לרוץ עם סוסי הפרא

פרק 1

בחרטום הספינה עמד הֵיְילָן זקוף. על סנטרו, במקום שבו היה אמור לצמוח זקן, נמתחה צלקת רחבה וארוכה. גלימתו הרקומה היתה מופשלת לאחור על כתפיו, מגלה תחתיה טוניקה בצבע דם, ועליה צלב רקום בחוטי כסף. דמות האביר המקרינה להיטות ונחישות היתה כה משובבת עין, עד שצייר המשלחת, שישב על החוף ורשם את מתארה של הספינה, מיהר לשרטטה. למשך כמה שעות פסק הגשם, והשמש שטפה את צי כלי השיט באור נגוהות, כברכה שמימית על מסע הצלב השמיני. הֵיְילָן לא הביט, כמו כולם, בקהל הרב המריע ומנופף לשלום שמילא את הרציפים, אלא נשא את עיניו מזרחה, אל היעד הנכסף. תוכניתו של מלך צרפת, לואי התשיעי, היתה לכבוש את תוניסיה, אחריה את מצרים, ומשם להיכנס לממלכת ירושלים ולהכניע את הסולטאן המַמלוכּי בַּייבַּרס, ששלט בשטחים נרחבים של ארץ הקודש. אך כבר עכשיו, טרם יציאתם, הגיעו שמועות על מגפה שפשתה בקרב חייליו של לואי בתוניסיה, לכן הוקדמה יציאת הכוח האנגלי, כדי לחבור אל המלך לואי ולהושיט לו עזרה. מבטן האונייה נשמעו צהלות הסוסים העצבניים. היילן קיווה שהים יהיה שקט, ושהרוח תהיה יציבה ונוחה ותוביל אותם למחוז חפצם במהירות ובלי תקלות. בימים שבילה בנמל שמע את המלחים מספרים סיפורים מסמרי שיער על נפטון וחרון אפו, המעלה בים סערות אימתניות וגלי ענק. הוא לא היה יורד־ים, ופחד שיחוש ברע. הסבלים המשיכו להעלות את התיבות האישיות של חברי הפמליה: הנסיך אדוארד ואשתו אלינור מקסטיליה, אביריו הלוחמים ועוד כמה מאות מלווים. אלף איש בסך הכול.

"הנחתי את תיבת המסע בתא ופרקתי את חפציך." המשרת הופיע מאחוריו.

"תודה, אוֹסְגוּד."

אוֹסְגוּד נתן בו עין חשדנית. מאימתי מודה אדון לרכושו?

"הגיע הזמן לומר שלום, קשישא. כאן נפרדות דרכינו."

תדהמתו של אוסגוד נמהלה בעוגמת נפש. "אבל אנחנו לא נפרדים," מחה. "אני נוסע איתך לארץ הקודש."

"לא," אמר היילן בתקיפות. "מעולם לא אמרתי שאתה בא איתי. אתה חוזר ללינקולן." הוא הושיט לו צרור בד תפוח.

אוסגוד לקח ממנו את הצרור, פתח אותו והתבונן במטבעות הזהב שבו בהשתאות, לפני שהרים זוג עיניים מוצפות דמעות אל פניו של היילן. "מילורד!"

"אתה מביך אותי, אוסגוד." היילן המתין בסבלנות עד שהמשרת משך באפו ומחה את דמעותיו בשרוול גלימתו. "יש נערה בלינקולן," אמר לו. "היא בת חמש־ועשר ועובדת כמשרתת באכסניה. שמה בְּלוֹסוֹם. קנה בית וקח אותה אליו. היא מחכה לך."

עיניו של אוסגוד התעגלו. "אתה מתכוון לילדתו של אֶדְרִיק?"

"כן. זו האחת. ועכשיו לךְ לךָ."

היילן שכר את אוסגוד בסֵלבּי אשר בצפון יורקשייר. כשעצר למנוחת לילה באכסניה מקומית, יצא אליו איש זקן מהאורווה ונטל ממנו את מושכות סוסיו. "בהמות נאות יש לך כאן, מילורד. זמן רב חלף מאז ראינו סוסים כה משובחים באורווה שלנו."

