לרדוף אחרי השמש

1

בשלב כלשהו, כולם חושבים איך ייראה המוות שלהם. חברתי אנג'לה קמפ, שאותה אני מכירה מאז שהיינו פעוטות בחיתולים, משוכנעת שהיא תיחנק למוות בגלל משהו. בכל פעם שאנחנו יוצאות למסעדה היא מחפשת סביבה את האדם שהכי סביר שיֵדע לבצע תרגיל היימליך ומנסה לשבת לידו. לא משנה לה שאני יודעת לבצע תרגיל היימליך; כל מה שמעניין אותה הוא לדעת שהיא תצא מזה בשלום.

אני, באופן אישי, תמיד חשבתי שאפול אל מותי. נדמה לי שזה התחיל כשהייתי בת שבע או שמונה והיו לי חלומות שהבית שלי מתהפך ושאני נופלת מהרצפה לתקרה ומנסה לחמוק מספות ומשולחנות. אחר כך התחלתי לחלום שאני צונחת ממרפסות, נלכדת במעליות שנופלות או נקלעת להתרסקות מטוס מחרידה. למעשה, ההתרסקות עצמה אף פעם לא הרגה אותי וגם לא הייתה החלק המפחיד ביותר בחלום; תמיד נשאבתי החוצה מהמטוס לפני ההתרסקות וצנחתי אל מותי בתוך פרץ מבהיל של אוויר קר ומוות.

לכן אני לא אמורה להיות מופתעת לנוכח המחשבה שאני עומדת למות ברגע זה. מנפילה, כמובן.

למעשה, אני בטוחה שאין לי שום סיכוי לשרוד הפעם.

לא רק מפני שאני נמצאת במונית שפולטת עשן שחור מצינור המפלט מדי שתי שניות, או שהנהג - בעל שפם של כלב ים - מסתכל עליי ועל זוג התרמילאים האחרים שבמושב האחורי יותר משהוא מסתכל על הכביש. לא, זה מפני שאנחנו שועטים בעיקולי ה"כביש המהיר" שמוביל אל העיירה הציורית פוזיטאנו בשיא המהירות, ובצד שלי יש רק צוק - ותהום.

"שיט," אני מקללת ומנסה להיאחז במשהו - כל דבר שהוא שישאיר אותי בתוך המכונית וימנע ממני לצנוח אל מותי כפי שמבשרים הסיוטים שלי. אני מעיפה מבט לעבר אנה והנדריק, שני תיירים מדנמרק שמתלווים אליי למסע בחלק הזה של דרום איטליה, אבל הם לא נראים מודאגים במיוחד. ואני ממש לא מתכוונת להיאחז בהנדריק החזק והבלונדיני כי לאנה יש בעיה עם זה שבחורות אקראיות נוגעות בו.

לא שאני בחורה אקראית בשלב זה. פגשתי אותם ברומא ובילינו שם יחד כמה ימים לפני שעלינו על רכבת ונסענו דרומה. אני יודעת שיש להם תוכניות לנסוע עד סיציליה ולהשתקע באיזו בקתת חוף עם כמה עיזים (אין לי מושג למה, אבל בכל פעם שהנדריק מדבר על התוכניות שלהם, איכשהו מעורבות בסיפור עיזים), אבל אני מתחילה להאמין שעבורי פוזיטאנו היא סוף הדרך.

וזה לא רק מפני שאני משוכנעת שנגזר עליי למות בדרך לשם. הסיבה היא שנשארתי בלי גרוש על התחת. כולנו ידענו שהיום הזה יבוא (וכשאני אומרת כולנו אני מתכוונת להוריי ואליי). אחרי הכול, עד כה טיילתי ברחבי העולם במשך שישה חודשים, ואף שניסיתי להמעיט בבזבוזים, העולם לא זול כמו שחושבים.

