1
יום 1
כתבתי רומן. כתבתי רומן והוא יצא לאור. כתבתי רומן והוא הפליג אל רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". כתבתי את הרומן וצפיתי בו, כשהוצג בבית קולנוע, עם שקית גדולה של פופקורן בחמאה. הרומן שלי. שאני כתבתי. עשיתי הכול לבדי, כי ככה אני מעדיפה. אם שאר העולם רוצה לשלם על הצצה אל תוך המוח המבולבל שלי, בבקשה. החיים קצרים מכדי להסתיר את הטעויות שלך. אז במקום זה אני מסתירה את עצמי.
זהו יום ההולדת השלושים ושלושה שלי. אני מתעוררת שטופה זעה קרה. חם לי. לא, קר לי. אני קופאת. מגע השמיכות הסבוכות סביב הרגליים שלי אינו מוכר — הן חלקות מדיי. אני מושכת אותן, מנסה להתכסות. נדמה שהאצבעות שלי עבות כמו נקניקיות כנגד הבד המשיי. אולי הן נפוחות. אני לא מצליחה להרגיש, כי המוח שלי מטושטש והעיניים שלי דבוקות סגורות, ועכשיו שוב חם לי. או אולי קר לי. אני מפסיקה להיאבק בשמיכות, מניחה לעצמי לשקוע... אחורה... אחורה...
כשאני מתעוררת, יש אור בחדר. אני מרגישה בו דרך העפעפיים שלי. הוא מעומעם — אפילו יחסית ליום גשום בסיאטל. בחדר השינה שלי יש חלונות מהרצפה עד התקרה; אני מתגלגלת לכיוונם ומכריחה את העיניים להיפקח, מוצאת את עצמי מול קיר. קיר עשוי גזעי עץ. אין כאלה בבית שלי. אני מניחה לעיניי לשוטט לאורכם, למעלה עד התקרה, לפני שאני מתיישבת בבת אחת, ערה לגמרי.
אני לא בחדר השינה שלי. בוהה מסביב בתדהמה. של מי חדר השינה הזה? ואז אני מנסה להיזכר בלילה הקודם. האם —
אין מצב. אפילו לא הסתכלתי על גבר מאז... אין מצב שהלכתי עם מישהו הביתה. ובכלל, אתמול אכלתי ארוחת ערב עם העורכת שלי. שתינו שתי כוסות יין. קיאנטי לא גורם לך לאבד את הזיכרון. הנשימות שלי רדודות בעודי מנסה להיזכר מה קרה אחרי שיצאתי מהמסעדה.
דלק, עצרתי למלא דלק בתחנת "רד סי" במגנוליה פינת קווין אן. ומה אחר כך? אני לא מצליחה להיזכר.
אני משפילה מבט אל השמיכה, שאותה אני לופתת במפרקי אצבעות לבנים. אדומה... פוך... לא מוכרת. אני מורידה רגליים לצד המיטה, והחדר מתנדנד ונוטה על צדו. מיד מכה בי הבחילה. בחילה כמו ביום אחרי הילולת שתייה. אני מתנשפת, מנסה לנשום עמוק כדי להשקיט את הבחילה. קיאנטי לא עושה דברים כאלה, אני שוב אומרת לעצמי.
"אני חולמת," אני אומרת בקול. אבל אני לא. אני יודעת את זה. אני קמה, והסחרחורת משתקת אותי למשך עשר שניות לפחות, לפני שאני מצליחה לצעוד צעד ראשון. אני מתכופפת ומקיאה... ישר על רצפת העץ. הקיבה שלי ריקה, ובכל זאת ממשיכה לנסות להתרוקן. אני מרימה יד למחות את הפה, ומשהו לא בסדר בתחושת הזרוע שלי — היא כבדה מדיי. זה לא הנגאובר. מישהו סימם אותי. אני נשארת מקופלת כמה שניות נוספות לפני שאני מזדקפת. מרגישה כמו במתקן מסתובב בפארק שעשועים. אני כושלת קדימה ומנסה לסרוק את הסביבה. החדר עגול. האוויר קפוא. יש כאן אח — אח בלי אש — ומיטת אפיריון. אין דלת. איפה הדלת? בהלה ממלאת אותי, ואני רצה במעגל מגושם, נאחזת במיטה לייצב את עצמי, כשהרגליים שלי מתקפלות.
