מאחורי הרשת

פרק 1 ג׳יימי

שחקן הכנף השמאלי מחליק לעבר הרשת ומכה בעוצמה בדסקית לעברי. צליל חבטה נשמע כשהדסקית פוגעת בכפפה שלי, והדם שלי בוער בתחרותיות ובשביעות רצון.

״סטרייצ׳ר החוסם,״ קורא חבר הקבוצה החדש שלי כשהוא חולף על פניי, ואני זורק את הדסקית על הקרח בהנהון מהיר. האוהדים בניו יורק היו צועקים זאת שוב ושוב במהלך המשחקים. כשזכיתי ב׳גביע וניזה׳ בשנה שעברה, שהוענק לשוער הטוב ביותר בליגת ההוקי הלאומית, הם ציינו את זה בנאום על הביצועים שלי.

ליד הספסל המאמנים צופים, כותבים הערות ודנים בביצועי הקבוצה. דסקית עוברת אותי והבטן שלי מתכווצת. מבטו של המאמן הראשי קופץ אליי, ההבעה שלו לא ניתנת להבחנה.

לפני שבועיים נרשמתי כ׳שחקן חופשי׳, כדי שאוכל לשחק עבור ‘ונקובר סטורם׳. אחרי התקף החרדה שגרם לה לתאונת הדרכים, אימא שלי התעקשה שהיא בסדר, אבל אני יודע שאם היא מסתירה את ההתקפים מפניי, הם כנראה מחמירים. עכשיו שהקבוצה החתימה אותי במחיר נמוך יותר, אני נכס. הם יוכלו להחליף אותי עבור יותר כסף ולא תהיה לי שום מילה בעניין. אני כמו בית שהם קיבלו עליו מחיר טוב, ואם הם יחליטו לקנות משהו טוב יותר, הם ימכרו אותי.

דאגה מציפה אותי. אימא שלי התמודדה עם דיכאון וחרדה במשך שנים, מאז שאבא שלי נפטר בתאונת דרכים שעשה בגלל נהיגה בשכרות כשהייתי תינוק. אבל בזמן שלא שמתי לב, זה הפך להיות כל כך יותר גרוע.

לעזוב את ונקובר לא היה אופציה, ואני לא מוותר על הספורט שאני אוהב, אז העונה הזאת צריכה להיות מוצלחת. אני צריך לשחק הכי טוב שאני יכול ולשמור על הנתונים הגבוהים שלי כדי שהם לא יחליפו אותי. בשנה הזאת אני צריך להתרכז.

השחקנים מריצים תרגילים כשהאימון ממשיך, ואני מציין לעצמי מה אני יודע עליהם ממשחקים קודמים. שיחקתי בעבר נגד ונקובר סטורם ואני מזהה את הפרצופים שלהם, אבל אני לא מכיר את החבר׳ה האלה כמו את הקבוצה הישנה שלי. שיחקתי עבור ניו יורק במשך שבע שנים, מאז שהייתי בן תשע־עשרה. אני לא מכיר את המאמנים האלה, והעיר הזאת לא הרגישה כמו הבית שלי מאז שעזבתי כנער, אבל ונקובר היא המקום שאני צריך להיות בו עכשיו.

משהו מתכווץ בחזה שלי. זה רק היום הראשון במחנה האימונים, אבל מעולם לא הרגשתי יותר לחץ לשחק הכי טוב שאני יכול.

המשרוקית שורקת, ואני מתקדם אל עבר הספסל עם שאר השחקנים.

״אתם נראים טוב על הקרח, בחורים,״ המאמן אומר כשאנחנו מתאספים סביב הספסל.

בסוף העונה האחרונה, אחת מהגרועות ביותר בהיסטוריה של קבוצת ונקובר סטורם, טייט ווארד הגיע לכותרות לאחר ההודעה שהוא עומד להפוך למאמן הראשי. הבחור בשנות השלושים המאוחרות שלו, לא מבוגר בהרבה מחלק מהשחקנים של ונקובר, והייתה לו קריירה מבטיחה כחלוץ בליגה עד שפציעת ברך סיימה אותה. הוא אימן הוקי בקולג׳ עד שנה שעברה, וממה שקראתי בחדשות ההוקי, האוהדים סקפטיים. לרוב מאמנים ראשיים הם יותר מבוגרים ועם יותר ניסיון באימון ברמה המקצועית.

ווארד מביט לעברי, והלסת שלי מתהדקת מתחת למסכת השוער שלי.