העובדה שנסחפתי קצת באירופה וערכתי לי מסע קניות קטן בכל עיר שאליה הגעתי לא עזרה כנראה. אבל הייתי רוצה לחשוב על הצעיפים, הסנדלים והתכשיטים החדשים שלי כעל מזכרות ולא כעל סתם בגדים ואבזרים. כלומר, אפשר ללבוש גלויות ופסלוני קרמיקה או לוחות שנה קטנים עם תמונות של מגדל אייפל? לא ולא. אבל בהחלט אפשר ללבוש צעיף שנקנה בשוק בברלין!

טוב, בדיעבד אולי הייתי צריכה להתנהל קצת יותר טוב עם התקציב שלי. פשוט חשבתי שהחסכונות שלי יספיקו. ואז, כשההורים שלי התחילו לעזור לי בכסף, חשבתי שאולי אצליח להסתדר עם זה. רק עוד קצת. עד שגיליתי שהם מכרו את המוסטנג מודל 1982 עם גג נפתח הדפוקה שלי כדי לעזור לי לממן את הטיול הזה. אחר כך הם פשוט הפסיקו להפקיד כסף בחשבון שלי.

כבר כרסמתי בסכום שהיה אמור לכסות את כרטיס הטיסה שלי בחזרה הביתה, כרטיס שלא חשבתי שאצטרך לקנות עד שאגיע למרוקו, או אפילו לטורקיה.

אז יש מצב שהעיירה האיטלקית פוזיטאנו בחוף אמלפי תהיה הסוף מבחינתי.

אם אי־פעם אצא מהמונית הזאת. הנה אנחנו פונים בעוד סיבוב, ואני רואה אנשים מטורפים שחונים על הכביש ומוכרים פרחים. לא לצד הדרך, אלא ממש על הכביש עצמו. אז עכשיו הנהגים האחרים נאלצים לעקוף אותם, אבל כשהאיטלקים יוצאים לעקיפה הם לא מאטים אלא רק מגבירים את המהירות.

אני מחליטה לעצום עיניים למשך שאר הנסיעה ולקוות שאגיע לשם בחתיכה אחת.

הנסיעה מסורנטו לפוזיטאנו אומנם לא נמדדת בקילומטרים רבים, ובכל זאת נדמה שחולף נצח עד שאנחנו סוף־סוף מגיעים לשם.

נהג המונית בעל שפם כלב הים עוצר בפתאומיות, ואני עפה קדימה ותלתליי הבלונדיניים מתפזרים סביבי.

"אמבר," אומרת אנה במבטא הכבד שלה. "הגענו."

"כן, הצלחתי להבין את זה," אני אומרת ומעמידה פנים שאני מחפשת כסף בתיק שלי, אבל לא באמת שולפת משהו. למרבה המזל, אנה תוחבת כמה שטרות לידו של הנהג ואנחנו נחלצים מהמונית.

אז הנה פוזיטאנו. הייתי כל כך עסוקה בלעצום עיניים ובלהתפלל עד שאפילו לא הספקתי להסתכל עליה כמו שצריך.

וואו, העיירה הזאת מקסימה! כלומר, היא יפה ומהממת ופוטוגנית ברמות אחרות, אבל הקסם שלה הוא הדבר הראשון שעולה בדעתי. המונית הורידה אותנו בראש גבעה ומלמעלה אני רואה כמה צפופה העיירה הזאת. בתיה הצבעוניים נדחקים מתחת לצוקים ונשפכים למרגלות ההרים, דחוסים בכל פינה. מעניין מי המטורף שהחליט לבנות עיירה דווקא כאן, מכל המקומות שבעולם.

כביש חד־סטרי צר יורד אל החוף ועליו מתחרים מכוניות, הולכי רגל, שולחנות וכיסאות של בתי קפה. לאורכו יש חנויות שמזמינות אותך להיכנס. למען האמת, בהכירי את איטליה, ברגע שחולפים על פניהן בעל החנות תמיד יוצא וממש מוביל אותך פנימה. פשוט בלתי אפשרי לסרב להם (אולי בגלל זה הספקתי לצבור כל כך הרבה חפצים). במרחק, הים התיכון מנצנץ באור השמש ומעבורות משייטות עליו בקלילות.

"וואו," אני לוחשת ומנסה לספוג לתוכי הכול. "זה כמו בסרטים."

