מאהבת למופת

1

"הוא כל מה שאישה יכולה בכלל לרצות אצל גבר: גבה קומה, כהה, יופי חסר מעצורים שמסתיר מתחתיו את כוח הרצון המסוכן שהפך אותו למיליונר עוד לפני שמלאו לו עשרים וחמש שנים. הוא ישב לצדה על הספה, קרוב מספיק כדי לגרום לה להרגיש שלא בנוח, והקרין מין סוג של מיניות בוטה שעירערה את כל מגננותיה. עוצמה ונחישות הפכו אותו לסיפור הצלחה בעסקיו, אבל ללבנדר לא היתה שום כוונה..."

"אמא, אני לא צריכה ללכת, אם את לא רוצה."

רייצ'ל היתה שקועה באינטריגות של חיי האהבה של הגיבורה האחרונה שלה, כשדייזי הופיעה בדלת חדר העבודה שלה, אך המילים של בתה ניפצו מיד את כל עולם הפנטזיה הזה.

"הו, דייזי!" קראה רייצ'ל בקומה משולחנה כדי להעניק לבתה חיבוק מהיר. "מתי אמרתי לך שאני לא רוצה שתלכי?"

"את לא אמרת," השיבה דייזי, בהיחלצה מהחיבוק של אמה במלוא העצמאות של נערה בת שלוש-עשרה. "אבל אני יודעת מה דעתך על לורן. גם אני לא מתה עליה במיוחד. ובפעם האחרונה שהייתי אצלם הם עוד התגוררו באנגליה."

רייצ'ל נאנחה. היא לא חדלה להיות מופתעת מיכולתה של דייזי להבין את רגשותיה. לא תמיד היא היתה כה משתפת פעולה. כמו בנות טיפש-עשרה רבות, היא לא ראתה תמיד עין בעין עם אמהּ. אבל בכל מה שהיה נוגע לאביה, לא היה מה להשוות בכלל.

דייזי ידעה שההזמנה שלו, לבלות את השבועיים האחרונים של החופש הגדול אתו ועם אשתו השנייה בביתם שבפלורידה, עשויה לעורר וויכוחים ומריבות. במשך שלוש השנים הראשונות לנישואיו ללורן, סטיב ראה את בתו רק פעמים ספורות, למרות שרייצ'ל השלימה עם סידורי המשמורת. אבל פתאום, אחרי שסטיב עבר לעבוד במשרדים הראשיים של החברה במיאמי בשנה שעברה, הוא נעשה מעוניין מאוד שדייזי תבקר אצלו בכל חופשה.

רייצ'ל לא הביעה שום התנגדות. היא רצתה שדייזי תכיר את אביה. אבל היא הרגישה עדיין דקירות של חרדה, שמא דייזי תמצא את החיים החדשים הללו בארצות הברית מרגשים הרבה יותר מהחיים בווסטלי, העיירה האנגלית השקטה.

"תראי, זה ממש לא מפריע לי," היא הבטיחה לדייזי, בסרבה לחשוב בכלל איך היא תרגיש אם דייזי תחליט לעבור לחיות עם אביה. הצלחתה הלא צפויה של רייצ'ל בשנים האחרונות, בתור סופרת של רומנים רומנטיים, היתה מספקת מאוד, אבל ברור שלא יהיה בה די כדי לפצות על אובדן בתה, אחרי שכבר איבדה את בעלה.

"טוב..." דייזי לא נראתה עדיין משוכנעת, ורייצ'ל רצתה לשוב ולחבק אותה. "את בטוחה?"

"את סעי ותבלי יפה," אמרה לה רייצ'ל, ולא הצליחה להתאפק מלתחוב בחזרה קווצת שיער כהה מאחורי אוזנה של בתה. היא השתהתה לרגע, "רק הייתי שמחה יותר אם אבא שלך לא היה מארגן את זה כך שתחצי את האוקיינוס האטלנטי בחברתו של איזה איש זר."

דייזי פרצה בצחוק. "הוא לא איש זר, אמא," היא מחתה. "אני כבר פגשתי אותו בעבר. כשאבא גר בלונדון. הוא הבוס של אבא, בעצם. המשפחה שלו היא הבעלים של מנדז מאקרוסיסטמס. לורן ממש מחבבת אותו. אני יודעת שהיא חושבת שהוא שווה."

פיה של רייצ'ל נפער בתדהמה. "שווה?"

