מאחורי הדלתות הסגורות 1: ילדות

פרולוג

יום יפה היום, חשבתי לעצמי. היום אצא קצת להתאוורר בשמש האביבית של ניו-יורק, כך חשבתי. כן, אני קצת אנשום אוויר של האוקיינוס במקום לנשום את חומרי החיטוי של בית החולים, שהפך בחמש השנים האחרונות לבית הראשון שלי, שם אני מבלה את רוב זמני. רק לא לחשוב, רק לעבוד, המנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. רק לשכוח שהייתי בת חמש-עשרה ועשיתי מעשה שלא ייסלח לי, שאני לא אסלח לעצמי על שאיבדתי צלם אנוש, ושעכשיו אני עובדת את נשמתי לדעת כדי לכפר כלפי הבורא, כלפי האנושות וכלפי עצמי - על העוול שגרמתי, שביצעתי בשתי כפות ידי.

לקחתי לי תיק קטן עם כריך ומים מוגזים, ארנק וז'קט. את הטלפון הנייד פשוט השארתי בבית. לא בא לי שסבתא שלי תציק לי או שיתקשרו אליי ויזעיקו אותי לבית החולים. היום אני חייבת להתאוורר. המעבורת לסטייטון איילנד עמדה לצאת, ואני חשבתי לעצמי שבפעם האחרונה שהייתי כאן היית בת ארבע-עשרה - טיילתי לי לבד בעוד שאבא שלי היה בפגישות עסקים ברחבי העיר בעסקי הביטוח שלו.

עליתי לסיפון, חיכיתי למעבורת שתצא לדרכה. השמים מעליי היו ממש בצבע תכלת, לא היה אפילו ענן נוצה ששט לו בשמי ניו-יורק. התבוננתי אל עבר האופק, אל המקום שבו השמים והמים מתחברים. הציפורים מעל השמיעו קולות ציד. הנשימות שלי היו קצובות ואטיות. המעבורת החלה את דרכה ליעדה. שוב התפעלתי מהנוף, ולפתע הרגשתי לידי נוכחות של מישהו שנראה מוכר. הפניתי את מבטי לעבר הגבר הגבוהה והקירח שעמד לידי. שיט! בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתי בת חמש-עשרה. זה היה כשהוא הגיע לעצור אותי והוביל אותי לתחנת המשטרה של סן דייגו.

"מיס קארמייקל, או שהיום אני צריך לקרוא לך ד"ר קארמייקל?" הוא פנה אליי.

הסתובבתי אליו וסקרתי אותו מכף רגל עד ראש. בחנתי את הלבוש הרשמי שלו. החליפה הלא ממש יקרה שלו בצבע כחול נייבי, חולצה לבנה ועניבת פסים אלכסוניים בצבעים בגוני כחול ותכלת. הייתי ממש מופתעת לראות אותו. חשבתי שבחיים לא אראה עוד את האדם הזה. בהיתי בו, ולא יצאו לי מילים מהפה. הוא בטח בא לעצור אותי על מה שעשיתי לפני שלוש-עשרה שנה. נבהלתי.

לאחר מה שנראה לי כמו נצח, הצלחתי לחלץ משפט מהפה שלי.

"הבלש מרטין, מה שלומך? מה אתה עושה בניו-יורק? החלטת לעשות קרוז ולראות את הליברטי?" שאלתי, וחשבתי לעצמי, תיזהרי במה שאת אומרת לו, הוא קורא את שפת הגוף שלך, הוא טוב בעבודה שלו. כמו שאמר לי עורך הדין שלי אז, כשהייתי בת חמש-עשרה.

"לא, למען האמת באתי במיוחד מסן דייגו לראות אותך. הייתי בבית החולים שאת עובדת בו, ואמרו לי שאת בחופשה היום, אז הלכתי לדירה שלך וראיתי אותך בדיוק יוצאת. עקבתי אחרייך. אני מבין שלא לקחת את הטלפון שלך איתך, כי ניסיתי לאתר אותך באמצעותו." אמר וחייך אליי בחיוך מרושע. "מה שלום הסבתא המיליונרית שלך, זאת שמוציאה אותך מכל דבר בזכות הכסף שלה? היא עדיין גרה בבוסטון או שהיא כאן איתך בניו-יורק?" הוא המשיך לגחך. הוא ממש שעשע את עצמו.

