מאחורי הדלתות הסגורות 2: הכחשה

חלק ב' – מאחורי הדלתות הסגורות - הכחשה פרק 1

גברת מאגי החזיקה אותי כשהתעוררתי. "קייטי אל תגידי להם כלום, את רוצה שאני אתקשר למישהו?" היא שאלה אותי.

לא הבנתי מה קורה סביבי. וכשנזכרתי, אמרתי, "אני רוצה את סבתא שלי. אני רוצה להתקשר לסבתא שלי."

הבלש ג'ון אמר לגברת מאגי שהיא משבשת הליכי חקירה. "שתוק. היא רק בת חמש-עשרה ואיבדה את אבא שלה, ואין לה אימא. איפה העובדת הסוציאלית לעזאזל? אמרתם לי שתהיה כאן עובדת סוציאלית, אחרת לא הייתי מביאה אותה לכאן!" היא צעקה עליו.

גברת מאגי הוציאה את הטלפון הנייד שלה. "את יודעת את הטלפון שלה?" שאלה אותי.

אמרתי לה את הטלפון הנייד שלה בעל פה. סבתא ענתה מיד. גברת מאגי דיברה איתה והסבירה לה הכול וביקשה ממנה להגיע מיידית לסן-דייגו. סבתא אמרה שהיא כבר בדרך לשדה התעופה וביקשה ממנה לדבר איתי. "קייטי אני בדרך, אל תגידי כלום במשטרה. אני שולחת לך עורך דין. ייקח לי בערך שבע שעות עד שאגיע."

הבלש ג'ון לקח ממני את הטלפון והחזיר אותו לגברת מאגי. "העלמה קארמייקל, אני ממש מבקש להתלוות אליי." השותפה שלו אחזה בזרוע שלי והובילה אותי לניידת המשטרה. הייתי מהופנטת. לא חשבתי על כלום. אני זוכרת שישבתי על כיסא ליד שולחן בחדר חקירות, ומולי ישבה איימי ברונס. לידה עמד ג'ון מרטין.

"ג'ון, היא בהלם," אמרה לו החוקרת.

"היא בת חמש-עשרה ואיבדה את אבא שלה, והשותף שלו רוצה להלביש עליה רצח כדי לא לשלם את פוליסת הביטוח," הבלש ענה לה. מישהו התפרץ לחדר. "או... אין מצב שאתה כאן בתוך החקירה הזאת! ומי הזמין אותך? חשבתי שאתה גובה מיליונים על התיקים שלך," איימי ברונס אמרה לו.

הוא צחק. "את יודעת מי זאת? היא הנכדה של פיונה סטרלינג. הנכדה היחידה שלה. היא היורשת של המיליונים. סבתא שלה שלחה אותי אס-או-אס. תאמיני לי, הילדה הזאת יכולה להרשות לעצמה להעסיק אותי. סבתא שלה אמרה שרק קרן הנאמנות שלה בבנק שווה יותר משלושים וחמישה מיליון דולר."

"מה יש לכם ולמה היא כאן?"

"לוקאס קארמייקל, מנכ"ל חברת הביטוח אליוט בע"מ, נמצא מת במיטתו. אנחנו מחכים לתוצאה של נתיחת הגופה. כשבאנו לזירת הפשע זה נראה כמקרה של התאבדות, אבל אז הגיעו סמנכ"לית משאבי האנוש ויו"ר ובעל החברה וטענו שאין סיכוי שהוא התאבד. וההפתעה הייתה שהכדורים הם של מרשתך בת החמש-עשרה. עכשיו תסביר לי, מה לילדה בת חמש-עשרה יש לעשות עם כדורי שינה?" שאל את עורך הדין שלי, שאפילו לא ידעתי מה שמו, רק זיהיתי אותו מהחדשות המקומיות כי לפעמים היו מראיינים אותו.

"הם לא הכדורים שלי," אמרתי להם. "הם הכדורים של אבא שלי. הוא זה שמשתמש בהם. אני בחיים שלי לא השתמשתי בכדורי שינה. אתה יכול לעשות לי בדיקת דם אם אתה רוצה. אבא שלי כל חודש הביא מהרופא שלו. היה לו קשה להירדם בלילות לפעמים," אמרתי וניסיתי להישמע אמינה.

"אני רוצה חצי שעה עם הלקוחה שלי. היא קטינה. דיברתי עם המנהלת, והיא סיפרה לי על התרגיל שעשיתם לה. אם אתם לא רוצים תביעת ענק של הסבתא שלה, אני מבקש. כי כשפיונה סטרלינג רוצה את התחת של מישהו, היא משיגה אותו."

"זה איום?" שאלה איימי ברונס.

"לא, רק אני אומר. חצי שעה עם הלקוחה שלי, אחר כך תחקרו אותה. אני רוצה להכין אותה," הוא לחץ עליהם.