״יש לנו הרבה עבודה לעשות בעונות הבאות,״ הוא אומר וסוקר את קבוצת השחקנים. ״בשנה שעברה סיימנו כמעט בתחתית הליגה.״

האוויר מרגיש דחוס כששחקנים נעים בחוסר נוחות על המחליקיים שלהם, מכינים את עצמם. זה החלק שבו הרבה מאמנים יצביעו על פגמים וחולשות של שחקנים מסוימים, יאמרו במה הקבוצה פישלה בשנה שעברה. כאן הוא יגיד לנו שהפסד הוא לא אפשרות.

כאילו אני לא פאקינג יודע.

״מכאן אפשר רק לעלות,״ ווארד אומר במקום ושולח אלינו חיוך. ״לכו להתקלח ותנוחו. נתראה מחר.״

השחקנים יורדים מהקרח, ואני מושך את המסכה שלי בזעף. אני בטוח שהחזות הנעימה והתומכת של ווארד תיעלם ברגע שהעונה תתחיל בעוד כמה שבועות והלחץ יהפוך אמיתי.

״סטרייצ׳ר,״ ווארד קורא לי כשאני צועד במסדרון אל המלתחות. הוא מתקדם אליי וממתין בזמן ששאר השחקנים ממשיכים במורד המסדרון והוא מהנהן אליהם. ״איך אתה מסתדר?״

אני מהנהן. ״בסדר.״ הדירה שלי מלאה בארגזים שאין לי זמן לפרוק. ״תודה, אה... שארגנת לי את הדירה. ואת המובילים.״

מתח מצטבר בשרירי הכתפיים שלי ואני מעביר יד בשערי. אני שונא לקבל עזרה מאחרים.

ווארד מנפנף בידו בביטול. ״זו העבודה שלנו לעזור לשחקנים להתמקם. האמת, הרבה שחקנים מבקשים עוזר אישי. הוא יכול לעזור לך לפרוק, לבשל לך ארוחות, לטפל ברכב שלך, לטייל עם הכלב, כל דבר.״

״אין לי כלב.״

הוא צוחק. ״אתה יודע למה אני מתכוון. אנחנו כאן כדי לספק לך כל מה שאתה צריך כדי שתוכל להתרכז על הקרח. כל מה שאתה צריך, רק תגיד.״

אני לא צריך עזרה בשביל להתרכז על הקרח. זיקקתי את החיים שלי לשני הדברים שחשובים בהם — הוקי ואימא שלי.

״אין בעיה,״ אני אומר, יודע היטב שאני לא מתכוון לבקש דבר. תמיד הייתי הבחור שדואג לעצמו. זה לא עומד להשתנות.

ווארד מנמיך את קולו. ״אם אימא שלך צריכה עזרה כלשהי, אנחנו יכולים לספק גם את זה.״

כשביקשתי לעבור לוונקובר, הוא היה זה שהתקשר לשאול אותי למה. סיפרתי לו הכול. הוא היחיד שיודע על אימא שלי.

חרדה משתלטת עליי, וזו הסיבה שלא הייתי צריך לפתוח את הפאקינג פה שלי. עכשיו אנשים רוצים להיות מעורבים. כל אינסטינקט בגוף שלי מתקומם והכתפיים שלי מתקשות.

לוח הזמנים שלי השנה עומד להיות מפרך. שמונים ושניים משחקים, חצי משחקי בית בוונקובר וחצי מחוץ לעיר, ואימוני קבוצה, אימונים עם מאמן השוער והאימונים האישיים שלי. נוסף לכול, יהיו לי מפגשים עם הפיזיותרפיסט שלי, מטפל בעיסוי, פסיכולוג ספורט ומאמן אישי.

משהו נדלק בחזה שלי, שילוב של תחרותיות וציפייה. התחריתי בהוקי מאז שהייתי בן חמש ואני פורח לקראת האתגר. לחץ מניע אותי. שנים של אימונים הפכו אותי לאדם שאוהב למתוח את הגבולות שלו ולנצח.

השנה — בין כמה עקשנית אימא שלי וכמה אינטנסיבי לוח הזמנים שלי עומד להיות — זה הולך להיות פאקינג אתגר.

אבל לא משהו שאני לא יכול להתמודד איתו, כל עוד אישאר מרוכז.

״הכול טוב.״ המילים שלי קצרות. ״תודה.״

אלו תמיד היו רק אני ואימא שלי. ואני מטפל בעניינים. כמו תמיד.