"היא בסדר, היא עדיין בבוסטון," עניתי לו.

הוא בא לחקור אותי. בטח קרלה שוב משגעת אותו, חשבתי. עכשיו הוא ישאל אותי את השאלות המעצבנות שלו ושל השותפה הדהויה שלו. הייתי מבוהלת.

"בואי שבי לידי, ד"ר קארמייקל. אני רוצה לדבר איתך."

הוא התיישב על הספסל שהיה על הסיפון, ניקה את המושב לידו וסימן לי להתיישב. צעדתי בהיסוס ובחשש כבד לעבר המושב. לבסוף התיישבתי והזכרתי לעצמי להיזהר ממנו.

הבלש מרטין לא הסתכל עליי. הוא בהה בשמים. כנראה גם הוא היה התלהב מהשמים הכחולים שהופיעו אחרי שבועיים של גשם. לא, הוא מסן דייגו, שם היינו רגילים לשמים כאלה.

"את יודעת עברו כמעט שלוש-עשרה שנים מאז שאביך נפטר. החוקר הפרטי של חברת הביטוח של אבא שלך, וקרלה כמובן, לא מפסיקים לטעון את אותן הטענות - שרצחת את אבא שלך בשביל פוליסת הביטוח. בכל זאת, קיבלת שישה מיליון דולר." הוא השתתק לרגע, ואני חשבתי לעצמי, ידעתי שקרלה עדיין משגעת אותו.

"תגיד לי, היא עדיין נשואה לבוב, הבחור ההוא? או שהיא נפטרה ממנו? היא הייתה משחקת איתו ועם אבא שלי... כמו שתי בובות על חוט הם היו בשבילה." ניסיתי להוציא גיחוך מאולץ שיישמע טבעי, ושמתי לב שהוא חייך בחצי פה.

"אז לטענתך היה לה רומן עם אבא שלך? כי היא הכחישה את זה."

"ראית את הבן הקטן שלה, עכשיו הוא צריך להיות בן שש-עשרה בערך. כשהוא היה קטן, ואבא שלי היה משחק איתו, הייתי יכולה לראות את הדמיון כאילו שיבטו את אבא שלי. אני בטוחה שהוא אח שלי. וגם הבן הגדול שלה. וכל הפעמים שהיא ישנה אצלנו כשבוב היה מחוץ לעיר וכשהיא הייתה נוסעת עם אבא שלי מחוץ לעיר לרגל עסקים ופגישות, הייתי שומעת אותה גוחנת מחדר השינה שלו." חייכתי. "טוב, היא רצתה להישאר נשואה לבוב שלה אחרי שאבא שלי מת. אחרי שהיא נפנפה אותו כל יומיים." כל כך כעסתי עליה שהיא עשתה את זה. רציתי לחנוק אותה. הרגשתי שכל הצרות שלי היו בגללה לפעמים, בגלל שלא רצתה להתחתן איתו.

ג'ון מרטין ממש בחן אותי והסתכל לי בעיניים. "אני אמרתי לה שהיה לך אליבי מוצק, שבילית את הלילה עם בריאן ג'ונס. אבל היא שוב ושוב טענה שגלולות השינה היו שלך ולא של אבא שלך, ד"ר קארמייקל." הוא עצר לרגע. "איך שאני לא הופך את זה. את מי שאני לא שואל, המוות שלו לא הגיוני. התנוחה שלו במיטה, שעת המוות שלו - שום דבר לא היה הגיוני, לפי מה שאמרו לי הפרמדיקים. כל כך הרבה דברים לא מסתדרים לי. בכל פעם אני חוזר לאותה נקודה, קייטי."

הוא אף פעם לא קרא לי קייטי. רק מי שהכיר אותי על בסיס אישי קרא לי קייטי.

"למה את נראית המומה?" הוא שאל.

"אני לא רגילה שמישהו שההיכרות שלי איתו כל כך פורמלית קורא לי קייטי, בלש מרטין."