"בסדר," הם אמרו.

"בואי קייטי," הוא הושיט לי יד. פחדתי לתת לו את היד שלי. "את יכולה לסמוך עליי. סבתא שלך אמרה לי לומר לך שהיא מאחורייך ושהיא תטפל בקרלה. היא אמרה שהחדר שלך בבוסטון מחכה לך וגם סטיוארט. אני אומר לך את הדברים האלה כדי שתסמכי עליי. היא גם אמרה שאזכיר לך את הכינים שלך." חייכתי אליו בביישנות ושמתי את ידי בידו. הוא הוביל אותי לחדר אחר וישב לידי. "אני בילי וויליאמס, עורך דין," הציג את עצמו.

"לסבא שלי קיין קוראים וויליאמס, הוא הגרוש של פיונה - יש קשר משפחתי?" שאלתי. הוא צחק.

"הייתי רוצה שתהיה לי קרבה משפחתית אלייך, אבל יש הרבה משפחות בארצות הברית ששמן וויליאמס. אני מבין שאמך המנוחה גם הייתה וויליאמס," אמר.

"כן," עניתי.

"תקשיבי, אני רוצה שתגידי לי בדיוק מה קרה לך. היום אנחנו ביום חמישי. אני רוצה לדעת מה קרה לך מיום שני."

מאיפה אני מתחילה בלי להפליל את עצמי? עשיתי חישובים בראש. אחת, אסור לי לספר על מה שאבא ואני נהגנו לעשות. שתיים, להתעקש שהכדורים שלו ושהכנתי לו ארוחה כדי לנסות להחזיר אותו לשילה, כמו שאמרתי לג'ניפר.

התחלתי במה שקרה ביום שני עם שילה, שהיא בא לבקר ולהחזיר לאבא את הדברים שהוא נתן לה במתנה. סיפרתי לו בקצרה על היחסים של אבא עם שילה ועל זה שהם הגיעו למבוי סתום כי שילה רצתה להתחתן, ואבא רצה הסכם ממון, ואחר כך שילה אמרה שהיא לא רוצה אותו יותר. אבל סיפרתי שהוא הספיק לזיין אותה לפני שהוא נפרד ממנה סופית. לא סיפרתי לו שהוא בא לחדר שלי. סיפרתי שלמחרת שהייתי אצל בריאן כי היה לו יום הולדת וחגגנו לו במסעדה עם המשפחה שלו, ושחזרתי קיימתי יחסים עם בריאן אצלו בחדר וחזרתי מאוחר בלילה. אמרתי לו שאבא לא הצליח להירדם ובסוף ביקש ממני מים כדי לקחת כדור שינה. לא סיפרתי על מעשה הסדום שהוא עשה בי. סיפרתי שאבא לא השתמש כל הזמן בכדורי שינה, רק מדי פעם כשהיה קשה לו להירדם. חשבתי על קרלה, שהוא סיפר לה הכול, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לערער את זה.

"תקשיב, המזכירה שלו לשעבר, קרלה, היא גם המאהבת שלו. לפני חג המולד שהוא רב עם שילה וקרלה באה לישון אצלנו. היא כל הזמן בוגדת בבעלה עם אבא שלי. הילדים של קרלה הם האחים שלי. יש להם קשר מעוות של שנים. אבל אני חושבת שהקשר שלהם לא ממש אמין, והם לא מספרים אחד לשני הכול. כמו למשל הכדורים - היא צעקה עליי ואמרה שהם שלי. אני משערת, כמו שאני מכירה...הכרתי את אבא שלי, הוא שיקר לה הרבה. וגם היא לא ממש אמינה, עם הבגידות שלה. וגם אליוט וורן, שכל היום משגל את הסטודנטיות ובוגד בלי סוף באשתו."

הוא הסתכל עליי המום. "את בטוחה שאת בת חמש-עשרה?" שאל אותי.

"כן, בכל אופן, אתמול רציתי להיות נחמדה אליו. אני מאוד אוהבת את שילה וממש רציתי שהוא יחזור אליה, אז הכנתי לו ארוחת ערב כמו שאימא של שילה לימדה אותי להכין - חשבתי שזה יזכיר לו את שילה והוא יחזור אליה. בכל אופן, הכנתי לו ארוחה ואחרי הארוחה הוא שתה את הוויסקי שלו והלך לראות טלוויזיה. ואני הלכתי לבריאן החבר שלי... להזדיין איתו. ונרדמתי שם," לקחתי נשימה ארוכה.

"תמשיכי," בילי אמר לי.

"בבוקר גברת ג'ונס העירה אותנו וכמעט איחרנו לבית הספר. רצתי הביתה, התלבשתי והלכתי לבית הספר."

"כשראית את אבא שלך בפעם האחרונה, הוא ראה טלוויזיה ומה הייתה השעה?"