"כן, זה נחמד מאוד," אומר הנדריק באדישות. הוא אף פעם לא ממש מתפעל ממשהו. כשראינו את הקולוסיאום, הוא רק אמר שחשב שהמבנה הזה יהיה גדול יותר. טוב, גם אני חשבתי כך, אבל זה לא מנע ממני להתפעל מהמבנה ומכל ההיסטוריה שלו. "למזלנו, האכסניה נמצאת בראש הגבעה."

זה באמת מזל, בהתחשב בעובדה שאילו היינו בתחתית הכביש החד־סטרי הזה, הייתי צריכה לגרור את תרמיל הגב המתפקע ואת תיק הצד שלי בעלייה כדי לתפוס מונית או אוטובוס כשיגיע הזמן לעזוב. אבל כמו שאמרתי... יש לי הרגשה שאני הולכת להישאר כאן קצת. יש לי מספיק כסף כדי להישאר באכסניה הזאת שבוע, ואחר כך אכלתי אותה, רשמית.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כשאני פוסעת בעקבות הזוג הדני במשך כמה דקות לצד מכוניות ושלל אופנועים שרק במקרה לא פוגעים בי. יש משהו מסחרר במקום הזה. גם מי שסתם מסתובב פה ברגל מרגיש את זה. כל הבתים האלה בצבעי תפוז שרוף, ורוד דהוי וצהוב פסטל שמביטים זה בזה. כשאני פונה ומביטה לאחור, גבעות הסלע התלולות נישאות אל השמיים.

נראה כאילו העיירה כולה עלולה לקרוס בכל רגע.

זו תוכל להיות מטאפורה נאה לחיים שלי כרגע.

סיימנו להתמקם בחדר מעונות חביב למדי (חביב בהשוואה למאורת הפשפשים שבה התגוררנו ברומא), ואמה והנדריק מזמינים אותי לרדת איתם לים. אני באמת רוצה ללכת להתרשם מהמקום החדש, אבל יש לי הרגשה שהם ירצו לאכול במסעדה, מה שיעלה יותר מהמעט שאני יכולה להרשות לעצמי. זה מעצבן, אבל אני חייבת לדבוק בחטיפי הגרנולה האיטלקיים המוזרים ובפירות כל עוד אפשר. חוץ מזה, אני בטוחה שזוג היונים הזה יעדיף לטייל על חוף פוזיטאנו לבד, בלי בחורה אמריקאית תפרנית ומתולתלת שתידבק אליהם.

אז הם עוזבים, ואני בודקת בנחת את האכסניה. זה מקום קטן, ועל אף היותה האכסניה היחידה בעיירה, היא לא עמוסה כפי שחשבתי שתהיה. עכשיו תחילת יוני, ותיארתי לעצמי שכל הסטודנטים ובוגרי האוניברסיטאות (כמוני) יציפו את האזור הזה. כנראה טעיתי.

זה בסדר גמור מבחינתי. אחרי טיול תרמילים שנמשך כמה חודשים רצופים בלי שיהיה לי זמן לעצמי, השוטטות באכסניה היפה והשקטה מתאימה לי בול - אחת מההנאות הקטנות הרבות בחייה של מטיילת.

אני מגיעה לדלפק הקבלה, אל בחורה בעלת שיער חום־שוקולד חלק ומבריק שיושבת שם ולוגמת משקה לימוני כלשהו. אני מקנאה בטירוף באנשים שיש להם שיער חלק.

"בונג׳ורנו," אומרת הבחורה בחיוך ברגע שהיא מבחינה בנוכחותי. ואז היא נזכרת שהיא ראתה אותי לפני רגע, כשקיבלה אותנו למקום. "כלומר, היי. אמבר, נכון? מסן פרנסיסקו?"

"סן חוזה," אני מתקנת אותה ומגלה שקל לי לדבר איתה. תמיד הייתי בחורה שקטה, אבל זה השתנה במהירות כשהתחלתי לטייל לבדי. "תקשיבי, יש לי שאלה. טוב, כאילו, אני יודעת שאת עובדת כאן, נכון?"

היא מהנהנת. "אני מקווה. אחרת אני אהיה בצרות צרורות."

