מאז שהלכת

מתחילה מהסוף.

לכל אדם יש את סיפור ה־11 בספטמבר שלו. הסיפור על איפה הוא היה ואיך תפס אותו הפיגוע במגדלי התאומים. זה הסיפור שלי.

חמש וחצי לפנות בוקר. אני מתעוררת משינה לקול בכייה של ספיר. שעת ההנקה שוב הגיעה. מה חשבתי לעצמי כשהלכתי לישון מאוחר כל כך אתמול? בחוץ עוד חשוך. אני הולכת בעיניים חצי עצומות למיטה של ספיר ומרימה אותה על הידיים. שי מתחיל להראות סימני התעוררות. רק חמש וחצי בבוקר, והיום לפנינו ארוך ועמוס עד מאוד. אני מניקה את ספיר, ומבטי סוקר את הבלגאן בבית. בעוד שלוש שעות בערך יגיע אלינו צביקה, החבר הכי טוב שלי מהצבא. אנחנו נבלה את היום ביחד, ומחר הוא יעלה על טיסת המשך לטנסי, לבית שהוא חולק עם אשתו ג'קי.

זו השנה החמישית שלנו בניו יורק וכמתוכנן מראש גם השנה האחרונה. לפני חודש וחצי נולדה ספיר. לראשונה אנחנו מסתכלים על העיר מבעד לשני זוגות עיניים של הורים צעירים ורואים המולה, צפיפות, עשן מכוניות וזוהמה. בסתיו הניו יורקי הבהיר והרגוע של שנת 2001 העיר נישאת מעלינו מאיימת ומנוכרת, ובעיקר לא מתאימה לתינוקת העדינה שלנו. אנחנו מתחילים לחשוב שהגיע הזמן לחזור הביתה, לישראל.

שש בבוקר. שי מסיים להתארגן ליציאה למשרד ולוקח ממני את ספיר, כדי שאוכל להתלבש. בחולצה לבנה מכופתרת הוא יושב איתה רגוע על הספה בסלון, מצמיד אותה אל לבו ומסתכל עליי מתרוצצת ומנסה להתארגן הכי מהר שאפשר. כשאני מסיימת, הוא אוסף את התיק, פונה לעבר הדלת ונעצר בפתח. "הכול בסדר? אני יכול ללכת?" הוא שואל בנוהל הרגיל. אולי תחכה שצביקה יגיע ונאכל יחד ארוחת בוקר? חולפת מחשבה בראשי, ואני ממהרת לסלק אותה. שי תמיד יוצא מוקדם לעבודה ותמיד חוזר מוקדם. בעולם המעונב, המחויט והמיושן של וול סטריט הוא הופך סדרי עולם רק בשבילנו. אין טעם סתם לעורר בו רגשות אשם. הוא יֵצא מוקדם, יחזור מוקדם, וכולנו נצא לארוחת ערב. לא צריך לשבור את השגרה. אז כמו בכל בוקר, אני מאשרת בחיוך, "כן, הכול בסדר. אתה יכול ללכת."

חיבוק ארוך על מפתן הדלת, נשיקה, "יום טוב," הוא אומר לי, הולך לעבודה ואני נשארת לבד עם ספיר.

שבע בבוקר. בעוד שעה בערך יגיע צביקה. למרות שהוא חבר ממש טוב, כמו משפחה, אני מניחה את ספיר בעריסה ומסדרת במהירות את הדירה הקטנה. היתרון הגדול בדירות הקטנות של מנהטן הוא שאפשר לסדר אותן בשנייה. איזה כיף שצביקה מגיע! לא התראינו כבר שנה בערך, וזאת הפעם הראשונה שהוא יפגוש את ספיר. בזמן סידור הבית אני חושבת לאן כדאי לקחת אותו היום, ומחליטה לצאת איתו ועם ספיר לטיול בסנטרל פארק.

שמונה בבוקר. אנג'ל הדורמן מצלצל מלמטה, "גברת לוינהר, יש לך אורח."

"הוא יכול לעלות," אני אומרת. דפיקה בדלת וצביקה כאן. מתחבקים.

"איפה שי?" הוא שואל.

"בעבודה," אני עונה לו, וממשיכה ומספרת איך כמעט אמרתי לו להישאר. אבל לא.

"נצא לארוחת בוקר?" אני מציעה.

"אולי נישאר ונאכל כאן משהו קטן?" אומר צביקה, "אני עדיין לא רעב וקצת עייף מהטיסה."

"ברור," אני אומרת, הולכת למטבח ושמה לנו קורנפלקס וחלב בשתי קערות.

תשע ורבע בבוקר. הטלפון מצלצל. אני ניגשת אליו עם קערת הקורנפלקס ביד.

"הלו?"

"ליאתי, איפה שי?" פותחת גיסתי מור בשאלה. מור, האחות הכי צעירה של שי, חיה בניו יורק בשנים האחרונות. שיחות יומיות איתה הן דבר שבשגרה. "הוא כבר מזמן בעבודה, מורי. תתקשרי אליו," אני עונה, לא חושדת בכלום. חמש דקות לאחר מכן צלצול נוסף. "ליאת?" אני מזהה מיד את אבא שלי. יש דחיפות משונה בקולו, דחיפות כזו שלא מתאימה לשעת הבוקר המוקדמת. אימה מזדחלת בי. "ליאת? דיברת עם שי?" הוא שואל.

למה כולם מחפשים את שי פתאום?

"הוא בעבודה," אני אומרת, "מה קורה, אבא? למה כולם מחפשים אותו?"

"תגיד לה, תגיד לה," אני שומעת את אמא שלי ברקע. הקול שלה נשמע היסטרי, וההורים שלי גרושים בכלל. מה היא עושה שם?

"מה קרה, אבא?" אני חוזרת, והוא עונה, "מטוס פגע בתאומים."

"באיזה מגדל?" אני שואלת במהירות, והתשובה לא מאחרת להגיע. "בשניהם," אבא שלי אומר, ואז חוזר לאט, כאילו מנסה להבין בעצמו, "מטוסים פגעו בשני המגדלים."

אני מפנה לכיוונו של צביקה מבט המום.

וזה הסוף של החיים הראשונים שלי.