"שמונה בערב," עניתי.

"את אומרת שמשמונה בערב הלכת לחבר שלך. מישהו יכול לאשר את זה?"

"כן משפחת ג'ונס יכולה לאשר את זה – טום, ג'ניפר ונייתן - הם ישבו איתי ולגמנו כוס תה. חיכיתי לבריאן שיגיע, היה לו אימון כדורסל. אני לא זוכרת מתי הוא חזר."

"מה הם מקשקשים על פוליסת ביטוח שמגיעה לך?"

"אין לי מושג."

הייתה הפסקה.

"כמה כסף יש לך קייטי? נגיד שאת רוצה למשוך כסף עכשיו, כמה כסף את יכולה למשוך?"

"אני לא יודעת, אף פעם לא התעניינתי כי לא הייתי צריכה. אני יודעת שלסבתא יש הרבה כסף וחברה מאוד רווחית, ושיום אחד זה יהיה שלי. אני יודעת שיש לי קרן של שלושים מיליון בערך, ועוד קרן שאבא פתח בשבילי של חמישה-עשר מיליון."

"נגיד שאת מסתבכת ואת צריכה עשרה מיליון, מה את עושה?"

"למה אתה שואל את השאלות האלה?"

"אני מנסה להוריד את הפוליסה שלך כמניע לרצוח את אבא שלך. אם יש לך כסף אז זה לא מניע."

חשבתי לעצמי שאם הוא היה יודע מה המניע שלי, הוא היה מזדעזע.

"אולי הוא רק התאבד. אתה יודע, אבא של לוק - הסבא שלי - התאבד כשלוק היה בן שנתיים. אולי זה רץ במשפחה, מחלת נפש?" נתתי לו משהו לחשוב עליו. נתתי לו כיוון.

"טוב, אני רוצה שתעלי את זה בחקירה מול החוקרים. הם יעשו לך 'שוטר טוב' ו'שוטר רע', שני אלה. פשוט אל תתפסי צד, שניהם רעים. אל תסמכי על אף אחד מהם, תהיי חכמה. לא אמרת לי על הכסף - אם את מסתבכת ואת צריכה כסף, מה את עושה?"

"מתקשרת לסבתא, היא בטח תיתן לי גם מאתיים מיליון דולר," חייכתי אליו.

"טוב, טוב מאוד."

"ופוליסת הביטוח שאבא שלך עשה - את לא יודעת על מה מדובר?"

"לא."

"ומשעה שמונה היית אצל משפחת ג'ונס אתמול, נכון?"

"כן."

"יש עוד משהו שמישהו יכול לומר? אני לא אוהב הפתעות. ושילה החברה של אבא שלך - איך היא? יפה? אולי הוא התאבד כי היא עזבה אותו."

הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר.

"היא יפה, השילה הזאת?"

"כן," אמרתי.

"יפה כמוך?" שאל.

"לא, יותר יפה," עניתי לו.

"אני רוצה לראות אותה. אם נזמן אותה, מה היא תגיד עלייך?"

"אנחנו מאוד אוהבות אחת את השנייה."

מישהו דפק בדלת ופתח אותה. "הי ביל, יש תוצאות לנתיחת הגופה - זמן המוות היה בשעה אחת-עשרה בלילה. הוא בלע כדורי שינה יחד עם הוויסקי. הוא ריסק אותם כנראה, לא רצה לבלוע אחד אחד."

התחלתי לרעוד מפחד. שוב נכנסתי למצב של הלם.

"קייטי את בסדר?" שאל אותי ביל. "זה החוקר שלי שאני עובד איתו. באיזו שעה היית אצל..." הוא הסתכל במחברת שלו "משפחת ג'ונס - שמונה בערב?"

"קייטי, קייטי? היא בהלם, תקרא לרופא."

הבלשים נכנסו לחדר. "זה תרגיל! אתה עושה לנו תרגיל!" הם צעקו על ביל. "היא במצב טראומטי, היא ילדה. היא איבדה את אבא שלה, ועכשיו היא כאן. איך היא לא תהיה בהלם? יש לה אליבי, היא הייתה אצל משפחת ג'ונס. היא הגיע לשם בשעה שמונה בערב. שעת המוות של המנוח היא אחת-עשרה בלילה."

"איזו משפחת ג'ונס?" בלש מרטין שאל.

ביל הוציא את המחברת שלו, "ג'ניפר, טום, נייתן. לחבר שלה קוראים בריאן, הוא הבן שלהם," בילי אמר.

"זה לא החברים שלך, שגרים דלת לידה?" איימי ברונס שאלה את ג'ון מרטין.

"כן. ארים טלפון לנייתן לשאול אותו."

