מארז הנסיכים האפלים

פרק 1 פארו

"שמעתי שלמעצבת השיער שלה יש פחות עוקבים באינסטגרם מאשר לה." טאבי לעסה את המסטיק שלה בקולות פצפוץ במושב האחורי של המרצדס ג'י־אל־אי. "ויש לה, כאילו, ארבעת אלפים? פשוט תני לקצב בבלדוצ'י לספר אותך וזהו."

"היא מתגאה בפוני הזה כאילו אנחנו בשנת 1999. לאף אחד אין אומץ להגיד לה שהוא נראה נורא על שיער מתולתל." רג'י גיחכה. "והגוונים שלה ממש כתומים."

טביתה ורג'ינה בלנטיין, גבירותיי ורבותיי. האחיות החורגות שלי. שתיהן יחד ייצרו מספיק ארס כדי להרוג אי מאוכלס היטב.

אימי החורגת ורה צקצקה בלשונה מאחורי ההגה. "באמת, בנות. זה לא יפה." דבריה לא תאמו את צחקוקיה המרושעים. "סילביה ילדה נחמדה. קצת סתמית, אבל זאת לא אשמתה. ראיתן את אימא שלה?"

טאבי נשפה בזלזול. "לצערנו."

נשכתי את השפה חזק ככל האפשר וכבשתי את הדחף לציין שסילביה הול בדיוק עברה את בחינות הלשכה אחרי שסיימה לימודי משפטים בג'ורג'טאון בהצטיינות יתרה. לראש שלה היו עוד דברים להציע לעולם מלבד תספורת במחיר מופקע.

אבל מצבי לא אפשר לי להגיד כלום. ראשית, כי נשות משפחת בלנטיין שנאו אותי שנאת מוות, וכל מה שהייתי אומרת היה משמש נגדי. ושנית, כי מצבי לא אפשר לי לדבר, פשוטו כמשמעו. שכבתי בתנוחה עוברית בתא המטען ונשמתי נשימות רדודות ככל האפשר כדי לא להסגיר את נוכחותי.

רכב השטח חלף על פני המדשאות המטופחות של פוטומק. בחוץ, האוויר הסמיך מריח הפרחים הפורחים. אני הרחתי רק את מגפי הרכיבה של טאבי. שילוב של זבל, חציר ונער האורווה שסביבו היא בחרה לכרוך את רגליה השבוע.

"אנחנו תכף מגיעות?" רג'י כיווצה את שפתיה וסגרה משהו. "אני קצת מתלהבת, אתן יודעות? אף פעם לא ביקרתי בבית של זאק סאן."

"תצלמי את המקום, כי זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שלך." טאבי נחרה. "אני לא מבינה בכלל למה את מכריחה אותנו ללכת, אימא. כולם יודעים שקונסטנס סאן מוכנה לוותר על כליה כדי שהבן שלה יתחתן עם האישה שהיא תבחר."

"לזאקרי סאן יש דעה משלו. אם הוא יחליט שהוא רוצה אחת מכן בתור כלה, אף אחד לא יעצור אותו."

התפעלתי מהאופטימיות הנצחית של ורה בלנטיין. טאבי ורג'י היו נחשקות בערך כמו מחלת הפה והטלפיים. שילוב קטלני של תחזוקה גבוהה ומנת משכל נמוכה.

"חוץ מזה," ורה העבירה תחנה למוזיקה קלאסית, על אף שלא הכירה את יו־יו מהתוכנית יו גאבה גאבה. "יהיו שם עוד גברים עשירים ומשפיעים שאפשר לצוד. יש את הדוכס... אוליבר משהו?"

"פון ביסמרק." טאבי כמעט הקיאה. "האיש רודף שמלות עם תעודות. הוא בטח ידביק אותי במחלת מין אם הוא רק ינשום לכיוון שלי."

רג'י נחרה. "העמדת הפנים שלך שאת לא מעוניינת, ממש חמודה."

"שולפת את קלף משנה הכיוון שלי, אחותי."

"לידיעתך, הוא הזמין אותי פעם לאחוזה שלו בחוף אמלפי."

"רק אותך וכל אישה אחרת עם דופק." טאבי גיחכה. "וואו. במקומך הייתי מתחילה לעצב את ההזמנות לחתונה."

הידקתי את זרועותיי סביב הברכיים ושחזרתי במחשבה שלי חודשים של מחקר. התוכנית הייתה חסינה בפני טעויות — להתגנב פנימה, לקחת בחזרה את מה ששייך לי, לחמוק החוצה בלי שאף אחד יראה, תחת מעטה הלילה ושמלת המעצבים שהחרמתי מרג'י. זו לא הייתה המזימה הראשונה שלי והיא גם לא תהיה האחרונה. הייתי שורדת מלידה. מהרגע שתורמת הביצית הנפקדת שלי הניחה אותי בקרטון של קוסטקו בפתח ביתו של אבא שלי עם פתק.

