מבחר מאמרים

צ'רלס קראוטהמר: חיים בזירה מתיו קונטינטי נשיונל ריוויו, 22 באפריל 2019. עיבוד להרצאה שנישאה במארס 2019 במסגרת סמינר של קרן הרטוג

צ'רלס קראוטהמר היה בעל הטור הפוליטי החשוב ביותר בעידן שאחרי המלחמה הקרה. למען האמת, הוא העניק לעידן הזה את שמו. במאמר שפרסם בפוריין אפיירז בגיליון חורף 1991-1990 הכריז על הולדתו של המצב החד-קוטבי, שבו אין עוררין על עוצמתה המדינית, הצבאית, הכלכלית והתרבותית של ארה"ב. בסדרת מאמרים ומסות שכתב לאחר מכן ניסח קראוטהמר הצעה ל"ריאליזם דמוקרטי" במדיניות החוץ, שבעזרתו תוכל ארה"ב להאריך את המצב החד-קוטבי תוך כדי חתירה למטרה השאפתנית והשנויה במחלוקת של "שליטתה הכלל-עולמית" כלשונו.

אבל קראוטהמר היה גם בין הראשונים שראו את סופו האפשרי של העידן החד-קוטבי. בשנת 2008 שירכה ארה"ב רגליים במלחמותיה במזרח התיכון, רוסיה של פוטין פלשה לרפובליקה הסובייטית לשעבר גיאורגיה, והמשבר הכלכלי העולמי והמיתון הגדול ערערו את הביטחון במנהיגותה העולמית של ארה"ב. במאמריו, בנאומיו ובהופעותיו בתוכנית דו"ח מיוחד עם ברט באייר נתן קראוטהמר ביטוי לחששות השמרנים ממה שנשיאותו של אובמה עלולה להוליד. כתביו של צ'רלס קראוטהמר הגדירו תקופה היסטורית שלמה.

גם חייו הפרטיים המחישו את המגמות המדיניות של תקופתו: הוא לא היה היחיד מילידי ה"בייבי בום", גל הילודה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבראשית בגרותם היו דמוקרטים וחסידים של ג'ונסון ושל תיקוניו החברתיים, והפכו לבסוף לרפובליקנים שמרנים בעידן רייגן. רבים מילדי שנות השישים, בימין ובשמאל גם יחד, היו שותפים לאותה נאמנות לחופש הפרט. כבנם של פליטים מגרמניה הנאצית הוא למד מהוריו על טבעו של המשטר הטוטליטרי, על מעשי הזוועה של הפשיזם והקומוניזם, ועל נחיצותה של הציונות.

הגותו של קראוטהמר בנושאים ציבוריים משקפת את עלייתה של העוצמה האמריקנית וירידתה, מעלייתו של רייגן לשלטון ועד לצמיחתו של טראמפ. אולם הוגה הדעות השמרן הדגול הזה לא תמיד התקבל יפה בתנועה השמרנית. ב-1985, כשפורסם הקובץ הראשון של מאמרי קראוטהמר, הגיב נשיונל ריוויו בקרירות: "צ'רלס קראוטהמר שכלתני כל כך, שלעומתו ג'ורג' וויל מזכיר מתאבק בבוץ", כתב המבקר של נשיונל ריוויו, "הוא שומר על אותו ריחוק שכלתני מהשמאל ומהימין בכל הנושאים. הוא איש המרכז הפוליטי, ונימת דבריו שקולה".

שלושים שנה לאחר מכן, כשקובץ כתביו של קראוטהמר המטרה של כל זה פורסם לאחר מותו, בעריכת בנו, דניאל קראוטהמר, נעלמה הסתייגותו של הנשיונל ריוויו: "אין זה רק ספר מבריק, אלא גם כלי יעיל: הנצחה לצ'רלס שניתן לשאתה בכיס", כתב ג'יי נורדלינג'ר בגיליון 25 בפברואר 2019.

מה מסביר את המהפך הזה? כיצד הפך קראוטהמר מליברל דמוקרטי לשמרן רפובליקני? כשקראוטהמר נשאל מדוע עבר מכתיבת נאומים לסגן הנשיא הדמוקרטי וולטר מונדייל להופעות מדי ערב בחדשות של ערוץ פוקס, ענה לרוב: "פעם הייתי צעיר".

אבל אידיאליזם של בני נוער שהפך בהדרגה לריאליזם של מבוגרים איננו התשובה המלאה. למען האמת, קראוטהמר הצטיין תמיד בראייה מציאותית של טבע האדם ושל יכולותיו. איזה מין שמרן היה קראוטהמר, אם אכן היה שמרן? חייו, פעילותו, התפתחותו הרעיונית ועברו כפילוסוף מזכירים לנו שחשיבותו איננה רק ברעיונות שהגה, אלא גם בדרך שבה הגה אותם.

• • •

שלושה מרכיבים אפיינו את חייו של צ'רלס קראוטהמר: יד המקרה, המאבק והפלורליזם. קורות חייו והתגבשות הגותו בענייני הציבור הם פרי השפעות הגומלין שבין שלושת הגורמים האלה.

"דעתי על החיים היא שהכול בהם מקרה", אמר פעם קראוטהמר לבעלת הטור א"ב סטודארד. "הכול". האירועים שחרצו את גורלו של קראוטהמר החלו זמן רב לפני שנולד. אימו של צ'רלס, תיאה הורוביץ, נולדה באנטוורפן בראשית שנות העשרים. פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1940 אילצה את משפחתה היהודית לצאת לגלות. תיאה ברחה לניו יורק. גם אביו של צ'רלס, שלום קראוטהמר, נמלט מפני הנאצים אחרי שפלשו לצרפת. הם נפגשו כשתיאה נסעה להוואנה לבקר את הוריה, שלא זכו לאשרת כניסה לארצות הברית.

שלום ניהל מפעל שייצר יהלומים תעשייתיים לצבא ארצות הברית. לאחר שהתחתנו החלו חיים שיניעו אותם ברחבי העולם. אחיו של צ'רלס, מרסל, נולד בריו דה ז'נירו בשנת 1946, וצ'רלס נולד בניו יורק בשנת 1950. המשפחה עקרה למונטריאול כשצ'רלס היה בן חמש, אולם בתקופת נעוריו חזרו בכל קיץ ללונג ביץ' שבמדינת לונג איילנד.

המשפחה הייתה יהודית אורתודוקסית, ושפת הדיבור העיקרית בבית הייתה צרפתית. "בערוב ימיו דיבר [אבי] תשע שפות, וממש בסוף חייו הוא דיבר בכולן בבת אחת", סיפר קראוטהמר בריאיון לבראיין לם מרשת סי-ספאן ב-2005. "הסיסמה שלו הייתה: אני רוצה שתדע הכול", סיפר בריאיון לברט באייר ב-2013. "אתה לא חייב לעשות הכול, אבל לדעת הכול כן".

קראוטהמר למד באוניברסיטת מקגיל וקיבל את תוארו כשהיה בן 20. אז החל לגבש את עמדתו הפוליטית הפלורליסטית. הוא התוודע לארבע מסות על חירות מאת ישעיה ברלין ממש כשהספר פורסם, כשהיה בן 19. לדבריו, "כשקראתי את הספר הזה הוסר מעליי ערפל כבד, שהורכב במידה שווה מהתלהבות נעורים, משחצנות ומתמימות, והתגייסתי לצמיתות למחנה תומכי הממשל המוגבל על ידי החוקה, פגום כפי שהיה, וכפי שהיה מכונה באותה עת בבוז 'השיטה'".

הוא התמנה לעורכו של מקגיל דיילי בראשית שנת לימודיו האחרונה. כדבריו, "שבוע קודם לכן הדיחה מועצת התלמידים את העורך הקודם בטענה שבגלל המאואיזם האווילי ונטול ההומור של העיתון הוא הפך לבלתי קריא". מאמר המערכת הראשון של קראוטהמר נקרא "סוף האחידות", ותמך בריבוי דעות. בעיני קראוטהמר, המרכז הפוליטי "איננו הממוצע בין דעות חלוקות או נקודת אמצע רעיונית כלשהי, אלא התייחסות ספקנית לקביעות נחרצות, והכרה, בצער אך גם בנחישות, בכך שהאנושות לעולם לא תהיה מושלמת, בכך שהמוסדות מועדים לטעות, ובטבעה הטרגי — יותר מאשר גאולי — של ההיסטוריה".