"כן." דייזי בהתה בה. "דה, זאת אומרת לא משעמם? אמא, באמת." היא העוותה פנים. "אם את כותבת לקהל מודרני, את צריכה להכיר את הדברים האלה."

"אני יודעת." נימת קולה של רייצ'ל היתה מתגוננת. "אבל מה גורם לך לחשוב שבעיניה של לורן הוא שווה?" היא עשתה פרצוף. "הרי בשם אלוהים, היא ואבא שלך נשואים רק ארבע שנים."

"ובזה את מנסה להגיד ש...?" נימת קולה של דייזי היתה לעגנית. "הו, אמא, צאי מזה, בסדר? נשים כמו לורן מחפשות תמיד את הדבר הבא."

רייצ'ל נדה בראשה. "דייזי, לא נראה לי שאנחנו צריכות בכלל לנהל את השיחה הזאת."

"למה לא?"

"בגלל ש... לורן היא אשתו של אבא שלך."

"את היית אשתו כשהיא החליטה שהיא רוצה אותו," ציינה דייזי בפקחות. "באמת, אמא, אני לא יודעת מה יש לך לדאוג. אם היא ואבא יפרדו, את ואבא תוכלו לחזור להיות ביחד."

הם יוכלו?

רייצ'ל לא השיבה לה, בידעה שהאפשרות הזאת כבר לא כל כך מושכת כמו שאולי היתה בעבר. הניסיון לימד אותה שסטיב קרלייל כלל אינו, ולא היה מעולם, הגבר שהיא דמיינה לעצמה כשהתחתנה אתו. לורן ג'והנסון לא היתה הנקבה הראשונה שמשכה את עינו של סטיב במשך תשע השנים שלהם ביחד. היא רק היתה העשירה ביותר, והנחושה ביותר.

"איך שלא יהיה, את תזכי לפגוש אותו גם בעצמך, לפני שנטוס," המשיכה דייזי, בשובה אל נושא השיחה הקודם שלהן. "זאת אומרת, את מר מנדז. כשהוא יבוא לאסוף אותי ולקחת אותי לשדה התעופה." היא חייכה עם גומות חן חמודות. "חכי עד שאני אחזור ואספר לג'ואן. היא תמות ממש. אני כבר לא יכולה לחכות."

רייצ'ל נאנקה. "תמות?" דייזי, איזה מין שפה את מדברת?"

"אוקיי. היא תתמלא קנאה, את מרוצה?" דייזי עשתה פרצוף. "כמו שאמרתי, אמא, את ממש חייבת לעדכן את אוצר המילים שלך."

"לא עם כאלה ביטויים," השיבה רייצ'ל בשמץ של התחסדות, ואז, בהבינה שהיא כבר לא עומדת להמשיך בעבודה שלה באותו הבוקר, היא כיבתה את המחשב ויצאה מחדר העבודה בעקבות בתה. "איך שלא יהיה, אפשר להכין כבר צהרים. את רוצה חביתה או סלט?"

"אני יכולה טוסט עם שינקן וגבינה צהובה?" שאלה דייזי בנימה מפתה. לאחרונה, מאז שקיבלה את המחזור שלה, היא החלה לעלות במשקל בקלות רבה מדי, ורייצ'ל עשתה מאמצים להקנות לה הרגלי אכילה בריאים יותר.

"אני מניחה שכן."

רייצ'ל היתה פרגמטית בגישתה. דייזי הרי לא תאכל רק ביצים וסלט במשך היעדרותה, אז מה כבר ישנה עוד טוסט אחד? מה שהזכיר לה, נותרו להן רק חמישה ימים לפני נסיעתה של דייזי לפלורידה. מחשבה מדכאת לכל הדעות.

דייזי היתה אמורה לבלות את יום המחרת אצל סבהּ וסבתה. הוריו של סטיב לא ראו מעולם בעין יפה את מה שסטיב עשה, ומאחר שהוריה של רייצ'ל נהרגו בתאונת דרכים כשהיא עוד היתה נערה צעירה, היא ובני הזוג קרלייל המבוגרים נשארו קרובים מאוד. הביקור הזה אמר שיהיה לה למחרת יום שלם כדי לנסות להדביק את הפערים ולעמוד במועד ההגשה שלה, אחרי שקצב עבודתה נפגע בהחלט מאז שדייזי החליטה לקבל את הזמנתו של אבא שלה.

