לפקודת הדוכס

איזובל ניסתה לזכור אותה שורה של שיר. משהו על גל שקוף וצונן כראי. כל-כך מתאים ליום סיציליאני לוהב ויפהפה זה. שמים תכולים, ים שטוח, אדוות של קצף תחרה סביב עורה החיוור.

מתוך אופק הדיו התרומם חרוט אל עבר השמים: הר אתנה, קצהו מכוסה שלג בעונת הקיץ, נוצה של עשן לבן מתאבכת מהפסגה. הר געש העושה כמיטב יכולתו שלא להפחיד את התיירים. אבל היא לא היתה תיירת; היא באה הנה לעבוד.

סופת אתמול העירה את החול בקרקעית, אטמה את המים, אבל היא שככה עם ליל והיום מי הטורקיז היו שקופים שוב. היא יכלה לחזור אל הצוות ולומר להם להתכונן שוב לצלילה הבוקר, עם תנאי הראות המושלמים והמים הרוגעים.

היא צפה על פני הסלעים, מעל מה שנקרא בפיהם 'וקטור אלפא', הקו שעל פי חישוביהם ניצב בדיוק מעל השדרית של הספינה היוונית העתיקה שנטרפה בים כאשר לכדה תנועה את עינה.

למרות השמש העזה הקופחת על גבה נדמה היה שלבה קופא לרגע.

הנה היא. בעצם, הנה הוא. במרחק שתים-עשרה רגל תחתיה. גוף גברי בעל מבנה חזק. עור זהוב, שיער שחור עבות שצף סביב כתפיו השריריות. עירום מלבד מכנסי רחצה שחורים שחבקו ירכיים חלקות מהמותניים עד הברכיים. הוא הרכיב מסכה בלבד, בדיוק כמוה: ללא מכלי צלילה. צוללן חופשי.

הוא צף לאורך וקטור אלפא, נע בכוח רגליו הארוכות, שקוע בקרקעית הים תחתיו. צייד. לבה פתח בהולם פרוע, ניזון מזעם. הפולש הזה ידע בדיוק לאן הוא הולך. כמו כריש הנע בעקבות ריח של דם טרי במים!

היא צפה בלי להשמיע רחש, צופה בטורף הבוחן את הספינה הטרופה, אינו מודע לנוכחותה מעליו. בגלל זה בדיוק היא והאחרים הגיעו מניו-יורק לסיציליה – כדי להגן על אוצר ארכיאולוגי זה מפני בוזזים מסוגו. כדי להגן על העבר מפני אנשים כמוהו.

איזובל חיכתה שייגמר לו האוויר. היא נזקקה לגורם ההפתעה. הוא נראה חזק ביותר, שריריו השתרגו מהמותניים ועד הכתפיים. עיניה החדות לא החמיצו גם את הסכין שהיה צמוד לירך אחת.

לעזאזל. האם האורח הזה יתגלה כילד רע אמיתי? והאחרים עדיין שקועים בארוחת בוקר על החוף. היא ירדה אל האתר מוקדם יותר, לבד, כדי לאמוד את הסיכויים לצלילה באותו יום. היא תוכל למהר ולהזעיק אותם, לחזור אתם, אבל עד אז הפיראט עלול להיעלם – לשאת עמו שלל רב.

מלבד זאת, איזובל רוש לא נודעה כפחדנית. היו לה פגמים אישיותיים רבים – היא הואשמה ביוהרה, עקשנות וגאוותנות, ולאחרונה אפילו נקראה קרחון סרקסטי על ידי חברה לשעבר, שוודאי ידע – אבל מעולם לא הואשמה בפחדנות.

היא ראתה כתובת קעקע על הכתף הימנית החזקה. תמנון, שצויר עם זרועות מתפתלות שחורות על רקע עור שזוף מאוד. כן. ילד רע מאוד. שוב לעזאזל!

והאוויר לא נגמר לו. נראה שהראות הגדולות האלה מלאות חמצן. הוא כמעט הגיע אל קצה הספינה, שחה בקלילות עצלה, השיער הארוך מסתחרר סביב כתפיו במעגלים שחורים.

הגיע הזמן לפעול.

