לתלות את הירח

פתח דבר

הילדה הכי מהירה בעולם. זה מה שאני רוצה להיות.

ככה החלטתי הבוקר. זה היה אחד מאותם בקרים מושלמים, שטוף שמש אבל לא חם מדי, עם עננים לבנים שנראו כמו כופתאות אי־שם בשמיים כחולים וצלולים, ציפורים שצייצו זו לזו, ופרפרים קטנים וצהובים שריקדו באוויר. כפתרתי את חליפת המלחים שלי והתחלתי לרכוס את אבזמי הנעליים כשהדלת נפתחה. זה היה אבא שלי. הדוכס. כך קוראים לו כולם.

״יש לי הפתעה בשבילך, צוציקית,״ הוא אמר. ״מתנה.״

״מתנה? אבל אין לי יום הולדת.״

״אני לא צריך אירוע מיוחד כדי לתת לבת שלי מתנה. אם החלטתי שזה יום טוב לחלק בו מתנות, אז ככה זה. ותקשיבי לי טוב, ילדונת, כי המתנה הזאת עומדת לשנות את חייך.״

״מה זה?״

״ערמומית קטנה שכמותך. את מנסה להוציא את זה ממני בדרכים עקלקלות?״ הדוכס השתמש בטון הזה שאומר ״אני מעמיד פני כועס״, וזה הצחיק אותי. ״אז זו לא תהיה הפתעה.״ הוא חייך. ״זה בבית הכרכרה. בואי איתי.״

גם אם אחיה עד גיל מאה, לעולם לא אשכח את היום הזה. הדוכס נטל את ידי בידו, יצאנו יחד אל הפרוזדור וחלפנו על פני הטרקלין שבו אימי החורגת ג׳יין ניגנה בפסנתר סולמות עם אחי החורג אדי. הוא אוהב את הפסנתר הזה, ואפילו לא העיף אליי מבט. במטבח סיפרתי לאידה הזקנה, הטבחית שלנו, לאן אנחנו הולכים, והיא אמרה שהיא אוהבת הפתעות ומשכה לי בצמה, ואז יצאנו אל החצר האחורית.

כשמשהו טוב עומד לקרות, זה עושה לי חשק לדלג – אני לא מבינה למה אנשים כה רבים מעדיפים ללכת כשבמקום זה אפשר לדלג – אבל הבוקר אפילו לא עלה בדעתי לשחרר את ידו של הדוכס, אז התנהגתי יפה לשם שינוי – כמו שג׳יין כל הזמן אומרת לי להתנהג.

הדוכס ואני חלפנו על פני חומת האבן שבנינו יחד לג׳יין לפני שאדי נולד – היא נמוכה כמו ספסל, כך שאפשר לשבת עליה, ורחבה מספיק כדי לרוץ עליה ואז לקפוץ באוויר, הכי גבוה שרק אפשר. מאחורי החומה פורחות האדמוניות הוורודות והאדומות והלבנות של ג׳יין, שנראות כמו כדורים גדולים של גלידה. רק לה מותר לקטוף אותן.

עלינו בשביל הגישה הארוך, מתחת לעצי צפצפה גדולי צמרת, חלפנו על פני הלול ובית הקרח והמעשנה וצריף המעיין, שהיו כולם צבועים בלבן עם גגות פח ירוקים, בדיוק כמו הבית הגדול, רק שעכשיו כולם נותרו ריקים כי אנחנו קונים את הבשר והביצים בעיר, ואיש הקרח מביא לנו בלוקים של קרח בשביל המקרר הקטן שבמטבח. אבל עדיין, כיף להתרוצץ ביניהם ולשחק. אדי רק בן שלוש, הוא צעיר ממני בחמש שנים, אבל ברגע שיתבגר מספיק כדי לשחק באמת, נהפוך את כל המבנים החיצוניים למבצרים נהדרים של בוקרים ואינדיאנים.

עברנו ליד המכלאה, ונופפתי לשלום לסוסי הכרכרה, שלעסו עשב בנחת וסילקו מעליהם את הזבובים באמצעות זנבותיהם. הם הולכים ומשמינים, כי בשנים האחרונות כבר לא ממש רותמים אותם הרבה לכרכרה, בטח לא אחרי שהדוכס קנה לעצמו את הפורד, המכונית הראשונה בכל מחוז קלֵייבּוֹרן. האמת היא שאני קצת מרחמת על הסוסים, אבל הדוכס טוען שבקרוב רק בוקרים וציידי שועלים ולהטוטנים בקרקסים יחזיקו סוסים.