אי לכך, היא התרגזה מאוד כשפעמון הדלת צלצל, קצת אחרי אחת-עשרה בבוקר שלמחרת. היא לא ציפתה לשום אורחים. לא היו שום כתבי יד ערוכים שנשלחו בחזרה לאישורה, כך שזה לא היה אמור להיות הדוור. והשכנים שלה ידעו יפה מאוד שלא להפריע לה לפני שתים-עשרה בצהרים.

היא קמה, ניגשה אל חלון חדר העבודה והביטה החוצה. היא שקלה ברצינות להתעלם ולא לגשת אל הדלת, אבל מראה רכב השטח הגדול והחזק אשר ניצב מחוץ לשער שלה גרם לה לשנות את דעתה. למי ממכריה יכול להיות כלי רכב שכזה?

לאף אחד.

ואז צעד אחורה גבר שיצא מהצל של גגון דלת הכניסה והביט ישר אל החלון שלה. איש כהה, היא ראתה, עם שיער שסופר קצר כל כך שלא היה הרבה יותר ממעטה זיפים על קרקפתו. קשה היה להעריך את גובהו מהזווית הזאת, אך רייצ'ל קיבלה רושם של גובה ועוצמה, מהכתפיים הרחבות התחובות בתוך מעיל עור משופשף מיושן.

היא זזה באופן אינסטינקטיבי להתחבא מאחורי הווילון, כי לא רצתה שהוא יחשוב שהיא מרגלת אחריו, אך לא עשתה את זה בזמן. הוא ראה אותה. המשיכה הנוספת בחוט הפעמון הוכיחה את זה, ובלב הולם במהירות, היא עזבה את חדר העבודה שלה ומיהרה לרדת מטה.

בעת שפתחה את המנעול, היא תהתה לעצמה אם היא נוהגת בתבונה. בכל זאת, היא היתה שם לבד. היא לא הכירה את הגבר הזה, והוא בהחלט נראה כמי שאינו זר במיוחד לצרות.

אבל זה רק דימיונה של הסופרת, היא אמרה לעצמה בחוסר סבלנות. נכון, הוא איש זר, אך כנראה שהוא רק טעה בכתובת. יכול להיות שהוא מחפש מישהו. את ג'ולי קורבט, למשל. השכנה הפלרטטנית שלה, שגרה שני בתים ממנה, בהחלט משכה את תשומת הלב של כל מיני גברים. תשומת לב מהסוג שלגבר הזה יש ובשפע.

היא פתחה את הדלת כדי כמה סנטימטרים, דאגה להסתיר את רוב הגוף שלה. הגופייה והמכנסים הקצרים שהיא לבשה לא נועדו להצגה בפומבי, לא כשהיא בטוחה שמותניה מתרחבים בכל פעם שהיא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה. "אני יכולה לעזור לך?"

הגבר – היא צדקה, הוא באמת היה גבוה: מטר ושמונים בקלות, עם מבנה גוף רזה ושרירי – חייך אליה חיוך רחב. פניו היו שזופים מאוד, כמעט חומים, עם עצמות לחיים בולטות, עיניים כהות, מחופות, ואף שנראה כאילו נשבר אולי בעבר. הוא לא היה יפה תואר כמו הגברים שהיא כתבה עליהם בספרים שלה, אך היא היתה חייבת להודות שתווי פניו הגבריים ופיו דק השפתיים בהחלט היו הרבה יותר סקסיים. הוא גם היה צעיר ממנה, היא החליטה. אבל זה לא מנע אותו מלהקרין מין עוצמה וסמכותיות שממש עצרו את נשימתה.

אלוהים אדירים!

"רייצ'ל," הוא אמר וזיעזע אותה עוד יותר באופן האגבי בו הוא השתמש בשמה. "קוראים לך רייצ'ל, נכון?"

רייצ'ל בלעה את הגוש שעמד בגרונה. "אני אמורה להכיר אותך?" היא שאלה בחולשה, בהיותה משוכנעת שהם לא נפגשו מעולם, והוא עשה פרצוף עקום.

"לא," הוא אמר, ומבטאו בהחלט לא היה אנגלי. "אבל אני מכיר את הבת שלך. דייזי, נכון?" וכשזה לא עורר היכרות מידית, הוא הוסיף, "אני ג'ו מנדז."