הוא זכה למלגה של חבר העמים1 ולמד מחשבה מדינית באנגליה, בקולג' ביילייל שבאוקספורד. שם למד את הגותו של מיל, שספרו על החירות היה לספר מכונן בחייו. המנחה שלו היה ג'ון פלאמנאטץ. קראוטהמר נזכר ש"כשמסרתי לו את העבודה הראשונה שלי, ובאתי לפגישה איתו שבוע אחר כך, הוא אמר: 'קראוטהמר, אני לא יודע עד כמה אתה יצירתי, אבל הכתיב שלך יצירתי בהחלט'. זה פחות או יותר הבהיר לי את מקומי. אבל כשלמדתי איתו במשך כשנה זכיתי לראשונה להרחיב את דעתי בתחום התאוריות המדיניות. במובן מסוים אותה שנה או שנה וחצי נותרו בי עד עכשיו".

עברו והשכלתו של קראוטהמר כתושב חבר העמים הבריטי השפיעו לא רק על התפתחות רעיונותיו, אלא גם בידלו אותו ממי שהפכו לחבריו בתנועת אנשי הרוח השמרניים של ארה"ב. שמרנים אמריקנים רבים, השואבים השראה מתקופת הקמתה של ארה"ב, ובעיקר מהכרזת העצמאות שלה, ולמעשה רובם כיום, מנסחים את טיעוניהם במושגים "חוקי הטבע", "הזכויות הטבעיות" או "שוויון הזכויות הטבעיות". לפילוסוף ליאו שטראוס, שהיגר מצרפת לארצות הברית, הייתה כנראה התרומה המכרעת לעיצוב הלך המחשבה הזה.

קראוטהמר לא היה מחסידי שטראוס: "מה שאפשר לכנות 'הגרסה האמריקנית לתורת שטראוס' אפילו לא היה אז נושא לדיון", סיפר בריאיון לצ'רלס קסלר בשנת 2015. "נושאי הוויכוחים באוקספורד היו פילוסופים מיבשת אירופה, לכן לא נגד שטראוס היה צריך להציג טיעונים אלא נגד הגל, מרקס, רוסו וכל הפילוסופים של יבשת אירופה. זה מה שהסעיר אותנו בימים ההם. לכן למדתי על תורת שטראוס רק אחר כך, כשכבר הייתי זקן מכדי לקלוט אותה".

קראוטהמר לא היה גם ליברטריאן בימים ההם. אומנם הוא העריך את ההגות הליברטריאנית, ובמאמר בוויקלי סטנדרד מ-2002 כינה את רוברט נוזיק, שספרו אנרכיה, מדינה ואוטופיה פורסם ב-1974, "פילוסוף גאוני". אבל התורה הליברטריאנית לא השביעה את רצונו:

הליברטריאניזם הוא מעין פירוש פשטני של ג'ון סטיוארט מיל ושל ישעיה ברלין, כמו התפיסה הפשטנית של הדת אצל הפונדמנטליסטים. היא מעניינת, מנומקת, אבל אין היא מושכת את הלב, והיא מובילה לעיוות של הרעיון במציאות. הליברטריאניות תמיד נראתה לי כביקורת נהדרת וחיונית על השמרנות, אבל היא לא תורה שיכולה לנהל את חיי האדם, כי היא דלה ומוגבלת מכדי שתוכל לשלוט בהם. היא מתעלמת ממדינת הרווחה המודרנית, ומהעובדה שאיננו חיים בערי מדינה זעירות. לדעתי שלטון החוקה הוא גרסה מתוחכמת של תורת מיל. הוא מכיר בכך שהמדינה גדולה, ושיש למדינה תפקיד, ומנסה להגביל אותו במשטר המבטיח חירות. אולם מי שחותר לאינדיבידואליזם צרוף, מגיע לפונדמנטליזם בלתי אפשרי.