ג'ון הוציא מהכיס שלו את הטלפון הנייד שלו ופתח אותו וחייג. הוא לחץ רק על כפתור אחד, אז הבנתי שנייתן נמצא אצלו על חיוג מקוצר. "היי נייתן אני מצטער שאני מטריד אותך באמצע העבודה, אבל יש לי שאלה. משפחת קארמייקל, השכנים שלך, אתה מכיר אותם?"

"אה אה."

"הבת שלו קתרין אומרת שהיא הייתה אצלכם אתמול בשעה שמונה בערב, זה נכון?" שאל.

הייתה הפסקה ונראה שג'ון מקשיב לנייתן בעיון רב.

"היא הייתה אתמול בשמונה ומתי היא הלכה?" שאל.

"אני צריך לשאול את בריאן או את ג'ניפר. אוקיי," ג'ון ניתק את הטלפון.

"אני צריך לפרוש מהמקרה הזה. איימי, הם חברים טובים שלי, מסתבר שהעלמה קארמייקל היא החברה של בן הסנדקות שלי. נייתן אומר שהם ביחד כבר כמה שנים. תמשיכי מכאן, אני צריך לסגת," אמר ג'ון לאיימי.

"תתקשר לג'ניפר, אני רק רוצה לדעת מתי היא יצאה משם, אני אדבר איתה," איימי אמרה לג'ון, וג'ון כבר חייג שוב. "היי ג'ני, מה שלומך? כן, אני מצטער שאני מפריע. לשותפה שלי יש שאלה, קחי אותה."

ג'ון העביר את הטלפון לאיימי. "הלו, מדברת איימי ברונס."

הפסקה.

"כן, אני השותפה שלו. אני מתקשרת בקשר למשפחת קארמייקל. השאלה שלנו היא, מתי העלמה קארמייקל יצאה אתמול מהבית שלכם?"

הפסקה.

"אז את אומרת שהיא ישנה עם הבן שלך בחדר ורק בבוקר היא יצאה מאצלכם."

הפסקה.

"תדברי עם ג'ון, הוא יסביר לך, אצטרך לדבר עם הבן שלך בריאן. תודה." איימי החזירה לג'ון את הטלפון. ג'ון יצא מהחדר, והיה ברור לי שהוא ידבר עם ג'ניפר.

"תקשיבי גברת ברונס, אני חושב שמדובר בהתאבדות. ואני חושב שפשוט הקרלה הזאת מנסה לשמור על הכספים של חברת הביטוח. אני לא חושב שצריכה להיות בעיה כי במקרה של התאבדות הביטוח לא מכסה," בילי אמר.

"זהו, שהיה להם סעיף בפוליסה שכלל את כל מקרי המוות, בלי פרשנות. זה לא היה חוזה סטנדרטי של ביטוח, זה היה חוזה בין אליוט והמנוח. זה היה בחוזה ביניהם," איימי ברונס ענתה לו.

"את יודעת, היא סיפרה לי שהסבא שלה התאבד גם," בילי הסתכל עליי. "אליוט וורן שומר את הכסף קרוב אליו. קשה לו לוותר. אני ואליוט מכירים עוד מבית הספר, הוא תמיד אהב את הכסף שלו," בילי צחק.

"גם אתה, מר וויליאמס, לא שונה ממנו," החזירה לו איימי ברונס. "אני הולכת לדבר עם הממונים עליי," אמרה ויצאה מהחדר.

"אליוט הטמבל הזה. אני אדבר איתו. אבא שלך ממש יחסר לו. אבא שלך עבד, ואליוט ישב רגל על רגל וספר את הכסף שאבא שלך עשה. אני משער שאת מכירה את השמועות."

"כן, השמועות מגיעות עד החוף המזרחי. לבוסטון וגם לניו-יורק. ואלה לא שמועות, זה אמתי," עניתי לו. "אני רוצה ללכת לראות את אבא שלי. ואחר כך אני רוצה הביתה."

"אני כבר דואג לשחרר אותך. רק תהיה לנו בעיה עד שסבתא שלך נוחתת. הם צריכים משמורן בשבילך. אז או שאת מחכה לסבתא שלך בסבלנות או שאת הולכת למשפחת אומנה זמנית, ואז יהיה לנו קשה להוציא אותך משם. מה את מחליטה?" בילי חייך.

"מחכה לסבתא שלי," עניתי.

"ילדה טובה. היא נוחתת תוך שעה. אני הולך לבדוק משהו," בילי אמר לי.

"אל תשאיר אותי לבד. אני רוצה לשתות ואני רעבה. לא אכלתי היום, והם לא נתנו לי לשתות," בכיתי. בילי הוציא בקבוק מים מהתיק שלו והושיט לי. "שתיתי קצת מהבקבוק הזה, אני מקווה שזה לא יפריע לך. ויש לי כאן קיטקט, קחי," הושיט לי.

