מבוא לאסתטיקה: תיאוריות וסוגיות עכשוויות בפילוסופיה...

 

פרק 5 רגשות ואמנות: בין פסיכולוגיה לבין פילוסופיה של האמנות 5.1 מבוא

כמו לתורתו של אפלטון לפניו, גם לתורתו של קאנט, שהוצגה בפרק הקודם, הייתה אותה השפעה מתסיסה שדחפה אחדים מההוגים אחריו להמשיך את דרכו ואחרים להציג אנטיתזה נחרצת לעמדתו. לנוכח עמדתו של קאנט השתנו לא רק התשובות המקובלות, אלא גם השאלות שנדמות ראויות לחקר. תחימת גבולות התודעה שמציע קאנט במסגרת ההבחנה בין הדבר כשלעצמו לבין התופעה, מביאה לסיומה מחלוקת ממושכת בין הרציונליזם לבין אמפיריציזם ביחס לאמיתות ידיעותינו. עם תיאור מרכזיותו של מבנה ההכרה ביחס לתְכניה, נראה חיוני לברר כיצד ההכרה עשויה להיות מושפעת מגורמים שאינם קשורים לאמת חיצונית. לכן, בעקבות קאנט, עולה העניין בחקירת הנפש על רחשיה הפנימיים.

התעניינות גוברת זו מולידה תחום מחקר ועיסוק חדש: הפסיכולוגיה. אומנם, גם לפני קאנט היה עניין הגותי ומחקרי בטיבה של הנפש האנושית, שאת שורשיו אפשר למצוא כבר אצל אפלטון. אולם חידושה של הפסיכולוגיה כתחום נפרד בא לידי ביטוי בהבנת הנפש עצמה, לא לשם אישוש המדע או תיקון פגמי המוסר. הנפש הופכת למרכז העניין, בד בבד עם הסטת הדיון משאלות על אמת וצדק לשאלות בדבר איכות החיים. בתוך כך נבחן מעמדה של האמנות כהיבט חשוב באיכות חיינו. עיסוק מחודש זה כרוך בהתייחסות לאמנות מנקודת מבט פסיכולוגית, הן מתוך הפסיכולוגיה והן בהשתקפותה בדיון הפילוסופי המבקש להתבדל ממנה או להשתמש בה. זהו נושא הפרק שלפנינו.

הדיון הפסיכולוגי והפילוסופי העוסק באמנות מתוך עניין במקומה בחיי הנפש נוגע לשני עניינים עיקריים:

ביטוי: האופן שיצירת האמנות משקפת את עולמנו הפנימי. סיפוק: האופן שיצירת האמנות ממלאת צורך נפשי שלנו הן ביחס לפעולת היצירה והן ביחס לצפייה בעבודת האמנות (וכן כמובן גם קריאה או האזנה).

בשני עניינים אלה משמשים בערבוביה שלושה מונחים המוצגים לעיתים כנרדפים ולעיתים כבעלי משמעות שונה:

רגש (emotion) – מונח זה מתייחס בדרך כלל לתיאור מצב הרוח: שמחה, עצב, כעס וכיוצא באלה. תחושה (sensation) – מונח זה מתייחס בדרך כלל לתיאור קלט החושים. למשל, תחושה של חספוס במגע עם משטח שאינו חלק או תחושה של צרימה צלילית בעקבות חריקה כושלת של קשת הכינור על המיתר. הרגשה (feeling) – מונח זה משמש לסירוגין כרגש או כתחושה. כנבדל משניהם הוא מתייחס בדרך כלל לקשר בין אפיון פנימי ביחס לגורם חיצוני. למשל, הרגשה נעימה המתעוררת בעקבות האזנה למוסיקה.

לעיתים עשוי לשמש כל אחד מהמונחים במשמעות המיוחסת לעיל לשניים האחרים. לפעמים ניתנות משמעויות שונות לאותו מונח עצמו באותה התיאוריה, ולפעמים מונחים שונים משמשים באותה המשמעות. לשם הנוחות ובהתאם לשימוש הרווח, נכנה את כל ההיבטים בדרך כלל בשם רגשות. מונח זה משמש אף בכותרת הפרק כולו.