קראוטהמר ספג את הסתייגותה של הרוח הבריטית מהטלאולוגיה, החתירה למציאת תכלית לכל תופעה, והפגין חשדנות ואולי גם איבה גלויה למטפיזיקה: "מעולם לא הצלחתי אפילו להבין מה פירוש 'חוק טבעי' ו'זכויות טבעיות' ", סיפר ב-2015: "אני זוכר שהלכתי לסמינרים רבים באוקספורד בנושא הזה, ידעתי מה פירושם של מושגים אלה ומה ההגדרה שלהם, אבל מעולם לא הצלחתי לגלות את היסוד ההגיוני שלהם. מי הגדיר ומי קבע מהו 'טבעי'? זה נראה לי שרירותי לגמרי, ואיני מחבב במיוחד פילוסופיה שנובעת מקביעות שרירותיות".

איפה, אם כן, ראה את היסוד לחירותו הפרטית? קראוטהמר רמז לכך כשאמר לקסלר שהוא מעדיף את המונח "זכויות שאין להתכחש להן" במקום "זכויות טבעיות". זכויות, הוא שיער, הן תכונות הטבועות באישיותם של יצורים המסוגלים לבחירה נבונה. בעקבות קאנט, הוא האמין שבני האדם הם מטרות בפני עצמן. "קיומה של התרבות", כתב קראוטהמר בשנות השמונים, "תלויה ביישום העיקרון של קאנט שיש לנהוג בבני אדם כאילו הם מטרות ולא אמצעים. הרבה מאוד תלוי בעיקרון הזה, כי אין פשע שאינו עלול להתבצע­ — ושלא התבצע בפועל — בשמו של העתיד נגד אלו שחיים בהווה".

ואכן, ככל שמתעמקים יותר בכתבי קראוטהמר, קאנט מתגלה ברקע יותר ויותר. המלומד מקניגסברג תרם להפרדתו של קראוטהמר בין הטבע הניסיוני למחשבה הסובייקטיבית, להערכתו כלפי עידן הנאורות ועקרונותיו, ולהסתייעותו בהיגיון כדי לקבוע כללי התנהגות מוסריים.

הקשיבו להצהרתו בפני מועצת הנשיא לביואתיקה בשנת 2002: "ברצוננו להוריש לילדינו עולם מוסרי, יקום מוסרי, שבו לדעתנו עליהם לחיות. וייתכן... שאנו מעמידים בסכנה את מוסריותו של היקום הזה ואת אנושיותו בכך שאנו מפרים ברוב אצילותנו את כללי המוסר שעליהם שמרנו במשך דורות כדי שאנשים כמוני יוכלו להתהלך בעולם".

בעודו שוקד על עבודת הדוקטור שלו, התאכזב קראוטהמר מהפילוסופיה. הוא בא לבקר חבר שיצא לחופשה מבית הספר לרפואה בהרווארד. קראוטהמר התקבל אליו שנה קודם לכן. לדבריו, "בחדרו היה מדף ספרים שהקסים אותי. עמדה עליו סדרה של קלסרים כרוכים בקפידה, ובכל אחד מהם הייתה סדרה שלמה של סיכומי הרצאות מבית הספר לרפואה, בנושאים שונים: אנטומיה, היסטולוגיה, קרדיולוגיה ועוד. תיארתי לי שכל מה שצריך הוא כנראה רק ללמוד בעל פה כל מה שכתוב במדף היחיד הזה, כדי להכיר את כל העובדות המוצקות".

בסופו של דבר שאל קראוטהמר את רשויות הארוורד אם קבלתו ללימודים עדיין בתוקף, ונענה בחיוב. שבועיים אחר כך, כדבריו, "מצאתי את עצמי בבוסטון, מאזין להרצאה הראשונה על אנזימים". זה היה בשנת 1972.