היילן ראה מיד שהאיש שתיין. אפו הבולבוסי היה אדום, ועליו נימים מפותלים בצבע סגול. עיניו הכחולות היו קטנות ושקועות. הוא לבש טוניקה ושכמייה שהיו לא יותר מאסופת סמרטוטים, וכפות רגליו היו עטופות בחותלות מחוררות. אך למרות מצבו המוזנח והעלוב, הביעו פניו טוּב. היילן היה עייף ומלוכלך, רטוב ומכוסה בוץ מהדרך. הגשם הארור לא הפסיק לרדת, והספיג את בגדי הצמר והעור שהפכו כבדים ומגרדים. הוא שיווע למיטה ולאח בוערת. מחגורתו הוציא מטבע וזרק אותו לכיוון הזקן, שתפס אותו באוויר בזריזות מפתיעה. "האם שמו של הברון ניקולס אַרְצִ'יבַּארְד מוכר לך?"

האיש נעץ בו מבט ישיר ומטריד. "אני מכיר אותו היטב."

"היכן אוכל למצוא אותו? באיזה כיוון נמצאת טירתו?"

"הברון לא נמצא בסלבי. הוא שוהה עתה בנוטינגהמשייר, באחוזת גיסו, לורד ראלף מהארבּי."

לעזאזל, קילל היילן בלבו, אבל בקול רם ציווה, "טפל בסוסים, הם אכן בהמות יקרות ערך. דאג שימלאו את בטנם במספוא והברש אותם היטב."

"לאן מועדות פניו של הלורד?"

זו היתה שאלה חצופה במקצת, אבל הוא בכל זאת ענה, "לונדון."

שעה אחר כך, בעוד בגדיו של היילן מתייבשים מול האח, ושיירי ארוחתו מונחים לפניו על השולחן, חזר האיש. "סלח לי על גסות הרוח שבפנייתי, אבל אני רואה שאדוני נוסע לבדו, בלי נושא כלים אשר ללא ספק נשלח לפני הוד אצילותו להכין לו את כל הדרוש. אך הדרכים אינן בטוחות לפרש בודד. האם אפשר להציע לו את שירותי? מלאו לי שש־וארבעים, אבל כוחי במותני, ואם תיתן אוכף תחתי, תראה שאני יודע לרכֹּב באופן המניח את הדעת. מימי לא יצאתי מתחום המחוז, ואשמח לחלץ את עצמותי החורקות. אסתפק במזון בצלחתי ובמעיל לגופי." הוא נמלך בדעתו, "מזון יספיק. אני רגיל לצינה."

"אין לך משפחה? אין אדון שידאג לצרכיך?"

"אין. אני בן חורין. מסכן ועלוב נפש אבל חופשי."

לא היו להיילן הכוח והחשק לחקור את האיש, לכן אמר רק, "אהרהר בכך בעודי נוחר." הוא הטיל את עצמו על המיטה ונרדם עוד לפני שהניח את ראשו על הכר.

לאחר שסיים את ארוחת הבוקר, רכס היילן את גלימתו, התאים סביב מותניו את חגורת החרב וקשר לצד סוסו את המגן, שעליו סמל אצולה בדמות צמד אווזי בר אוחזים במקורם כתר מעל סוס המתנשא על רגלי אריה.

הזקן העמיס את שקי האוכף על גבו של הסוס השני. "אם כך, עלי להבין שהאדון מסרב להצעתי," אמר בעצב.

"מה שמך?" שאל אותו היילן.

"אוסגוד."

"ובכן, אוסגוד, האם יש לי את מילתך שלא תשתה יותר מכוס שיכר לארוחה, מלבד בימי שבת וראשון?"

"אני נשבע בכבודי."

היילן נפנה ממנו ונכנס לאכסניה. לאחר דין ודברים קצר עם בעל הבית פרע את חובו על סך ארבעה פֶּני תמורת החדר והמזון, ועוד שנים־עשר שילינג על סוס שהכפרי הסכים למכור לו, והוסיף עוד חצי פני למגפיים משומשים לאוסגוד, שלא היה לו דבר מלבד הבגדים שלעורו.

"אני מקווה שאתה לא תרח קשקשן," הזהיר אותו היילן כשיצאו לדרך. "אינני אוהב רכילות. כלומר, אני אוהב לשמוע על אחרים," תיקן את עצמו, "אבל לא אסבול שמשרת שלי יזמר על דברים הנוגעים לענייני האישיים."

"אני יודע לסתום את פי במידת הצורך."

"כלל שני, אינך נוגע בחפצי בלי רשות ממני. אם אתפוס אותך מחטט, אשאיר אותך מיד בצד הדרך."

"אני אדם ישר."

"כלל שלישי, אני מתלבש ומתרחץ לבד. אין צורך לעזור לי. מגע ידיו של גבר אחר על גופי אינו חביב עלי. ברור?"