"כן. שאלתי את עצמי איך הגעת לזה."

"אה," היא אומרת ונשענת אחורה בכיסאה. עורה השחום משיזוף מעיד עליה ששהתה באיטליה, או לפחות במקום חם אחר, תקופה ממושכת. היא מחייכת חיוך רחב. "זה סיפור ארוך."

אני נשענת על הדלפק. "יש לי זמן."

אז הבחורה - אמנדה - מתחילה לספר על חייה. היא הגיע לכאן עם חברה בלי שום כוונה מיוחדת, אך התאהבה כל כך בפוזיטאנו עד שלא רצתה לעזוב. החברה חזרה בסופו של דבר הביתה, והיא נשארה ושאלה את הבעלים של האכסניה אם היא יכולה לעבוד שם. הם אמרו לה שהיא יכולה לעבוד בדלפק הקבלה במשרה מלאה תמורת לינה, ארוחות, וקצת כסף - הכול מתחת לשולחן, כמובן. היא קפצה על המציאה.

"אז כמה זמן את כבר נמצאת כאן?" אני שואלת.

"בעוד חודש יסתיימו שלושת החודשים שלי."

אני מעקמת את הפרצוף. "חבל נורא."

היא מגיבה בחיוך ממזרי. "אני אחזור. לוּקה יסדר את זה."

"מי זה לוקה?"

"הגבר שיהיה בעלי."

ואז היא פוצחת בסיפור נוסף, הרבה יותר מסעיר מהקודם. בשבוע העבודה השני שלה היא פגשה שוטר מקומי. הוא היה חתיך, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. עכשיו היא צריכה לעזוב (אמריקאים יכולים לשהות כאן למשך שלושה חודשים בלבד בכל פעם), ולוקה דואג למה שצריך כדי להחזיר אותה לכאן בעוד שבעה חודשים. אם הם יוכיחו שהזוגיות שלהם רצינית ושהם מתכוונים להתחתן בעתיד, היא תקבל היתר לעבוד כאן תקופה ארוכה יותר.

"וואו," אני אומרת כשהיא מסיימת את סיפורה. "בדיוק חשבתי שהעיירה הזאת נראית כמו תפאורה של איזה סרט קולנוע, ועכשיו אני שומעת על אהבה מהסרטים."

היא מסמיקה. "אני יודעת שזה קרה די מהר. אף אחד לא מתייחס ברצינות ליחסים בינינו, אפילו לא אימא שלו. אבל אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי, ואני יודעת שזה הדבר הנכון בשבילי. אז למה לא לנצל את ההזדמנות? אם זה לא יצליח, לפחות יהיה לי חתיכת סיפור."

"כבר עכשיו יש לך חתיכת סיפור."

אני חייבת לומר שגם אם זה נראה לי מתוק ורומנטי, הרי שהצד המחוספס והציני שלי חושב שדי מגוחך לעבור את כל זה בשביל גבר, ובכלל להתאהב מהר כל כך. אבל זה כנראה מפני שכבר נכוויתי מכמה גברים במהלך הטיול שלי.

"תראי," היא אומרת ושולפת את הטלפון שלה כדי להראות לי תמונה. "זה לוקה. לא היית נשארת בשבילו?"

אני פולטת שריקה נמוכה. לוקה הזה באמת חתיך: עור שחום ועיניים בהירות וחודרות. הוא גם גבוה. לא שזה מאוד יוצא דופן, אבל כולם הזהירו אותי שהגברים האיטלקים נמוכים ושעירים. עד כה לא זו הייתה ההתרשמות שלי.

"שווה," אני אומרת לה. "טוב, שיהיה בהצלחה ואני מקווה שהכול יסתדר."

היא מושכת בכתפיה. "החיים עושים מה שבא להם."

"אה־הא." ואז אני נזכרת בסיבה האמיתית לכך שניגשתי לדבר איתה. "תקשיבי, יש לי כרגע בעיה כספית. את יודעת, נסחפתי קצת בלונדון וזה. בכל אופן, אולי את יודעת על עבודה שיכולה להתאים לי?"

