצבעותיה על מעקה המרפסת והמשיכה להמתין. דיוויד הבטיח כל כך הרבה כשהציע שתבוא איתו להודו, אבל בכל שנה שחלפה הלך והתפוגג הקסם. ברחוב למטה החלו ילדים חסרי מנוח לפרוק עול. זאטוט חרג מהשורה ופרץ לנתיב שהתהלוכה עמדה לעבור בו בדרכה אל המבצר.

אנה ניסתה לזהות מי עשויה להיות אמו של הילד. איזו רשלנות מצד האם להרשות לילד קטן כזה להתרחק ממנה כל כך, אמרה בלבה. היא הבחינה באישה לבושה בחצאית ירוקה בהירה עם צעיף תואם, שנראתה שקועה במחשבות בעודה בוהה מעלה אל המרפסת, ועלה על דעתה שייתכן שהיא האם. מבטיהן נפגשו, כמעט כאילו האישה הישירה אליה מבט. אנה הרימה יד כדי להתרות על הסכנה שהילד נקלע אליה. בדיוק באותו רגע הסיטה האישה את מבטה ויצאה למשוך בחזרה את בנה הסורר אל מקום המבטחים שבהמון.

בשעה שהתבוננה בהמון הזורם מתחת שמחה אנה שהיא אינה חלק מהערב רב הזה של זקנות חסרות שיניים שפניהן וראשן מכוסים, קבצנים בודדים עטופים בשמיכות בלויות, הסוחרים השונים וילדיהם, ואיתם גם תושבי הסביבה העטופים בצעיפים, שכולם כמדומה דיברו זה עם זה בצעקות. בזמן שחתולים שוטטו ברחוב בראשים מורמים והתבוננו ביונים המתקבצות על ענפי העצים, המשיכו גברים בגיל העמידה להסתכל סביבם ברוב חשיבות ומדי פעם בפעם העיפו מבט ברקדניות. על רקע קולות הילדים השרים התעודדה מעט רוחה של אנה.

היא לא יכלה לגרש את המחשבות על העבר שחלשו על כל סנטימטר של הכיכר ההיסטורית וחלחלו אפילו אל תוך עצמותיהם של הבניינים. הכול ידעו שזה המקום שתהלוכות הקיסרים התקיימו בו, המקום שבו הנסיכים המוגולים קיפצו על סוסיהם המרקדים ושהבריטים הופיעו בו ונופפו בתוכניותיהם לבנות דלהי אימפריאלית חדשה וחזקה. מאז בואו של המלך לדלהי בשנה שעברה ניצח השלום בלי שום רצח פוליטי, ולכן נראה מיותר לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים לאבטחת האירוע.

היא שמעה את הרעש הגדול של ירי התותחים שבישר את בואו הקרוב של המשנֶה למלך. התותחים רעמו שוב ושאגה רמה עלתה מההמון. אנשים נתלו עכשיו על חלונות ועל מרפסות, וראשים נפנו לעבר קולות הירי החוזרים ונשנים. אנה חשה טלטלה פנימית לא צפויה, כמעט תחושת בטן, כפי שחשבה אחרי האירוע, אך לפי שעה רק נענעה בראשה. היא הציצה שוב בשעונה ואחר כך העיפה מבט בפיל הגדול ביותר שראתה מעודה, שנשא אפריון המכונה הָאוּדָה, או כס כבוד, וממנו השקיפו לורד הרדינג ורעייתו על החיזיון. הפיל האפור־כחול היה מעוטר בסגנון המקומי המצועצע, נצבע בדוגמאות בשלל צבעים וכוסה ביריעות קטיפה וזהב. התהלוכה כבר עברה דרך קווינס גארדנס, שם נאסרה כל התקהלות, וכאשר נכנסו לצ'אנדני צ'וק הגיעו התשואות לשיאן.

"אני עדיין לא רואה את אבא," ניסתה אלייזה לצעוק מעל המהומה. "הוא כאן, לא?"

"באמת! אל תגידי לי שאת הילדה הכי חסרת סבלנות בעולם!"

אלייזה הביטה מטה ברחוב, שם ניסו עשרות ילדים לדהור קדימה. היא הרימה את גבותיה. "אני לא חושבת. תראי אותם שם למטה, והאבות שלהם בכלל לא משתתפים בתהלוכה."

היא רכנה החוצה ככל שרק העזה, הצמידה את ידה אל המעקה וקפצה על מקומה, ובשעה שטור הפילים הארוך התקרב בהדרגה אל שדה הראייה שלה, היא התקשתה מאוד לכבוש את שמחתה.

"תיזהרי," גערה בה אמה. "אם תתעקשי לקפץ ככה, את תיפלי למטה."

מאחורי המשנה למלך רכבו שני קצינים מחוזיים נבחרים, ואחריהם הגיעו נסיכי רַגְ'פּוּטָנָה ופַּנְגַ'אבּ רכובים על פילים עטורי קישוטים מסובכים אף יותר. הם היו מוקפים בחיילים המקומיים שלהם, נשאו חרבות ורמחים ועטו את השריון הרגיל, ומאחוריהם היו צפויים להתקדם נציגי ממשלת בריטניה על פילים מקושטים פחות. אביה הסביר לה כל רגע ביום, והיא התעקשה שהוא ייעצר ויישא את מבטו למעלה כדי לנופף לה לשלום כשהפיל שלו יגיע למקום שמתחת למרפסת. הרוח שככה עתה והשמש יצאה ועשתה את הבוקר מושלם. הרגע הגיע סוף־סוף.