הוא המשיך לבחון אותי. "מה שלום האליבי שלך? מה שלום מר ג'ונס הצעיר?" הוא בטח יודע יותר טוב ממני מה שלום בריאן. הוא הסנדק שלו.

עניתי לו במבוכה, "אני לא יודעת, הקשר בינינו נותק לפני שנים."

בלש מרטין שאל, "מה קרה, הייתם שתי ציפורי אהבה." הוא באמת ציפה לתשובה.

התחלתי לגמגם ועניתי לו, "לא יודעת, זה פשוט קרה. אני הייתי כאן בחוף המזרחי, והוא בקליפורניה. זה מאוד קשה לתחזק קשר במרחקים האלה."

"קייטי!" הוא שוב פנה אליי בשם החיבה שלי. כנראה הוא רצה ליצור קרבה, שאסמוך עליו. "אני לא אלך סחור-סחור ואגש לעניין." הוא הפסיק לרגע ואז שאל, "הוא עשה לך משהו, קייטי?"

"מי?" שאלתי בקול מבוהל.

"אבא שלך." ענה לי הבלש מרטין, והמשיך. "תראי יש לי תחושה, והתחושות שלי לא מטעות אותי בדרך כלל. אני חושב כמו קרלה, שאת באמת הרגת אותו, ואני בטוח שניצלת את בריאן ג'ונס כשדאגת שיספק לך אליבי." הוא המשיך לבחון אותי.

ידעתי שאני צריכה לשחק אותה אדישה. אתם יכולים לתאר לעצמכם, שיקרתי כמו שתרגלתי את עצמי לפני שלוש-עשרה שנים. " הייתי עם בריאן כל הלילה. הגעתי לשם בשעה שמונה בערב ויצאתי משם בבוקר." אמרתי.

"כן, שמעתי מכל משפחת ג'ונס שהגעת לשם בשעה שמונה בערב, אבל לא ענית לי על השאלה שלי. אני מנסה להבין מה הייתה מערכת היחסים שלך עם אבא שלך. הוא עשה לך משהו?"

לקח לי זמן עד שעניתי לו. "הוא היה אבא טוב," שיקרתי. "הוא כל הזמן דאג לי. הוא אפילו עשה ביטוח חיים בלי שידעתי. נודע לי על הביטוח כשהזמנתם אותי לחקירה." אמרתי.

"את מסתירה משהו, ד"ר קארמייקל!" הוא הטיח בי.

"בלש מרטין, באת לכאן בשביל לעצור אותי?" שאלתי ברוגז.

"אני לא יודע. תלוי..." ענה בלש מרטין.

כעסתי ופשוט יריתי את השקר שלי. ידעתי שהחירות שלי בסכנה, אז פשוט תקפתי אותו. "תראה, אני שוב אחזור על זה. אני הייתי עם בריאן כל הלילה. לא נרדמנו לרגע, אתה יודע היינו עסוקים בלעשות סקס. הוא לא הוריד ממני את הידיים שלו. הוא אישר את זה, כל המשפחה שלו אישרה את זה, ואני חושבת שאין לך כלום. וחבל שאחרי שלוש-עשרה שנים אתה בא להטריד אותי. אם יש לך משהו פשוט תעצור אותי, וסבתא שלי כבר תשלח את סוללת עורכי הדין שלי לטפל בזה." ידעתי שהוא מפחד מסבתא שלי, כמו כולם.

"ד"ר קארמייקל, אל תתעצבני, אבל אני מאוד רוצה לסגור את התיק. חברת הביטוח נושפת לנו בעורף. את כולם שם את מכירה באופן אישי כי אבא שלך היה המייסד של החברה הזאת. אני חושב שאליוט וורן עדיין לא הפנים שלוק איננו. הבנתי שאבא שלך היה הרוח החיה של החברה, ובזכות הקשרים שלו וגיוס הלקוחות שלו החברה הזאת הצליחה להמריא. ובנוסף הם הפסידו שישה מיליון דולר כשסבתא שלך תבעה אותם על הפוליסה בתור אפוטרופוסית שלך."

