רבל אינק 2: לרמות אותך

פרק 1

קרטר - הידוע גם כטיץ'

"זאק, תפתח את הפאקינג דלת," אני צורח בפעם המיליון. האידיוט נעל את עצמו שם מאז החתונה של אחיו בסוף השבוע שעבר. הוא יצא רק כדי לתת שירות ללקוחה מסתורית לפני כמה ימים, ואז נסוג ונסגר שם שוב. "מי זאת הייתה, אה? אם אתה מזיין מישהי מהצד בזמן שאתה עם ביף, אני פאקינג מוריד לך את הביצים."

דממה.

אני מכווץ את שפתיי מרוב תסכול. מאז שהיא נפנפה אותי בערב ההוא אני עצבני כל הזמן. אני יודע שנראיתי שונה, אבל לא רימיתי אותה. לא ממש. כל מה שהיא יודעת עליי, חוץ מהעבודה שלי, נכון. האדם שהיא הכירה? זה אני. וחשבתי שהיה חיבור בינינו. אני יודע ששוחחנו רק דרך אפליקציית ההיכרויות, אבל עדיין, הרגשתי שזה היה שם, ועוד יותר כשהרמתי את מבטי וראיתי אותה. פאק, תמונת הפרופיל שלה לא עשתה איתה צדק, כי היא הייתה פשוט מדהימה. שיער שחור וסמיך שהקיף את כתפיה כמו וילון, והיו לה עיני שוקולד ענקיות שאני מוכן להישבע שהביטו היישר לתוך נשמתי בשניות הספורות שבהן היא עמדה מולי.

אלוהים, ברגע שהמוח שלי משחזר את הזיכרון שלה עומדת שם מולי עם אגרופיה הקטנים קפוצים לצידי גופה, הזין שלי מנתר.

אני עדיין רוצה אותה בדיוק כמו בלילה ההוא, כשהניחוח המפתה שלה אפף אותי.

"בסדר, חתיכת אידיוט. אם אתה לא מוכן לצאת משם, אמצא מישהו שיוכל לפרוץ לשם בכוח," אני מאיים ומחכה כמה דקות כדי לבדוק האם זה ישפיע עליו.

חברי הטוב הוא בן זונה שנוטה לתנודות במצבי רוח, ואני לא מתכוון לעבור עוד יום אחד בלי שהוא ינסה לפחות לפתור את החרא שלו, מה שזה לא יהיה.

אני נאנח, יורד שוב בריצה במדרגות המובילות לסטודיו לקעקועים שנמצא מתחת לדירה שבה הוא נעל את עצמו. אני אפילו לא יכול להשתמש במפתח הרזרבי, הבן זונה נעל את עצמו מבפנים, כי ידע ככל הנראה שאני אנסה לפרוץ בכוח.

ביטלתי כמה מהלקוחות שלי הערב. נשבר לי מזה, הבנתי שהוא סובל ולא מוצא פתרון לבעיות כלשהן, בעוד ביף החליטה ככל הנראה לא לחזור לעבודה. הבחורים האחרים יצטרכו להתמודד בעצמם עם הלקוחות המזדמנים שעשויים להגיע היום.

אני מסתער מבעד לדלת הקדמית ופונה לכיוון דירתה של ביף, לא טורח לחזור לפני כן לחדרי לקחת משהו או להגיד לאחרים שאני יוצא. לעזאזל, אם מישהי יודעת מה הולך איתו זו בטח היא, כי בדיוק כמו זאק, גם היא נמנעת מלהגיע לסטודיו.

אני מגיע לבניין ולוחץ על כפתור האינטרקום, מצפה לכך שאצטרך לשכנע אותה להכניס אותי. ממש נמאס לי מהחרא הזה. התקשרתי וכתבתי לה בלי הפסקה מאז שהיא נעלמה, אבל היא סיננה אותי לגמרי.