"כשמש."

הם יצאו מהעיר. תחילה חלפו בשדות מעובדים של לפת, כרוב, כרֵשה וגזר לבן, עד שהדרך הפכה פראית ומיוערת, והשבילים צרים יותר ונוחים פחות. כדי להרוויח זמן, החליט היילן שלא ללכת בדרך המלך, אלא לחצות את הגבעות ולנווט על פי הרוחות והכוכבים. הם כמעט שלא פגשו איש בדרכם. לפנות ערב, מכיוון שלא הגיעו למקום יישוב, פרש אוסגוד את שמיכות הסוסים תחת עץ אדר. היילן נתן לו תיבת הצתה, ואוסגוד שיפשף את אבן הצור במטיל הברזל, עד שהניצוצות תפסו בפיסת הבד המשומנת, שאותה הוסיף בזהירות לערמת הזרדים והענפים שהכין. האיש אינו לא יוצלח, חשב היילן כשהתעטף בגלימתו. הוא שלף מתיק האוכף כיכר לחם ורצועות בשר מיובש, וחלק אותן עם אוסגוד שהתנפל על האוכל ברעבתנות.

"לחם לבן זה מעדן שלא אכלתי מאז ילדותי, וגם אז רק פעם אחת," הודה בביישנות־מה.

"איפה גדלת?"

"בסלבי. לא רחוק מהאכסניה שבה נפגשנו. בעלי האכסניה ריחמו עלי ונתנו לי לטפל בסוסי האורחים תמורת חצי פני לשבוע."

"איך הגעת למצב הזה?"

"זה סיפור עגום."

"אני מקשיב."

השעה היתה ארבע אחר הצהריים כאשר אוסגוד נכנס לביתו בתום יום העבודה בשדה. בטנו הָמְתה, והוא ציפה בכיליון עיניים לארוחת הערב הקבועה, שאמנם תמיד חזרה על עצמה, אך מילאה את הבטן והשביעה את האדם הרעב — פודינג שחור, עשוי מדם ומשומן חזיר, בצל ושיבולת שועל. הוא היה אריס של הברון ניקולס ארצ'יבארד, "הרתחן", כך כינו אותו בסתר. לפני עשר שנים קיבל ממנו חורבה רעועה ופרוצה לרוחות בקצה הכפר וחלקת אדמה זעירה וזרועת טרשים, שבעזרת זוג ידיים טובות ועמל רב נראתה כעת כמשכן משפחתי שאין להתבייש בו. זה היה מבנה רבוע עם גג שחת משופע וקירות אבן מצופים בבוץ, שנתמכו על ידי קורות עץ. בקיר הרחוק מהדלת היתה אח לחימום ולבישול, שבה בערה אש תמיד, ולידה שולחן וכמה שרפרפים. במרכז החדר ניצבה המיטה שלו ושל גוּנוֹר, ועליה מזרן ממולא קש. למרגלותיה נחה תיבת הנדוניה שלה, וממול היה ארון הבגדים והכלים. בצדו השני של החדר ניצבו עגלת שחת וברֵכת מים קטנה, ומאחוריהן שכן האזור של חיות הבית — פרה ועגל, ארבע תרנגולות ותרנגול ושלושה כבשים. מכל ילדיהם שמתו נותר לאוסגוד ולגוּנוֹר רק בן חי אחד, אשר ירש מאביו את כישרונו לבנות ולתקן כל דבר, ומאמו את קולה היפה. כשהיה בן שתים־עשרה נשלח ללינקולן, לעבוד כשוליה של קַרְטְלֶנְד, בונה המרכבות המפורסם שחיפש ילדים מוכשרים כמותו. מאז עזב אֶדְרִיק לפני ארבע שנים, לא ראו ההורים את בנם.

גונור לא היתה בגינת הירק כהרגלה. רגע ארוך עמד אוסגוד, ממוסמר למקומו, כששמע נעימה מסתלסלת מבעד לחלון. אדריק! הוא פרץ פנימה והתנפל על צווארו של בנו, שהוריד את חליל הסוף שבו ניגן והתמסר לאהבתו של אביו, שאת מראה פניו התחיל לשכוח. שוב ושוב טפח אוסגוד לאדריק על גבו, ליטף את פניו בידו הגדולה המחוספסת ופרע את שערו המתולתל. "ספר לאביך איך החיים בעיר," דרש. "אל תחסיר. ספר כל פרט." פתאום נזכר בחסרונה של אשתו. "היכן אמא, אדריק?" שאל את הנער.