אנה שוב העיפה מבט בשעונה. אחת־עשרה ארבעים וחמש. בדיוק בזמן. מעבר לרחוב החזיקה עתה האישה בירוק את הפעוט בזרועותיה כדי שיוכל לראות. כך ראוי יותר, אמרה בלבה.

תשואות רמות פרצו מצד הבריטים, מלוות בצעקות הידד! ואל, נצור את המלך! לורד הרדינג הצדיע בתגובה. אלייזה הבחינה באביה. היא נופפה אליו בהתרגשות, ובשעה שהפיל של המשנה למלך התקדם בצעדים אחדים, תומרנה החיה של דיוויד פרייזר לעצירה כדי שיוכל למלא את משאלתה של בתו. כשנשא את מבטו אל המרפסת כדי לנופף אליה בחזרה, הִשתיקה את ההמון התפוצצות אדירה, בדיוק כמו רעם עז של תותח. הבניינים רעדו והתהלוכה כולה נעצרה בפתאומיות מעוררת חלחלה. אנה ואלייזה בהו בהלם בעוד חלקיקים מתעופפים באוויר ועשן מתפזר לכל הכיוונים. בתחושה של מי שספגה מהלומת אגרוף בחזה, אלייזה ניגבה את עיניה הדומעות והתרחקה מהמעקה. היא לא יכלה לראות מה קרה, אבל כשהאוויר רעד והעשן התפזר מעט ראתה את אמה משתנקת, מתקשה לנשום.

"אמא, מה קרה?" קראה. "מה קורה פה?"

שום תשובה.

"אמא!"

אבל היא כנראה לא שמעה. כל מה שאלייזה ידעה הוא שמשהו עף באוויר ועכשיו היא לא היה לה מושג מה לעשות. היא הביטה מבולבלת בהמון ההמום. למה אמה אינה עונה לה? היא הפשילה את השרוול של אמה וראתה שמפרקי אצבעותיה לבנים מלפיתת המעקה.

למטה החל ההמון לשעוט קדימה, ומבעד לענן האבק היא ראתה חיילים רצים מכל עבר אל המשנה למלך. ריח נורא של מתכת שרופה ומשהו כימי הקשה את הנשימה. היא השתעלה ואחר כך הפשילה שוב את השרוול של אמה.

"אמא!" צווחה אלייזה.

אבל אמה בהתה, חיוורת כסיד, פעורת עיניים, קפואה לגמרי.

אנה, במצב מוזר של חִיות מושעית, היתה כמדומה ערה רק לכך שהאישה בירוק שמעבר לרחוב התעלפה. גם אלייזה ראתה אותה, אך לא ידעה מדוע אמה שבה והצביעה עליה. היא ידעה רק שתחושה איומה רחשה בקרבה ועוררה בה רצון לבכות.

"אבא בסדר, נכון, אמא?"

לבסוף אנה שמה לב אליה. "אני לא יודעת, יקירה."

ואף שהיה נדמה כאילו מבטה נתון רק לאישה שמעבר לרחוב, אנה ראתה את בעלה מתנודד במושבו ואחר כך מתכופף. לרגע היה נדמה שהוא מזדקף ואף מחייך אל אלייזה, אבל אחר כך צנח שוב קדימה והפעם נשאר ללא ניע. גם המשרת שהחזיק את השמשייה הרשמית למשנה למלך נפל הצדה והיה תלוי עכשיו על חבלי כס הכבוד.

את אלייזה העסיקה בינתיים מחשבה אחת בלבד: דאגה לאביה. הוא בריא ושלם. הוא חייב להיות בריא ושלם. לפתע ידעה מה לעשות. היא הניחה לאמה, התרוממה, ירדה בריצה במדרגות ויצאה החוצה אל הרחוב, שם נתקלה בנער הודי שלא נראה מבוגר ממנה בהרבה. המילים נעתקו מפיה והיא נעצה בו את מבטה כלא מאמינה. "אבא שלי," לחשה.

הנער אחז בידה. "לכי מפה. את לא יכולה לעשות שום דבר."

אבל אלייזה היתה חייבת לראות את אביה. היא התרחקה מהנער ופילסה את דרכה בהמון. כשהגיעה אל השורה הראשונה, קפאה על מקומה. הפיל היה מבוהל כל כך שהוא סירב לכרוע, ואלייזה התבוננה בחרדה גמורה כשקצין אנגלי אחר העמיד סולם על ארגז שהביא מחנות סמוכה כדי שיהיה אפשר להוריד את אביה מהפיל. לאחר שעשו זאת, הניחו אותו על המדרכה. תחילה נראה גופו ללא פגע, אם כי פניו היו שקופות למחצה כמו קרח ועיניו היו פקוחות לרווחה בהלם. אלייזה מעדה וכמעט נפלה כשרצה לכרוע ברך לידו. היא הביטה בו באימה. אחר כך חיבקה אותו ושמלתה נספגה בדם שקלח מהנפש היחידה בעולם שאהבה יותר מכול.

"אני חושש שלא היה לו סיכוי, מסכן," אמר מישהו. "ברגים, מסמרים, מחטי גרמופון, שברי זכוכית. בדברים האלה השתמשו המנוולים שהרכיבו את הפצצה. משהו נכנס לו ישר לחזה. כמעט יד המקרה, הייתי אומר. אבל נתפוס את קבוצת החירות הקיקיונית שעשתה את זה, גם אם נצטרך להרוס את צ'אנדני צ'וק עד היסוד."

אחר כך, מעל הרחש הגובר שנשמע מההמון, דיבר הנער ברוך. "בבקשה, מיס. תרשי לי לעזור לך לקום. הוא כבר איננו."

וכשנשאה אליו את מבטה, היה לאלייזה נדמה שהכול נעשה לא מציאותי.