איזובל שאפה נשימה עמוקה – ורועדת למדי. ואז בעטה בכוח וצללה במים הצלולים לעבר הדמות האפלה. דומה שעדיין לא היה מודע לנוכחותה בזמן שהתפתלה במים לעברו כמו מלאך נקמות.

ברגע האחרון נדמה שהבחין בה מזווית עינו, והסתובב לעברה כמו דג גדול. כאשר עשה זאת, היא ראתה את ניצוץ הזהב באגרופו הקפוץ. לעזאזל בפעם השלישית. הוא מצא משהו חשוב ותפס אותו! בלי לחשוב, היא אחזה בענני השיער הארוך שלו, שהיה שחור כדיו במים הצלולים. אצבעותיה נסגרו סביב המחלפות העבותות. היא משכה בכל כוחה והחלה לבעוט לעבר פני המים, מושכת אותו אחריה.

לא עלה בדעתה עד שהצליחה לפרוץ את פני המים שהוא עלול היה לשלוף את הסכין שלו ולנעוץ אותו בכבד שלה. אלא שאז היא התנשמה בכל כוחה וניסתה לשמור את אחיזתה בגבר גדול מאוד. יד גדולה נסגרה סביב זרועה ושברה את אחיזתה בשערו. היא התכוננה למתקפת הנגד שלו. אבל כאשר הביטה בפניו, ראתה שהוא צוחק אליה; צוחק בשיניים לבנות מרהיבות מתוך זקן שחור, עיניו הבוהקות כחולות יותר מהשמים ממעל.

"תן לי את זה!" תבעה באיטלקית.

"את מה?" ענה, עדיין צוחק.

"את מה שמצאת למטה!"

"לא מצאתי שם כלום!"

"שקרן!" הם צפו פנים מול פנים, כתפיו השריריות וצווארו מעל פני המים. היא שוב הושיטה את ידה אל שערו, אבל הפעם הצליחה רק לאחוז בזקנו השחור המסולסל. "תן לי את זה!"

"זה כואב!" מחה, עדיין צוחק.

היא סגרה את אצבעותיה כך שפרקיה נתחבו בעורו החמים. "אז תן לי את זה!"

"בסדר," נכנע. "בואי נשחה אל הסלעים ואני אתן לך את זה."

"שלא תעז לנסות לעבוד עלי," הזהירה בזעף, משחררת אותו. אבל היא חשבה על הסכין הצמוד לירכו בזמן שדיברה באומץ לב כזה.

הם טיפסו על הסלעים. מדף האבן היה חלקלק כך שהם החליקו מטה, מביטים זה בזה כאילו עמדו בפני תגרה. השבוי שלה היה ללא ספק אב-טיפוס עילאי של המין האנושי. הוא היה בנוי כאל יווני, עם שיער שחור ארוך וזקן, שהתעורר לחיים.

כאילו קרא את מחשבתה, הוא חייך ואמר באנגלית רהוטה, גם אם במבטא זר קל, "אודיסיאוס נלכד על ידי הסירונית. תפנית חדשה לסיפור."

"אתה מדבר אנגלית?"

קולו היה עמוק וצרוד. "ואני אפילו צועד זקוף. אבל סירוניות לא לבשו ביקיני ירוק בתקופתו של אודיסיאוס, אם אני לא טועה." עיניו בחנו את גופה בדיוק כפי שוודאי בחן את הספינה הטרופה על קרקעית הים. הביקיני שלה היה ירוק ולא מאוד גדול. היא לא ציפתה לחברה בשעת בוקר כה מוקדמת. עור שדיה התכווץ מהאדרנלין שזרם בעורקיה ופטמותיה הזדקרו כנגד בד הלייקרה הרטוב. היא ניערה את שערה הארוך והאדמדם לפנים, מקווה שהוא יספק לה מסך של צניעות.

"תן לי את זה," התנשפה, מושיטה קדימה את ידה – אשר, כך ראתה, היתה מחצית מגודל ידו.

עיניו הכחולות לעגו לה. "אומרים שהמוצא רשאי להחזיק במציאה."

"זה לא מה שהמשטרה אומרת," התיזה. "יש לך עשר שניות לתת לי את זה!"

הוא פתח את אצבעותיו השחומות בעיניים מפזזות. איזובל התנשפה. בכפו הרחבה היה מטבע זהב כבד. הוא היה עתיק, לא היה ספק בכך. היא ראתה את ראשו המזוקן של אל נוצץ על המטבע המצהיב הכבד.