"הלכה להביא אוכל מהאחוזה."

"מהאחוזה?" פניו של אוסגוד התקדרו. "מה פירוש — מהאחוזה?"

"אינני יודע," אמר הבן. "אולי היא מקבלת שיירים מהמטבח. שמעתי," שינה את הנושא בזריזות, "שהברון ארצ'יבארד שוקל להפוך את עורו ולתמוך בברון דה מונפור נגד המלך."

כמה התבגר הילד, חשב אוסגוד. כשעזב לא ידע דבר על אורחותיו של העולם, ועכשיו הם מדברים על ענייני הממלכה כמו שני גברים. "ארצ'יבארד הוא שמרן, ודה מונפור קיצוני. אין זה שידוך מבטיח."

"מונפור הבטיח לו שאם יעבור לצדו, יפצה אותו באדמות ובהכנסה כפולה מזו שהוא מקבל מהמלך הנרי, וזה מה שקורץ לארצ'יבארד. הוא מתלונן ללא הרף על כך שהמלך אינו מתגמל אותו כראוי."

"לזאת אני מאמין," קרא אוסגוד. "ארצ'יבארד מנהל אורח חיים יקר להחריד ומוציא הון תועפות על צבא אביריו. יש לו כמה מאות לוחמים, והם אוכלים את כל כספו. פעמיים בשנה האחרונה העלה את המסים, ואנחנו כורעים תחת העול. לחצוֹ עלינו, האריסים, כבד מיום ליום. בסוף ניוותר בלא כלום."

"הוא שלח את גיסו, לורד ראלף מהארבי, לנסות ללוות בשבילו כסף מהיהודים," תרם אדריק עוד פיסת מידע.

"למה הוא לא לווה מהם בעצמו? אלוהים עדי שיש לארצ'יבארד מספיק אדמות למשכן."

"היהודים בלינקולן לא מוכנים להלוות לו כסף, לכן הוא במצוקה."

זה הפתיע את אוסגוד. היהודים הכופרים היו מוכנים למכור את אמם תמורת בצע כסף, כך אמר הכומר. "מדוע?"

"שמעת על הרצח של הילד הקטן יוּ?"

"בוודאי."

"ובכן, היהודים טוענים שהילד נרצח בשליחותו של ארצ'יבארד ושהם חפים מפשע. הם מאשימים את הברון בהסתה נגדם."

"הם יכולים לטעון מה שהם רוצים. כולם יודעים שהם עשו זאת."

הכרוז הנודד, שהגיע לכיכר הכפר לפני חודשים אחדים, הקריא את הידיעה בקול רועם:

ארבעה־ועשרים ילדים יפים שיחקו בכדור. הילד יוּ, שבדיוק מלאו לו תשע, בעט את הכדור דרך החלון לתוך טירת היהודים. מבעד לחלון קראה לו בת היהודים לבוא לקחת את הכדור. הוא היסס, אך היא ירדה לגינה ופיתתה אותו פנימה בתפוח אדום־ירוק. היהודים כלאו אותו במרתף, הזמינו את אחיהם מכל רחבי אנגליה, ואז, בטקס סודי, עינו אותו עינויים קשים והשפילו אותו. לבסוף צלבו אותו ונעצו סכין בלבו.

"קרטלנד מאמין ליהודים," אמר אדריק.

"מה?" התפלא אוסגוד. "הכופרים כנראה כישפו אותו."

"קרטלנד לא מאמין בכישוף. בדיוק לפני שהמהומות התחילו, הוא נקרא לאחוזה המלכותית בלינקולן. באותו הזמן התארחו שם המלך הנרי והברון ארצ'יבארד, וקרטלנד שמע את שיחתם. המלך סיפר לברון שהוא מכר לאחיו ריצ'רד, הרוזן של קורנוול, את כל זכויות המיסוי שלו מהיהודים והתלונן שבכך איבד מקור הכנסה חשוב, כי היהודים כולם מלווים בריבית ועשירים. ארצ'יבארד יעץ לו לחוקק תקנה שקובעת שאם נמצא יהודי אשם בפשע, המלך, על פי חוק, זכאי לכל רכושו, והבטיח לו שבקרוב יוכל להעביר לבעלותו אדמות, נכסים וכספים לרוב. כמה ימים אחר כך נמצאה גופתו של הילד יו. השמועות על חלקם של היהודים במעשה הופצו והתפשטו במהירות, והמהומות התעוררו. אחרי שהיהודים נאסרו והוצאו להורג, החרים המלך הנרי את כל רכושם. את כל זאת סיפר לי קרטלנד."