שתיתי את המים במהירות והתענגתי על ופל השוקולד הטעים שהוא נתן לי.

"אז יש לך חבר. כמה זמן הוא חבר שלך?" שאל אותי.

"מתחילת השנה, אבל הוא היה חבר שלי בבית הספר היסודי ואחר כך היו לו חברות אחרות. השנה אנחנו חברים שוב."

"מה הסיפור של קרלה?" שאל אותי.

"מסובך. היה לה ולאבא שלי רומן עוד כשאימא שלי הייתה בחיים. היא הייתה חולה, אימא שלי, ואבא שלי כנראה מצא נחמה אצלה."

"תמשיכי, אוכל להשתמש בזה כדי שקרלה תסתום את הפה הגדול שלה," הוא עודד אותי.

"אבא שלי היה מאוהב בה. לפי מה שהבנתי, היא רצתה להתחתן ואבא שלי אמר לה תחכי קצת. אז היא התחתנה עם בוב. בוב הוא החבר שלה מילדות. ובמשך השנים היא ניהלה עם אבא שלי רומן מתמשך של פרדות וחזרות. הילדים שלה הם אחים שלי. הייתה להם תביעה משפטית - אבא שלי תבע אותה, אבל הם הגיעו לפשרה. אני לא יודעת מה הפשרה. הוא אמר לי שכשאגדל אדע. אבל זה קשור לשון ולאוסטין. הם לא אמרו, אבל במהלך הפשרה אבא ואליוט נתנו לקרלה את התפקיד של הסמנכ"לית. אבא ואליוט הם היו חברים מאוד טובים. אתה יודע... דברים של גברים. דרך אגב, אבא שלי - בכל מה שקשור ליחסים לבינו לבינה - הוא ממש חרא. הוא עוד לא נפרד משילה, וכבר יש לו מישהי חדשה בניו-יורק שהוא רצה להביא אותה לגור בסן-דייגו."

"את ממש מחבבת את השילה הזאת," הוא העיר לי.

"היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שאימא שלי הלכה לעולמה. והיא ממש הייתה מאוהבת בו. הוא פשוט היה טיפש. בכל אופן, קרלה מאוד חכמה. היא ידעה איך לסובב את אבא שלי ולאיזה כיוון," סיפרתי לו.

הטלפון הנייד של בילי רטט. "סבתא שלך נחתה, היא תפגוש אותנו בבית המשפט."

ג'ון מרטין ואיימי ברונס ומפקד תחנת המשטרה של סן-דייגו נכנסו לחדר שישבתי בו עם עורך הדין שלי, ונכנס עוד מישהו מהתביעות. בילי דיבר איתם ויצא לדבר עם עורך הדין מטעם התביעות, והחוקר של בילי נעמד לידי. נראה לי שהוא השגיח שאף אחד לא ידבר איתי.

בכל אותו זמן ג'ון מרטין לא הפסיק להסתכל עליי ולבחון אותי. עורכי הדין נכנסו. עורך הדין מטעם המדינה אמר, "לפי הראיות זה נראה כמו התאבדות. אני מתנצל, העלמה קארמייקל, על החקירה. אני משתתף בצערך. אני מבין שכרגע אין לך משמורן ושסבתא שלך בדרך. יש לכם דיון בבית המשפט לענייני משפחה, שם ייקבע המשמורן שלך. אני מתנצל מעומק לבי, אבל היינו חייבים להפריך את ההאשמות של האנשים שעבדו עם אביך. אני מאחל לך כל טוב," הוא לחץ את ידי ואחר כך דיבר עם בילי וויליאמס.

בילי הוביל אותי מחוץ לתחנת המשטרה. הוא הכניס אותי לתוך מכונית מפוארת בצבע שחור והלך לשבת במושב של הנהג. "את בסדר?" שאל מתוך דאגה.

"כן," עניתי.

"קייטי, תסלחי לי שאני אומר את זה, אבל אבא שלך נשמע חתיכת טיפוס."

"הוא היה מניאק. לא פלא שקרלה לא רצתה להתחתן איתו. רק שתדע שעם כל מה שקרה, אני מאוד אוהבת את קרלה. ותמיד הייתי אומרת ששני אלה ממש מתאימים, כמו כפפה ליד. שניהם היו בוגדניים ושקרנים."

"זה מוזר שבת תגיד דבר כזה על אבא שלה," בילי אמר לי.

"כן. כלפי חוץ כל הנשים חשבו שהוא חתיך כזה ועשיר, אבל בפנים הוא היה רקוב. הדבר היחיד שמעודד אותי זה שאני יודעת בוודאות שהוא אהב את אימא שלי. אפילו אהב אותה בצורה חולנית."

ידעתי שיש חיסיון בין לקוח לעורך הדין שלו, לכן הרשיתי לעצמי לדבר איתו. הייתי קצת המומה שזה היה קל מדי לשכנע את המשטרה שזאת הייתה התאבדות. אבל מאוד פחדתי שיחזירו אותי פתאום חזרה למשטרה לחקירה. נזכרתי שיש לי עוד הרבה כדורי שינה במחבוא שלי בארון. קיוויתי שאף אחד לא ימצא את זה. בילי החנה את הרכב. "הגענו, יש לנו דיון דחוף, בואי נלך." כשנכנסנו לבית המשפט ראיתי את סבתא. רצתי אליה וחיבקתי אותה. התחלתי לבכות ולא יכולתי להירגע. ידעתי שעכשיו הכול יהיה בסדר.

בילי אמר לי, "קייטי תכירי, זאת עורכת הדין מיה וולף, היא עובדת איתי במשרד, היא מטפלת במקרים כמו שלך. היא תייצג אותך. בואי ניכנס לאולם."

כשנכנסנו לאולם, פקיד העזר קרא: "קתרין קארמייקל נגד מדינת קליפורניה." עורכת הדין מיה וולף החלה לדבר. "אדוני, מרשתנו קתרין קארמייקל בת חמש-עשרה בלבד. אביה, המשמורן היחיד, שלה התאבד הבוקר, ואם המבקשת נפטרה כשהייתה בת חמש, לפני עשר שנים. המבקשת מבקשת לעבור למשמורת של סבתה, המתגוררת בבוסטון."

השופט שישב על הדוכן שאל, "יש התנגדות למישהו? נציג המדינה?"

"לא אדוני, אין לנו התנגדות כבודו," אמר נציג המדינה.

"מי זאת הסבתא? היא כאן?" שאל השופט.

"כן אדוני, הגברת פיונה סטרלינג יושבת כאן באולם ומצטרפת לבקשתה של הנכדה להיות המשמורנית של הנכדה," אמרה עורכת הדין מיה וולף.

"איפה היא?" שאל השופט.

סבתא קמה ממקומה. "אני כאן, אדוני. אני מבקשת שהנכדה שלי תעבור לגור איתי בבוסטון, היכן שכל המשפחה המורחבת שלה גרה. אני מבקשת לעשות את זה עוד הערב. הנכדה שלי בהלם ממותו הפתאומי של אביה, ואני חושבת שהיא צריכה טיפול פסיכולוגי שילווה אותה. מעולם לא ראיתי את נכדתי נסערת כל כך," אמרה סבתא לשופט.

"אם ככה, החל מרגע זה את המשמורן של הקטינה, קתרין קארמייקל," פסק השופט.

זה היה מהיר, חשבתי לעצמי. עורכת הדין מיה סימנה לי לצאת במהירות מהאולם, ובילי אחז בידי והוציא אותי מהאולם.

"את בסדר?" שאל אותי.

"אני חושבת. אני לא יודעת מה לחשוב. אני קצת מפחדת," אמרתי לו.

"זה נגמר. הם לא יטרידו אותך יותר. אם כן, תתקשרי אליי, אני שם בשבילך," הוא הוציא כרטיס ביקור.

"תודה לך בילי," אמרה לו סבתא מאחוריי.

"אשלח לך את החשבון, פיונה," אמר לה בחזרה.

"כמובן, אדבר איתך. תודה על הכול."

בילי ומיה הלכו לדרכם, ונשארנו רק אני וסבתא ושני שומרי ראש שעמדו מאחוריה.

"בואי ניסע לבוסטון, המטוס מחכה לנו," אמרה סבתא.

"אני צריכה את הדברים האישיים שלי מהבית, והתיק שלי אצל בריאן, ואני רוצה לראות אותו לפני שאני נוסעת לבוסטון," אמרתי לסבתא שלי.

היא נאנחה ונראה שהיא לא הייתה מרוצה. "קייטי, נקנה לך הכול חדש, את לא צריכה כלום," אמרה לי.

"לא, אני חייבת לראות אותו. אני חייבת לראות את בריאן שלי. אני לא נוסעת לאף מקום בלי לראות אותו. אני אוהבת אותו, סבתא."

"אוקיי. בואי נלך לראות את משפחת ג'ונס היקרה, ותיפרדי מהם," סבתא נכנעה לתחנונים שלי. שומרי הראש שלה הובילו אותנו ללימוזינה ונכנסתי לתוכה. נסענו לכיוון הבית שלי, וכל הדרך חשבתי איך אני נפטרת מהכדורים שהחבאתי בארון שלי. ואז עלה בראשי רעיון - אזרוק אותם בשדה התעופה בשירותים.

כשהגענו לבית של משפחת ג'ונס, סבתא נכנסה איתי, ושומרי הראש שלה נשארו בחוץ. ג'ניפר פתחה את הדלת וחיבקה אותי ובכתה יחד איתי. בריאן ניגש אליי וחיבק אותי. "אני מצטער, עכשיו אני מבין למה היית מודאגת בגללו כל הימים האחרונים. כל מה שניסית לעשות לא עזר," הוא אמר לי. חשבתי לעצמי, איזה תמים הוא בריאן שלי. אבל אני אוהבת אותו בכל מקרה. חיבקתי אותו והתרפקתי עליו.

"הבאת לי את התיק שלי?" שאלתי.

"כן בטח, הוא כאן בחדר שלי," הוא הסתובב והלך לחדר שלו להביא את התיק שלי.

"סבתא, אני הולכת לארגן לי מזוודה קטנה ואני כבר באה, תישארי כאן, בריאן יבוא איתי הביתה." בריאן ואני יצאנו והלכנו לכיוון הבית. הוצאתי את המפתח של הבית מהתיק שלי ופתחתי את הדלת. בריאן הדליק את האור בסלון. עליתי לחדר שלי ובריאן היה מאחוריי. הוצאתי מזוודה והכנסתי דברים ובגדים שלי שאני אוהבת ואת המעיל האהוב שלי. בבוסטון היה קר, זה היה אמצע ינואר. לקחתי את הג'ינסים שאני אוהבת וארגנתי לי תיק קטן. חשבתי על הכדורים, איך אני מוציאה אותם בלי שבריאן יראה.

"בריאן לא אכלתי היום כלום חוץ מקיטקט שנתן לי עורך הדין וקצת מים, אתה יכול בבקשה להביא לי מים מהמטבח?" נישקתי אותו.

"בטח, כבר." הוא יצא מהחדר, ואני ניגשתי לארון שלי, הוצאתי את כל כדורי השינה מהמחבוא והכנסתי לתיק הקטן שלי. יצאתי משם במהירות והמשכתי לארוז חלק מהדברים שלי. בריאן חזר לחדר שלי עם כוס מים. "תודה אהובי," אמרתי לו ושתיתי את המים שלי. בריאן עזר לי לרכוס את המזוודה והוריד אותה לקומה של הסלון. כיביתי את כל האורות והחזקתי את התיק הקטן שלי. חשבתי על הכדורים - אני חייבת להיפטר מהם.

נעלנו את הבית והלכנו לכיוון הלימוזינה. ביקשתי משומרי הראש של סבתא שיכניסו את המזוודה שלי לרכב. את התיק הקטן אחזתי בידי. נכנסתי בחזרה לבית של משפחת ג'ונס. נייתן הסתכל עליי והביעה את תנחומיו. טום לא היה בבית, בריאן סיפר לי שהוא נסע חזרה לאוניברסיטה בבוקר.

"אימא, קייטי לא אכלה כלום היום," בריאן אמר לג'ניפר.

"בואי נאכיל אותך," ג'ניפר אמרה.

"לא, אין צורך היא תאכל בטיסה, יש אוכל חם שמחכה לה שם. אנחנו כבר בעיכוב. הטייסים מחכים לנו," אמרה סבתא.

ג'ניפר לא הקשיבה לסבתא. היא לקחה לחמנייה והכינה לי כריך. "עד שדה התעופה זה יותר מחצי שעה - היא לא אכלה כלום. גם ככה היא בקושי אוכלת, הילדה שלי," ג'ניפר נזפה בסבתא והגישה לי כריך עם קציצות בשר ברוטב אדום שאני אוהבת.

"תודה גברת ג'ונס, אני אוהבת אותך, אני אתגעגע אלייך," בכיתי. היא חיבקה אותי. "אני אוהבת אותך גם, ילדה שלי," בריאן ניגש אליי ומשך אותי לתוך החיבוק שלו. "תזכרי שאנחנו מתחתנים, אני לא מוותר עלייך - אני שלך ואת שלי," לחש לתוך האוזן שלי. הסתכלתי לתוך עיניו, "כן. אני שלך, אני אוהבת אותך," בכיתי. "אני לא יודעת מה אעשה כשאתה תהיה רחוק ממני כל כך. נדבר בטלפון ודרך הסקייפ ונתראה בחופשות," בכיתי. מה עשיתי? מצד אחד הוא לא ייגע בי יותר – אבא, ומצד שני לא אראה את בריאן שלי.

בכיתי, לא בגלל אבא, אלא כי לא אראה את בריאן. היום אני יודעת שזה היה ממש מוזר. סבתא ביקשה ממני לצאת ואמרה שאנחנו בעיכוב ואנחנו חייבות לצאת. בריאן ליווה אותי ללימוזינה שהיא שכרה ושומר הראש שלה הכניס אותי לרכב.