בקיץ הראשון של קראוטהמר בבית הספר לרפואה, אחרי משחק טניס עם חבר, הוא הניח את ספריו על הקרקע וקפץ לבריכה. "ידעתי בדיוק מה קרה לי", הוא סיפר לבאייר על האירוע: "ידעתי מדוע אינני מסוגל לזוז, ומה פירושו של דבר". הוא שכב משותק על קרקעית הבריכה. "לא הייתי מבוהל כלל. לא התרגשתי במיוחד. לא ראיתי אור גדול, וחיי לא חלפו נגד עיניי". ראשו נחבט בקרקעית, אולם הפגיעה היחידה הייתה שבירת עמוד השדרה שלו. חברו משה אותו מהמים. שני הספרים שנותרו על שפת הבריכה היו ספר הלימוד שלו בנוירולוגיה וגורלו של אדם מאת אנדרה מאלרו.

קראוטהמר היה מאושפז במשך שנה וחודשיים. "במשך רוב השנה הזאת עסקתי בעיקר בפיזיותרפיה, התעמלות והתאוששות", סיפר בשנת 2005. "וזה נמשך זמן רב. ככה ביליתי כל היום, שמונה שעות על המזרן, אימונים, הרמת משקולות, וכל השאר. ובערבים למדתי".

המנחה שלו, הרמן ליסקו, דאג להוראה מיוחדת למענו. "תוך כמה ימים הגיע פרופסור להמטולוגיה, היישר מההרצאות לחבריי ללימודים, התייצב ליד מיטתי והחל להרצות לי, תוך כדי הקרנת השקופיות על התקרה שמעליי", כתב קראוטהמר בשנת 2000. "שכבתי על גבי, מתוח במיטה, אבל אני בטוח שהרמן הורה לכולם לנהוג כאילו שיטת הוראה כזאת הייתה רגילה לחלוטין". נדרשו לו שלוש שנים כדי ללמוד מחדש לכתוב בידו.

הוא חזר ללמוד בכיתתו בשנת לימודיו השלישית, ואז התחתן עם רובין טריתוויי, שאותה הכיר באוקספורד בשנת 1974. הוא השלים את לימודיו במועד, בשנת 1975, והפך למתמחה ראשי בפסיכיאטריה בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס. הוא שמח על שקיבל השכלה רפואית: "עבודת הריפוי לימדה אותי מהו סבל אמיתי, וכעת אני מסוגל להבחין מיד בינו לצורות הסבל המופשטות יותר. והחיים בעולם הצללים והבבואות של הפסיכיאטריה ריפאו אותי לגמרי מחתירתו של צעיר לעובדות המוצקות", כפי שכתב ב-1985. אולם הוא החל להכיר בכך שלא יוכל להקדיש את כל חייו לרפואה.

"ופתאום היה לי פשוט מזל", כתב בהקדמה לספרו עניינים חשובים,2 "חודשים ספורים לפני סוף התמחותי, פרופסור שאיתו כתבתי כמה מאמרים על מאניה-דפרסיה התמנה לפתע, בהוראת הנשיא קרטר, למנהל הרשות הפדרלית החדשה המפקחת על המכון הלאומי לבריאות הנפש. על פי בקשתי, הוא הזמין אותי לוושינגטון". בשנת 1978 עקרו בני הזוג קראוטהמר לוושינגטון. "כשפרשתי מהפסיכיאטריה כדי לעסוק בכתיבה — מהלך שעליו העיר אבי המנוח בעקיצה שלא היה מועיל במיוחד לקידומי בחברה — לא עשיתי זאת משום שהצטערתי על שבע השנים שבהן הייתי רופא, ואני מוקיר את השנים האלה על שהעמיקו והרחיבו את הבנותיי. עשיתי זאת משום שחשתי שההיסטוריה מתרחשת מחוץ לחדר הטיפולים שלי", הוא נזכר בנאום שנשא ב-2003. "ההיסטוריה הזאת נולדה ממאבק בין רעיונות ואני רציתי להשתתף בו, אולם לא מחדוות המאבק. אני נהנה ממאבקים רעיוניים, אולם הם אינם תכלית חיי. רציתי להיכנס לזירת המאבק כי יש סוגיות חשובות, דברים שיש להשמיעם, ועניינים שיש להגן עליהם".