"אני מציע שתשמור את דבריו לעצמך. לא יועיל לשכמותנו לדחוף את האף שלנו לעסקיהם של גדולים וטובים מאיתנו."

"היהודים מסרבים לשכוח."

"מה שקרה כבר קרה, וארצ'יבארד, ככל שכבדה ידו עלינו, הוא גם מגִננו, בלעדיו אין לנו דבר. לכן הבה נדבר על דברים שמחים יותר. עכשיו, משצמחת בגובה וגם בחוכמה, אמזוג לנו כוס שיכר ונשתה יחד לכבוד הביקור שלך. היכן אמך?" שב ונזכר ברעייתו. "גונור לעולם אינה יוצאת כשאני אמור להגיע."

"היא בוודאי תחזור בקרוב."

"כיצד מתקדמת חניכותך?"

"קרטלנד אוהב אותי. אני השוליה הטוב ביותר שלו. לפני שבועיים הודיע לי שיוסיף ארבעה שילינג לשנה על השלושה שהוא כבר משלם לי."

"תוספת עצומה!" השתאה האב.

"הוא יכול להרשות אותה לעצמו כעת," התגאה הנער, "בעקבות ההזמנה שקיבל לבנות מרכבה לליידי אלינור."

"מה מחירה של מרכבה כזו?" התעניין אביו.

"שש מאות מארק."

היה זה היינו־הך אילו היו אומרים לאוסגוד שהמרכבה עולה שש מאות כוכבי שמים.

"ומפוארת יותר מזו של המלכה," המשיך אדריק בהתלהבות. "קרטלנד קפץ מרוב אושר כשיצא מהפגישה. אני חיכיתי לו בחצר, ותחילה בקושי הצלחתי להבין מה הוא אומר. מפאת ההתרגשות נעתקו המילים מפיו. במקום לדבר הוא צהל כסוס."

שניהם צחקו.

"אבל לא לשם כך באתי הנה, אבי," אדריק הרצין. "ישנה סיבה נוספת. כבר אמרתי לאמא, אני מבקש את רשותך להינשא."

"מה הבהילות?"

"אני כבר בן שש־ועשר, והכרתי עלמה בלינקולן שטובה היא בעיני, והיא תמצא חן גם בעיניכם. שמה דוֹנֶל, והיא בתו של פֶנְדְרֶל, טווה הצמר."

"האם הוריה מסכימים לנישואים?"

"אינני יודע. קרטלנד ייתן לי המלצה. ואם אתה ואמא תבואו ללינקולן, נוכל יחד ללכת אליהם ולבקש את ידה."

"כמה ייתן אביה לנדוניה?"

"היא אוהבת אותי. גם היא רוצה להינשא לי."

"אהבה היא לא שיקול בנישואים. בת כמה העלמה?"

"צעירה ממני בשנה או שתיים."

אוסגוד שקע בהרהורים. "אצטרך ללכת לטירה, לבקש את רשותו של לורד ארצ'יבארד. העת אינה נוחה לכך. הוא שקוע עד צוואר בצרותיו שלו, ולא יתפנה לזוטות כגון אלה עכשיו."

"אין ברֵרה," קולו של אדריק היה חסר סבלנות.

"טוב יותר יהיה אם תמתין עוד שנה."

"אנחנו לא יכולים, אבא. זה בלתי אפשרי."

הדחיפות בקולו של אדריק גרמה לאוסגוד לצמצם את עיניו. "היא נושאת את ילדך?"

"זה היה רצונו של האל."

"רצונו של האל? טיפש שכמותך!" אך אוסגוד לא היה יכול לכעוס על בנו לאורך זמן. "אכן, אין בררה. נצטרך להסדיר את הנישואים."

"אוסגוד, מהר! בוא מהר!" אחת משכנותיו פרצה פנימה לתוך הבית. "אירע משהו לגונור. הזעיקו אותנו לאחוזה."

"מה קרה?" אוסגוד חטף את כובעו ופנה אל הדלת.

"הייתי בטחנת הקמח, ומשרת הגיע מהבית הגדול ופניו אינן מבשרות טובות. כל האריסים והצמיתים נקראו להתייצב בטירה, ובמיוחד האריס אוסגוד, כך בדיוק היתה לשון ההודעה." היא העיפה מבט לכיוון השולחן, ורק אז הבחינה באדריק. "חי נפשי! זה אתה, ילדון. כמה גדלת! אבל עכשיו צריך להזדרז."