גם בית הכרכרה שבראש הגבעה צבוע בלבן ובירוק, וכשהגענו לשם כבר עמדתי כמעט להתפוצץ מרוב שרציתי לדעת מה ההפתעה שלי. הדוכס אחז בידיות הדלת ואמר, ״תעצמי את העיניים, צוציקית.״

עשיתי כדבריו. שמעתי את הצליל הנמוך והמתגלגל שמשמיעות הדלתות הכפולות והענקיות כשהן מתרחקות זו מזו.

״עכשיו תפקחי את העיניים,״ הורה לי הדוכס.

וכך עשיתי.

ואז ראיתי אותה לראשונה. עגלה. היא נראתה ממש יפה כשעמדה לה שם בין הפורד לכרכרה, עגלת קרון שטוחה כמו של פעם, עם גלגלים אדומים וגדולים – יותר מהצלחות של ארוחת הערב – וידית משיכה ממתכת שחורה ומבריקה, ודפנות עץ ממורקות עם הכיתוב דֶפָיאנס קוֹסטֶר באותיות גדולות, שחורות ואדומות.

״זה בשבילי?״

״ברור. ראיתי אותה בקטלוג ומייד אמרתי, זה בול בשביל הבת שלי סאלי.״ הרמתי את מבטי אל הדוכס. הוא הביט בעגלת הקרון עם ניצוץ של חיוך בעיניים. ״היא מוצאת חן בעינייך?״

רוב הזמן יש לי כל כך הרבה מה לומר, שאף אחד לא מסוגל להשתיק אותי, אך באותו רגע הייתי מאושרת מכדי להוציא הגה, אז פשוט הנהנתי והמשכתי להנהן בערך עוד עשרים פעם.

״גם לי הייתה עגלה כזאת כשהייתי בערך בגילך. לא היה אפשר להרחיק אותי ממנה. מה דעתך שנצא לסיבוב?״

״אני ואתה?״

אידה הזקנה כל הזמן אומרת שבשבילי הדוכס כל כך מושלם שהוא אפילו מסוגל לתלות את הירח ולפזר את הכוכבים בשמיים. אולי היא צודקת. כי באותו רגע הוא בהחלט היה הכי מושלם בעולם.

הדוכס גרר את העגלה החוצה אל שביל הגישה והשתופף לצידה. כרעתי ברך לידו, והוא הראה לי איך לנווט עם הידית ואיך ידית הבלם שמשמאל עוצרת את הגלגלים האחוריים, לא את הקדמיים.

״למה את חושבת שתכננו את זה ככה?״ הוא שאל.

טלטלתי את הידית קדימה ואחורה והתבוננתי בתנועת הגלגלים הקדמיים. ״כי הגלגלים הקדמיים מסתובבים מצד לצד?״

״נכון מאוד. והגלגלים האחוריים קבועים. נראה לי שנולדת לזה, צוציקית. קדימה.״

הוא משך אחריו את העגלה עד לפסגת שביל הגישה והפעיל את הבלם. הדוכס הוא ענק, אפילו יחסית לאדם מבוגר, אבל הוא הצליח להתיישב בעגלה. הזדחלתי בין רגליו והשענתי את גבי אל חזהו. היה לו ריח טוב, כמו סיגרים והמים האלה שמתיזים על פניו אצל קלייד הגלב, אחרי שגוזזים את זקנו. היה שם צפוף מאוד, כשרגליו של הדוכס כפופות משני עבריי וברכיו צמודות אל כתפיי כמו זוג כנפיים גדולות, אבל ההרגשה הייתה נעימה, כאילו אני מסוגלת לעשות כל דבר, כאילו שום דבר לא יכול להשתבש, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בי.

הוא הניח את ידי הימנית על ידית ההיגוי ואת השמאלית על הבלם.

שחררנו אותו יחד.