"איפה הדלת?"
הנשימה שלי מתאבכת באוויר. אני מתמקדת בה, צופה בה מתפשטת ומתפוגגת. לוקח לעיניים שלי הרבה זמן להתמקד מחדש. אני לא בטוחה כמה זמן אני עומדת ככה, אבל הרגליים שלי מתחילות לכאוב. אני מסתכלת למטה אל בהונות הרגליים. בקושי מרגישה אותן. אני חייבת לזוז. לעשות משהו. לצאת. על הקיר מולי יש חלון. אני מדדה קדימה ומסיטה בכוח את הווילון הדק. הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שאני נמצאת בקומה שנייה. הדבר השני שאני מבחינה בו — אוי, אלוהים! המוח שלי שולח צמרמורת במורד שאר הגוף — אזהרה. הלך עלייך, סֶנָה, הוא אומר. גמורה. מתה. מישהו לקח אותך. הפה שלי אטי, אבל כשהוא מגיב, אני שומעת את ההתנשפות שלי מפרה את דממת המוות סביבי. לא האמנתי שאנשים מתנשפים בחיים האמיתיים, עד הרגע הזה בו אני שומעת את עצמי עושה את זה. הרגע הזה, הרגע המתנשף ומקפיא־הדופק הזה, כשכל מה שממלא את המבט שלי הוא שלג. כל כך הרבה שלג. כל השלג בעולם, שנערם ממש תחתיי.
אני שומעת את הגוף שלי נחבט בעץ, ואני נופלת לתוך החשכה. כשאני מתעוררת, אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה בתוך שלולית הקיא של עצמי. אני נאנקת, וכאב חד מבזיק בשורש כף היד שלי כשאני מנסה להתרומם. אני מצטעקת ומכסה את הפה בכוח עם היד. אם יש כאן אנשים, אני לא רוצה שהם ישמעו אותי. יופי, סֶנָה, אני חושבת. היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתחלת להתעלף בכל החדר ולעשות כזה רעש.
אני תופסת במפרק היד שלי באמצעות היד הפנויה ומתרוממת תוך הישענות על הקיר כדי להיתמך בו. זה השלב שבו אני שמה לב למה שאני לובשת. הבגדים לא שלי. פיג'מת פשתן לבנה — יקרה. דקה. מה הפלא שכל כך קר לי.
אוי אלוהים.
אני עוצמת עיניים. מי הפשיט אותי? מי הביא אותי לכאן? הידיים שלי נוקשות, כשאני מגששת על פני הגוף לבדוק את עצמי. אני נוגעת בחזה, מורידה מכנסיים. אין דימומים, אין כאבים, פרט לעובדה שאני לבושה בתחתוני כותנה לבנים שמישהו הלביש לי. מישהו החזיק בי עירומה. מישהו נגע בגוף שלי. אני עוצמת עיניים למחשבה ומתחילה לרעוד. בלי שליטה. לא, בבקשה, לא.
"אוי אלוהים," אני שומעת את עצמי אומרת. אני חייבת לנשום — נשימות עמוקות ויציבות.
את קופאת, סנה. ואת בהלם. תתאפסי. תחשבי.
התוכניות הזדוניות של מי שהביא אותי לכאן בוודאי לא מסתכמות בקפיאתי למוות. אני מסתכלת מסביב. יש עצים באח. אם הסוטה הדפוק הזה השאיר לי עצים, אולי הוא השאיר לי אמצעי להדליק אותם. המיטה שבה התעוררתי נמצאת במרכז החדר; זאת מיטת אפיריון מגולפת ביד. בד שיפון שקוף תלוי בין העמודים. המיטה יפה, וזה מעורר בי בחילה. אני סורקת את שאר החדר: שידת עץ כבדה, ארון, אח ושטיח עבה מפרוות חיה. אני פותחת את הארון ומחטטת בבגדים... יותר מדיי בגדים. הם כאן בשבילי? הידיים שלי משתהות על אחת התגיות — ההבנה שכל הבגדים במידה שלי מעלה בי בחילה. לא, אני אומרת לעצמי. לא, לא יכול להיות שהם שלי. זאת טעות אחת גדולה. לא יכול להיות שזה בשבילי, אלה לא הצבעים הנכונים. אדומים... כחולים... צהובים...
