לרגש שלנו יש “שכל” משל עצמו

תחילתו של ספר

כבר מעל שני עשורים שהדמות שיושבת על הכורסה הלבנה מול הים מתחלפת.

אותו סיפור,

שמות שונים,

פנים עצובות שונות,

של מאות נשים וגברים שונים, חכמים ומיוחדים מכל גוני־הקשת האנושית.

נשים וגברים שפורמים אט אט את ''הסיפור הדמיוני'' שהם סיפרו לעצמם עוד משחר ילדותם.

אותם אנשים שכלואים ב''איך הדברים צריכים להיות בתמונה שבדמיון שלהם'', תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות ששונה מרחק שנות אור מ''הסיפור הדמיוני״ שיש להם בראש, בניסיון נואש לשנות את המציאות שתתאים לסיפור הדמיוני ובעיקר, הם מתעלמים מתקתוק השעון.

ואני - הזרה שמולם - פורמת יחד איתם את מה שפרמתי בעצמי מול מישהו זר - את התמונה שהייתה בדמיוני שלי.

וכך אני שומעת אותן כבר שנים בחמלה:

''מירי, למה זה קורה לי?"

"הכול עשיתי והוא לא משתנה?"

''איך הוא לא מבין?"

''מה אני עושה לא נכון?''

''הוא חייב להבין שהוא מפסיד אותי."

''למה הוא לא אמר לי כלום... רק קם ועזב."

''אף פעם לא אוהב מישהו כמו שאהבתי אותו''.

''את מבינה שהוא סיים איתי מערכת יחסים של 3 שנים בהודעת וואטסאפ?"

״את מבינה שפיטרו אותי בלי סיבה?״

״תסבירי לו שהוא ילך במדבר עשרים שנה ולא ימצא שותף כמוני. אולי הוא לא מבין הדביל הזה.״

והגברים שמולי - שבדרכם האחרת שואלים:

״מה זה קשור?״

״מה את מבינה בעסקים?״

״אני לא חושב שאת מבינה אותי, אולי הייתי צריר ללכת למטפל זכר. נשים מבינות אחרת.״

״את יודעת כמה כסף פירקתי עליה? אם זאת לא השקעה באהבה, מהי השקעה?״

״את פשוט לא מבינה מה אני אומר.״

״תקשיבי למה שאני אומר לך, מירי.״

״אני לא מאמין על עצמי שאני מספר לך את זה בכלל.״

״אני לא מסכים איתך בכלל.״

״דברי איתה שתעשה מה שאני אומר לה, אחרת היא תיכנס לסטטיסטיקה של הגרושות. השוק מלא.״

ואני שמולם מחייכת ואומרת: ״האמת שאני לא מבינה בכלום, רק שואלת אותך שאלות ומפרשת בשבילך את התשובות שאתה בעצמך נותן״.

ככה כולנו, הולכים למאות טיפולים שונים כדי לתקן מישהו אחר - שהוא לא אנחנו בעצמנו.

כול אחד מאיתנו והשאלות שלו.

כול אחד מאיתנו - בזמן שלו (בדרך כלל כשהוא מתעייף מעצמו עד מוות).

כול אחד מאיתנו וסיפורו הדמיוני.

כול אחד מאיתנו ותיאור הנסיבות, במילים שלו, מתעלמים מהאחריות שלנו לנסיבות, מחפשים את המפתח מתחת לפנס המואר, כשהוא אבד בכלל במקום אחר, אי שם בנבכי ילדותנו ומתקדמים (יותר נכון נסוגים) לעבר פנטזיית הצדק והאהבה, זאת שבתמונת דמיונינו... ושוב מתפרקים לרסיסים.

וככה הפחד שלנו להיות לבד מצמיד אותנו, (איך לא?) לתמונה דמיונית שאנחנו ''מלבישים'' על האדם הראשון שמצאנו חן בעיניו וגם הוא בעינינו.

וככה התבלבלנו בין ידידות, חיבה לאהבה.

וככה התפתינו להבטחות שהבטיחו לנו, והבטחנו בעצמנו למישהו בלהט ''האהבה'', את מה שאנחנו לא ממש יכולים לקיים לאורך זמן.

וככה הפגמים שלנו צפים שוב ושוב ואנחנו מסרבים להתבונן בהם ולחקור אותם ולהבין שניקח אותם לכל מערכת יחסים אישית שנלך אליה בחיים ובעסקים.

וככה הפרנו את ההבטחה האישית וההדדית שנתנו לעצמנו שנהיה מאושרים ושמחים.

וככה התבלבלנו בין ״התאמה מינית״ (אני מקווה שיום אחד מישהו יסביר לי מה זה) לבין אהבה.

וככה בחרנו להאמין שבן הזוג הנוכחי, לא יעשה לנו את מה שעשה לנו בן הזוג הקודם ושהשותף הבא לא יגנוב אותנו שוב.

וככה שיקרנו לעצמנו שאנחנו לא נעשה לבן זוג הנוכחי את מה שעשינו בקשר הקודם.

וככה מרוב פגיעויות ''למדנו'' להפסיק כמעט לאהוב את עצמנו.

אני יושבת איתם, כבר שנים,

פורמת את הקשרים שבעצמם האותנטי.

ואני? מודה שוב ושוב למישהו שם למעלה,

על הדרך לעצמי שתימשך עד סוף ימי חיי.

מירי