אחרי שאני מתקלח ומחליף בגדים, אני עוזב את הזירה כדי לאכול צהריים ולהגיע הביתה לנוח לפני שאלך לחדר הכושר. אני צועד בסמטה מהזירה אל הרחוב, כשרעש מכיוון פחי הזבל עוצר אותי.

ישבן פרוותי של כלבה חומה מציץ מקופסה. כשאני חולף על פניה, הכלבה מרימה את ראשה מהקופסה ומביטה בי. על האף שלה מרוח תבשיל של מקרוני וגבינה.

הכלבה מכשכשת בזנבה לעברי ואני בוהה חזרה. העיניים שלה בצבע חום עמוק, מבריקות בהתרגשות. קשה להחליט מה הגזע שלה. נראה שהיא שוקלת בערך עשרים קילו, אולי שילוב בין לברדור וספניאל. אחת מהאוזניים שלה קצרה יותר מהשנייה.

הכלבה עושה צעד אחד קדימה ואני עושה אחד אחורה.

״אין מצב,״ אני אומר לה.

הכלבה צונחת לאדמה, מתגלגלת כדי לחשוף את הבטן שלה ומחכה, הזנב מבריש את המדרכה ימינה ושמאלה בזמן שהיא מבקשת ליטוף בבטן.

איפה הבעלים שלה? אני מביט במעלה ובמורד הסמטה, אבל אנחנו לבד. האף שלי מתקמט כשאני בוחן אותה. אין קולר, ובין פיסות המקרוני, האף שלה מלוכלך ושומני. הפרווה שלה ארוכה מדי, צונחת על עיניה, ולמרות שהיא צריכה תספורת, אני יכול לראות כמה היא רזה.

אני חש כיווץ בחזה שאני לא אוהב.

״אל תאכלי את זה,״ אני אומר לה, מזעיף פנים כשאני מצביע אל האשפה. ״את תחלי.״

הלשון הוורודה שלה משתרבבת מצד הפה.

״לכי הביתה.״

המילים שלי יוצאות בקשיחות, אבל היא עדיין מחכה שאלטף לה את הבטן.

הלב שלי נמחץ, אבל אני דוחף ממני את התחושה. לא. זו לא הבעיה שלי. אני לא בקטע של הסחות דעת. אני אפילו לא יוצא לדייטים, למען הפאקינג שם, מפני שאני יודע מניסיון שנשים רוצות יותר ממה שאני יכול לתת להן.

אבל אני לא יכול להשאיר אותה כאן. היא יכולה להידרס או להיפצע מזאב ערבות. היא יכולה לאכול משהו שיגרום לה לחלות.

צער בעלי חיים ייקחו אותה. אני מוציא את הטלפון שלי ואחרי חיפוש בגוגל, מתקשר למיקום הקרוב ביותר.

״יש כלבה מאחורי הזירה במרכז העיר,״ אני אומר לאישה שעונה. יש רק זירה אחת במרכז העיר בוונקובר, אז היא תדע למה אני מתכוון. כלבים נובחים ברקע מצידו השני של הקו. ״מישהו יכול לבוא לאסוף אותה?״

האישה צוחקת. ״מותק, יש לנו מחסור בכוח אדם. אתה תצטרך להקפיץ אותה לאחד הסניפים שלנו.״

היא מונה את הסניפים שמקבלים כלבים לפני שהיא מנתקת. כל אלו שבסביבה מלאים, אז אני אצטרך לנסוע כמה שעות אל מחוץ לעיר כדי להביא להם אותה. אני בוהה בטלפון בגבות מכווצות, לפני שאני מביט מטה אל הכלבה.

היא קופצת על רגליה, עדיין בוהה בי, ומכשכשת בזנב. נראה כאילו היא חושבת שאני עומד להביא לה חטיף כלשהו. יש משיכה מעצבנת בחזה שלי.

״מה?״ אני שואל את הכלבה, והזנב שלה מכשכש מהר יותר. משהו מתחמם בחזה שלי ואני בולע בקושי גוש בגרון.

אני לא יכול פשוט להשאיר אותה כאן.

באחורי ראשי, החלק המחמיר ובעל המשמעת זועף. מה לגבי לוח הזמנים המטורף שלי? אני לא יכול להתמודד עם פאקינג כלבה. אני לא יכול אפילו להיות בזוגיות בלי לדפוק הכול. אני בטח לא יכול לדאוג לפאקינג כלבה. אני בנסיעות חצי מהעונה.