אבל המוח שלי יודע שזאת לא טעות. המוח שלי יָדע אובדן — וכך גם גופי.
תתרכזי במשימה הנוכחית, סנה.
אני מוצאת תיבת כסף מעוטרת על המדף העליון בארון. מוציאה ומנערת אותה. היא כבדה. זרה. בתוך התיבה יש קופסת מציתים, מפתח וסכין כסף קטן. אני רוצה לחקור את תוכן התיבה. לבהות בו, לגעת בו — אבל אני חייבת להזדרז. בעזרת הסכין אני חותכת רצועת בד משולי חולצה, מגלגלת אותה וקושרת קשר באמצעות השיניים והיד השלמה. אני מחליקה את היד אל תוך המתלה המאולתר, ומתכווצת לרגע.
מכניסה את הסכין לכיס ומגששת להוציא מצית. היד שלי משתהה מעל לקופסה.
שמונה מציתי "זיפו" ורודים. אילולא היתה לי צמרמורת עד כה, עכשיו היא היתה תוקפת אותי ללא ספק. אני מתעלמת מזה. לא יכולה להתעלם מזה. יכולה ומוכרחה, כי אני קופאת מקור. היד שלי רועדת בעודה מושטת למצית. זה צירוף מקרים. אני צוחקת. האם דבר כלשהו בחטיפה יכול להיות מקרי? אני אחשוב אחר כך. כרגע אני חייבת להתחמם. האצבעות שלי חסרות תחושה. נדרשים שישה ניסיונות לפני שאני מצליחה לסובב את גלגל המצית. הוא משאיר סימני שקעים באגודל שלי. העץ אינו נדלק בקלות. לח. האם מישהו סידר אותו כאן לא מזמן? אני מחפשת משהו להזין את הלהבות, אבל אין כאן דבר שאוכל לשרוף ושלא אזדקק לו, אולי, מאוחר יותר.
כבר התחלתי לחשוב מנקודת מבט הישרדותית, וזה מפחיד אותי. חומר בערה. במה אוכל להשתמש כחומר בערה? העיניים שלי סורקות את החדר, עד שבפינת הארון אני מגלה תיבה לבנה עם צלב אדום על המכסה. ערכת עזרה ראשונה. אני רצה אליה ופותחת את המכסה: תחבושות, אספירין, מחטים — אלוהים. בסופו של דבר אני מוצאת חבילה של פדים ספוגים באלכוהול לשימוש חד פעמי. לוקחת חופן מהם ורצה בחזרה לאח. קורעת במשיכה את עטיפת הראשון ומקרבת את המצית לקצה הפד. האש תופסת אותו, והוא מתלקח. אני תוחבת את הפד הבוער בין בולי העץ ופותחת במשיכה עטיפה נוספת, חוזרת על התהליך. מתפללת למי שלא יהיה הפטרון של להבות אש ונושפת בעדינות.
העץ נדלק. אני מורידה את השמיכה העבה מהמיטה ומתעטפת בה, משתופפת מול הלהבות הדלות. זה לא מספיק. כל כך קר לי, שאני רוצה לצלול אל תוך האש ולהניח לה לשרוף ממני את הקור הזה. אני נשארת ככה, כמו גוש על הרצפה, עד שאני מפסיקה לרעוד.
ואז אני זזה.
אביגייל –
מאד ויין / טארין פישר
מתח,פחד,אהבה,שנאה,דימיוני,מציאותי,כואב,מכיל,חזק ומרגש כל אלה ועוד הם לב ליבו של הספר המיוחד הזה.
סנה,סופרת מתבודדת בגלל אהבה,בגלל אנשים בגלל רגשות פוגשת את אייזק באחד הרגעים הגרועים של חייה ושם הם משתנים.
סנה חיה את חייה בלבן ללא צבעים סביבה,שומעת מוזיקה ללא מילים,לא מרגישה,לא שואלת,לא רוצה קירבה.
אייזק מנתח אונקולוגי מציל אנשים כדי להציל את עצמו מעצמו, שואל מעט לומד הרבה.
המפגש ביניהם מציל אותם,מרסק,אותם ומלמד אותם.
הם נחטפים למקום מבודד ונטוש. ימים ,שבועות וחודשים הם מוחזקים כחטופים. לאורך כל תקופת החטיפה שלהם אנו למדים על חייה ועברה של סנה,על רגשותיה ועל החוסר שבהם ומעט על חייו אייזק.