כל הדרך לשדה התעופה לא הפסקתי לחשוב איך אני נפטרת מכדורי השינה שצברתי. זה לא עזב אותי, זה שאסור לי להגיע לבידוק כשהכדורים אצלי - הם יעצרו אותי. ממש לא התחשק לי ללכת לכלא. חשבתי על זה שהייתי רק כמה שעות בתחנת המשטרה והיה לי קשה. אבא צדק, אני באמת לא אחזיק מעמד בכלא או במוסד לעברייניות צעירות.

הלימוזינה חנתה בכניסה לשדה התעופה. יצאתי מהרכב, ושומר הראש של סבתא לקח את המזוודה שלי. "סבתא, אני חייבת ללכת לשירותים," אמרתי לה ורצתי לשירותים. אחזתי את התיק שלי קרוב אליי. השומר השני של סבתא רץ אחריי. "העלמה קארמייקל, חכי, אני צריך להשגיח עלייך." עצרתי לרגע. "מה, אתה נכנס איתי לשירותים?" שאלתי המומה. "אני ילדה גדולה, אני יודעת להשתין לבד," צעקתי עליו והמשכתי ללכת מהר לעבר שירותי הנשים. בשירותי הנשים היו שתי נשים, וכשהשומר של סבתא רצה להיכנס, הן צעקו עליו. "אני בסדר, תחכה בחוץ בבקשה. אני כבר יוצאת, יש לי ישיבה ארוכה, אל תדאג, אף אחד לא יחטוף אותי. אף אחד לא יודע שאנחנו כאן." הלכתי לתוך התא המרוחק ביותר.

נכנסתי לתא ונעלתי אותו. הוצאתי את הכדורים מתוך התיק ומתוך הקופסאות שהם היו בתוכן, שפכתי הכול לאסלה והורדתי את המים. התיישבתי על האסלה והטלתי את מימיי ושוב הורדתי את המים. לקופסאות של הכדורים היו מדבקות עם השם של אבא עליהן. הסרתי את המדבקות וזרקתי גם אותן לאסלה ואת הקופסאות זרקתי לתוך הפח שהיה בצד. הורדתי שוב ושוב את המים. ורק אחרי שווידאתי שאין שום סימנים למה שזרקתי, יצאתי החוצה, הלכתי לכיור, שטפתי את הידיים ואת הפנים. ושוב התחלתי לבכות.

אני לא מאמינה שהרגתי אותו. הוא איננו. הוא לא ייגע בי יותר ולא יחדור לתוכי. הסתכלתי אל עצמי במראה. סבתא נכנסה לשירותים וראתה שאני בוכה. "אני יודעת יקרה שלי, את כואבת את האובדן שלו. את בטח לא מבינה למה הוא עשה את זה. זה לא נראה לי הגיוני, בראש השנה, כשהלכנו למסיבה אצל ורוניקה, הוא היה כל כך שמח, הייתה לו חברה חדשה יפהפייה... אני לא מבינה מה הלך לו בראש. היה לו הכול," היא אמרה את זה ואני בכיתי עוד יותר.

"אני חושבת שכדאי שתבכי במטוס ולא בשירותים," אמרה ולקחה לי את היד. היא הובילה אותי אל מחוץ לשירותים, והלכנו אחרי שומר הראש שלה לכיוון המטוס הפרטי שלה. השעה הייתה כבר מאוד מאוחרת, ואני הייתי מאוד תשושה. סבתא ביקשה ממני לאכול, אבל כבר הייתי מלאה מהכריך שגברת ג'ונס הכינה לי. התיישבתי וחגרתי את החגורה, ואחרי שהמטוס המריא כיוונתי את הכורסה למצב של שכיבה ונרדמתי. סבתא כיסתה אותי בשמיכה ונישקה אותי על הלחי.

לפנות בוקר הגענו לבוסטון. המטוס נחת, והלימוזינה של סבתא חיכתה לנו כשירדנו ממנו. היה לי ממש קר. לא הייתי ערוכה או לבושה בהתאם לבוסטון הקרה. הייתי רגילה לחורף של קליפורניה, לא לקור המקפיא הזה של בוסטון. הייתי עם מעיל שלא התאים לקור הזה. בכיתי לסבתא שקר לי, ושומר הראש שלה נתן לי את המעיל שלו ועטף אותי בו, ואז הרים אותי לתוך המכונית.

בתוך המכונית היה חם ונעים, ולמעיל היה ריח של אפטר שייב. הסתכלתי על שני שומרי הראש של סבתא. שניהם היו צעירים, בני עשרים ומשהו. אז ככה ייראו החיים שלי מעכשיו? יהיה מישהו צמוד אליי כל הזמן? שאלתי את עצמי. זה לא מתאים לי, אני צריכה להבהיר לסבתא שאני לא מתכוונת לחיות את החיים שלי בצורה כזאת. "פיונה, אני לא מרגישה טוב," התחלתי להשתעל. "אני רוצה ללכת לנוח," אמרתי ושוב התחלתי לבכות.