למרבה הפתעתי, האינטרקום מזמזם מייד ומאפשר לי להיכנס. היא לא שואלת מי זה. אני לא מתכוון להתווכח עם הפתרון הקל הזה, לכן אני פותח את הדלת ופונה לעלות במדרגות כשאני מבין שהדירה שלה נמצאת בקומה האחרונה.

כשאני מגיע לדלת שלה, הסבלנות שלי פוקעת סופית.

"ביף, תפתחי," אני קורא באותה השנייה שבה האגרוף שלי מוטח בדלת הכרום השחורה והמבריקה שלה.

היא פותחת ואני מזנק פנימה בדרישה שתזיז את התחת שלה לעבר הסטודיו ותעזור לסדר לזאק את הראש. אני רואה שהיא מודאגת, אבל כמעט שוכח מהסיבה שאני כאן ולמה אני זקוק לה ברגע שמישהי נוספת מופיעה מאחוריה.

"אתה? מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?" המילים נזרקות לאוויר לפני שאני מספיק לחשוב לעומק.

לא ראיתי ולא שמעתי ממנה מאז שיצאה מהמסעדה ההיא לפני כמעט שבועיים. ועד שהזמנתי לעצמי משקה ופתחתי את אפליקציית ההיכרויות בטלפון שלי, הפרופיל שלה כבר נמחק. האפליקציה הזאת הייתה ערוץ התקשורת היחידי שלנו, ועכשיו כשהפרופיל שלה נעלם, לא הייתה לי שום דרך להגיע אליה. כל מה שידעתי הוא ששמה הוא דני לו, שהיא בת עשרים ושש ועובדת כמנהלת תפעול בבית עסק שעליו לא ידעתי דבר, כי היא לא סיפקה פרטים נוספים.

היא נועצת בי את מבטה, עיניה נוקשות ומלאות שנאה מכך שהיא נדרשת אפילו להביט בי שוב. אני יודע שאני נראה שונה מהתמונה שפרסמתי באינטרנט, אבל אני גם יודע שאני נראה לא רע בכלל.

"דני..."

"שלא תעז לענות," היא נובחת לעברי בזעם כה רב, שעיניה של ביף מתרחבות בתדהמה.

המבטים שלנו מצטלבים למשך זמן מה, שלי מתחנן שתיתן לי הזדמנות ותקשיב לי. אני יודע שזה לא אמור להיות חשוב לי כל כך, אבל יש משהו באישה הזאת. ידעתי את זה מהרגע שהתחלנו להתכתב. משהו בה היה... שונה מכל אלו שהיו לפניה, ובאמת חשבתי שהסיכון עשוי להשתלם לי, למרות אזהרתו של ספייק שזה רעיון גרוע.

"אה... מה לעזאזל קורה כאן?" שואלת ביף, מבטה עובר בין שנינו, כאילו זה עשוי לעזור לה להבין.

"שום דבר," דני אומרת בכעס, מעבירה את מבטה רווי השנאה ממני אל ביף. אני לא מפספס את ההתרככות המיידית של פניה כשהיא מתחננת ללא מילים שלא תשאל יותר שאלות.

ללא המבט היוקד שלה, אני מסוגל לאסוף את מחשבותיי ולהיזכר בסיבה המחורבנת שבגללה אני נמצא כאן.

לאחר שכנועים, אני מצליח להניע את ביף לצאת וללכת לזאק. היא לא שמחה לעשות את זה, אבל אני רואה את הדאגה בעיניה, היא מבינה שמשהו אינו כשורה.

אף אחד מהם לא מוכן להודות שיש משהו ביניהם, אני רואה את זה בבירור.

מתברר שהרבה יותר קל לשכנע אותו להכניס אותה ממה שחשבתי, אבל עכשיו שביף נמצאת שם בפנים עם הבוס המניאק שלי וכל הלקוחות שלי מבוטלים להיום, אין לי מה לעשות. אלא אם כן...