"תגיד לאליוט ששום דבר לא יחזיר אותו, את לוק היקר, שהיה שווה לאליוט מיליונים. שום דבר לא יחזיר את אבא שלי. תגיד לאליוט שסבלתי מספיק כל השנים האלה כשאימא שלי הלכה לעולמה. במקום שהוא יטפל בי, האבא שלי, הוא כל הזמן היה בעבודה שלו כדי לעשות לאליוט מיליונים... אתה יודע שאליוט התחנן לפניו להיכנס בתור שותף, אבל אבא שלי לא הסכים. אליוט רצה לשים יד על קרן הנאמנות שלי, הוא רצה שאבא שלי ייקח הלוואת גישור וייכנס בתור שותף. אבא שלי בחיים לא הסכים! אתה יודע מה הוא אמר לו. אם אני רוצה, יש לי את חברת המתכות של פיונה סטרלינג, היא מתחננת שאני אקח את הניהול. הוא לא רצה אחריות כזאת." הייתי כל כך עצבנית, ושמעו את הרוגז שלי.

הוא חייך. "בסוף הכול קשור לכסף, מה את אומרת, קייטי?" הוא אמר לי בחביבות.

המעבורת הגיע ליעדה. הסתכלתי על פסל החירות וחשבתי לעצמי שזה ממש סוריאליסטי, מה שקורה לי היום - אני מגיעה לבקר את פסל החירות בזמן שאני כבולה נפשית, ואם דברים לא יסתדרו, והוא באמת יעצור אותי - החירות תהיה בשבילי באמת סמל לחירות שאינה מגיעה לי.

"אתה יודע, לא ככה ציפיתי לבלות את היום החופשי שלי. בשבועיים האחרונים לא יצאתי מבית החולים. היו לנו מקרים מאוד קשים. איבדתי כמה חולים. כמה מתמחים שעובדים איתי לא היו נוכחים - שפעת וכאלה. אני מותשת. סבתא שלי ממש כועסת עליי וביקשה שאעזוב הכול ואצא לאוויר הצח. ועכשיו אתה... עם השאלות שלך. גם ככה היה לי קשה לאבד אותו ואותה, שנים קודם לכן. אני כל הזמן עצובה, הדבר היחיד שגורם לי לקום בבוקר הוא העובדה שאני יכולה להציל חיים. ואתה בא לכאן ומדכא אותי. תגיד לי, לא סבלתי מספיק? מה בעצם אתה רוצה? אם באת לעצור אותי, פשוט תעצור אותי! כמה פעמים אמרתי לכם, אני הייתי עם בריאן משעה שמונה בערב, והזמן המשוער של המוות של אבא שלי היה לקראת חצות. אני הייתי עם בריאן, וגם ההורים שלו אישרו את זה."

הוא חייך והתחיל להיות נבוך. הוא אמר לי, "כן, הם סיפרו לי שלא הפסקתם להיאנח ולגנוח כל הלילה."

"היינו כל כך מאוהבים." לעזאזל, אני עדיין מתגעגעת אליו, אל בריאן שהיה פעם שלי. אני מתנשמת בכבדות בכל פעם שאני רק חושבת על זה שנתתי לבריאן שלי ללכת. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בהלוויה של וויל רובינס, כשברחתי מהמבט הכועס שלו.

"על מה את חושבת? את נראית קצת מוטרדת." הוא שאל אותי.

הפעם לא פחדתי לענות. "אני חושבת על הפעם האחרונה שראיתי את בריאן. הוא כל כך כעס עליי. זה היה בהלוויה של וויל רובינס. הוא כל כך כעס. ראיתי את זה בעיניים שלו ולא הייתי מסוגלת להתמודד מולו ופשוט ברחתי."

"מי זה וויל רובינס?" הוא שאל, וידעתי שזה לא ממש עניין אותו.

"וויל היה המאהב שלי והשותף שלי לעסקים. הוא מת ברעידת אדמה שהייתה ביפן לפני שלוש שנים. הייתי אמורה להתלוות אליו ליפן לרגל עסקים ולטייל, אבל ברגע האחרון ביטלתי. הצעתי לו נישואים, והוא הסכים להתחתן איתי. ביטלתי את הטיול ואמרתי לו שאני לא יכולה לעזוב את ההתמחות באמצע. הוא כעס עליי ונסע לבד ומת באסון הנורא הזה".