היא הושיטה את ידה אל המטבע אבל הוא היה מהיר ממנה. אצבעותיו נסגרו סביבו וחיוכו לעג לה. היא אחזה באגרופו בשתי ידיה וניסתה לפתוח את אצבעותיו.

"אין לך זכות לעשות את זה," התנשפה.

"למה לא? אני מצאתי אותו."

"מדובר באתר ארכיאולוגי. גניבה ממנו היא עבירה חמורה."

הוא נענע בראשו כמו אריה רטוב, מתיז עליה מים מזקנו ושערו. "כמה חמורה?"

מאמציה לפתוח את אצבעותיו היו לשווא. זועמת, היא עמדה לנשוך את פרקי האצבעות עד שהתחוור לה שהיא עלולה להידבק ממנו במשהו.

"חמורה מאוד. מלבד זאת, זו גזלה של פיסת היסטוריה שאין לה שיעור מן העולם."

"שאין לה שיעור?" החרה-החזיק אחריה. "אז המטבע בעל ערך?"

היא הביטה בעיניים הכחולות המלגלגות. "יכול להיות שתקבל עבורו מחיר של בקבוק יין. האם שווה להרוס בשביל זה חלק חשוב מתיעוד היסטורי?"

"בקבוק יין," אמר. "מול, מה אמרת, תיעוד היסטורי? מממ. מעולם לא התרשמתי מקלישאות, בלה סניורינה. אני חושב שאלך על בקבוק היין."

"לעזאזל," אמרה בכעס, נואשת לראות שוב את המטבע. היא לא היתה המומחית למטבעות בצוות, אבל היה ברור שזה היה המטבע המוצלח ביותר שהתגלה עד כה באתר. "תן לי אותו!"

"לא."

"אתה גנב!" הפעם השליכה את הזהירות לכל רוח. היא משכה את אגרופו לתוך פיה ונעצה בו את שיניה.

הוא רק המשיך לצחוק. "את מתכוונת לטרוף אותי חי? כדי לשמר את התיעוד ההיסטורי?"

היא חשבה שטעמה דם על לשונה. היא ירקה. בטנו היתה קשה וחזקה, הפטמות היו כהות וקשות כשלה, ושיער שחור ומחוספס יצר משולש בבסיס צווארו העבה. זרועותיו היו כבדות משרירים. היא בחיים לא תצליח להוציא ממנו את המטבע בכוח. הוא היה חזק מדי. "אני אקנה אותו ממך," אמרה בייאוש.

גבה אחת התרוממה בשעשוע. "אני לא מאמין שיש לך כסף לבקבוק יין בתוך הביקיני הזה, גבירתי הסירונית. במה את מתכוונת לשלם לי?"

"תן לי את המטבע ואני אביא לך מזומנים," אמרה.

"הדבר היחיד שתביאי תהיה יחידה של שוטרים." הוא הצטחק. "אזיקים לא הולמים אותי. תחשבי על משהו אחר."

"תצטרך לבטוח בי," אמרה, מביטה במענה בעיניים זועמות בצבע ירקן.

"סיציליאנים אומרים שאסור לבטוח באשה עם שיער אדום ועיניים ירוקות," ענה כאילו מדובר בלקח חשוב לחיים.

כינוי שערה אדום היה בבחינת מכה נוספת. "אתה לא מבין, פרא שכמוך?" התיזה. "המטבע הזה לא שייך לך או לי! הוא חלק מהמורשת הלאומית. מהמורשת העולמית. אתה לא גונב סתם גוש של זהב – אתה גונב פיסת ידע, את הבנת העבר שלנו!"

"בראבו," אמר. "ההרצאה תמה?" הוא לא התרשם מהמילים שלה, הפרא הפרימיטיבי הזה – פרא פרימיטיבי יפהפה – שנהנה מהמצב במלואו.

"בסדר," ירקה, כעסה מתגבר, "קח אותו, אם זה מה שאתה רוצה. אבל לפחות תן לי לראות את הסימונים על המטבע – כדי שאוכל לציין אותם ביומן האתר."

"אני יכול לומר לך מה יש על המטבע," ענה. "יש ציור של עז עתיקה עם זקן בצד אחד, ומזלג בצד השני."