רייצ'ל הרגישה חולשה. זה לא יכול להיות האיש שמחזיק בבעלותו את מנדז מאקרוסיסטמס – הבוס של סטיב! זה לא נראה לה אפשרי. האם מנהלי חברות גדולות לא אמורים ללבוש חליפות שלושה חלקים, ועניבות ונעלי אוקספורד שחורות? ולא מעילי עור שחורים מעל לחולצות טריקו וג'ינס, עם מוקסינים שכבר ראו ימים טובים יותר, ובלי גרביים?

"אני – דייזי לא נמצאת פה," היא אמרה כמו מטומטמת, וג'ו מנדז השעין יד על הקיר סמוך לדלת ובחן אותה באותו מבט של השלמה עם מגרעות, שגם בתה נוהגת לפעמים לנעוץ בה.

"לא באתי לראות את דייזי," הוא אמר בהעיפו מבט אחורה, לכיוון רכב השטח. "זה בסדר להשאיר כאן את האוטו?"

מה שאמר כנראה שהוא מצפה להיות מוזמן להיכנס. רייצ'ל היססה. "זה כביש שקט," היא אמרה, ואכן, מעט מאוד מכוניות לא מוכרות נכנסו אל הרחוב שהיה ללא מוצא. "אה – מה אני יכולה לעשות למענך, מר מנדז?"

"ג'ו, הוא תיקן אותה ללא שום התרגשות. הוא הביט בהדגשה מעבר לכתפה. "אני יכול להיכנס?"

"הו..." טוב, למה לא? היא התווכחה עם עצמה בתסכול. הרי הוא לא לגמרי זר, ולפחות למען דייזי, היא צריכה להיות מנומסת כלפיו. היא זזה אחורה, ונזכרה, כשכפות רגליה חשו בקרירות של אריחי רצפת ההול, שהיא לא ממש לבושה לקבלת אורחים, אם כי כבר היה מאוחר מדי בשביל לחשוב על זה. "כמובן."

"תודה."

ג'ו נכנס להול, מילא אותו מיד בנוכחותו, ובהותירה אותו לסגור את הדלת, רייצ'ל הובילה אותו אל חדר ההסבה הדי-רשמי שלה. הוא שימש אותה רק לעתים רחוקות מאוד, ולמרות חמימותו של היום היפה, עמדה בו תחושה קרירה ולא אישית. אבל הרי היא לא יכלה לקחת אותו אל המטבח, קו נטוי חדר ארוחת הבוקר, בו היא ודייזי בילו את רוב זמנן. נכון?

הוא עמד בפתח, בוחן את החדר, ורייצ'ל החוותה, די ברישול, לעבר הספה. "שב, בבקשה."

הוא חייך, בחשפו שיניים צחורות, טיפה לא ישרות, שרק הוסיפו למשיכתו החושנית. רייצ'ל ידעה שהיא לא נתקלה מעולם באף אחד כמוהו, ובהיזכרה במה שדייזי אמרה, היא בהחלט יכלה להבין למה לורן חשבה שהוא "שווה".

היא חשה הקלה כשהוא נכנס אל תוך החדר והתיישב על הספה, למרות שהוא לא נראה רגוע לגמרי. הוא ישב על קצה המושב, רגליו פשוטות קדימה וידיו תלויות ביניהן. וכשהוא הרים את עיניו אליה, בשמץ של משובה במבטו, רייצ'ל היתה משוכנעת שהוא מודע להשפעה שיש לו עליה.

מה שהפך את זה ליותר קל, איכשהו. אילו היא היתה רק מסוגלת לשכנע את עצמה שהיא אינה כמו כל שאר הנשים שעוגבות עליו – כמו לורן, למשל – היא היתה יכולה להתמודד לא רע עם כל הסיטואציה.

"קפה?" היא שאלה במאור פנים, מודעת במידה מדהימה לבטן החשופה ולרגלים שהיא מציגה לראווה. "בדרך כלל אני מכינה לעצמי ספל קפה בערך בשעה הזאת."

"נשמע טוב."

הוא היה נוח לריצוי, ורייצ'ל העניקה לו חיוך לפני שמיהרה לצאת מהחדר. האם היא יכולה להספיק לרוץ למעלה וללבוש איזה מכנסים וחולצה? היא תהתה במהרה אל המטבח. זה רק יעודד את היהירות שלו, ואם אתה מופיע כך בלי התראה, עליך להיות מוכן לקבל אנשים כמו שאתה מוצא אותם.