היא מצמצמת מעט את עיניה. "אני יודעת שכאן אין עבודה."

תירגעי, אני אומרת בליבי, אני לא מנסה לגנוב לך את העבודה.

"אה, אני לא מתכוונת לכאן בהכרח, אלא בעיירה. או באזור. אפילו סורנטו או סאלרנו."

היא מכווצת את שפתיה בהבעה מהורהרת. "בטח יש עבודה בסאלרנו, אבל לא כדאי לך לעבוד שם. ניסית את הקפה האנגלי, פה ברחוב? לפעמים הם מחפשים דוברי אנגלית. יש שם גם לוח מודעות לזרים. בדרך כלל אלה עבודות חד־פעמיות לגברים, כמו צביעת בית. דברים כאלה. אבל אולי יהיה לך מזל."

זה נשמע מבטיח. "ואת אומרת שזה פה ברחוב? זה רחוב ארוך..."

אמנדה מחייכת, שולפת מפה של האכסניה ומתחילה לסמן לי את המסלול. "תלכי בכביש הזה עד לכאן ואז תעלי במדרגות האלה. תגיעי לבר שנקרא דארקהאוס. לידו, קצת מאחורה, תמצאי את קפה פאנה."

"תודה רבה." אני מקפלת את המפה ותוחבת אותה לתיק שלי.

אני מתהלכת ברחובות בצעד קל. האוויר צח (כשלא שואפים אדי דיזל) והשמש החמה שורפת את זרועותיי החשופות. אני מרגישה עכשיו אופטימיות זהירה בקשר לבעיה הכספית שלי. אם אמנדה מצאה כאן עבודה, גם אני יכולה.

זה גם אומר שאם אמנדה מצאה כאן אהבה, גם אני יכולה. לשמחתי, זה הדבר האחרון שחסר לי. כייפתי מספיק בטיול הזה, וליבי נשבר מספיק פעמים כשהתאהבתי בגברים שהיו מאוהבים במישהי אחרת (כמו ג'וש בניו זילנד), או בכאלה שאוהבים ועוזבים (כמו הבחור האיסלנדי ההוא, קֵל, שאיתו ביליתי שבוע גדוש סקס בפראג). לא, הגבר הבא שבו אתאהב יהיה בחור מצפון קליפורניה, כשאחזור הביתה לסן חוזה. בלי דרמות, בלי כאבי לב, בלי פרידות טרגיות.

ובלי כיף, אני אומרת לעצמי. אבל ממהרת לגרש את המחשבה הזאת ממוחי.

אני מוצאת את בית הקפה בקלות, אם כי לוקח לי קצת זמן להגיע לשם. העיירה הזאת כל כך חמודה ועמוסת חנויות, ומתחשק לי לבדוק כל אחת ואחת מהן. בסופו של דבר אני מגיעה לשם, מתיישבת על הבר ומזמינה אספרסו. בניגוד לרוב בתי הקפה באיטליה, בבית הקפה הזה יש שולחנות וכיסאות ואפשר ממש לשבת ולשתות - כנראה לטובת התיירים. אבל בשלב זה כבר התרגלתי לשתות אספרסו זריז בעמידה. זה יעיל יותר.

אני שואלת את הבריסטה הבריטית אם הם מחפשים עובדים ונתקלת בתגובה ב"לא" עסיסי. היא מצביעה על לוח המודעות בפינת בית הקפה. רוב המודעות הן פלאיירים של מסיבות או פרסומת לכלי קרמיקה, אבל יש גם כמה מודעות דרושים.

אחת המודעות נראית חדשה וכל מספרי הטלפון וכתובות האימייל טרם נתלשו ממנה. נכתב שם:

דרושה עובדת. אישה דוברת אנגלית שוטפת, עדיפות לדוברת גם איטלקית. חייבת להיות טובה אל שני ילדים קטנים ולעזור בשפה. נא לכתוב אימייל לפֵליזה. העבודה היא בקאפרי.

