לרגע אחד

“שִׁירַי בָּאִים / מִנְּדוּדֵי לַיְלָה”. חלל הלילה בחדר מוכר אך זר ו”הצל המשוטט באפלולית חדרי” הם הנוף הנפשי של רבים משירי הקובץ. זו עת השיחה של הנפש עם עצמה, שעת העמידה מול הסתום והמאוים, זמן חשבונם של החיים ושל העימות עם המראות והקולות של היום: “בַּלַּיְלָה / אֲנִי מַקְשִׁיבָה / לַדְּמָמָה בַּקִּירוֹת / הֵם אוֹצְרִים בְּקִרְבָּם / אַלְבּוֹמִים שֶׁל צְוָחוֹת”. אולם קץ הלילה איננו יציאה אל האור כי אם גישוש מהוסס אל עבר הלא נודע, שכן המציאות הנפשית שבשירים היא בין ישיבה “עִם הַגַּב אֶל הָעוֹלָם / מוּל קִיר אָטוּם / לָבָן” לבין מבט לאחור “לְעֵבֶר זְרִיחָה / הַמְּגַשֶּׁשֶׁת אֶל בָּקְרָהּ” ואל אי הוודאות שהוא נושא עמו.

שיריה של צופיה פן מעמידים עולם חוויתי מורכב ועשיר, עולם שבו שרוי “הָאֲנִי” “בְּחֶרְדַּת מוֹת פְּרִיחָה”, בין צמיחה לכמישה ושבו מקננים בלב היופי הגסות והכיעור אשר רק העין האנושית מבחינה בהם לפי שהאדמה “אֵינָהּ יוֹדַעַת / שֶׁרֵיחַ הַוְּרָדִים / כְּשֶׁל הַשּׁוֹטֶה בָּעֲשָׂבִים / וּבַפֶּרַח הַנִּפְקָח לְאוֹר יוֹם / נִטְוִים הַקּוּרִים”. היא נחנה ברגישות מיוחדת לפרודות הקטנות שבטבע ולמשמעותן בכוליות שאין להשיגה: “וּלְכָל חֲלוֹם / שֶׁנּוֹלַד מֵחָדָשׁ / גַּרְגֵּר אָבָק מִדְבָּרִי / רָדוּף וּמְסֻחְרָר / בִּתְנוּפָתוֹ לְעֵבֶר שָׁמַיִם”.

סגנון שיריה של צופיה פן תמציתי ומנופה ויש בהם מרכז כובד רגשי או תמוני המגבש אותם. הקורא ימצא בשירים קול מקורי ותוהה של “אוֹתוֹ אָדָם / שֶׁחָזַר כְּעוֹבֵר אֹרַח / לְבֵיתוֹ / לְאַחַר שֶׁנִּנְעַל”.

ד”ר דוד וינפלד

לוּ טֻלְטַל

כּוֹכַב אֶרֶץ בֶּחָלָל

כְּעֵץ בּוֹדֵד בַּמִּדְבָּר

לֹא הָיוּ מִלְחָמוֹת בָּעוֹלָם

הָיְתָה תְּפִלָּה

שֶׁאֶת הָעֵץ הַנּוֹפֵל

עָלֶה שֶׁל וֶרֶד

יְעַרְסֵל