 

כולה שלך. היית צריך לענות לטלפונים ממני, אידיוט.

הפלה לא עולה הרבה כמו ילד.

תמי

 

באותה העת אבא כבר היה נשוי לוורה אחרי רומן בזק. לפי טאבי, ורה דחקה באבא להיפטר מהיצורה.

איך אתה בכלל יודע שהיא באמת שלך? היא סיננה לאורך ילדותי על אף שהיא ידעה היטב ששמעתי אותה. אבל לא היה לי צורך בבדיקת די־אן־איי. אימא טבע סיפקה לי הוכחות.

ירשתי מאבא את העיניים הכחולות־הארקטיות. את השיער הזהוב הגלי והסמיך שמסגר את הפנים ואת האוזניים שלנו. את מבנה העצמות העדין, את הגפיים הארוכים ואפילו את נקודת החן שמתחת לעין ימין.

ורה נאנחה. "חבל שרומיאו קוסטה יצא מהשוק."

"כאילו הייתה לנו בכלל הזדמנות."

רג'י פיהקה. "כאילו רצינו הזדמנות. שמעתי שהוא סוציופת."

"באמת?" השיער של טאבי גלש מעבר למשענת הראש. "שמעתי שהוא תרם מחלקת יולדות חדשה לג'ונס הופקינס ברגע שאשתו נכנסה להיריון."

"בטח כי יצטרכו להרחיב את הכניסה עם בולדוזר כדי לגלגל את המיטה שלה פנימה ביום הלידה. הבחורה שעושה לי טיפולי פנים סיפרה שדאלאס קוסטה אכלה אתמול חצי מהשכבה התחתונה של עוגת שלוש קומות, בארוחת ערב בבית הלבן, וכל הדבר קרס על איזה איל נפט."

יצורות אחת ושתיים התפוצצו מצחוק.

"עוד מישהי מריחה אקונומיקה?" רג'י רחרחה. "אני נשבעת, הריח של פארו נדבק לי לנחיריים. את מוכרחה להעיף אותה מהבית, אימא. היא מסריחה את כולו."

"ואיפה בדיוק אני אשים אותה?" ורה הגבירה את המזגן לשיא העוצמה. "אנחנו צריכות את כספי השכירות בשביל כל החרא שאבא שלכן השאיר. אנשים כבר התחילו לדבר. כשחתמתי על חוזה השכירות של הרכב הזה, אפילו לא לקחתי את דגם האי־אם־ג'י." היא השתתקה לרגע. "אני מניחה שאפשר לתקוע אותה בביתן הבריכה —"

"לא בביתן הבריכה." טאבי זינקה קדימה, לפי התנודות של כל הרכב. "אני הופכת אותו לארון שני."

התקשיתי להאמין שאני עתידה לפלס את דרכי בשעה הבאה בין מאות אנשים שקועים בעצמם ושטחיים כמו האחיות החורגות שלי. אבל לא הייתה לי ברירה. זאקרי סאן החזיק במשהו ששייך לי.

תליון הירקן לא היה אמור להגיע בכלל לאחוזת סאן. כמובן, טביעות האצבע המסגירות של החמדנות של ורה ניכרו בכל מקום. אחרי מותו של אבא, היא מכרה את חפציו במכירה פומבית בזמן שהמתינה לכספי הביטוח. התברר שזאק סאן הציע מחיר גבוה פי שלושה מההצעה הקרובה ביותר. עכשיו המיליארדר המפונק הזה החזיק ברשותו את הזיכרון היחיד שנותר לי מאבא שלי.

לא לזמן רב.

ורה אותתה והמכונית קיפצה על שביל חצץ. "הגענו. אלוהים אדירים, תראו את התור."

סוף־סוף.

היא השתיקה ויכוח בין האחיות החורגות שלי וצקצקה בלשונה בזמן שחיכינו. "אלוהים אדירים, תראו איזו אבטחה יש בשער. קצת מוגזם, אם אתן שואלות אותי."

התחפרתי עמוק יותר בין המושבים האחוריים והתעטפתי בבד שחור. האריג שתפרתי נטמע היטב בתא המטען הריק, וידעתי שאיש לא יפשפש בפנים.