"מזלג?"

הוא עשה תנועת דקירה בזרוע אחת, שרירי הקיבורת שלו מתנפחים תוך כך. עינה לכדה את כתובת הקעקע שוב, שפיתוליה נחרתו על עורו השזוף. "דוקרן עם שלושה ראשים, כמו אלה המשמשים לתפיסת דגים."

"קלשון?"

"בדיוק, קלשון."

פוסידון, אל הים, עם הסמל שלו. פוסידון זהב מסירקוז. איזובל נשכה את שפתה בשיניים ישרות כפנינים. לא סתם מטבע יקר ויפהפה, אלא אף עדות חשובה. עדות חיונית. "תקשיב לי," אמרה, מנסה לשלוט בזעמה וסלידתה מפני הבריון הגדול הזה, שישב שם ולעג לכל מילה שלה. היא דיברה בקול הגיוני ובאיטיות, כאילו מדובר בילד. "אני אנסה להסביר לך את זה."

"תודה לך, גבירתי," אמר ברצינות.

"יש למטה ספינה טרופה. ספינה עתיקה מאוד. ספינה יוונית עתיקה ממקום בשם קורינתיה. אנחנו חושבים שהיא ירדה למצולות בסופה בסביבות שלוש-מאות לפני הספירה. זה לפני אלפיים ושלוש-מאות שנים בערך," הוסיפה. הוא הנהן, עיניו הכחולות מפזזות בבדיחות. היא המשיכה. "המטבע הזה עשוי להיות המפתח לחפירה כולה. ראשית, הוא עשוי לספק לנו תאריך. המטבע יכול להבהיר שהספינה לא טבעה לפני תאריך מסוים. אתה מבין?"

"אני מבין."

"שנית, הוא מראה לנו שהספינה כבר היתה בסיציליה – ושהיא היתה בדרך חזרה. הספינות האלה נעו בין יוון והאיים," הסבירה, עיניה בוחנות את פניו בחיפוש אחר סימן להבנה. "נוכחות מטבע זהב מסירקוז על סיפונה פירושו שאפשר לומר בוודאות שהם כבר ביקרו בסיציליה ומכרו את מרכולתם. אז עכשיו אנחנו יודעים שהמטען כאן הוא סיציליאני, לא יווני – שהוא היה בדרכו לקורינתיה להימכר שם. אתה מבין?"

"אני מבין."

"אבל אני לא יכולה להוכיח את כל זה ללא המטבע. לא מספיק שאגיד שראיתי מטבע סירקוזי בספינה. אני צריכה אותו כהוכחה – "

"אני אמכור לך אותו תמורת נשיקה."

דבריה של איזובל קפאו בגרונה. "מה?"

"אם זה כל-כך חשוב לך, אז זהו מחיר נמוך מאוד." שיניו הלבנות המושלמות הבליחו בחיוך. "הסיציליאנים אומרים גם שאף אשה לא יודעת להתנשק כמו אשה עם שיער אדום ועיניים ירוקות."

"השיער שלי לא אדום!"

"רוצה את המטבע או לא?"

"אני – "

הוא הושיט את ידו והסיט את חבלי השיער הרטובים והכבדים מלחיה. אותה יד, שהיתה עדינה באופן מפתיע יחסית לגודלה, החליקה לאחור כדי לחפון את עורפה ומשכה את פניה לעברו.

לבושתה, היא לא החלה להיאבק עד לאחר שפיו החם והקטיפתי סגר על פיה.

ואז כבר היתה אפופה בכוח המושך של זרועותיו השריריות, שהצמידו אותה אליו ומשכו אותה אל חזהו החשוף. והיד החמה שהחזיקה את עורפה מנעה ממנה להפנות את ראשה בזמן שנשק לה...

ונשק לה...

הנשיקה הראשונה היתה רכה ובוחנת, כאילו טעם אותה, הריח את עורה, אמד את רכות שפתיה. חלפה בראשה מחשבה שמיומנות כזו הושגה ודאי על חשבון מאות נשים במאות מסבאות לאורך החוף המצולק של סיציליה.