בלי לחשוב פעמיים, אני יוצא שוב מהסטודיו וחוזר לכיוון ממנו באתי. אין לי מושג אם היא גרה שם, אם היא שותפתה לדירה של ביף, או אולי אפילו אחותה, לצורך העניין, אבל ברגע זה לא אכפת לי.

הזיכרון הקצר שיש לי ממנה הטריף אותי מאז אותו לילה, והצורך שלי להסביר את עצמי בפניה הפך לבלתי נשלט עכשיו שאני יודע איפה היא נמצאת.

אני רץ את המרחק הקצר חזרה לדירתה של ביף, חושש שהיא עשויה לחשוב צעד אחד לפניי ולהיעלם ואם יש לי מזל, להיות בדרכה החוצה, כך שאוכל לבלום אותה כשהיא לא מצפה לכך.

כשאני פונה מעבר לפינה כדי להגיע לבניין הנחוץ לי, אני נתקל בשליח. אני מחכה מאחוריו ומתבונן בו כשהוא מרים את ידו כדי ללחוץ על הזמזם לדירה לה מיועד המשלוח שלו. המזל מאיר לי פנים באופן בלתי ייאמן והוא מצלצל לדירתה של ביף.

אני עומד, ליבי פועם בטירוף כשאני מחכה לראות האם היא תגיב, האם היא עדיין שם. ולאחר שתי שניות היא אכן עונה.

"משלוח לביף?" אומר הבחור לתוך האינטרקום.

"כן, תעלה." אני ממתין לשמוע את קול הזמזום המסמל שהיא לחצה על הכפתור של האינטרקום, והוא דוחף את הדלת וממהר להיכנס.

"היי, זה לביף?" אני שואל, נעמד לידו. "אני החבר שלה. אנחנו מבלים ערב נעים בבית," אני אומר לו בקריצה. "אני אמשיך מכאן. תודה, גבר."

אני לא נותן לו הזדמנות לסרב לי. אני לוקח את השקית מידו והולך משם.

"תודה לאל על זה. אני כל כך מתעכב עם המשלוחים היום."

"שמחתי לעזור. תיהנה מהמשך הערב שלך." אני מנופף לעברו בידידותיות כשהוא מסתובב וממהר לשוב לקטנוע שלו.

אני עולה במדרגות, שתיים בכל צעד.

אני דופק שוב, אבל בשונה מהפעם הראשונה, בפחות כוחניות. אני צריך שהיא תאמין שאני בסך הכול שליח שמביא לה ארוחת ערב.

"נראה שאני חייב לך ארוחת ערב, ותראי מה יש לי כאן," אני אומר, מניף את השקית שמדיפה ריח מחשיד ביותר של אוכל סיני.

"לא. אתה לא רצוי כאן." היא נעמדת לפניי שזה מצחיק, כי גובהה לא עולה על מטר שישים לעומת המטר ותשעים שלי. היא מיישרת את כתפיה ומהדקת את לסתה, מוכנה לקרב.

"אנחנו יכולים לעשות את זה כאן, כך שכל השכנים ישמעו, או שנוכל לקחת את זה פנימה. הבחירה בידייך, מותק." כך פניתי אליה בהתכתבויות שלנו, ואני רוצה להאמין שכשהיא קראה את זה הלחיים שלה הסמיקו ממש כמו עכשיו.

היא מתעקשת כמה שניות, לפני שנכנעת לבסוף, נסוגה ונותנת לי להיכנס.

הדירה עצמה נפלאה. ברור שהמבנה הומר משימושו הקודם, ומי שביצע את זה עשה עבודה נפלאה בשמירה על חלק ממאפייניו המקוריים.

עם זאת, ברגע שהיא פוסעת לפניי, כל מחשבה על הבניין שבו אנחנו נמצאים מתנדפת ממוחי כשעיניי ננעלות על הישבן שלה המענטז מצד אל צד בעודה הולכת. נראה שהתמזל מזלי איתה. אם היא טובה אפילו בחצי ממה שהיא נראתה לי באינטרנט, אז נראה שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי בלי יותר מדי מאמץ ועוד עם הגוף המושלם הזה.

"אתה לא נשאר," היא אומרת ומסתובבת לעברי. עיניה עדיין נוקשות, כתפיה משוכות לאחור.

היא פאקינג לוהטת.

הלב שלי מאיץ רק מעצם ההתבוננות בה, המתח המיני מצטבר בי ואני מוכן לצאת לקרב.

"בחייך, מותק. יש כאן יותר מדי אוכל משתוכלי לאכול לבד." היא מביטה בשקית האוכל שעדיין אחוזה בידי ואז שוב בדלת.

כשהיא פוצה את פיה, אני משוכנע שהיא עומדת להעיף אותי, אבל למרבה הפתעתי, היא עושה את ההפך.

"בסדר. אבל רק מפני שאם תלך, יש סיכוי טוב שאחסל את הכול."

"ואנחנו לא רוצים להרוס את הקימורים האלה, נכון?" אני פוסע לעברה ומאפשר לעיניי לנדוד לאורך גופה. היא לבושה במכנסי ספורט צמודים וסווטשרט גדול ממדים בגזרה קצרה שחושפת את בטנה ואת הקימור המדהים של מותניה.

היא שואפת בחדות כשאני מתקרב, וזה מספר לי את כל מה שאני צריך לדעת. היא מרגישה בדבר המטורף הזה המתחולל בינינו בדיוק כמוני.

"אני מפריע לך באמצע שיעור יוגה או משהו?" אני שואל ומתבונן שוב בלבוש שלה.

"אמ... לא. פשוט עבר עליי יום ארוך ורציתי להרגיש בנוח." היא לא מביטה בעיניי, וזה מעצבן אותי.

אני מושיט את ידי, אצבעי נוגעת קלות בסנטרה ומטה את פניה לעברי.

"אני מצטער. אני כל כך פאקינג מצטער. אני..."

"אני לא רוצה לשמוע. נאכל ואז תעזוב, בידיעה שעזרת לי לא להפוך לחזירה שמנה. ובזה זה יסתיים. לא אכפת לי למה עשית את מה שעשית, או למה הופעת כאן. שום דבר לא יקרה." עיניה אוחזות בשלי ואז מצטמצמות, כאילו היא מנסה לגרום לי להאמין לה.

"או-קיי, בסדר." אני מרים את ידיי בכניעה. אבל הקול שלי כלל לא נשמע כן, ואם היא מאמינה לי, אז כנראה היא לא אינטליגנטית כמו שחשבתי.

היא חוטפת את השקית מידיי, מקיפה את האי במטבח ומרימה את כוס היין שלה לשפתיה. היא לוקחת לגימה ענקית, ואז מסתובבת ומוציאה צלחות. אני מחייך לעצמי. אני לגמרי מצליח לשבור את הקרח איתה.

"משקה?" היא שואלת בנימוס.

"בטח. כל מה שיש לך יהיה מעולה."

אני עוזר לה לקחת הכול לשולחן וצוחק כשהיא מוזגת לעצמה כוס יין חדשה, ולי כוס מים גדולה.

"וואו, תודה."

"תאמין לי, זה יותר ממה שמגיע לך."

אני לא ממש יכול להתווכח איתה, ולכן לא עושה את זה. במקום זאת, אני צופה בה מורידה את המכסים מקופסאות הטייק אווי וממלאת את הצלחת שלה, ומשאירה אותי עם מה שנותר. אני לא מתכוון להתלונן, זה בטוח עדיף על האוכל הגרוע שהייתי לוקח לעצמי הערב. חוץ מזה, זה בחינם.