ואז התחלנו לנוע, להתגלגל במורד שביל הגישה, בהתחלה לאט, תוך כדי קפיצות על החצץ, ואז הגברנו מהירות, עוד יותר ועוד יותר, חלפנו על פני הסוסים כמו רוח סערה, ואני רכנתי קדימה, בהיתי במורד הגבעה, בצפצפות הגדולות שהתקרבו אלינו במהירות, וזרועותיו של הדוכס הקיפו את כתפיי בזמן ששנינו ניווטנו, לחיו נלחצה אל לחיי, זקנו דגדג בצווארי, וקולו הדהד באוזני. ״תשמרי על יציבות, ילדה. תפסת את זה. רק תשמרי על יציבות.״

הגענו לעיקול שמקיף את עץ הצפצפה הגדול ביותר, רכנו הצידה בפנייה, ואז יישרנו את ידית ההיגוי והגענו אל החלק השטוח הזה של שביל הגישה שמתיישר לכיוון הבית הגדול. ג׳יין עמדה בחצר כשאדי מונח על מותנה וצפתה בנו, ושנינו נופפנו לה אבל רק לשנייה, כי היינו זקוקים לידיים שלנו כדי לאחוז במוט ההיגוי, שהרי מתחת לבית הגדול שביל הגישה שוב נמתח במורד הגבעה, ועובר מתחת לעצים נוספים. וכך הגברנו מהירות, והחצץ נגרס תחתינו, הרוח נשבה בפניי, בשערי, והצמות שלי קפצו מעלה־מטה. בתחתית הגבעה הגענו לגשר האבן הקטן שחוצה את קרוּקֶד ראן. ממש לצד הגשר צומחת ערבה בוכייה, וכנראה פגענו בבליטה גדולה של שורש שצמח מתחת לשביל הגישה. הגלגלים הזדעזעו והיטלטלנו מצד לצד, אבל שמרנו על יציבות העגלה, ופתאום חצינו את הגשר בדרכנו אל עמודי האבן שבתחתית השביל, ואז הדוכס צעק, ״עכשיו!״ ושנינו משכנו לאחור את הבלם – בכל הכוח – והחלקנו עד שנעצרנו ממש על קרוקד ראן רוׄאד.

כל הפנים שלי עקצצו, וכך גם הידיים שלי, והרגשתי את הלב שלי הולם בחוזקה בחזי. מימיי לא הרגשתי ככה, בכל שנות חיי. היינו מהירים, כל כך מהירים, הדוכס ואני. כמעט עפנו.

התחלתי לצחוק, סתם ככה, בלי שום סיבה. זה פשוט בעבע מתוכי כמו מרק שגולש מהסיר, וגם הדוכס התחיל לצחוק. ואז קפצתי מתוך העגלה ורקדתי מעין ג׳יג שמח, בעטתי ברגליי ונופפתי את זרועותיי באוויר והנדתי את הראש מצד לצד, וזה הצחיק אותו עוד יותר.

״נראה לי שמצאת את הייעוד שלך, צוציקית,״ הוא אמר. ״תמשיכי ככה, ותהיי הילדה הכי מהירה בעולם.״

אני כל הזמן נזכרת במה שאמר הדוכס.

כשאהיה גדולה, אני לא יכולה להיות סנטורית או מושלת או לחקור את הקוטב הצפוני או לנהל את העסק המשפחתי, כי זה התפקיד שהדוכס ייעד לאדי. ג׳יין נוהגת לומר שלנשים אין מקום במקצועות כאלה. אבל להיות הילדה הכי מהירה בעולם, טוב, זה כבר משהו שאני יכולה לעשות. אפילו הדוכס בעצמו אומר את זה. הוא אוהב לקרוא בעיתונים על מרוצי מכוניות – אוטומובילים שנוסעים מהר יותר משלושה קילומטרים בדקה. הוא מתרשם מאוד מדברים כאלה – מאנשים שנחשבים הכי מהירים, הכי חזקים, הראשונים מסוגם – וכזו אהיה גם אני.

הלימודים הסתיימו וכל הקיץ לפניי, כך שאם אני לא נוסעת עם הדוכס לאֶמפּוֹריוּם, אני מתאמנת. הוא נתן לי אחד משעוני הכיס הישנים שלו, ויש לו גם מחוג של שניות כדי שאוכל לתזמן את עצמי לאורך מסלול המרוצים. ככה אנחנו קוראים לזה, הדוכס ואני. מסלול המרוצים. נתנו אפילו שמות לחלקים השונים של מסלול המרוצים. יש את קו הזינוק, המדרון, הקימור, הסרגל, הפיתול, השקע, העיקול החד, הנחש – ככה החלטנו לקרוא לרכס הקטן עם שורש הערבה הבולט שעובר מתחת לשביל הגישה – הגשר, ואז קו הסיום.