אדריק מיהר אחרי אביו. בריצה חצו את הכפר ואת הדרך הראשית לתוך שטח הטירה של הברון. עד הבית הראשי היו עוד עשרים דקות של הליכה מהירה. אנשים מכפרם הצטרפו אליהם. למרות החשש בלבבות מפני הזימון הלא צפוי לאחוזה, פנו רבים אל אדריק וטפחו על שכמו, ביקשו לדעת איך החיים בעיר של הקתדרלה. הוא היה גיבור מקומי. הם לא קינאו בו, כי לא יכלו בשום אופן לתאר לעצמם חיים אחרים מאלה שלהם, אך הוא סימל עבורם משהו שניצב באמצע הדרך למעלה, בינם לאדונם הלורד.

כשהקיפו את האגם, נגלתה הטירה על שלושת מגדליה, מבוצרת וסביבה חומה. בחלקה העליון חרכי ירי צפופים לקשתים המגֵנים בזמן התקפה, ומעל השער, בין שני מגדלי השמירה, גלריית עץ מחופה שברצפתה פתחים, שדרכם ניתן להטיל על מבקשי הרעה סלעים ושמן רותח. ככל שהתקרבו, נעשו האדמות מטופחות יותר. השדות הפכו לגנים, והיערות לחורשות נטועות של עצים מתורבתים. הם חצו על פני הגשר את שוחת המים הרחבה, אך אף שהשערים היו פתוחים, הם היססו, מתקבצים יחד כעדר. אוסגוד ואדריק נטלו את ההובלה וצעדו בראש, נכנסים לחצר הפנימית. את פניהם קיבלו חמישה גברים. אוסגוד הכיר שלושה מהם, אשר הגיעו דרך קבע לכפר — מנהל העבודה בשדות, מנהל האחוזה וגובה המסים של הלורד. את שני הגברים האחרים לא זיהה. אחד, על פי בגדיו וכובעו, היה עורך דין. השני היה גבר כבן עשרים וחמש בעל פנים בהמיות, לבוש בבגדי מלחמה של אביר, ועליהם רקום סמל האצולה של לורד ארצ'יבארד. מבטם של אוסגוד ואדריק, כמו זה של כל אחד מהאריסים האחרים, נמשך למצחו, שבו, מתחת לעור, ממש למטה מקו השיער, היו שתי בליטות, כל אחת בגודל ביצת שליו, כאילו דגרו שם שתי קרניים שתכף יפרצו החוצה. חזותו היתה מאיימת.

עורך הדין הביט באיכרים הנאספים לפניו, פרש קלף וקרא:

ביום הרביעי שלפני ליל חצי הירח, בשנת מלכותו של הנרי השלישי, נמצאה גונור בת אוליף מסלבי אשמה בגנבת חזיר בר ולוטרות מהשטחים האציליים ומהנהר האצילי, השייכים ללורד ניקולס ארצ'יבארד השני מסלבי. היא נתפסה בידי שני עדים והודתה במעשה.

רחש חלף בקהל. לבו של אוסגוד שקע בקרבו. אשר יגור בא לו. חששו, שיום אחד עלולה גונור להסתבך בצרות רציניות, התממש. הוא הכיר אותה מהיום שנולדה. שניהם היו בני המשפחות העניות ביותר בכפר, וכבר בילדותם נקשרה נפשו בנפשה. למרות המוסר שהטיף לאדריק על כך שאהבה ונישואים אינם קשורים אלה לאלה, שררה ביניהם אהבה עזה. כילדים, טיילו יחד ביערות ואספו שורשים, פטריות ופירות למאכל, והתחילו לעבוד יחד בשדות בגיל שבו היתה השעורה גבוהה מכפי קומת ראשם. הם התחתנו, כמו רוב בני גילם ומעמדם, כשמלאו להם חמש־עשרה שנה. גונור היתה ילדה פראית, ולא פעם זילזלה בחוקים ובאיסורים הרבים. לא היה להם דבר, כל הסובב אותם לא היה שייך להם. את לחמם היה עליהם לאפות תמורת תשלום בתנורו של הלורד, אבל גונור התעלמה מהצו לעתים קרובות ואפתה בעצמה בצק שהכינה. לעתים קיבלו האריסים רישיון לצוד קיפודים וסנאים או גיריות, אבל את שאר היצורים שסבבו את כפרם — איילים, חזירי בר, ארנבות, שפנים וכן ברווזים, יונים וציפורי וודקוק — היה אסור להם לצוד. אלו היו רכושו הבלעדי של הלורד. בנהר הם יכלו לדוג קברנונים, אבל כלבי נהרות, חדקנים ודגי אילתית וטרוטה היו אסורים עליהם באיסור מוחלט. אולם גונור חזרה מדי פעם, ותחת חצאיתה חבויה ארנבת מתה. "כך מצאתי אותה," היתה מיתממת בפניה העגולות. בתנועה אחת היתה מולקת את ראשה, פושטת את עורה בזריזות ומבשלת ממנה נזיד.

