מבוא
כמעט תשעים שנה של מחקר וביקורת אינטנסיביים מעמידים את כל העוסק בחקר עגנון בפני כמות חומר עצומה המתארת צדדים שונים של היצירה העגנונית. הבירור, המיון והבחירה הם אפוא פעולה ראשונית שנדרשת כדי להשיק כל מפעל מחקרי העוסק בשדה חרוש כחקר עגנון.
העיסוק בתפיסת הלשון, שעליו מצהירsה כותרת מחקר זה, מפנה אותנו כמעט מיד למאמרים וספרים העוסקים בחקר הלשון העגנונית. בספר הביבליוגרפיה של יונה דוד, שיצא לאור לפני יותר מחצי יובל שנים של מחקר, מופיעים יותר מחמישים מאמרים בכותרת "לשונו של ש"י עגנון".1 אל הספר היחיד המופיע שם, ספרו של יעקב מנצור, עיונים בלשונו של ש"י עגנון (1968), היתוספו במשך השנים עוד ספרים, כמו מערכות מלים־עיונים בסגנונו של ש"י עגנון של עדנה אפק (1980), ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית (1977) של אהרן בר־אדון וש"י עגנון רב סגנון (1980) של מ"צ קדרי. תחומם של מחקרים אלו, שהוא חשוב בפני עצמו, בעיקר התחום הבלשני, אינו מעניינו של מחקר זה.
דיוננו בתפיסת הלשון של עגנון יתמקד בתפיסה הפילוסופית של הלשון, שהיא גם תפיסה אסתטית, תפיסה המאפשרת ואף מחייבת שימוש בכלים אמנותיים מיוחדים. באמצעות הפנייה אל התפיסה הלשונית נוכל להסביר את קיומן המשותף של כמה תובנות יסוד דומיננטיות מאוד בעבודת עגנון. מרכזיותו של רעיון ההעדר, תפיסת השפה כמערכת בתנועה, דומיננטיות האינטר־טקסטואליות ואופני פעולתה המיוחדים לצד תפיסת האמן את עצמו, אינם אך ורק כותרות הפרקים של מחקר זה. אלו גם חלקים שאינם נפרדים זה מזה גם בהיותם חלקי מערכת כוללת וגם בהיותם מקיימים זה עם זה מערכת יחסים הדוקה שבה נתחים מפרק נתון יכולים באותה מידה למצוא את מקומם הטבעי בפרק אחר.
קשה לומר שיחסו של עגנון אל השפה מוסתר. ואף על פי כן נראה שרעיון זה לא זכה לתשומת הלב הראויה במחקר העגנוני. עגנון, בניגוד לביאליק למשל, מעולם לא התנסח באופן מסודר באשר לתפיסה הפואטית שלו. עם זאת, עגנון ייחד, כמו ביאליק, תשומת לב רבה לליקוט ועריכה של מקורות יהודיים בנושאים שונים. מתודולוגית, כאשר נדרשים הידרשות מוצלבת למקורות שציטט עגנון, גם בעבודות האיסוף שלו וגם בכל מיני אופנים בתוך יצירתו ומחוצה לה, מפקיעים מחקר זה מן ההיבט הספקולטיבי המבוסס על תפיסת עגנון כתלמיד חכם יודע־כול וזוכר־כול, לכיוון רציונלי הרבה יותר, שמתמקד בידע האקטיבי של עגנון את המקורות למיניהם.
האנתולוגיה החשובה ביותר לענייננו מכל האנתולוגיות שערך עגנון היא ספר, סופר וסיפור, שפורסמה במהדורתה המורחבת לאחר מותו, בידי בתו, אמונה ירון. בספר זה ליקט עגנון ממקורות יהודיים הידרשויות אל מושג הספר, הכתיבה, הלשון והיצירה. משך העבודה על הספר, היקפה ועניינה מחייבים בחינה נפרדת שתצביע על המקורות הרוחניים המצויים בבסיס התפיסה העגנונית של הלשון. מספר, סופר וסיפור, שיהיה חוט השדרה של הקורפוס התאורטי־ היהודי־המסורתי ליצירת עגנון בעבודה זו, נוכל לפנות גם לעבודות ליקוט אחרות של עגנון, גם לטקסטים שמחוץ לקורפוס הרשמי של עבודתו הבלטריסטית וכמובן לטקסטים שבתוכה.