אני ממהרת לסלק את המודעה מהלוח לפני שמישהו אחר יבחין בה. אין מצב שאני הולכת להתחרות במישהי על העבודה הזאת. אני לא ממש יודעת מה אצטרך לעשות חוץ מללמד שני ילדים אנגלית, או כמה משלמים, או אם זה כולל מגורים וארוחות, אבל אני לא מתכוונת לוותר על ההזדמנות הזאת. אם זה לא יצליח, אני פשוט אתלה את המודעה בחזרה.

אני ממהרת להתחבר לאינטרנט האלחוטי של בית הקפה דרך הטלפון שלי וכותבת אימייל לפליזה. אני מנפחת כמה שאפשר את קורות החיים שלי: יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת סן חוזה. עבדתי כפקידת קבלה במפעל יוקרתי (לפני שפוטרתי). נהדרת עם ילדים (עשיתי פעם בייביסיטר כשהייתי בת חמש־עשרה). מוכנה לעבוד בקאפרי בהנחה שהעבודה כוללת מגורים. ביליתי זמן רב בבניית כישורי חיים תוך כדי טיולים בדרום־מזרח אסיה. יודעת להכין טירמיסו קטלני.

המשפט האחרון הוא שקר, אבל חשבתי שזה נשמע חמוד.

אני שולחת את האימייל ומחכה.

ומחכה.

כשאני קולטת שהתשובה לא תגיע מייד אני הולכת לבר הסמוך ולוקחת איתי את המודעה שקטפתי מהלוח.

☼

אני מקבלת תשובה רק למחרת בבוקר. לא ישנתי טוב בלילה. הייתי טרודה מדי בתכנון החזרה הביתה, וגם ניסיתי להתעלם מקולות הסקס של הנדריק ואנה. אפשר היה לצפות שבשלב זה כבר אתרגל להזדווגויות פומביות בחדרי מעונות, אבל לא. זה אחד הדברים שלא כדאי להתרגל אליהם, ואם התרגלתם סימן שאתם צריכים לבחון מחדש את החיים שלכם.

כשאני נכנסת לאימייל בטלפון, כולי מטושטשת משינה, אני רואה שפליזה רוצה לפגוש אותי על הרציף בארבע אחר הצהריים.

לא כתוב שם שום דבר אחר. לא איך היא נראית, או אם עליי להביא איתי משהו, או לאן אנחנו הולכות. כאילו, הרציף? לא יכול להיות שהיא רוצה לערוך את ריאיון העבודה באי קאפרי עצמו, נכון?

יש לי המון שאלות, אבל אני גם מתרגשת. זה ממש מבטיח. וזה היה כל כך קל. אימייל אחד וזהו! יכול להיות שאהיה מורה לאנגלית של שני ילדים איטלקים חמודים. הם בטח מתוקים מאוד ואומרים מאמא ואוכלים בנימוס. נכון, אין לי ניסיון רב עם ילדים, אבל אני מניחה שביום מן הימים אהיה אימא בעצמי, כך שזה אימון טוב. כלומר, חייב להיות לי אינסטינקט אימהי איפשהו בתוכי, לא?

אני אומרת לאנה ולהנדריק שאני הולכת לפגישה על הרציף. לא סיפרתי להם על הבעיות הכספיות שלי, ואני גם לא מתכוונת לספר להם, כך שהם מעט חשדניים לגבי הפגישה הזאת, אפילו כשאני משחקת אותה כאילו הכרתי אתמול גבר ואני נפגשת איתו שוב היום.

כלומר, זה יכול להיות נכון באיזשהו אופן. אני מניחה שלילדים יש אבא, ושאולי גם הוא ירצה לראיין אותי.

אני יוצאת בשעה שלוש כי לוקח זמן לרדת מהגבעה, והאיטלקים הולכים לאט (אבל נוהגים במהירות מפחידה). אני מגיעה לרציף הרבה לפני הזמן.

פוזיטאנו בהחלט מרהיבה מהזווית הזאת, החוף זרוע אבנים קטנות, גברברים שזופים בספידו, שמשיות בדוגמת פסים ססגוניים וכיסאות נוח. סירות קטנות ואופנועי ים מזגזגים הלוך ושוב ומציפים את הרציף הנמוך. אני עומדת ומחכה בפניי אל השמש, עדיין מתקשה להאמין שאני כאן, באיטליה, ביום יפה כל כך.