הוא התבונן בי בעצב. "המוות פשוט מקיף אותך. קודם אימא שלך, אחר כך אבא שלך, ועכשיו אני מבין שגם המאהב שלך מת. אף אחד מהם לא מת בנסיבות טבעיות, זה פשוט מאוד עצוב." הוא אמר לי את אותן מילים שד"ר דלטון ואני העלינו בשיחתנו אחרי שוויל מת.

"כן, עצוב מאוד," עניתי.

"אני חייב לשאול, קייטי." הוא הסתכל עליי וציפה שאסתכל עליו בחזרה. "האם הוא ניצל אותך מינית, קייטי?"

הייתי חייבת לגייס את הכוחות שיש לי בשביל ההצגה הזאת. "מה?!" שאלתי, כאילו המומה.

"את מתאימה לפרופיל, ילדה," הוא האשים אותי והמשיך לבחון אותי. "כי אם הוא באמת עשה את זה, אולי היה מגיע לו למות, מה את אומרת?"

איך אני עונה לשאלה כזאת? איך אני יוצאת מזה? חשבתי לעצמי. הוא ממש קרא אותי כמו ספר פתוח. תכחישי, פשוט תכחישי, תגידי לו שהוא מדמיין. "הוא היה אבא טוב." חזרתי על עצמי.

"תשכחי שאמרתי מה שאמרתי. חרגתי מהסמכות שלי, אני מתנצל. ד"ר קארמייקל, הגענו. אני הולך. אני מתנצל שבזבזתי את זמנך, שיהיה לך יום טוב." והוא הלך. הוא השאיר אותי עם כל הזיכרונות האלה, הזיכרונות הנוראיים שאני מנסה כבר שנים לשכוח. כבר לא היה חשק לטייל. פשוט חזרתי מהר הביתה, לדירה הניו-יורקית הקטנה שלי.

 

 

שלושה שבועות לאחר מכן

הבלש ג'ון מרטין ממשטרת סן-דייגו נכנס לבניין גורד שחקים אשר נמצא בלוס אנג'לס. הוא עולה לקומה העשרים וחמש, פוסע אט-אט במסדרון, מרגיש שמשהו הולך אחריו. הוא מגיע ללובי של המשרד, ומזכירה כבת ארבעים, בלונדינית חיננית, שואלת אותו במה היא יכולה לעזור. "אני רוצה להיפגש עם עו"ד בריאן ג'ונס. תגידי לו שג'ון מרטין צריך לדבר איתו."

המזכירה הבלונדינית מרימה שפופרת. "מר ג'ונס, מישהו בשם ג'ון מרטין מבקש להיפגש איתך." שתיקה, והיא מנתקת. "הוא כבר יוצא אליך, ככה הוא אמר. תרצה לשתות משהו, מר מרטין?" שואלת המזכירה החיננית "לא תודה."

בריאן ג'ונס יוצא מהמשרד, מלווה לקוחה למעלית. "מתי שרק תרצי או תצטרכי, אל תהססי להתקשר אליי. אני כאן בשבילך," אומר בריאן ומחכה למעלית ביחד עם הלקוחה. כשהמעלית מגיעה בריאן מחכה שהדלתות ייסגרו, ופונה בחזרה אל עבר אזור הקבלה.

"ג'ון, מה שלומך? קצת רחוק מהבית, לא? למה זכיתי בביקור הזה? תרצה לשתות משהו?" שואל אותו בריאן וניתן לראות את הקרבה בין השניים.

"לא, שתיתי קפה לפני שעליתי לכאן." עונה בלש מרטין.

"עד כמה שזכור לי, זה לא תחום השיפוט שלך, ג'ון." בריאן נראה מוטרד.

בלש מרטין עונה, "ראיתי את קייטי שלך לפני שלושה שבועות בניו-יורק. שאלתי אותה שוב לגבי המוות של אבא שלה. חברת הביטוח עדיין נושפת לי בעורף בעניין הזה. וגם תחושת הבטן שלי אומרת לי שהיא כן הרגה אותו. בריאן, איך שאני לא הופך את זה, זה לא מסתדר לי, וגם סבתא שלה דאגה לשרפת הגופה ופיזרה את האפר באוקיינוס. קרלה אמרה לי שלוק בחיים לא הזכיר את זה. הכול לא מסתדר לי."