הם לומדים אחד את השני,מצילים אחד את השני,גוועים יחד ברעב וחולקים יחד את רגעי החום האחרונים אולם מעל לכל הם לומדים מהי הקרבה ואהבה.
אייזק לומד את סנה ומלמד אותה על עצמה. הוא דמות מיוחדת בעיניי. הוא ראה ומכיר את סנה ברגעיה הקשים,הכואבים והשפלים ביותר וכך הוא קיבל אותה.
אפשר לדמיין את העלילה למקצב תופים חלש שהולך ומתגבר יותר ויותר עד אשר התופים רועמים ברעש אדיר ומחריש אזניים,הלב פועם בקצב התופים. מהר,מהר,מהר וברגע אחד – שקט! דממה!
מירית וולך –
מאד ויין
הספר מספר את סיפורה של סופרת מצליחה, שמתעוררת בוקר אחד ומגלה כי נחטפה והיא בבית זר מוקף בשלג, די מהר היא מבינה שהחוטף, אותו היא מכנה שומר גן החיות, משחק איתה משחק מוחות כזה או אחר ושהיא צריכה לחפור עמוק בעברה ובכתביה כדי להבין איך להיחלץ.
במובנים מסויימים היא נכנסת אל תוך משחק קווסט, escape the room, חדר בריחה, אבל החדר שלה לא מוגבל בזמן, הדלת לא תיפתח בכל מקרה אחרי שזמנה יסתיים, והיא לא בחרה להצטרף למשחק. גם אין מי שמשגיח וזורק לה רמזים, אין מי שמוודא שהיא נותרת בחיים ושלמה בנפשה ובגופה.
היא עוברת שלבים שונים של ייאוש ותקווה, של נסיון הבנה עם הרמת ידיים, וחוזר חלילה. היא לא לבד בשבי, אבל אם אגיד יותר מזה – אהרוס.
במהלך הנסיון לשמור על השפיות, ובמהלך הנסיון לפתור את התעלומה, אנחנו חוזרים אחורה בעברה ולומדים בכל פעם עוד משהו ועוד נדבך עד שבסופו של הספר נפרשת לפנינו דמות שלמה.
היא מעידה על עצמה שהיא תמיד יודעת איך ספר או סרט יסתיימו. ונראה לי שחלק מהספר נבנה על הנסיון ליצור ספר מתח שאי אפשר לשער בו איך הוא יסתיים, או לפחות מהו פתרון התעלומה – מיהו שומר גן החיות ומה מניע אותו. אז צר לי, כי אני כן ניחשתי. לא בהתחלה, אפילו לא באמצע, אבל כמה פרקים לפני הגילוי התשובה כבר היתה לי ברורה.
בנוסף הספר מפנה לכל מיני יצירות, ויזואליות וגם ווקאליות, אני אוהבת מאוד ספרים שזורקים רפרנסים שכאלה, ותמיד כיף בקריאה השניה להתממשק עם כל היצירות המוזכרות, מחכה כבר להגיע לזמן פנוי ולעשות את זה, בנתיים רק אקשר פה בסוף הביקורת את השיר שמהדהד לאורך הספר כולו.
רוצו לקרוא, לא תוכלו להניח מהיד.
Tal –
מאד ויין
בתקופה האחרונה ז’אנר הספרים האפלים והקודרים משגשג. מאד ויין הוא טיפה קטנה במים, שבוודאי תפנה מקום לעוד ספרים בסוגה לשוק הישראלי.
יש שכתבו בז’אנר זה בצורה טובה וחכמה, שגורמת לקורא להתחבר אל הדמות הראשית ורגשותיה, ויש מאד ווין –שבעיניי עשה עבודה ממש לא מוצלחת, והשאיר אותי בנקודת ביניים לא ברורה בין שעמום לתסכול.