נוסף על המקורות היהודיים בני אלפי השנים נידרש לכל אורך הדרך גם לתאוריות ביקורתיות שנוסחו בעשרות השנים האחרונות, וניתן להן את השם הכולל "תאוריות סופר־סטרוקטורליסטיות". הסופר־ סטרוקטורליזם הוא מונח שטבע הרלנד (Harland) וכלל בו פנים למיניהם של הסטרוקטורליזם. סטרוקטורליזם במובן הצר שמור להוגים כסוסיר (Saussure), יעקובסון (Jacobson), לוי־שטראוס (Lévi-Strauss), גריימאס (Greimas) ובארת (Barthes) המוקדם. סטרוקטורליזם גרידא הוא מונח צר מכדי לתאר את עבודתם של פוקו (Foucault) או של דרידה (Derrida) למשל, שמגדירים לעתים את עמדתם כמנוגדת לסטרוקטורליזם, אף שנקודת המוצא שלהם היא אחת, מה שממקם אותם בנישה הפוסט־סטרוקטורליסטית. סופר־ סטרוקטורליזם הוא תופעה אינטלקטואלית גדולה יותר מן הסטרוקטורליזם והפוסט־סטרוקטורליזם יחדיו, ונכללים בו גם טקסטים החורגים אל מעבר לשני המונחים הקודמים, אם כי הם עדיין מבוססים על הנחות יסוד שוות כמו למשל עבודותיהם של אלתוסר (Althusser) ולאקאן (Lacan) וטקסטים אחרים של פוקו.2
מחקר זה אינו הראשון שטוען כי יש דמיון בין תובנות בסיס במדרש היהודי ובין משנות סופר־סטרוקטורליסטיות. עוד ב־1982 פרסמה הנדלמן (Handelman) את ספרה המעניין The Slayers of Moses.3 בספר זה ערכה הנדלמן תחילה השוואה בינארית משהו בין היהדות ליווניות ולנצרות, ואחר כך עמדה על "ההרמנויטיקה הרבנית"4 של פרויד, לאקאן ודרידה, וכן על השימוש שעושה בלום (Bloom) בקבלה ליצירת מה שהוא מכנה "הרמנויטיקה הרטית".5 הדיכוטומיה החד־משמעית של ספר זה, המציג את תפיסת המדרש כקורפוס טקסטואלי פרוטו־פוסט־סטרוקטורליסטי הניצב בניגוד לחשיבה המערבית־יוונית־לוגוצנטרית, משכה את תשומת לבו של שטרן (Stern). ביקורתו החריפה כנגד שורה של ניסיונות ליצור זהות פילוסופית־פואטית בין טכניקות פרשנות מדרשיות ובין הביקורת הספרותית החדשה והאופנתית דאז, האֲמוּנה על הפוסט־ סטרוקטורליזם, מצאה את מקומה בפולמוס בין השניים שהתנהל מעל דפי כתב־העת Prooftexts.6
מצד אחד, נלך אפוא בעקבות הנדלמן ונידרש שוב ושוב למשנות סופר־סטרוקטורליסטיות כמאגר תאורטי שמקורות יהודיים יוצרים עמו הומולוגיות תאורטיות רבות. מצד אחר, עקב זהירותו המוצדקת של שטרן, ניזהר גם אנו שלא לגלוש למשוואות כוללות שמוחקות עמדות תאולוגיות־פילוסופיות שלמות.