אני מוצאת כל מיני דרכים להפוך כל דהרה למהירה עוד יותר מקודמתה, גם אם זה רק בשנייה. או אפילו בשבריר שנייה. אני מתניעה תוך כדי ריצה, כמו שלימד אותי הדוכס, כלומר דוחפת את העגלה ואז קופצת פנימה. ברגע שאני יוצאת לדרך, אני מכווצת את הכתפיים ותוחבת את הסנטר לתוך החזה כדי לצמצם את השטח שחשוף לרוח – זה מצמצם את ההתנגדות, כמו שאמר לי הדוכס כשהסביר לי איך עושים את זה. בעיקולים אני מנווטת אל החלק הפנימי ביותר, כמו שהסביר לי הדוכס, בחלקים השטוחים אני צוברת תאוצה, וכעבור כמה ימים אני כבר מיומנת מספיק כדי להשתמש בבלם רק ברגע האחרון ממש, עם ההגעה אל עמודי האבן – או אל קו הסיום.

ואז אני גוררת את הדפיאנס קוסטר בחזרה למעלה, ועושה את זה שוב. ושוב. במשך שעות. זה מרחיק אותי מהבית הגדול למשך כל שעות היום, חוץ מארוחת הצהריים, וגם אותה אני אוכלת במטבח עם אידה הזקנה. לדעתי, זו כנראה אחת הסיבות שהדוכס קנה לי את העגלה – כדי להוציא אותי מהבית, כדי שלא אסתובב בין הרגליים של ג׳יין. היא טוענת שאני שלוחת רסן – זה הביטוי שהיא משתמשת בו – כי כשאני תקועה זמן רב מדי בתוך הבית, אני מחליקה במורד המעקה, עושה עמידת ידיים במבואה, שוברת בטעות את פסלוני הזכוכית שאני לא אמורה לשחק איתם כי הם לא צעצועים, יוזמת קרב כריות עם אדי ומסיעה אותו מעלה ומטה במעלית המזון.

ג׳יין טוענת שאני משפיעה על אדי לרעה, אבל אני חושבת שאנחנו מסתדרים מצוין. הוא ילד מתוק, וגם חכם מאוד. הוא כבר מכיר את כל האותיות ויודע למנות מספרים, והוא מתאמן על הפסנתר ללא הפסקה ומבלי שג׳יין תצטרך לומר לו. אבל אדי סובל המון מצינון ומכאבי אוזניים, וג׳יין מאכילה אותו בתפוז אחד כל יום כדי שלא יחטוף רככת. חוץ מזה, היא גם לא מרשה לו לבלות זמן רב מדי בחוץ, כי השמש שורפת את עורו והפרחים מחריפים את ההתעטשויות שלו. אז כמעט כל יום זה רק אני והדפיאנס קוסטר שלי. והאמת היא שזה מתאים לי.

היום השגתי את הזמן הכי קצר שלי אי־פעם. הרוח הבוקר הייתה חזקה במיוחד, ענפי הצפצפה התנועעו בטירוף והתקשיתי אפילו לקפוץ לתוך הדפיאנס קוסטר כי הרוח המעצבנת הזאת רצתה לדחוף את העגלה במורד השביל בכוחות עצמה. אבל פתאום עלה לי רעיון, וכשקפצתי סוף־סוף לתוך העגלה, במקום להתכווץ כמו תמיד, שמרתי על גב ישר ועל כתפיים רחבות. וכשהרוח האדירה הזאת נושבת מאחוריי, אפשר לומר שעפתי על שביל הגישה. בקושי התאפקתי מרוב שרציתי לספר על זה לדוכס.

מייד כשהוא חוזר הביתה, זה מה שאני עושה תמיד, ואז הוא משליך את ראשו לאחור וצוחק. ״זה מה שנקרא כושר המצאה, צוציקית. לאלץ את הרוח לעבוד בשבילך.״ הוא מפנה אליי את אצבעו. ״כמו שכבר אמרתי, את הולכת להיות הילדה הכי מהירה בעולם. זה כנראה זורם אצלך בדם. זה מה שהופך אותך לקינקֵייד.״ דבריו מחממים את ליבי כמו קרני השמש. הוא פונה אל אדי. ״מה דעתך, ילדון? זה זורם גם אצלך בדם, נכון?״

אדי מהנהן. ג׳יין נועצת בדוכס מבט קר, הוא מחזיר לה במבט קר משלו, והתחושה החמימה שלי נמוגה ונעלמת. אני מקווה שהם לא מתווכחים. לפעמים קורה שהדוכס וג׳יין מחליפים מילים קשות, כי הוא חושב שהיא מפנקת את אדי יותר מדי. ״בשם אלוהים, אישה, סאלי עשתה את זה עוד כשהייתה בגילו של הילד,״ הוא נוהג לומר לה. ואז היא נועצת בי את המבט הקר שלה, כאילו הכול באשמתי.