היא מילאה את מכל המים לפני שהתחילה בעבודתה, כך שכל מה שהיה עליה לעשות כעת הוא להדליק את מכונת הקפה. בתוך שניות, רעשי היניקה והביעבוע המנחמים של הפרקולטור מילאו את האוויר, ובמשיכת כתפים אדישה, היא פנתה להוציא שני מגים מהארון שמעל לשיש.

"דייזי אמרה לי שאת סופרת," אמר ג'ו מנדז מאחורי גבה, ורייצ'ל כמעט הפילה את הספלים. בלי להשמיע קול בכלל, הוא עזב את הטרקלין, וניצב כעת ליד הדלפק שעליו היא ודייזי נהגו לאכול את ארוחות הבוקר שלהן. הוא פשט את מעיל העור שלו, כדי לחשוף חולצת טריקו צמודה ומכנסי ג'ינס נמוכי גזרה שחבקו את מותניו הצרים, ורייצ'ל לא הצליחה לעצור את שמץ הטינה שחשה על כך שהוא מסוגל לחוש כל כך בנוח ולהרגיש כמו בבית.

"הו, רק בקושי," היא מלמלה לבסוף, בהניחה את הספלים על השיש, לפני שפנתה למקרר כדי להוציא חלב.

"את כותבת רומנים רומנטיים, אני מבין," הוא אמר, בלי לוותר. הוא חייך חיוך רחב. "מאיפה את מקבלת את ההשראה שלך?"

טוב, בטח שלא מגברים כמוך, חשבה לעצמה רייצ'ל, שלא ידעה איך בדיוק לענות לו. "אני – אה – יש לי כנראה דימיון לא רע."

"לא יכול להיות שזה הכל." הוא שוב גיחך. "דייזי מאוד גאה בך."

חיוכה של רייצ'ל היה קלוש. "הדעה של דייזי קצת מוטית," היא אמרה ותהתה למה היא מרגישה את הצורך להכחיש את ההצלחה שלה. בשם אלוהים, הרי היא גאה במה שהיא עושה. שני כותרים מצליחים מאוד, והעורך שלה כבר משתוקק לקבל את כתב היד הבא שלה – זה ממש חלום של כל סופר מתחיל.

הוא משך בכתפיו ובהסתובבו מהדלפק, ניגש אל החלון המשקיף על הגינה שבאחורי הבית. "נוף נחמד," הוא העיר בהתבוננו במדשאה החלקה, עם ביתן העץ הקטן שאביו של סטיב בנה כשדייזי עוד היתה קטנה. "הרבה זמן את כבר גרה פה?"

רייצ'ל נדרכה. "סטיב לא סיפר לך?"

הוא הסתובב אליה, כשידיו נחות על ירכיו ועיניו הכהות מפגינות סקרנות לא מוסתרת. "לא," הוא אמר ישירות. "סטיב לא סיפר לי הרבה עליך. הוא היה אמור לספר? האם אני דורך פה על הבהונות של מישהו?"

רייצ'ל הרגישה מיד נורא. "לא," היא אמרה באומללות. "אני מצטערת. אל תשים לב אלי. אני סתם קצת ביצ'ית."

ג'ו הרים גבה כהה. "זה עדיין לא עונה על השאלה שלי: מה סטיב היה אמור לספר לי?"

"הו..." רייצ'ל הצטערה על כך שהתקרבה בכלל אל הנושא. "העניין הוא רק... טוב... הבית הזה היה שייך בעבר להוריו של סטיב. הם נתנו אותו לנו כשהתחתנו, ואז, אחרי הגירושים..." היא משכה בכתפיה. "הם רצו שאנחנו – דייזי ואני – נמשיך לגור פה."

"אה," הוא נראה כמבין. "הם לא היו מרוצים מהגירושים?"

"משהו כזה." למען האמת, הוריו של סטיב ממש הזדעזעו להיווכח שהבן אותו הם תמיד העריצו התגלה כהרבה פחות נעלה מכפי שנראה להם עד אז.

ג'ו נראה מהורהר. "ואת תהית אם בעלך לשעבר שלח אותי?" הוא שאל כעבור רגע.

המחשבה עלתה בדעתה, אך רייצ'ל העדיפה שלא להודות בכך. "אני רק תוהה למה אתה פה, מר מנדז," היא אמרה בקול יציב. ואז, כשהקפה סיים להסתנן, הוסיפה, "שחור או עם חלב?"