הזמן עובר בעצלתיים. אני מסתכלת על הים מולי ולא רואה אוניות גדולות, רק סירות קטנות. אני מביטה שמאלה ורואה מעבורת הידרופויל מהירה מגיחה מהאזור שמאחורי הסלעים.

שיט. אולי היא התכוונה לרציף ההוא? עמדתי כל הזמן הזה במקום הלא־נכון?

אני ממהרת לשלוף את הטלפון ובודקת מה השעה. ארבע ועשרה. יופי. ממש נהדר.

אני כבר עומדת להתחיל לרוץ על החוף לכיוון האוניות הגדולות יותר כשאני שומעת מישהי קוראת, "הלו! את!"

אני נעצרת במקומי, אבנים קטנטנות מתפזרות סביבי ונכנסות לסנדליי כשאני רואה אישה צועדת לעברי. היא נמוכה ועגלגלה, שערה האפור אסוף באופן שמדגיש את אפה המחודד. היא יפהפייה, אם כי בסגנון מבוגר וקלאסי יותר. או שהיא הייתה יכולה להיות יפהפייה אלמלא נראתה כל כך כעוסה.

"תראי לי את הידיים שלך," היא אומרת במבטא כבד כשהיא מגיעה אליי. לרגע אני חוששת שהכול היה אי־הבנה אחת גדולה. היא חושבת שאני גנבת או משהו?

אבל אני לא מספיקה להגיד מילה. היא אוחזת בידיי והופכת אותן מצד לצד. "אוקיי, בסדר," היא אומרת ובוחנת את פניי. עיניה אפורות בהירות. "את תתאימי. בואי."

ואז היא שועטת משם ומרימה את חצאיתה כדי ששוליה לא ייגעו באבני החוף.

מה הקטע?

"אממ, סליחה?" אני קוראת אחריה. אני לא יודעת אם ללכת בעקבותיה, או מי היא בכלל. "נראה לי שאת מבלבלת ביני לבין מישהי אחרת."

היא מנענעת את ראשה וממשיכה לצעוד במרץ. "לא. את אמבר. בואי, אחרת נפספס את המעבורת."

"פליזה?" אני שואלת ורצה אחריה. סוליות הנעליים שלי מחליקות לכל עבר. "איך ידעת שזו אני?"

"רק התיירים הולכים לרציף הלא־נכון," היא אומרת ושולחת אליי מבט מעבר לכתפה. "חוץ מזה, חיפשתי אותך בגוגל. יש לך הרבה תמונות."

טוב, אני באמת מעדכנת את בלוג הטיולים שלי לעיתים קרובות. לפחות עכשיו אני יודעת שמישהי ראתה אותו.

אני הולכת מהר כדי לעמוד בקצב של האישה הזאת. אני בחורה נמוכה והרגליים שלי קצרות, ואף שפליזה נראית בערך בגובה שלי היא הולכת כמו ג'ירפה, בצעדים ענקיים. לא עובר זמן רב עד שאני מתחילה להתנשף, ואנחנו עומדות מול אחת ממעבורות ההידרופויל המהירות. כמה אנשים מעלים את המזוודות שלהם על רמפות מתכתיות שמתנודדות על הגלים.

"מה אנחנו עושות?" אני שואלת.

פליזה מגישה לכרטיסן שני כרטיסים.

"את באה לבית, את פוגשת את הילדים. ואת סניור לַרוֹזָה."

כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת.

"רגע, חכי," אני מוחה ותופסת במרפקה של פליזה.

היא יורה בי מבט רצחני ואני מייד משחררת את אחיזתי בה, אבל לפחות הצלחתי לגרום לה לעצור.

"סליחה," אני ממהרת לומר. "לא ידעתי שאנחנו מפליגות לאי. איך אני אחזור?"

"מחר יש מעבורת. הרבה מעבורות."

הכרטיסן מסתכל עלינו בחשדנות.