ואז אני הוגה את התוכנית. אני מחליטה ללמד את אדי לנהוג בדפיאנס קוסטר. אני אלמד אותו בדיוק כמו שהדוכס לימד אותי, וברגע שהוא ידע לעשות את זה כמו שצריך, נראה גם לדוכס. זו תהיה הפתעה, המתנה שלנו לאבא, ואז הוא יתגאה כל כך בבן שלו, ואם הדוכס יהיה מרוצה מאדי, ג׳יין תהיה חייבת לאהוב אותי. רק שאני לא מתכוונת לספר לה על התוכנית שלי. כי אולי היא תגיד לי לא. אם לא אספר לה, גם לא אעשה שום דבר שג׳יין אסרה עליי לעשות, וזה אומר שגם לא אעבור על אחד מהכללים שלה – כלומר, לא בדיוק.

למחרת בבוקר, אחרי שהדוכס יוצא לעבודה, אני מחכה עד שג׳יין עולה למה שהיא נוהגת לכנות הבּוּדוּאָר שלה, כדי לסדר את שערה – וזה תמיד לוקח המון זמן – ואני מובילה את אדי אל בית הכרכרה. הוא אוהב את התוכנית שלי, הוא בוחן ארוכות את העגלה, הוא מקשיב היטב לכל מילה שלי, והוא מהנהן. אין לי ספק שהוא מבין אותי, ואני רואה שהוא מאוד נרגש. אבל הוא גם רציני מאוד. הוא רוצה שהדוכס יתגאה בו.

היום שמשי וחמים, בדיוק כמו ביום שהדוכס לימד אותי לנהוג בעגלה, עם שמיים כחולים זרועי עננים לבנים ותפוחים, אבל ללא רוח. יום מושלם לנהג מרוצים מתחיל. אני מעמידה את הדפיאנס קוסטר בראש שביל הגישה, מצביעה על המדרון, ואז מטפסת פנימה ומקפלת את ברכיי בדיוק כמו הדוכס, ואדי יושב ביניהן ממש כמוני. אני מניחה את יד ימין על שלו על ידית ההיגוי, וביד שמאל אני משחררת את הבלם.

אנחנו מתחילים להתגלגל, בהתחלה לאט, עד שאנחנו תופסים תאוצה, ואני מנחה את אדי בדיוק כמו שהדוכס הנחה אותי, ולוחשת באוזנו, ״תשמור על יציבות, תפסת את זה. רק תשמור על יציבות.״

גלגלי העגלה משקשקים על שביל החצץ, ושיער המשי הבלונדיני של אדי מתעופף לאחור כשאנו דוהרים במורד הגבעה, חולפים על פני הסוסים ומשלימים את הקימור מתחת לעץ הצפצפה הגדול, ואז חוצים ביעף את הסרגל ומשם אל הפיתול, תופסים שוב תאוצה, והנה אנחנו בדרכנו לנחש של קרוקד ראן, שתמיד מעניק לדפיאנס קוסטר מעין קפיצה קטנה ומהנה.

״תשמור על יציבות,״ אני אומרת לו. ״יציבות.״

עכשיו אני בצרות.

אני יושבת לבד בטרקלין. שעון האורלוגין הישן והגדול מתקתק במבואה, ומהקומה העליונה נשמעים קולות עמומים של מבוגרים מודאגים.

אני מקווה שאדי יהיה בסדר.

הכול היה נהדר, עד שפגענו בנחש. הזהרתי את אדי שנרגיש קפיצה קלה, אבל כנראה הקפיצה הייתה רצינית יותר מכפי שאדי ציפה שתהיה, כי פתאום הוא צעק ואז משך בחוזקה בידית ההיגוי, וכך נתקענו בגשר האבן, העגלה התהפכה על צידה ושנינו עפנו החוצה. הברכיים והמרפקים שלי השתפשפו קשות, אבל אדי שכב עם הפנים למטה על שביל החצץ של הגשר, כשזרועותיו פרושות לצדדים. הוא לא זז. האם הוא נפגע? האם הוא... התקשיתי אפילו להשלים את המחשבה. נגעתי בכתפו, אבל הוא עדיין לא זז.