בפרק שלפנינו נכיר שלוש התפתחויות מרכזיות הנוגעות כולן לקשר בין אמנות ובין רגשות:

אקספרסיביזם (תורת האקספרסיה): זוהי תורה פילוסופית הגורסת כי אמנות היא ביטוי. נבחן את המהפך שחל בראשית המאה העשרים בתפיסת מושא הייצוג האמנותי בכתביהם של ההוגים בנדטו קרוצ'ה ורובין ג'ורג' קולינגווד. שני הוגים אלה טוענים כי כל יצירת אמנות היא ביטוי לסוג מסוים של פעולה נפשית – פעולת הדמיון – הנבדלת מהחשיבה המושגית. זהו דיון פילוסופי המבקש לברר את ייחודה של האמנות כפעילות אנושית. תורת האקספרסיה מבקשת לשלול הסברים שאינם מצליחים לאפיין את ייחודה של האמנות, ולבחון את ההסבר היחיד שלא נפסל. להבנת הייצוג האמנותי כביטוי הנפש יש השלכות נרחבות על אפשרויות היצירה. ההבנה שייצוג חזותי, למשל, אינו כפוף לחובה לשקף את מה שנראה לעיניים, אלא עשוי לשקף גם את עולם החוויה הפנימי, "משחררת" את הציור (בעיקר) לכיווני יצירה חדשים. פסיכולוגיה ואמנות: בניגוד לדיון הפילוסופי המבקש לעמוד על ייחודה של האמנות, הדיון הפסיכולוגי נוטה לבחון את האמנות כביטוי אחד מני רבים של הנפש. האמנות ניצבת לצד סימפטומים אחרים, כמו מעשי כשל (למשל, שכחה רגעית או פליטת פה) וחלומות. הדיון הפסיכולוגי באמנות מבקש ללמוד על עולמנו הפנימי מתוך התבוננות ביצירות, וכן לפרש יצירות אמנות ביחס לחיי היוצר או היוצרת. לעלייתה של הפסיכולוגיה כפרספקטיבה תיאורטית על אודות אמנות יש משמעות פילוסופית מבחינת הצגת המהות של האמנות. העניין הפסיכולוגי מקצין את נקודת המבט הרואה באמנות מזור לנפש, אך באותה עת הופכת אותה לבלתי מיוחדת ואולי אף למיותרת – לתרופה אחת לצד אחרות. אמנות ורגש בפילוסופיה האמריקאית: אחרי מאות שנים שבהן הייתה אירופה, ובעיקר אירופה המערבית, הזירה הגיאוגרפית המרכזית להתפתחותה של ההגות הפילוסופית, מתרחש בראשית המאה העשרים תהליך של עליית הפילוסופיה האמריקאית בצד צמיחתה של ארצות הברית כמעצמה פוליטית וכלכלית. בחלקו האחרון של הפרק נעסוק בשאלת טיבה של החוויה האמנותית באמצעות שתי תיאוריות שונות מאוד זו מזו בסגנונן ובנקודת המוצא שלהן, וכן ביחסן לפילוסופיה הקאנטיאנית. המשותף לשתי תיאוריות אלו – זו של ג'ון דיואי וזו של סוזן לאנגר – הוא החשיבות שהן מייחסות לרגש בבואן להסביר את משמעותה של האמנות ומקומה בחיינו. חלק זה של הדיון ייפתח בעמדתו של ג'ון דיואי. דיואי מבקר את האליטיזם האמנותי, המפריד את האמנות מניסיון החיים הכללי. לפי דיואי, הפרדה תיאורטית זו מזיקה לאמנות מכיוון שהיא מרחיקה ממנה את הקהל הרחב ומזמנת מלאכותיות מעיקה בגישתם של אמנים למלאכת היצירה. סוזאן לאנגר נשענת על עמדתו של קאנט בהציעה הגדרה חדשה לאמנות כצורה של הרגשה. לאנגר מבקשת להשית את הגדרת האמנות על ניתוח מושגי, שיאפשר ליצור מערכת סדורה של סמלים צורניים.