לקחת נושאים כבדים ולהעמיס אותן על הקורא כמו מגדל ג’נגה לא הופך את הסיפור לעמוק ומבריק. בתחילת הספר הסופרת כתבה מכתב לקוראים, בו היא מספרת שהיא “סופרת והמילים הן הנשק שלי. אני רוצה להכאיב לכם.” היא המשיכה על כך עוד ועוד, והנה למה היא לא הצליחה ב’משימה’ שלה –בספר אין שום נקודות אור או תקווה. כשהסופרת הפילה עלי בזה אחר זה “טוויסטים” מדכדכים לא נוצר האפקט הרצוי. לא יכולה להיות נפילה כשהעקומה נוטה מטה בצורה רציפה לכל אורך הסיפור. כתוצאה מכך, הרגשתי שלא היה קליימקס (או פואנטה, למען הפרוטוקול). הוא פשוט התפספס איפשהו בדרך.
אלה –
מאד ווין
וואוו פשוט וואוו אחד מהספרים הכי קשים שקראתי לא יכולתי להפסיק וסימייתי תוך 3 דעות אחד מהספרים הכי טוביםם….
מומולץץ
מירב –
מאד ויין
ספר הזוי קטעים קשים לקריאה ישגם רגעים שהשתעממתי.
לדעתי יותר מתאים לקטגוריית מותחן פסיכולוגי, פחות רומן.
דנה –
מאד ויין
ספר כל כך לא שגרתי.. אמנם הוא מתויג בתוך רומנטיקה וארוטיקה אך לדעתי זהו ספר מתח על גבול האימה. מסופר על סנה ועל אייזק הרופא שלה שכלואים בתוך בית ואין להם מושג מי אחראי לזה. הסיפור הוא סיפור הישרדותי של שניהם שברקע יש את סיפור חייה של סנה ועל מהות הקשר שלה עם אייזק. הדמות של סנה התישה אותי. כל הספר היא רוצה להגיד דברים אבל עוצרת את עצמה. דמות אפלה ומוזרה לדעתי. בעוד אייזק המקסים מנסה לדרבן אותה בצורה עדינה אך עדיין היחסים ביניהם הם יחסים ללא מילים… ספר קשה, חריג, מסקרן, כתוב בצורה יוצאת מן הכלל. מי שיש לו ראש פתוח לספר לא שגרתי בעליל זה הסיפור בשבילו.
טלי –
מאד ויין
ספר שיחסית מאוד התאכזבתי ממנו, קראתי לא מעט ספרי מתח אבל הספר הזה הצליח אפילו לגרום לי להצטער שקראתי אותו..
רועי (בעלים מאומתים) –
מאד ויין
ספר מותח לא יכולתי להוריד את העיניים, באמת מזכיר חדר בריחה, ספר קצת קשה לקריאה
Yael –
מאד ויין
ספר מעולה!!! סנה ואייזק הצליחו להחזיק אותי לאורך כל הספר, לא הצלחתי לעשות שום.דבר עד שסיימתי, המתח והתהיות המשיכו לאורך כל הספר, מומלץ ביותר לקריאה (כדי לפנות זמן מראש לספר!)
עדי –
מאד ויין
ספר מרתק ומותח לאורך כל העלילה, שהסוף שלו השאיר אותי מרוסקת ועם הרבה מחשבות על אהבה, חברות, מכשולים שהחיים מזמנים לנו וגם על פספוסים בחיים…. לסיכום: אהבתי מאוד את העלילה, את צורת הכתיבה הזורמת ואת הגיבורה!!!
טל (בעלים מאומתים) –
מאד ויין
אחד הספרים!! וואו! מותח בצורה בלתי רגילה .. אהבה בלתי אפשרית וסוף שגרם לי לחשוב כמה ימים על הספר לא יכולתי להמשיך לספר הבא. שווה קריאה!!!
קרן –
מאד ויין
השם של הספר והכריכה לא כל כך מושכים אבל…
ברגע שתתחילו לא תוכלו להניח את הספר הזה! וכשתסיימו הוא יחרט עמוק בתודעה שלכם.
ספר שונה מיוחד ומותח תתכוננו לכסיסת ציפורניים.
ממליצה בחום למי שלא קרא.
קרן –
מאד ויין
השם של הספר והכריכה לא כל כך מושכים אבל…
ברגע שתתחילו לא תוכלו להניח את הספר הזה! וכשתסיימו הוא יחרט עמוק בתודעה שלכם.
ספר שונה מיוחד ומותח תתכוננו לכסיסת ציפורניים.
ממליצה בחום למי שלא קרא.