ואז ג׳יין יצאה מהבית בריצה, כשהיא צורחת כמו משוגעת. היא צרחה עליי שוב ושוב להתרחק מהבן שלה, ואז היא הרימה אותו – פניו היו שרוטות, וזרועותיו ורגליו נתלו ברפיון, כמו בובת סמרטוטים – ונשאה אותו בזרועותיה אל הבית הגדול.

מיהרתי אחרי ג׳יין בחזרה פנימה והתחלתי לעלות אחריה במדרגות, אבל היא שוב צרחה עליי להתרחק, אז ירדתי לטרקלין ושם ישבתי וחיכיתי עד שהדוכס ודוקטור בּלאק הגיעו ורצו מייד למעלה.

נדמה לי שאני שומעת את קולו של אדי. אני חושבת שהוא עדיין חי. אני ממש מקווה שכן. לא התכוונתי לפגוע בו. בסך הכול ניסיתי לשמח את כולם. אבל אני יודעת שאני בצרות. צרות גדולות. אני רק לא יודעת עד כמה גדולות.

אני עדיין יושבת לבד בטרקלין כשאני שומעת דלת נסגרת בקומה השנייה, ואז צעדים שיורדים במדרגות. הדוכס. אני מזהה את הצעדים שלו, כבדים אך מהירים. הוא נכנס לטרקלין. בדרך כלל כשהדוכס רואה אותי הוא מחייך ומלטף את ראשי או את כתפי או עוטף אותי בחיבוק, אבל לא עכשיו.

במקום זה הוא כורע ברך מולי כדי שיוכל להביט בי ישר בעיניים.

״אדי בסדר?״ אני שואלת.

״הוא איבד הכרה, אבל עכשיו הוא חזר לעצמו.״

אני מרגישה את עצמי נושפת אוויר בחוזקה, כאילו עצרתי את הנשימה במשך כל הזמן הזה.

״אז נראה מה יהיה,״ ממשיך הדוכס. ״דוקטור בלאק מעדיף שהוא יישאר במיטה כמה ימים, למקרה שקיבל זעזוע מוח.״

״אני מצטערת.״

״אוי, שטויות, נפלתי המון פעמים כשהייתי ילד. ככה זה כשאתה בן.״

״זאת הייתה תאונה.״

״ברור לי. אבל צוציקית, נראה לי שיש לנו פה עסק ביש. כי מבחינתה של ג׳יין, את כמעט הרגת את אחיך הקטן.״

״רק רציתי ללמד אותו איך לנהוג בדפיאנס קוסטר. ולעשות לך הפתעה.״

״אני מבין. העניין הוא שג׳יין חוששת שאת עלולה לסכן את הילד. היא כועסת. נורא. ואנחנו חייבים להרגיע אותה, צוציקית, את ואני ביחד. וגם את יכולה לתרום את חלקך, בזה שתלכי לגור קצת עם דודה פֵיי בהאטפילד.״

עם דודה פיי? אחות של מאמא? הגרון שלי מתנפח עד שאני כמעט לא מסוגלת לנשום. אני בקושי זוכרת את דודה פיי. פעם מזמן היא גרה איתנו ועזרה לטפל בי, ועכשיו היא שולחת כל שנה כרטיס ברכה ליום ההולדת שלי, אבל לא ראיתי את דודה פיי מאז שמאמא מתה והדוכס התחתן עם ג׳יין כשהייתי בת שלוש. והאטפילד נמצאת ממש גבוה בהרים, בצד השני של המחוז, רחוק מאוד מהבית הגדול.

אני רואה איך הדוכס מסתכל עליי, ויש לי תחושה שהוא לא רוצה לעשות את זה. אולי אם אתחנן שלא ישלח אותי להאטפילד, אולי אם אבטיח שאהיה ילדה טובה, שלעולם לא אהיה שוב שלוחת רסן, שאעשה הכול כדי להרגיע את ג׳יין ולעולם לא אעשה שום דבר שעלול לפגוע באדי, אם אישבע בערמה של ספרי קודש. אבל הדוכס גם משתמש בטון הדיבור הזה שאני רגילה לשמוע אחרי שהוא כבר החליט, ואם רק אנסה לשנות את דעתו, עיניו יצטמצמו ופניו יאדימו מכעס, ואז זה רק יחמיר את המצב עוד יותר.

אז אני שואלת, ״לכמה זמן?״

״רק עד שהמצב יירגע.״