"אמרתי לך לפני שנים - היא הייתה איתי כל הלילה. היינו ערים כל הלילה. אתה מכיר אותה, אתה יודע איך היא נראית. אני הייתי מטורף עליה מגיל שלוש-עשרה. עד שהיא בכלל הסכימה להיות איתי. מה שלומה, ג'ון?"

ג'ון לא ממש היה מרוצה. "היא מאוד חיוורת ורזה. לפי מה שהבנתי בבית החולים, היא עובדת מסביב לשעון. היא מאוד מוערכת."

בריאן נאנח. "כן, אני יודע אני מדבר עם פיונה מדי פעם."

ג'ון בחן את בריאן. "גדלת, ילד. אני זוכר אותך כשנולדת."

בריאן צחק. "כן, אתה וההורים שלי מזדקנים." הם צחקו ביניהם.

"למה נפרדתם, אתה וקייטי?" שאל הבלש.

"היא נפרדה ממני בלי הסברים, פשוט ניתקה אותי... היא שברה לי את הלב." בריאן נראה עצוב. "תגיד אתה אולי יודע מה היו היחסים עם אבא שלה? כי אני מנסה... אולי מניעים אחרים, חוץ מכסף... אולי היה משהו מתחת לפני השטח."

"למה אתה מתכוון, ג'ון?" שאל בריאן.

"לא יודע. אני מנסה לבדוק, אולי היחסים ביניהם היו..." בלש מרטין היסס. "לא יודע, עולה לי בראש שאולי הוא ניצל אותה. אני בוחן כל מיני אפשרויות שלא בחנתי בעבר."

בריאן נראה המום ומובך. "לא נראה לי, ג'ון. תצטרך לשאול אותה. היא אף לא אמרה שום דבר כזה." הייתה שתיקה של כמה שניות.

"היא מתאימה לפרופיל ההתנהגות הזה. זה פשוט מתלבש לי בול, בריאן."

בריאן צחק. "אתה יודע שאם היא לא תתוודה, אתה פשוט רודף אחרי רוח רפאים. ג'ון, חשבתי שסגרתם את התיק הזה לפני שלוש-עשרה שנים, כשפיונה נפנפה בכסף ואמרה לילדה 'יש כסף'. וחוץ מזה יש לה אליבי – אני. פשוט תניח לזה ג'ון, תתרכז בפושעים האמתיים. אתה יודע ששמעתי מפיונה שהיא עובדת על מחקר מאוד גדול עם חברת תרופות בשיתוף פעולה עם בית החולים. כמו שאני מכיר את קייטי, היא תפתח טכנולוגיות חדשות בהמשך. תן לה להתרכז בעבודה שלה למען האנושות. תאמין לי שחוץ מאשר לקייטי, לוק לא חסר לאף אחד. ותחשוב על כל החולים שהיא הצילה ותציל."

ג'ון נאנח והפנה כלפי בריאן את האצבע המורה. "אתה יודע משהו, אני פשוט יכול להרגיש את זה בריאן." הוא אמר לו בכעס.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר ג'ון. פשוט תעזוב אותה, היא גם ככה לבד. תראה איך היא חיה." אמר בריאן.

ג'ון מרטין התכונן לצאת לכיוון היציאה. "טוב, אני אזוז בחזרה לסן-דייגו. דרך אגב, ראיתי את אימא שלך לפני חודש בסופרמרקט. היא התלוננה שאתה לא בא לבקר אותה, ושאתה כל הזמן מתפרפר. היא לא יודעת כבר מה עדיף - קייטי העצובה או כל יום אישה חדשה. למה שלא תתקשר לקייטי ותגיד לה איך אתה מרגיש?"

בריאן נראה עצבני. "זה מאוחר מדי, והיא לא רוצה לראות אותי. אני כבר ויתרתי עליה לפני שבע שנים. ג'ון, תגיד לאימא שלי שלא תתלה תקוות. להתראות." אמר לו בריאן.

"להתראות בריאן." החזיר בלש מרטין ברכה והלך לכיוון המעלית.