"תפתחו." מאבטח דפק על החלון האחורי. תא המטען נפתח והתרומם באיטיות מייסרת. אלומת אור חזקה של פנס שיפדה את הבד שעטף אותי לפני שהדלת נסגרה בטריקה. "אפשר לעבור. הרכב הבא."

ורה העבירה את הרכב להילוך חניה בקול חריקה. המפלצות החורגות שלי התפנו מהמכונית והחליפו מקומות עם איש שירותי החניה. כמו שצפיתי, הוא החנה אותה על שביל גישה מרוחק מאוד מהכניסה לנכס בן שמונת הדונמים בדרך הנסיך האפל. הוא הצטרף לקרונית גולף מלאה בעובדי חניה אחרים ותפס טרמפ בחזרה לכביש הראשי.

ברגע שהפנסים הקדמיים התפוגגו, זחלתי מתא המטען אל מושב הנהג ופתחתי את הדלת כדי סדק. עמודי התאורה של אחוזת סאן האירו מלמעלה מקצה אל קצה, בזרקורים מסנוורים שהזהירו אותי לא להסיג גבול. אפילו ממרחק כמה עשרות מטרים, הם הטילו צל מאיים על הדשא המטופח.

התהלכתי על קצות האצבעות בשביל שלאורכו עמודי תאורה בדרכי אל הבית הראשי והשתופפתי בין שורות של רכבי יוקרה כשאיש חניה שייט על פניי ברכב לוטוס איוויה. רג'י תהרוג אותי כשהיא תראה את מצב השמלה שלה. זיעה קרה הדביקה את הסטן אל עורי. השסע נקרע כמה סנטימטרים נוספים כשכרעתי בתא המטען.

דבר נוסף שגיליתי במהלך המחקר שלי — המסיבה הזאת ציינה את פתיחתו הרשמית של ציד הכלה של זאקרי סאן. לא היה לי ספק שכל המתמודדות על תפקיד הכלה התכוונו לקרוע את היריבות שלהן כמו במשחקי הרעב עד שמנצחת אחת תישאר עומדת. אם להאמין לחרושת השמועות במטרופולין וושינגטון, זאקרי סאן — כדי לפייס את אימו הנואשת לנכדים שמאסה במצב — יבחר בעל כורחו עד חצות הלילה מועמדת אחת.

כולן היו מקסימות בדרכים שונות. גבוהות ונמוכות. מעוגלות ודקיקות. עם שמלות חלקות ונימוסים חלקלקים עוד יותר. בנות של מיליארדרים מסינגפור ואוליגרכים סלבדורים לשעבר. של משפחות עשירות מקוריאה ושל מפיקים הוליוודיים. לכולן היה מכנה משותף אחד, הן רצו להיות גברת סאן הבאה.

הרכנתי את ראשי בתקווה להיטמע בהמון כשנדחקתי בין שמלות נשף לחליפות טוקסידו. הצטיינתי בלהיות בלתי נראית, כישרון ששכללתי כבר בגן. בעיקר כדי להציל את עצמי מההתעללות של ורה ויצורות אחת ושתיים בכל פעם שהיה להן יום רע.

האחוזה התנשאה מעליי בפאר מרשים — משטחים של אבן גיר צרפתית חיוורת, עמודים מלכותיים וגנים מטופחים שהתחרו בגני ורסאי. בלעתי את הגוש שחסם את גרוני וזרמתי פנימה עם הרבה מאוד אנשים להוטים. גרמי מדרגות מפוארים מעוגלים הקיפו את המבואה. עיניי טיפסו בגרם המדרגות שהוביל אל המקום שרציתי. המשרד של זאקרי סאן. שומרים בחליפות חסמו את תחתית המדרגות, הידיים שלהם היו לפותות מלפנים, אוזניות בלוטוס באוזניהם.

באחת הפינות, המשפחה החורגת שלי צחקה בקול רם מדי בתגובה לדברים של גברים בחליפות. ורה אחזה מתאבן וניסתה לכווץ את המצח על אף מחסום הבוטוקס. היא איבדה את טריותה עם הגיל כמו חלב בסאונה והציגה אישיות חמוצה תואמת. אסור היה לי להתגלות, אבל לא הייתי מודאגת במיוחד. אף אחד אחר כאן לא הכיר אותי.

אבא היה אדם רגיל מכדי להתרועע עם האנשים האלה. באשר אליי, תמיד התחמקתי מכל אירוע שהיה כרוך בהתחנפות לכיסים העמוקים של פוטומק. נישואים נראו לי בזבוז זמן מוחלט. בחיים צריכה להיות לך רק אהבה אחת. לעצמך. ואולי לכלב.

