מאחורי השער הצהוב

גילוי נאות: ברוב שנותיי אני חיה ומתגוררת בעיר, אך שורשיי נטועים עמוק באדמה הקיבוצית. שם נולדתי, שם גדלתי ועל עקרונות הקיבוץ וערכיו חונכתי.

הלינה המשותפת, תאי המקלחות החשופים לעיני כול, ״תסמונת המטפלת״, ועדות הקיבוץ, ההורים שהיו עסוקים בהגשמת האידאל הקיבוצי והותירו לצוות החינוך לטפל בילדיהם ולחנך אותם, ולעיתים אף לנטרלם מכל סמכות הורית ללא יכולת ערעור, המתנדבים, הלינה בחדרי נעורים, הטרדות מיניות ועוד.

היום הכול שונה, וכל אלו שייכים להיסטוריה.

אך ההיסטוריה איננה רק כתובה ונלמדת; ההיסטוריה נוכחת, מאוד, בחדר הגישור הבין־דורי, בשבילים ובשיח היום־יומי.

ישנם משפטים שנאמרים רק מאחורי השער הצהוב (או על ידי אלו שגדלו מאחוריו):

״שאני אטפל בהוריי החולים? למה? הרי הם לא טיפלו בי כשהייתי חולה.״

״שאני אממן את אחזקת העובד הזר? מה פתאום! שיפנו להנהלת הקיבוץ, שהם ידאגו להם.״

״אני לא מוכן שיתקשרו אליי באמצע היום ויפריעו לי בעבודה, בדיוק כמו שההורים שלי אף פעם לא הגיעו לבית הילדים באמצע יום העבודה.״

״יש ועדת בריאות בקיבוץ, שהיא תדאג להם.״

אמירות טעונות אלו נשמעות שוב ושוב על ידי דור הלינה המשותפת, שמי שטיפל בו בילדותו היו מטפלות הקיבוץ, ושכעת נדרש לתמוך בהוריו המזדקנים ולסייע להם.

ישנם יוצאי קיבוץ המתגייסים ונרתמים בכל מאודם למשימה ומקבלים אחריות, וישנם כאלה שלא.

בשנותיו הראשונות העביר הקיבוץ פונקציות רבות מהמשפחה הגרעינית לקבוצה ולהנהלת הקיבוץ.

בשנים האחרונות עברו רוב הקיבוצים הפרטות ושינויים. כל קיבוץ בחר כיצד לתמוך בחבריו המזדקנים, ובעיקר באלו שנשארו לבדם מאחורי השער הצהוב.

מערכת קיבוצית תומכת ומסייעת ככל שתהיה, לעולם אינה יכולה לשמש תחליף לחיבוק האוהב והחם של בני משפחה ולנוכחות המשפחתית ברגעי קושי וחולי.

בחדר הגישור שלי, על הקיר לא תלוי אינטרקום. המטפלת הפעם לא תגיע לסייע. הפעם המשפחה היא במרכז, היא זו שצריכה לקבל את ההחלטות והיא זו שצריכה לבחון את סל האפשרויות.

ה״משפחה״ מורכבת לעיתים מאחים ששנים רבות היו מנותקים זה מזה, שמעולם לא קיימו שיח משפחתי אינטימי, שאינם מכירים באמת את הוריהם ואת צורכיהם; ילדים שבמרוצת השנים כמעט שלא פסעו בשבילי הקיבוץ, ילדים שאינם יודעים מה מגיע ומה ״באחריות המשפחה״, וכעת נדרשים לשבת יחדיו ולקבל החלטות הרות גורל בנוגע לטיפול בהוריהם. חלקם מתגייסים ונרתמים בכל מאודם למשימה ומקבלים אחריות, וישנם כאלה שלא.

קירות חדר הגישור שלי סופגים ומכילים את רגשות הכעס, העלבון והאכזבה; את הטחות האשמה כלפי הורים אלו, אשר בחרו להשקיע את זמנם ומרצם למען הקולקטיב ולהשאיר אותם, הילדים, תחת חסותם המלאה של צוותי החינוך; את הטחות האשמה כלפי האחים שהעזו לצאת אל העולם הגדול, פרצו תקרות זכוכית ודאגו לעצמם ולחשבון הבנק שלהם, בעוד אחיהם נשארו בקיבוץ לטפל בהוריהם המתבגרים; את הזעם כלפי החברה שדגלה בעיקרון שעל פיו ״את הכביסה המלוכלכת מכבסים בתוך הבית״, חברה שהאמינה שברשותה היכולת והכלים לטפל בבעיות בכוחות עצמה, ושלעיתים בחרה שלא לטפל אלא לנקוט במדיניות של השתקה.

לא פעם הקירות סופגים את הקושי להתמודד עם הדיסוננס העצום שבין זיכרונות הילדות בקיבוץ, ילדות בתוך קהילה ערכית מגובשת ומחויבת לערבות הדדית לפרט ולמשפחתו, ילדות שמחה ומאושרת שעשירה בפעילויות ובחוויות, לבין הקיבוץ המודרני, המתחדש. זה שעדיין בוחן ומנסה לדייק את זהותו עבור תושביו; זה שעדיין בוחן את הערכים המגדירים אותו, ערכים המותאמים לעידן הקפיטליסטי־חומרי, ועם זאת משמרים עדיין את הערבות ההדדית ואת הדאגה לכלל החברים.

אחרי שמבטאים את הכעסים ואת ההאשמות, מגיעות התובנות ולצידן לעיתים גם אמירות סולחות ומכילות.

הכיסאות בחדר הגישור שלי אינם כיסאות טיפול. כיסאות החדר נועדו לסייע לבני המשפחה ולהקל עליהם בקבלת ההחלטות ובחלוקת הסמכויות.

סיפורי חדר הגישור הם סיפורי משפחות שנושאות על גבן את שינוי ערכי החברה הקיבוצית והפיכתה מקבוצה סוציאלית קטנה ומגובשת, שבה ערך הערבות הדדית היה אחת מאבני היסוד העיקריות, ואולי אף ערך עליון, לחברה קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית.

סיפורי חדר הגישור הם סיפוריהן של משפחות שבחרו להגשים את החזון הציוני ״מאחורי השער הצהוב״; אנשים שלא בכדי נחשבו במשך שנים רבות לאליטה החברתית של היישוב והמדינה; אנשים שחלומם להקים קהילה שיתופית ושיוונית נסדק והתנפץ; אנשים שהגיעו לגיל השלישי ללא חסכונות ורכוש, אך עם סל עשיר בזיכרונות ובתובנות.

אולם הסיפורים באסופה אינם סיפוריהם של משפחות ויחידים בחברה הקיבוצית בלבד, אלא הם סיפורים של חברה שלמה, שכבר איננה מה שהייתה; חברה שלנגד עיני חבריה הוותיקים השתנתה לבלי הכר; חברה שהפכה עבורם לזרה ולעיתים אף לעוינת ולמפחידה.

כל הסיפורים מבוססים על סיפורים אמיתיים. עם זאת, כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט.