מאחורי הדלתות הסגורות 3: חרטה

חלק ג' –מאחורי הדלתות הסגורות - חרטה פרק 1

זה היה הקיץ האחרון לפני שסיימתי את לימודי הרפואה שלי. באותו קיץ אחרון שוב התנדבתי במחלקה הכירורגית של בית החולים של סבא בלייני. השקעתי את כל כולי בהתנדבות.

השנה האחרונה ללימודי הרפואה הגיעה ושוב השקעתי את עצמי בלימודים. כל הקשרים החברתיים שלי נותקו לחלוטין. שבועיים לפני חג המולד בראד הדודן שלי נחת אצלי בחדר הנסיכות. זה היה יום ראשון ולא היו לימודים, ואני הייתי מנומנמת במיטה, ראיתי טלוויזיה וזפזפתי בין הערוצים.

בראד נכנס למיטה שלי והתכסה בשמיכה. "אז כאן את מתחבאת כבר שנה וחצי," אמר לי. "איפה היית בחג ההודיה?" שאל.

"כאן," אמרתי.

"למה לא באת? קווין וסטיוארט שאלו עלייך," אמר.

"לא בא לי להיות חברותית. לא בא לי לראות אף אחד. אני רוצה כל היום להיות כאן," אמרתי. בטח פיונה שלחה אותו, כמו שהיא שלחה את ויסלי לפני חג ההודיה שיוציא אותי מהבית, כך חשבתי.

"איך הלימודים?" שאל.

"בסדר," אמרתי והמשכתי לראות טלוויזיה.

"והציונים?" שאל.

"אף פעם לא היו יותר טובים," עניתי בלי חשק.

"למה נפרדת מבריאן?" שאל. לא עניתי.

"הוא התקשר אליי לפני חג ההודיה ושאל אותי איך את מרגישה, אם כבר הבראת. על מה הוא מדבר, לעזאזל? מה קורה איתך?"

"פיונה לא אמרה לך שאני חולה?"

"לא מדבר איתה. אני כועס עליה ועל סבא שלי. ויסלי אמר שהיא מרכלת עלייך שיש לך מניה-דפרסיה ושקיבלת את זה בירושה מהמשפחה של לוק ומלוק, ושבגלל זה הוא התאבד."

"אני מדוכאת ממש חזק בשנה וחצי האחרונות, אני לוקחת כדורים. למה אתה כועס עליה ועל מיץ'?"

"וויל ואני בשנה האחרונה עובדים על איזה פרויקט, שמתי שם את כל החסכונות שלי וגם ההורים של וויל שמו, וחיפשתי משקיע. ביקשתי ממיץ' ומפיונה עזרה. הם לא מסכימים," אמר מאוכזב.

"למה הם לא מסכימים לעזור לך?"

"סבא שלי אמר לי שהוא מצפה ממני לעזוב הכול ולהיכנס לעבוד בחברה ביחד עם ויסלי. ואני לא מוכן עדיין וגם ויסלי רוצה להשתלט על הכול. אז אין לי עזרה, והפרויקט שלי ושל וויל יכול לרדת לטמיון."

"מבאס," אמרתי.

"כמה כסף יש לך בקרנות הנאמנות שלך?" שאל.

"הדוחות שם על השולחן. יש שם דוחות על הרבעון השלישי של השנה. זה בתיקייה הכחולה שם," אמרתי. בראד קם מהמיטה וניגש לשולחן, הוא לקח את התיקייה ועיין בחומר.

"יש לך שמונים ושבעה מיליון דולר בשלוש קרנות שסתם שוכבים להם שם?" שאל.

"כן," אמרתי.

"אם אני אבקש הלוואה... של נגיד... שני מיליון, תיתני לי?"

"למה הלוואה? אני אתן לך במתנה. רוצה שארשום לך שיק?" שאלתי.

"כן. אל תספרי לפיונה שנתת לי כסף, היא תתעצבן עלייך."

"אני לא שמה קצוץ על הזקנה הזאת." קמתי מהמיטה והוצאתי את פנקס השיקים שלי ורשמתי לבראד שיק. "אתה צריך רק לדבר עם מנהל ההשקעות שלי שישחרר מקרן הנאמנות את הכסף." כתבתי לו את הטלפון של חבר של אבא שלי שמטפל לי בהשקעות. הושטתי לבראד את השיק ונכנסתי בחזרה למיטה אל מתחת לשמיכה החמה שלי.

"אני רוצה שתבדקי מה אני וויל עשינו. אולי תקומי כבר מהמיטה המחורבנת הזאת?" בראד העיף אותי מהמיטה. "לכי תשטפי את הפנים וצחצחי את השיניים. דיכאון בתחת שלי! את עצלנית. אני לא מאמין שהזקנה השתלטנית נותנת לך להתפנק במיטה כבר שנה וחצי, ולי היא עושה פרצופים בגלל שאני מנסה משהו חדש. תצאי כבר מהפיג'מה." בראד הלך לארון שלי וזרק עליי בגדים.

קמתי בלי חשק. שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. התלבשתי במהירות בבגדים שבראד זרק עליי. נעלתי מגפיים ולבשתי מעיל. בראד אחז בידי והוביל אותי החוצה מחוץ לבית של פיונה.

הוא נהג בפורשה השחורה הישנה של ויסלי, שהייתה קצת שלי פעם. "מה קרה למכונית המגניבה שלך?" שאלתי.

"מכרתי אותה כדי להשקיע בחברה, היינו צריכים לשלם משכורות לעובדים ונתקענו בלי כלום. אנחנו עובדים כרגע מהמרתף של ההורים של וויל. מזל שלפחות הם מאמינים בפרויקט שלנו," אמר לי בראד מיואש.

הגענו לבית של וויל. אימא של וויל הופתעה לראות אותי. "קייטי! איזה הפתעה, מה קרה לך שרזית ככה?"

לא ידעתי מה לומר ובראד הבחין שאני נבוכה. "קייטי נפרדה מבריאן לפני שנה וחצי והיא קצת בדאון. היא החליטה להשקיע בחברה שלי ושל וויל. היא נתנה לנו שני מיליון דולר והיא באה לראות מה עשינו."

"או... זה הרבה כסף. זה יכסה את החובות של החברה?" שאלה.

"כן, וזה ייתן לנו מרווח נשימה לחצי שנה לפחות," אמר.

"ומתי אתם צריכים להחזיר לה?" שאלה גברת רובינס.

"אנחנו לא צריכים. היא משקיע בחברה, זאת לא הלוואה," בראד אמר.

"תקשיב, בראד, יש לכם חצי שנה מרווח, אני רוצה שתוך שלושה חודשים יהיו תוצאות. אם לא, אתם מקפלים הכול. אתה תלך לעבוד אצל סבא שלך, וויל יחפש עבודה אחרת. אתם כבר שנה וחצי משקיעים כסף ולא רואים כלום. אנחנו עכשיו בדצמבר - אני נותנת לכם עד יוני של שנה הבאה. קייטי, תה מתוקה?"

"כן. יש את העוגיות הטעימות שלך?" שאלתי.

"איזה עוגיות?"

"אלה עם השוקולד צ'יפס," אמרתי. הייתי ממש רעבה, לא אכלתי מאתמול ובראד העיף אותי מהמיטה.

"אני לא מכינה אותן, אני קונה אותן ורק מכניסה לתנור," גברת רובינס צחקה.

"אני זוכרת שהן ממש טעימות," אמרתי.

"בטח טעימות עם כמות הסוכר ששופכים שם. אני כבר דואגת לך לעוגיות מתוקה. בראד, לך תעיר את וויל, הוא עבד כל הלילה." בראד עזב אותי עם גברת רובינס.

"אז... קייטי, שמעתי שהתנדבת בבית חולים בקיץ ובקיץ שלפניו. הבנתי שהם נתנו לך תפקיד של אחות במחלקה הכירורגית. מתי את מסיימת את הלימודים?" שאלה והגישה לי תה עם ביסקוויטים.

"נשארו לי שני סמסטרים ואז מבחנים ואתחיל את ההתמחות."

"במחלקה הכירורגית של משפחת בלייני?" שאלה.