"שחור," הוא אמר, כמו שהיה ברור לה שהוא יגיד. "ותקראי לי ג'ו, בבקשה. מר מנדז נשמע לי כמו אבא שלי."

רייצ'ל מזגה את הקפה בלי להשיב לו. אך היא חשבה בלבה שאולי עשתה טעות בכל זאת. אולי הוא אינו הבוס של סטיב, אלא בנו של הבוס.

הקפה הריח נפלא, ורייצ'ל, שבדרך כלל התקיימה רק על קפאין לאורך כל היום, הדפה מג אחד לעבר ג'ו מנדז, ואז הרימה אל שפתיה את השני. הקפה היה חם, אבל מרענן כל כך שהיא לקחה לגימה גדולה לפני ששלחה אליו מבט נוסף. "שנלך בחזרה אל הטרקלין?"

הוא משך בכתפיו כאילו זה לא ממש משנה לו, אבל בכל זאת בא בעקבותיה כשחצתה את ההול לעבר החדר האחר. הוא חיכה עד שהיא תתיישב בכורסא המרופדת בבד רקום, לפני שחזר למקומו הקודם על הספה וטעם את הקפה שלו בהנאה ניכרת.

"זה מצוין," הוא אמר בהעיפו מבט על סביבותיו. ואז, כשעיניו מוצאות שוב את עיניה, "אני מקווה שאני לא גוזל יותר מדי מזמנך."

רייצ'ל חייכה חיוך עקום. "העבודה שלי חסרת חשיבות," היא הבטיחה לו. היא העוותה פנים. "בעצם, ההפסקה הזאת באה לי ממש בזמן."

"זה לא הולך לך כל כך?"

הוא נשמע ממש מתעניין, והיא החליטה לקבל את דבריו כפשוטם. "אפשר לומר," היא הודתה. "מאז ש – טוב, מאז שדייזי הוזמנה לפלורידה, היו פה הרבה דברים לעשות."

ג'ו בחן אותה בעיון. "את לא ממש רוצה שהיא תיסע?" הוא שאל בתבונה, ורייצ'ל לא הצליחה למנוע את מעט הסומק שעלה בלחייה לשמע דבריו.

"הו, לא. זאת אומרת כן, אני רוצה שהיא תיסע. היא לא ראתה את אבא שלה כבר כמעט שנה, וחשוב שהם ישארו בקשר. העניין הוא רק..."

"זה צעד גדול לעשות לבד, בגילה?" הוא הציע בעדינות, והיא השתאתה לנוכח חדות ההבנה שלו.

פתאום היתה לה הרגשה כאילו היא העריכה אותו לא נכון, ובמשיכת כתפים מלאת צער היא אמרה, "כן, כנראה שאתה צודק." היא עשתה פרצוף. "אני עצמי לא חציתי מעולם את האוקינוס."

ג'ו העווה פנים. "זה לא סיפור גדול כל כך. לפחות אנחנו האמריקאים מדברים את אותה השפה. אפילו אם אנחנו לא מסוגלים להבין תמיד אחד את השני."

רייצ'ל חייכה. "אתה אמריקאי? היה נדמה לי שאני מבחינה באיזשהו שמץ של מבטא – אני לא יודעת, אם כי יכול להיות שאני – "

"הורי נולדו בונצואלה," הוא קטע אותה בקלילות. "אבל אני חייתי בארצות הברית את כל חיי. הורי עברו למיאמי לפני שאני נולדתי, כך שאני מרגיש את עצמי קודם כל אמריקאי, ורק לאחר מכן ונצואלי."

רייצ'ל הינהנה. כמעט בעל כורחה, היא החלה להירגע, ורק כשהטלפון צלצל עלה בדעתה שהיא עדיין לא יודעת למה הוא הגיע.

"סלח לי," היא אמרה וקמה כדי לגשת אל ההול ולהשתמש בשלוחה שהיתה שם. "זה יקח רק רגע."

הוא הינהן, אבל היא שמה לב שהוא קם על רגליו, כך שהיא טרחה לסגור אחריה את הדלת. ואז, במהרה אל הטלפון, הרימה את השפופרת ואמרה, "הלו?"

"רייצ'ל?" זאת היתה חמותה, ורייצ'ל חשבה מיד על דייזי.

"כן. משהו לא בסדר? דייזי אצלכם, נכון?"