טל –
מאד ויין
הספר מושלם, לדעתי לא אמור להיכנס לקטגוריית רומניטקה-אירוטיקה., למרות סצנות מסויימות שעונות להגדרה
סיפור אהבה מוזר, מותח, אפל ומשחק פסיכולוגית בקוראים. אם הצלחתם לעבור את העמודים הראשונים לא תוכלו להניח את הספר עד סופו.
מסוג הספרים שכשמסיימים לקרוא צריך לקחת הפסקה כמה ימים לסדר את המחשבות…
ועדיין, אחד הספרים הטובים שקראתי!
רותם –
מאד- ווין
אני לא רוצה לכתוב הרבה על הספר הזה, כי חלק מהעניין זה להגיע אליו ללא ידיעה אל מה את מגיעה. אבל אני כן אמליץ לקרוא אותו. מאוד מאוד אמליץ. הוא שונה, הוא אפל והוא פסיכולוגי בטירוף.
נוינוי –
מאד ויין
קראתי את הספר בבת אחת, עכשיו שלוש בלילה ויש מחר עבודה!
ספר ממש מרתק, כתוב בצורה מבריקה ומענגת. התכנים אפלים וקו העלילה קודר היו גם רגעים כבדים מידי במהלך הקריאה. אבל פשוט אי אפשר להפסיק.
ממליצה על הספר
שיר –
מאד ויין
משום מה אי אפשר להפסיק לקרוא את הספר, אבל באמצע פשוט התעייפתי ממנו. הכל דחוס מידי ופשוט היה כבד. מה שהכי מעצבן שנראה שאין בספר הזה שום פואנטה.
לא ממליצה
בת אל –
מאד ויין
ספר לא קל בכלל. לא הייתי מתייגת אותו כרומנטי. ספר מתח, דרמה, חזק.
מיטל –
מאד וין
וואו..לא מה שציפיתי בכלל.ספר מתח מטורף שהרגיש לי כמו חדר בריחה בתיבול האח הגדול. סנה היא סופרת מצליחה שמתעוררת לפתע במקום לא ברור,היא מצליחה לצאת המחדר ופוגשת שם בחור מעברה.במשך מספר חודשים הם חיים שם ביחד ללא יכולת להבין מי שם אותם שם ומי אחראי לגורלם.ספר טוב.
לימור –
מאד ויין
ספר מיוחד, סיפור מיוחד שמכיל בתוכו המון מתח, כאב, פחד ואהבה, כתוב בצורה טובה נהנתי מכל רגע של קריאה כדאי מאוד לקרוא.
הלנה –
מאד ויין
כשקראתי את התקציר בכריכת הספר פשוט עפתי עם דימיוני על עלילת הספר. מה שבטוח שזה ספר מתח פסיכולוגי. קראתי את הספר והיה קשה לא הבנתי ממש, כי שוב בדמיוני היתה לי צפיה מסוימת לעלילה. אך בכל זאת הספר עשה עליי רושם עמוק ספר שהרבה זמן לא היה מסקרן כל כך כמותו. אחרי זמן מה של הרגשה שעליי לקרוא שוב את הספר כי “פיספתי” אותו בגדול. שוב קראתי והספר פשוט מהמם! הכל הסתדר בעלילה. אז אסכם כך: ספר מתח שחובה לקרוא ואם קשה אז לקרוא שוב! בהחלט גורם לך להרהר איך ומה את/ה היית עושה במצב כזה.
סיגלית –
מאד ויין
אחד הספרים הכי מרתקים ומיוחדים שקראתי , ספר שלא דומה לאף ספר מבחינת העלילה המרתקת הדילוגים בין הדמויות מרתקים האהבה היא שונה ממה שהורגלנו לקרוא , הכתיבה היא שונה בקיצור תקראו ותבינו את הכוונה
לירז –
מאד ווין
הספר שהשאיר לי טעם רע בפה. ספר קודר סיפור עצוב וקשה חסר אופטימיות לחלוטין ושובר את הלב. לי היה מאוד קשה איתו… הוא מתחיל טוב, מותח, מסקרן, אבל איפשהו באמצע משהו הולך לאיבוד…
רונית –
מאד ויין
המון ביקורות קראתי עד הספר מאוד שנוי במחלוקת מי שאהב אהב ומי שלא פשוט לא מוחלט ספר מאוד קשה לקריאה לטעמי מאוד מדכא רע הספר שהשאיר לי טעם רע בפה.