"אז," אני אומר, נואש לקטוע את הדממה הכבדה האופפת אותנו. "הדירה הזאת יפה."

"היא לא שלי." קולה קר, ולמרות שאני לא ממש מכיר אותה, אני יודע שזו לא נימת הדיבור הרגילה שלה.

"אז ביף גרה כאן לבד?"

"כן."

אני נושף באריכות. "אני עובד עם ביף," אני אומר, מקווה לסגור פערים מסוימים שיש לה במידע לגביי.

"נהדר."

"דני," אני נאנח. "תני לי רק הזדמנות אחת."

"כבר נתתי לך. דפקת את זה."

"אני יודע, אבל..."

"לא. אני לא מוכנה לשמוע שום אבל ממך. אתה אוכל ואז אתה הולך. אם הייתי מעוניינת לשמוע ממך, הייתי נשארת אז."

"לא היה לי מושג שתהיי כאן ושאת מכירה את ביף," אני מודה.

"אני יודעת. אם הייתי חושבת שאתה עוקב אחריי, בוודאות לא הייתי יושבת כאן איתך."

"אז היית מעדיפה להיות שמנה, רק כדי להרחיק ממך איזה מטרידן," אני אומר בבדיחות דעת.

"די עם זה."

"די עם מה?"

"תפסיק לנסות להיות מצחיק. תפסיק להעמיד פנים שאתה האדם שניסית להיות באינטרנט."

"אבל זה העניין, שזה באמת הייתי אני..."

"לא. בלה בלה בלה. אני לא מקשיבה לך." דני דוחפת את הצלחת הריקה שלה, לוקחת את היין שלה, וקמה מהשולחן.

אני ממהר לקום אחריה וקוטע את המסע שלה לעבר הספות שנמצאות מאחור.

"יש לי כל כוונה לגרום לך להקשיב לי."

"קרטר, עוף לי מהדרך. אם זה בכלל השם האמיתי שלך," היא ממלמלת ואני מאפשר לה לעקוף אותי. זה מרגיש כל כך מוזר שזו רק פגישתנו השנייה פנים מול פנים, ובכל זאת אני כבר מרגיש שאני מכיר אותה יותר טוב מכל אחד אחר בחיי. זה מוזר מאוד.

"זה באמת שמי. שמי המלא הוא קרטר ג'יימס רייט. כל מה שאת יודעת עליי נכון, חוץ מהתמונה ומקום העבודה שלי. האדם שהכרת – זה אני."

"זה לא הסבר משכנע מספיק. עדיין שיקרת. רימית אותי!"

"אני יודע, אבל..." קולי גווע, אני מצפה שהיא תקטע שוב את דבריי. "פאק, דני. מה את רוצה ממני? אני מצטער, זה היה מעשה טיפשי ביותר, אבל..."

"אבל מה?" היא צועקת, מטיחה את הכוס הריקה שלה על שולחן הקפה ופוסעת צעד אחד לקראתי בכעס.

"אבל אני לא יכול להתחרט עליו." גבותיה מתרוממות בבלבול. "אני לא יכול להתחרט על זה, כי ככה הכרתי אותך." היא פוצה את פיה כדי להתווכח שוב, עיניה מבליחות באש, כך שאני יודע שהיא לא תתרכך לפתע, ולמען האמת, חלק בי גם לא רוצה שהיא תעשה את זה. אני אוהב את האש. זה כמעט מרגיש כמו אתגר שאקח על עצמי – לכבות אותה. "זה אני, דני." אני מרים את ידיי מעל לראשי וקורע את החולצה שלי, שומט אותה על הרצפה לרגליי, כדי שתוכל לראות אותי במלוא תפארתי המקועקעת. העיניים שלה מייד נשמטות משלי וסוקרות את החזה שלי. אין לי מושג האם היא מודעת לתנועה הזאת, אבל ברגע שהיא רואה אותי, היא נושכת את שפתה התחתונה.