דברים דומים נוכל לומר באשר לטיפולנו ביצירת עגנון בדפים הבאים. כשם שאין מחקר זה מבקש לגייר לחומרה תאוריות מודרניות כך אין הוא מבקש ליצוק את יצירת עגנון לתבנית חדשה ברוח אידאולוגית כלשהי. "החידוש", כותב רוזנברג, "הוא אחד מעקרונותיה של היהדות. דבר זה אינו השתקפות של התודעה המודרנית, פרי של הלך רוח היסטוריוציסטי, אלא הרגשת יסוד המלווה את בעלי ההלכה בכל הדורות".7
עם זאת, חשוב לציין שעצם הטענה שקיימת אפשרות לתאוריית־ שפה יהודית אחידה היא נואלת. לצורך כך נציג בפרק הראשון טיפולוגיות למודלים למיניהם של תפיסת השפה והפרשנות ביהדות. המחקר יראה כיצד מושגי יסוד בתאוריה הסופר־סטרוקטורליסטית מקבילים להנחות יסוד דומות שמופיעות בזרמי חשיבה מרכזיים ביהדות ונשענים עליהן במידה רבה.
הקשרים האנכרוניסטיים לכאורה הקיימים בין עגנון והיהדות מצד אחד ובין תאוריות ביקורת מודרניות מצד אחר יישארו בעינם גם אם תנשב רוח ביקורת חדשה במוסדות האקדמיה ובכתבי־העת החשובים. ההקבלה וההשוואה יעמדו בעינן כי מטרתן הראשונית אינה לעדכן את חקר עגנון הקיים או להוציא מחקרים חשובים בני עשרות שנים מפני התאוריות החדשות. זאת ועוד, מחקר זה לא זו בלבד שאין הוא בא לבטל עבודת מחקר כלשהי על יצירת עגנון שנכתבה לפניו, אלא הוא מתבסס, מתוך דיאלוג, במידה רבה על העבודה שכבר עשו מיטב חוקרי הספרות העברית, בחינת גמד הנישא על כתפי ענקים.
בפרק הראשון נבסס את התשתית התאורטית למחקר. כיוון שאין לדבר על משנה תאורטית סדורה בבואנו לדון בעגנון ובמקורותיו היהודיים, נבחן תחילה את יחסו של עגנון אל השפה העברית ונעמוד על הרלבנטיות למחקר של ספר, סופר וסיפור בפרט ועבודות ליקוטים אחרות של עגנון בכלל. לאחר מכן נבחן כמה מושגי יסוד מקבילים בתפיסת השפה בין החשיבה העגנונית בפרט והתפיסה היהודית בכלל ובין התאוריה הסופר־סטרוקטורליסטית. מלאכת ההקבלה התאורטית בין דפוסי יסוד שמופיעים בשתי התפיסות הללו תימשך לכל אורך פרקיו האחרים של הספר.
הפרק השני דן בתופעת האינטר־טקסטואליות ביצירת עגנון. רוב יצירות הכרך עד הנה ובראשן הנובלה "עד הנה" עומדות במרכז מחקר זה. הכרך האחרון בכתביו שפרסם עגנון בחייו, האש והעצים, יצא מתוך לחצו של גרשום שוקן באי־רצון בולט של עגנון.8 מבלי להפחית בערכו של כרך זה, שלכמה מיצירותיו נידרש אחר כך, אפשר לטעון כי "עד הנה" היא היצירה הגדולה (באיכותה ובהיקפה) האחרונה של עגנון שפורסמה בחייו. "עד הנה" והיצירות הסמוכות לה, לא זו בלבד שהן נקודת תצפית מצוינת לבחינת מגמות כלליות ביצירת עגנון, הן חיוניות כנקודת מוצא בבואנו להקיש בנוגע לשאר יצירות עגנוניות מרכזיות. ניתוחה של "עד הנה" בפרק זה והקבלתה האינטר־טקסטואלית לספר יצירה ולהגולם אינם רק ניתוח של חקר מקורות גנאלוגי טהור, אלא מקור לתשתית תאורטית ותוכנית לרעיונות כלליים בנוגע לפואטיקה של עגנון שיפותחו בפרקים הבאים.