"כן. זה אחד מבתי החולים הכי טובים בארץ. יש שם פרופסור בעל שם עולמי. זאת יכולה להיות הזדמנות מדהימה בשבילי," אמרתי. גברת רובינס הסתכלה עליי סקפטית. "מה, גברת רובינס? למה את מסתכלת עליי ככה?" שאלתי אותה.

"למה את צריכה את זה קייטי? להיות מנתחת זאת עבודה מאוד קשה. המתמחים והמנתחים עובדים במשמרות של ארבעים ושמונה שעות ומסביב לשעון. הם עושים את זה כדי שבסוף הדרך יהיה להם כסף. לך כבר יש כסף, למה את צריכה את החיים האלה? עבדתי במחלקה הכירורגית במשך שנים עד שמינו אותי להיות אחראית על כל שירותי הסיעוד בבית החולים כאן. זאת עבודה קשה מאוד. זאת הסיבה שלא הסכמתי שוויל שלי יהיה רופא," אמרה לי.

"זה בגלל שאני רוצה להציל חיים," אמרתי. ובגלל שלא מגיע לי לחיות, חשבתי, ולפחות ככה אצדיק את הקיום שלי.

וויל ירד במדרגות. "קייטי! בראד אמר שאת רוצה להשקיע, תודה. בואי תראי מה עשינו." איך הפכו שני מיליונים ממתנה להשקעה. כל משפחת סטרלינג מנסים לסדר אותי, חשבתי. מעניין באמת מה בראד רצה.

הלכתי אחרי וויל למרתף שלהם. זה הרגיש קצת מפחיד. אבל ברגע שנכנסנו ראיתי שהם הפכו את המרתף למקום מאוד ביתי. עם שולחנות ועמדות מחשב. וויל הושיב אותי על כיסא אורתודנטי והתיישב קרוב אליי. היה לו ריח טוב של אפטר שייב ומשחת שיניים מנטה. הבנתי לפי השיער הפרוע שלו שבראד העיף גם אותו מהמיטה. רציתי לסדר לו את השיער הבלונדיני הכהה שלו אבל לא העזתי.

וויל התחיל לספר לי על התוכנה והמטרה שלה. ומה הוא עשה עם בראד עד לנקודה של אותו יום ראשון. התלהבתי מהרעיון וראיתי פוטנציאל אדיר לרווחיות במידה שהתוכנה תהיה מעודכנת. הסברתי לוויל שיש לו פרצות ובעיות בתכנון שלו, ושהוא צריך שינויים נוספים בתוכנות כדי לתמוך ברעיון שלו. נתתי לו תכנית עבודה וביקשתי ממנו שעד יום ראשון הבא יעמוד ביעדים ויפתור את הבעיות שאיתרתי. לאחר מכן ביקשתי לראות את המאזנים של החברה. נזכרתי באבא שלי, איך הוא לימד אותי להסתכל על מאזנים ולתכנן יעדים עסקיים מראש. בדיוק כמו שאבא היה מלמד אותי בנסיעות שלנו מחוץ לעיר, ככה תכננתי את היעדים שלנו. נתתי לו הוראה להעסיק עוד עשרה עובדים נוספים ולצאת מהמרתף של ההורים שלו ולעבור למשרדים מסודרים. אמרתי לבראד שהם צריכים יותר משני המיליונים שנתתי להם, והעברתי להם אחרי שבועיים עוד שלושה מיליונים דולר לאחר שראיתי שוויל ביצע את כל המטלות שהטלתי עליו.

את סוף השבוע כולו ביליתי עם וויל ועם בראד על התוכנות במשרדים החדשים של החברה. התוכנות כבר החלו לעבוד ברשת והחלו להכניס כסף רב. הערך של החברה עלה. בראד היה מאושר ולא הפסיק להודות לי. ביוני של אותה שנה סיימתי את הלימודים ולמדתי למבחן הגדול שלי לקראת ההתמחות בכירורגיה. ברגע שעברתי לניו-יורק השקעתי את עצמי בהתמחות, ובסופי השבוע, אם לא הייתי בבית החולים, וויל ובראד היו מגיעים לניו-יורק לעדכן אותי במה שקורה.