אבל אני לא יכול פשוט להשאיר אותה כאן.

הזנב שלה מכשכש שוב, והיא מרימה אליי את מבטה עם העיניים החומות האלה. אני אקח אותה למקלט, אבל אני לא הולך לאמץ אותה.

באותו ערב אני יושב במכונית שלי מחוץ למקלט, סוקר את המבנה הקטן אך המתוחזק. אני יכול לשמוע נביחות מבפנים. לצד המבנה יש מתחם מגודר עם צעצועי כלבים וציוד מפלסטיק, כמו גן שעשועים.

במושב הנוסע, הכלבה בוהה מחוץ לחלון המכונית, סקרנית. אני פותח את החלון ומאפשר לה לרחרח.

אחרי שסרקתי מודעות של כלבים אבודים ברשת, מצאתי חווה שמדורגת גבוה ומקבלת כלבים משוטטים ומוצאת להם בעלים חדשים. הם בוחרים את הבעלים בקפידה ומטפלים היטב בכלבים.

זה המקלט הטוב ביותר שיכולתי למצוא. נסעתי שלוש שעות כדי להגיע לכאן.

מבטי חולף על פני המקום, ואני מנסה לבלוע את הגוש בגרוני. אני מדמיין את עצמי משאיר אותה כאן ומשהו כבד מתגבש לי בבטן.

הכלבה מסתכלת עליי ומתנשמת, הלשון שלה תלויה בחוץ.

״אני לא יכול להשאיר אותך אצלי,״ אני אומר לה.

היא נעמדת ומנסה לטפס עליי ואני נאנח. היא כל הזמן ניסתה לעשות את זה בזמן שנהגתי. היא זוחלת לחיקי ומניחה את ראשה על משענת היד.

פאק. אם הייתי יודע כמה קשה זה יהיה, לא הייתי לוקח אותה מלכתחילה.

זה שקר. אין שום סיכוי שהייתי משאיר אותה באיזו סמטה מלוכלכת.

אני מריץ בראשי את הסיבות שאני לא יכול להשאיר אותה. מעולם אפילו לא היה לי כלב. אין לי שמץ של מושג איך לטפל באחד. אימא שלי מתמודדת עם קשיים נפשיים רציניים והיא צריכה אותי, בין אם היא יכולה להודות בכך ובין אם לא. אני צריך להתרכז בהוקי. מאז שהאקסית שלי ארין ואני נפרדנו כשהיינו בני תשע־עשרה, אני לא נכנס למחויבויות. הכלבה הזאת היא מחויבות רצינית ואני אצטרך לשלב אותה בלוח הזמנים התובעני שלי.

ועדיין, עולה בי היסוס. אני בוחן את המבנה, מחפש פגמים. יש כמה עשבים שוטים בגינה. החלק החיצוני זקוק לשכבת צבע חדשה. בשדה יש כמה בורות שהכלבים בטח חפרו. אני לא יכול להתמודד עם כלבה, אבל אני לא יכול להשאיר אותה כאן.

המקום הזה לא מספיק טוב עבורה.

אני משפשף את גשר אפי, יודע שבתוך תוכי כבר החלטתי. פאק.

״היי.״

הראש שלה קופץ והיא מרימה אליי את מבטה בעיניים בוהקות. הלב שלי מתכווץ.

״את רוצה לחיות איתי?״ אני שואל אותה, והיא ממשיכה לבהות בי במבט חמוד. ״אה. את רוצה חטיף.״

היא נעמדת במקומה ואז קופצת ממני אל מושב הנוסע ומחכה. אני שולח יד אל המושב האחורי ופותח את שקית החטיפים שקניתי לה, נותן לה כמה וצופה בה בזמן שהיא זוללת אותם.

כבר הגעתי להחלטה, ואני מתעלם מהקול הקטן בראשי שאומר לי שזה לא רעיון טוב. אני צופה בכלבה מתכרבלת לכדור במושב הנוסע והולכת לישון. יש לי כסף להביא עוזר אישי השנה והכלבה תטופל היטב.

בטלפון שלי, אני גולל את אנשי הקשר עד שאני מוצא את מי שאני מחפש.

״סטרייצ׳ר,״ ווארד עונה.

״היי.״ אני משפשף את הלסת שלי כשהתחושה הרעה ההיא מתגנבת לי שוב אל הבטן. ״שיניתי את דעתי. אני אצטרך עוזר אישי.״