"כן, היא כאן," אמרה אוולין קרלייל בחיבה. "בדיוק שוחחנו על הנסיעה שלה לפלורידה. רייצ'ל, את בטוחה שזה בסדר מבחינתך? זאת אומרת, לסטיב אין שום זכות – "

"זה בסדר גמור מבחינתי," מיהרה רייצ'ל להשיב, כשהיא מודעת לכך שאוזניים נוספות עשויות להאזין מאחורי דלת הטרקלין. "ליני, בגלל זה את התקשרת?"

"לא, לא." אוולין מיהרה להרגיעה. "למען האמת, אני קצת דאגתי לך, חביבתי. מדג' פרימן סיפרה לי שהיה לך אורח הבוקר. היא היתה בדרך העירה וראתה גבר זר בפתח הבית שלך, כך שאני פשוט תהיתי אם את בסדר."

תסמכו על מדג' פרימן, חשבה רייצ'ל לעצמה ביבושת, מודעת לכך שהגברת הקשישה שגרה ממולה לא החמיצה הרבה ממה שהתרחש בסימטה שלהן. "אני בסדר גמור," היא אמרה, כשהיא מושכת את הזמן. "איך זה שניהלת שיחה עם גברת פרימן? אני בטוחה שהיא לא התקשרה אליך במיוחד כדי לספר לך שיש לי אורח, נכון?"

"טוב, לא..." אוולין נשמעה כבויה מעט. "דייזי ואני נתקלנו בה בסופרמרקט." היא עצרה, ואז המשיכה בהחלטיות. "אז מי זה האורח, יקירתי? אני אמרתי למדג' שזה בטח סתם איש מכירות שמנסה למכור לך חלונות עם זיגוג כפול."

רייצ'ל לא חשבה שג'ו מנדז היה מעריך את המקצוע הזה שיוחס לו, אבל משום מה לא היה לה שום רצון לדון בקשר לאורח שלה עם חמותה לשעבר.

מה שהיה לגמרי מטופש, היא אמרה לעצמה, אבל בהיותה מודעת לכך שדבריה עלולים להישמע על ידי האורח, אמרה רק, "זה מר מנדז. תשאלי את דייזי, היא תסביר לך מיהו."

"מנדז?" הסתבר שאוולין הכירה את השם. "האם זאת לא החברה שבה סטיב עובד?"

רייצ'ל נאנחה. "נכון."

אוולין השמיעה צליל של קוצר רוח. "אז למה הוא מבקר אצלך? שום דבר לא קרה לסטיב, נכון?"

"ככל שאני יודעת, לא," השיבה רייצ'ל ביובש, ותהתה למה שחמותה תחשוב שהיא זאת שתקבל את הבשורה בנסיבות כאלה. "לא. נראה לי שהוא בא רק כדי להבטיח לי שהוא ישגיח על דייזי בטיסה לפלורידה." היא היססה. "אני בטוחה שדייזי סיפרה לך את הכל על זה."

"טוב, היא אמרה משהו," השיבה חמותה בקול מאולץ. "וזאת הסיבה היחידה לבואו?"

רייצ'ל פלטה נשיפה. "נדמה לי שכן." היא הרגישה כעס רגעי. "זאת אומרת, אני בטוחה שכן. אבל אני צריכה ללכת, ליני. הוא בוודאי יתהה למה זה לוקח לי זמן רב כל כך."

"מה, הוא עדיין שם?" אוולין כבר נשמעה המומה, ורייצ'ל הרגישה אשמה כמעט כשנאלצה להודות שכן. "אבל בטח עברה כבר יותר משעה מאז שמדג' ראתה אותו מצלצל בפעמון שלך."

ובזה את רוצה להגיד ש...? ביטאו שפתיה של רייצ'ל בלי שום קול, בעטותה על פניה את אחת ההבעות החביבות על דייזי. אבל בקול היא רק אמרה, הכנתי לנו קפה." היא הצליחה לצחוק צחוק מתוח. "ושלי כבר בטח התקרר."

"הממם." אוולין עיקמה את אפה. "טוב, אז מוטב שתחזרי לאורח שלך, נכון? צלצלי אלי אחרי שהוא ילך, רק כדי שאני אדע שאת בסדר, טוב?"

רייצ'ל נדה בראשה. כן, בסדר, היא חשבה לעצמה, אבל אמרה "אני אדבר איתך אחר כך" לא מחייב, והשיבה את השפופרת למקומה.