הוא הדיף ריח גברי וחמים של ים. גופו היה כולו זכרי, ושרירים גאו אל מול גופה הדקיק בזמן שהוא עטף אותה אל תוך חיבוקו, והנשיקה השניה העמיקה בזמן ששפתיו ליטפו את שפתיה ונלחצו אל פיה.

למעשה...

למעשה, זכרה מאוחר יותר, רק כאשר החלה להחזיר לו נשיקה, רק אז החלה להיאבק בו.

וזה מה שעשתה עכשיו, נשקה לו בלהט ונאבקה בו לכל אורך הדרך. ציפורניה ננעצו בכתפיים החזקות, ברכיה ניסו להכות במפשעתו בזמן שפיה נפתח אל פיו כפרח המזמין את השמש ועיניה נעצמו באקסטזה.

בטנו הקשה והשטוחה נצמדה אל בטנה והתלתלים המחוספסים ליטפו את עורה.

לבה של איזובל פעם בפראות ונשימתה בערה, מתערבבת בהבל פיו. פנים חזה כמו נמלא במתכת מתמוססת; רגליה רעדו; מוחה הסתחרר מרגשות. זעם על שהוא מעולל לה כזאת. סלידה על שההורמונים שלה מגיבים בצורה כה סוערת למעשה כה שפל. הקלה על שהגבר הזה מפריך את האשמתו של מייקל וילנסקי. היא אולי שתלטנית וסרקסטית, אבל קרחון בחיים לא היתה מגיבה בצורה כזו לגבר.

והוא המשיך לנשק לה, עד שהמיומנות הארוטית שלו היתה כה עזה עד שלמרות שלא נגע בשדיה או בשום מקום אחר, היא הרגישה את אותו לחץ מלא ברחמה, לחץ שהרגישה רק כאשר...

היא נרעדה באלימות בזרועותיו, רגשותיה מגיעים לשיא כמעט בלתי נסבל בתוכה, לוקחים אותה לפסגה של מתח לרגע ארוך של נצח עד שגופה קרס בזרועותיו כאילו היתה בובת סמרטוטים.

"מממ," מלמל, משחרר אותה לבסוף, "יש אמת באגדה."

היא ראתה בעיניים מצועפות את חיוכו ואת ידו המושטת. אצבעותיה רעדו כאשר נטלה מידו את המטבע. הוא היה חמים וכבד. היא נאחזה בו בחולשה.

האם היה לו מושג מה עולל לה לפני רגע?

מושג כלשהו?

"אתה –

נגמרו לה המילים אחרי כינוי השם הראשון. "מצטער שלקחתי יותר מנשיקה אחת," אמר באותו קול צרוד בעל מבטא. "אבל זה לא היה בבחינת הפרת חוזה. האמת היא שיש למטה מצבור מטבעות שלם."

"מצבור...?" אמרה בחולשה.

"אני לא יודע איך היית מכנה את זה. יש שם כד עתיק כלשהו. מלא מטבעות." הוא שלח לעברה חיוך מזהיר. "יש המון מטבעות במקום ממנו זה בא, גברת סירונית."

"אבל – איפה?"

"תמצאי אותם במקום בו השארתי סמן." הוא קם על רגליו, יצור מזוקן ועוצר נשימה ממיתולוגיה עתיקה כלשהי, מחייך אליה בעיניים יודעות. הבגד השחור נצמד אל ירכיו, חושף את השרירים התפוחים והגבריים של גופו. "להתראות."

"לא, לא," אמרה, אוזרת את כל עוז רוחה. "אלא אם זה יהיה בבית-משפט פלילי!"

"אף-אחד לא פשע," אמר בשקט. "להתראות."

עכשיו הבינה למה הוא היה כל-כך להוט לעזוב: היא שמעה סירת מנוע מתקרבת אליהם. אלה היו האחרים, שבאו לבדוק מדוע היא מתמהמהת.

"אל תחזור!" היתה יריית הפרידה שלה.

הוא החליק לתוך המים כדולפין, מותיר אותה עם זכרון אחרון של גב רחב ואחוריים הדוקים. ואז נעלם.

איזובל ישבה והחזיקה במטבע, גלים של קור וחום שוטפים את עורה בזמן שחיכתה לבואם של הארכיאולוגים האחרים.

המטבע אמר לה שניצחה. אז למה הרגישה כאילו זה עתה נוצחה?