"אבל איפה אני אישן? אין לי עליי כסף. שילמתי על האכסניה שלי."

"את גרה בבית."

"איזה בית?"

"הבית של סניור לרוזה. שמה הילדים."

"הוא אבא שלהם?"

היא מנענעת את ראשה. "אח גדול. סיפור ארוך."

"כמה גדול?"

"גדול!" היא צועקת. "עכשיו בואי כבר, אנחנו נפספס את המעבורת."

הכרטיסן מצקצק בלשונו בהסכמה.

אני נאנחת, מבולבלת לגמרי, ועולה בעקבות פליזה על הרמפה ולתוך המעבורת. היא מתיישבת באחד מצידי המעבר הראשי שבאמצע המעבורת. אני שמה לב שכולם מתיישבים באמצע, ורק מעטים נשארים בשוליים. לרגע אני תוהה למה, אבל יש לי דברים גדולים יותר לתהות לגביהם.

אני מתיישבת לידה. "טוב, בואי נתחיל מחדש."

"את מתחילה מחר, כשתביאי את הדברים שלך מפוזיטאנו."

"אבל בכלל לא ראיינת אותי. את לא יודעת אם אני מתאימה לתפקיד."

"את נמצאת על המעבורת עכשיו, לא?" היא שואלת ונועצת בי מבט חד. "אז את מתאימה לתפקיד. יכולת להגיד לא. חוץ מזה, יש לך ידיים טובות וחזקות. את חייבת ידיים כאלה בשביל לטפל בילדים. אני צריכה להביא אותך לסניור לרוזה ולראות איך את מסתדרת איתו. ועם הילדים."

"למה חשוב לראות איך אני מסתדרת איתו?"

היא נאנחת כאילו הייתי אמורה לדעת את זה. "הוא קשה. גם הילדים. אבל הוא עוד יותר. בואי נקווה שהוא יעמיד פנים שאת לא קיימת. אם תעצבני אותו, את תדעי את זה מייד."

"ומי את?"

"אני מנהלת משק הבית," היא אומרת בזקירת סנטר קלה. "טיפלתי בילדים ובבית מאז שההורים שלהם מתו. אבל הגיע הזמן שהילדים ילמדו אנגלית כמו שצריך. סניור לרוזה מדבר אנגלית טובה, וגם אני, אבל זה לא מספיק טוב בשבילם."

"בשביל מי?"

"ההורים שלו, שכתבו את זה בצוואה שלהם. אז אנחנו מחפשים מורה. כל השלוש האחרונות עזבו. החזיקו מעמד רק שבוע."

שאלוהים יעזור לי. זה מתחיל להישמע כמו התחלה של סרט אימה.

"שאלתי במודעה אם את טובה עם ילדים קטנים. אמרת שכן."

למען הדיוק, במודעה נכתב טובה אל ילדים קטנים. וכמובן, חשבתי שזה אומר לפנק אותם בסוכריות ולהדביק להם כוכבי זהב במחברת על הישגים יפים.

היא מנופפת בידה המקומטת עכשיו. "לא משנה. הם יהיו בעיה קטנה יותר."

"קטנה יותר ממה?"

"מאח שלהם. דֶזידֶריו לרוזה," היא אומרת בקוצר רוח. היא מסובבת אליי את ראשה ובוחנת אותי כאילו מחפשת בי סדקים. "אם תצליחי להתמודד עם הגבר הזה, את תצליחי להתמודד עם הילדים. תצליחי להתמודד עם כל דבר."

אחר כך היא חושקת את שפתיה, עוצמת את עיניה ופשוט נרדמת לי מול העיניים. היא אפילו לא מתעוררת כשהמעבורת מגבירה מהירות ומתחילה להיטלטל בפראות בין הגלים המתנפצים על הדפנות. במשך כל ההפלגה אני תוהה אם אצליח להגיע בזמן לשירותים כדי להקיא ואם כולנו עומדים למות בטביעה. זה יהיה שינוי לעומת צניחה אל מותי.

אני תוהה גם מיהו דזידריו לרוזה המסתורי ולתוך מה לעזאזל הכנסתי את עצמי.