הפרק השלישי דן במרכזיותו של רעיון ההעדר בפואטיקה ובתפיסת השפה של עגנון. הפנייה אל המסמנים, על חשבון המסומנים הנעדרים, מכתיבה לעגנון וליצירתו כלים פילוסופיים וספרותיים. ההעדר הראשוני כמוטיב חוזר, העדרו של המסומן הטרנסצנדנטלי בעולם שלאחר השואה ונושאים אחרים שבים ועולים ביצירות של עגנון. השואה ושאלת מקום האל בעולם הן חלק בלתי־נפרד מעניין ההעדר. הקשר בין השואה לדיסקורס הוא תשתית פואטית לכמה עבודות, דוגמת "אבי השור".
העדר המסומן מוביל לתנועה מתמדת של מסמנים, משחק מתמיד, עניין שהובא בתאוריות סופר־סטרוקטורליסטיות למיניהן (לאמתו של דבר, מן הרעיונות המרכזיים של הפוסט־סטרוקטורליזם). הפרק הרביעי מתאר עניין זה גם תאורטית וגם מעשית ובוחן כמה אספקטים שלו בעבודת עגנון. ההבחנה התאורטית החשובה בין שפה טבעית לשפה הסכמית, שתיאר אותה עגנון בכל מיני הזדמנויות, היא בסיס לתיאור מודוס פעולה אחר, המושתת על תנועה, שחיוני לתיאור כמה מעבודותיו של עגנון.
הפרק החמישי בוחן כמה וכמה רעיונות באשר לעמדת האמן בקשר ליצירתו, לעצמו ולחומרי עבודתו.9 בפרק הזה נדון בשאלת בעלות המחבר על היצירה, בהופעת המחבר־מספר כדמות־גולם, כבורא וברוא כאחד. כמו כן נידרש בפרק זה למטריאליסטיות הלשון ולקשר בין שפה לגוף בעבודת עגנון.
הספר הזה הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שירת האין המוחלט - עיון משווה בתפיסת השפה של ש"י עגנון ו־Georges Perec (ז'ורז' פרק) ב"עד הנה" וב־La Vie mode d´emploi (החיים: הוראות שימוש) וסביבותיהם (2002). כאן מוצע מיקוד העבודה התאורטית בצדה העגנוני של המשוואה שהוצגה במחקר. עבודת הדוקטור נכתבה בהנחייתם של פרופ' הלל וייס מן המחלקה לספרות עברית, שחילוקי הדעות התהומיים בינינו לא הפריעו לו להסכים בהתלהבות עם שיטה המבוססת על הנחות יסוד שונות משלו, ופרופ' מארק־אלן ואקנין מן המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן, שעדיין אני מודה לו על הפרייתו המתמדת.
תקצר היריעה מכדי להודות לכל אלה שהסתייעתי בהם, ואקווה שהכרת תודה כללית תמלא חוב זה לכול. אסתפק בציון אלה שסייעו במישרין למימוש הספר: ציון שרעבי, האספנית הנרייטה וובר והצייר ראובן לבב, שהתירו לי להשתמש בציור "אין משחק" לכריכת הספר, גיל וורד ירושלמי־חג'בי, פרופ' שלמה ברגר, מורה וחבר ברוח ובחיים, תלמידי לשעבר אורי אלכסנדרוביץ על עריכת האינדקס ואנשי הוצאת כרמל על הטיפול המסור.
מעל הכול להוריי שושנה וצדוק, לזוגתי תמר, העושה ימים כדי שאוכל לעבוד בלילות, ולבניי־תאומיי כמהאל ומתניה, העושים לילות כדי לבטלני ממלאכתי בימים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.