חיכיתי עד שאחד העובדים מיהר במעלה המדרגות כדי ללכת אחריו כמו צל. סימפוניית הקולות מלמטה רדפה אחרינו במדרגות. הנעתי את שפתיי ללא קול והעמדתי פנים שאני מנהלת שיחה כדי להפיג את חשד השומרים. כשפנינו, סטיתי לכיוון הספרייה שאכלסה את המשרד. שיננתי בעל פה את תוכנית האחוזה. תודה לך, חברת הנדל"ן זילו.

כשזאק קנה את האחוזה מבני המלוכה השוויצריים שגרו בה לפניו, הוא כמעט לא ביצע בה שינויים, רק הפך את החניה התת־קרקעית לגלריית אומנות היי־טקית. בהתחלה חשבתי שאצטרך לפרוץ למקום. אבל אז נתקלתי בגיליון של וויירד מהחודש שעבר, בכתבה על ההשתלטות העוינת האחרונה של זאק. שם התליון היה. הונצח בעמוד הכפול המבריק של המגזין, כמעט לא הורגש תחת עוצמת מבטו חסר הנשמה של זאק. הוא הונח על מדף והיה מוגן בזכוכית.

מצטערת, הפסדת. אתה עומד להיפרד מפריט אומנות אחד.

התקדמתי בנחת במסדרון וחלפתי על פני ציורים שכנראה עלו יותר מכל העיזבון של בלנטיין. במיוחד עכשיו, אחרי שוורה והבנות שלה הורידו את החברה של אבא למצולות שאפילו הטיטניק לא הגיעה אליהן. לא היה לי מושג מה הוא חשב לעצמו כשפיצל את הבעלות על חברת הניקיון לארבעה חלקים. שלוש מאיתנו לא עבדו יום אחד בחייהן.

דלת הספרייה ניצבה מולי באיום. אחזתי בידית במפרקי אצבעות לבנים וציפיתי להיתקל בהתנגדות. במשך חודשים למדתי לפרוץ אין־סוף מנעולים בעזרת הערכה התחובה בתוך החזייה שלי. אבל הדלת נפתחה ללא מאמץ וללא קול.

משב אוויר קר אפף אותי והעלה בי עור ברווז. התגנבתי לאט פנימה, סגרתי את הדלת, נשענתי עליה והרשיתי לעצמי להסדיר לרגע את קצב הלב שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו שעלול להכניס אותי לכלא. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שאגנוב מהאיש החזק ביותר בעולם.

לא פיניתי לעצמי זמן להתפעל מהמשרד של זאק סאן, על אף שכף רגלי מעולם לא דרכה במקום מרשים כזה. כי התליון אותת לי כמו מגדלור. באותה תיבת זכוכית שראיתי בגיליון של וויירד, ממש לצד תליון זהה. סט לגבר ולאישה.

טוב, זה נראה הולם. אחד מהם שלו, והאחר שלי.

לא היה שום פתח לבלבול. בתליון של אבא היה פגם אחד שהוכיח שהוא שלנו. כילדה עשיתי לגדילים תספורת. הקצוות היו קצרים בשני סנטימטרים בערך מכפי שהיו אמורים להיות.

חלפתי במהירות על פני שולחן העבודה והתעלמתי מהניירת שנחתה על השטיח ממשב הרוח. לבסוף, סוף־סוף, קצות האצבעות שלי נשקו לזכוכית העבה. ממש מעל התליון של אבא.

"מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן," לחשתי ודמעות עקצצו בעיניי. "הוא נעל אותך בכלוב מוזהב. אל תדאג. אני אחלץ אותך מכאן."

מאז מותו של אבי, החזקתי את התליון האהוב עליו בארונית הלילה שלי כדי שאוכל לחבק אותו בכל פעם שהתעוררתי באמצע הלילה והתגעגעתי אליו. לפני שוורה מכרה אותו, הריח של אבא שלי עדיין היה ספוג קלות בקשרים הסבוכים. הייתי משוכנעת שהריח כבר בוודאי זוהם מעצם קיומו המקפיא של זאק.

אני אחזיר אותו אליי, אבא. אני מבטיחה.

הרמתי את האמרה המרופטת של השמלה התכולה ושחררתי את חותך הזכוכית הנייד מהגומי של התחתונים שלי. הלהב נקש כששלפתי אותו ודקרתי את פינת הזכוכית. חבטות פראיות פעמו בין אוזניי כשהתחלתי לחרוץ עיגול סביב המנעול הקטן.

ואז שמעתי את זה. בקול רם דיו כדי לעצור את פעימות הלב שלי.

"מה נראה לך שאת עושה?"

פאק.