"אי לכך ובהתאם לזאת," המשיך עורך הדין, "הובאה לפני משפטו של הלורד, ועונשה נקבע."

אוסגוד הסב את עיניו אל אדריק. הנער הישיר את מבטו קדימה אל הדובר.

"בתיבה זו," עורך הדין הדף ברגלו ארגז, שעד אותו הרגע איש לא שם לב אליו, "נמצאים פירות הגנבה."

כולם, מלבד אוסגוד ואדריק, נעו קדימה כאיש אחד להתבונן בשתי הלוטרות הקטנות ובגופת גור החזירים השחור.

"העונש שהוטל עליה הנו קטיעת יד, והוא יבוצע לאלתר."

אוסגוד היה מתמוטט ארצה לולא שכניו שאחזו בו. קטיעת יד לגנב היתה עונש חוקי, אבל זה עשרים שנה לא יושם באחוזה.

כעת הובלה גונור לחצר, נגררת על ידי שני אנשי משמר. פניה בערו באודם לא טבעי, ולרגליה היתה רק נעל אחת. ידיה היו קשורות, ועוד חבל היה כרוך סביב צווארה, ועליו תלוי פעמון שהשמיע צלצול עם כל תנועה.

למראהָ החלו עולות מהקהל יללות מחאה ותחינה, "אנא, אדונים נכבדים, אציליים, העונש חמור מדי, נהגו בה במידת הרחמים. העניקו לה חנינה, הפחיתו מגזר הדין. גונור אישה טובה. אנחנו נערוב לה. היא משרתת היטב את הלורד."

מגרונו של אדריק לא בקע כל קול.

אוליף, אביה של גונור, צעד קדימה ופתח בקולו הרועד, "בשם כל נתיני הלורד הגדול והמכובד," אמר, מתעתד לערער על גזר הדין, אך באותו הרגע יצא לורד ארצ'יבארד בעצמו מתוך הבית, ואוליף השתתק בפחד.

ניקולס ארצ'יבארד, שנראה מבוגר מכפי שנותיו, היה בן שלושים וחמש, נמוך קומה וצנום, מלבד כרס קטנה שבלטה מעל חגורתו. הוא לבש טוניקה סגולה, שנפלה בקפלים עד מעל לברכיו העטויות גרבוני צמר, ולרגליו נעלי בית מחודדות מעור רך. הוא לא לבש גלימה, ושערו, ארוך ולא מסודר, היה תחוב מאחורי אוזניו, שהיו גדולות ובולטות באופן שלא הלם את פניו. זיק מחשבה חלף במוחו של אוסגוד, שאולי הוא נקלע לגיהינום. אביר החצר עם הקרניים הוא שד בדמות שור־אדם, והברון הוא עכברוש־אדם, כמו הדמויות הרעות המפוסלות בחזית הקתדרלה של סלבי.

בצעדים מהירים, כתפיו משוכות לאחור וחזהו זקור קדימה, ניגש ארצ'יבארד לעמוד ליד השומרים שאחזו בגונור. ידו נשלחה אל השרשרת שלצווארו, שממנה השתלשל צלב משובץ באבנים יקרות. "אלוהים רואה את כל החטאים, ואלוהים מעניש," אמר. "האישה הזאת העזה לקרוא תיגר על חוקי המלך והארץ, והיא תיענש בהתאם."

אוסגוד פרץ בבכי ונפל על ברכיו. "אנא, מילורד, הברון המבורך והמהולל, אדון המסכנים וחסרי הכול, האדיב והנדיב, רחם על אמא גונור והקל בעונשה. אני מתחנן. קח את ידי במקומה. היא לא ידעה מה היא עושה, השטן השתלט עליה."

"היא ידעה!" ארצ'יבארד נתקף זעם. "היא אשמה ללא כל צל של ספק!" צעק, ועיניו רושפות העלבון חלפו על פניהם אחוזות האימה והמזועזעות של אריסיו. "היא גנבה רכוש לא לה והיא פושעת. פושעת בעיני האל ובעיני שלוחיו עלי אדמות!" קולו הפך לצווחה.

בחצר השתררה דממת מוות. תינוקות, שהיו כרוכים על חזה אמותיהם, החלו לבכות, והנשים ניצלו את יבבותיהם כדי לסגת אל השער ולא לצפות בביצוע גזר הדין. אבל היו גם כאלה שנרכנו לפנים בלהיטות, שלא להחמיץ את המחזה.

"הודו לאל על כך שאני רחום וחנון, ולא מורה על הוצאתה להורג."

השומרים דחפו את גונור אל במת אבן נמוכה, שעליה מונח בול עץ חתוך ומוכתם, והפילו אותה על ברכיה לפניו. גונר איבדה את שיווי משקלה ונחבטה ארצה. שניים מחיילי המשמר הרימו אותה והחזיקו בה, והשלישי אחז בידה והצמיד אותה אל המשטח. היא הפנתה עיניים מעונות לאוסגוד ולאדריק. פניה חבולות ומדממות. האביר שלמצחו קרני שור נטל גרזן, הניפו, ובמכה אחת מדויקת כרת את כף ידה של גונור מעל המפרק.

היה רגע של דומייה לפני שגונור זעקה — קול נורא וקורע לב, כמו געיית חיה בזמן שחיטה.

מנהל האחוזה אמר, "קחו אותה מכאן וטפלו בה. היא אישה חזקה. היא עשויה לשרוד."

הברון ואנשי הטירה הפנו את גבם להמון ופנו לטירה.

"יש להביא עגלה, לשאת אותה מכאן," אמר מישהו.

"צריך לקבור את הגדם," לחש אחר.

באותו הרגע אחז אדריק בגרזן השעון על הקיר, שאותו הניח קרני־שור מידיו, ורץ, מזגזג בין המשרתים והשומרים, מניף אותו על גבו של הברון. אך קרני־שור וחייליו היו זריזים ממנו. אחד מהם חסם את המכה, וקרני־שור שלף את חרבו, ובאבחה אחת רבת־עוצמה נעץ אותה היישר בלבו של אדריק, עד שיצאה מבעד לגבו.

אוסגוד, שהיה רכון מעל גונור, אפילו לא נשא את עיניו לראות מה פשר המהומה שקמה.

"מה לעשות איתו, ברון?"

"השליכו את הגופה ביער. ניתן אותה למאכל לזאבים ולדובים. כך ייעשה לאיש המהין להרים את ידו על שליט האחוזה."

"כך, אדוני, ברגע אחד איבדתי את האישה ואת הבן. הציפורים הפסיקו לשיר, השמים התקדרו בעבים, וחושך ויגון השתררו על פני האדמה. דעתי נטרפה עלי מצער, אבל איש, גם לא הברון, לא העז לגעת בי. אנשים מפחדים מרוחות, והן שמרו עלי. ביערות של ארצ'יבארד הם משוטטים בלילות, אדריק וגונור, בדמות זאב ואיילה, מחפשים נקמה."

"מה עם שד העכברוש?" שאל היילן ולגם מהיין שבנאד. "מה עם ארצ'יבארד — רוצח ילדים, נשים ויהודים?"

"חי וקיים. הוא החרים את ביתי ושיחרר אותי משירותו. שנים רבות המשכנו לחיות זה לצדו של זה, הוא בטירתו ואני במאורתי. לימים התקיפו הברונים את המלך. ארצ'יבארד בחר שלא להצטרף לדה מונפור, תמך בהנרי ועזר לנסיך אדוארד לברוח משביו. עכשיו, אחרי שמונפור מת והנרי ואדוארד כרתו ברית שלום עם יתר הברונים, צבר ארצ'יבארד אפילו יותר כוח ורכוש, ואני נושא עמי את צערי."

"אין לי אישה ולא ילדים, אבל אני מכיר היטב צער זה," אמר היילן.

"הכאב אינו מרפה גם בחלוף הזמן."

"אני יודע." העננים התפזרו, והלילה נהיה בהיר. הוא נשא את עיניו אל מעל צמרות העצים. זאב ואיילה, סולומון ורוזמונד, חשב. הם ינקמו את נקמתם. העולם הזה הוא רק אגדה, והזאב והאיילה יהפכו לשני כוכבים זוהרים בשמים הגדולים.