כשעבד במכון הלאומי לבריאות הנפש נתקל קראוטהמר בקול קורא לפרסום מאמרים בניו ריפבליק, ורעייתו הפצירה בו להגיש מאמר. העורך, מייקל קינסלי, הסתקרן, ומאמרו הראשון של קראוטהמר ביקר את השפעתם המוגזמת של הפסיכולוגים על החברה. הוא פורסם ב-22 בספטמבר 1979, ופורסם שוב בוושינגטון פוסט. מאמר אחר שלו, "מיתוס תומס שאש" (תגובה למאמרו של הפסיכולוג האמריקני תומאס שאש, "מיתוס מחלת הנפש", שביקר בחריפות את הפסיכיאטריה) פורסם ב-22 בדצמבר 1979. קראוטהמר כבר יכול היה להתקבל למערכת.

אולם בסופו של דבר הוא התפרנס מכתיבת נאומים לסגן הנשיא מונדייל בשלהי כהונתו של קרטר. "אחרי שהתרסקנו לגמרי בבחירות הכלליות, צלצלו אליי מניו ריפבליק ואמרו לי, 'נדמה לנו שאתה מחוסר עבודה עכשיו. האם תרצה לעבוד אצלנו?' עניתי: 'כן, מיד'". עבודתו החלה ביום השבעתו של רייגן לנשיאות. שנתיים אחר כך החל לכתוב מאמרים חודשיים לטיים, והמשיך לכתוב בו עד 2008. בדצמבר 1984 כתב את טורו הראשון לוושינגטון פוסט. שנה לאחר מכן החל לכתוב בכל עיתוני המדינה, ובאותה שנה גם נולד בנו, דניאל. צ'רלס זכה בפרס פוליצר לפרשנות לשנת 1987, ופרסם את טורו האחרון ב-8 ביוני 2018. הוא נפטר כשבועיים אחר כך.

חייו של קראוטהמר היו גדושים בשלל בילויים, עיסוקים, תשוקות ואמונות, שצמחו מתוך צירופי מקרים והגורל העיוור. "כל התפניות והתהפוכות הסהרוריות למדי האלה", כפי שכתב בשנת 2013, "הצמיחו בי הוקרה עמוקה למקרה המוצלח וראייה ספקנית למדי של שליטת האדם בגורלו". כשצעירים שאלו אותו כיצד להפוך לעיתונאים הוא השיב, "קודם כול לכו ללמוד רפואה".

אבל למרות כל צירופי המקרים, הסיכונים והאסונות שבחייו, קראוטהמר היה נחוש להפיק את המיטב מהנסיבות. הוא המחיש כיצד אפשר, בכוח הרצון, להסתגל לסביבה משתנה ואף עוינת ולשגשג בה. הוא התפרסם באמירתו כי "שקיעה היא דבר שאדם בוחר בו".

• • •

בטור שכתב על שחקן הבייסבול ריק אנקיל התייחס קראוטהמר לתיאור הירי ברוי הובס, גיבור הרומן ילד הפלא (The Natural) מאת ברנרד מלמוד: "ייתכן שרייגן, האופטימיסט מטבעו, מתקשה לעכל אסונות. אבל איש איננו יודע את הסיבה לירי ברוי הובס: יד הגורל, כוח עליון, עונש אלוהי. ייתכן שבגלל הארת הידע, והופעת החטא. ובנימה ארצית יותר, האסון אורב לכולנו בגלל מהלך שגוי אחד, בחירה שגויה, או עימות גורלי. בחיי כל אדם מופיע הרגע זה, וההבדל בין אדם לאדם הוא יכולת ההתאוששות — ואופן ההתאוששות".

"כשהפכתי לעיתונאי", סיפר קראוטהמר בריאיון לבריאן לם, "החלטתי שבזה אני רוצה לעסוק כל חיי. מטרתי הייתה להשמיע את דעותיי, ולא היה אכפת לי כלל כיצד אנשים יגיבו. אלמלא כן הייתי עד היום רופא. חיי היו אז קלים יותר, בלי כל הסיכונים האלה".

החשיבות שייחס לחשיבה, להיגיון ולטיעון משכנע ברורה. היא ניכרת ממשיכתו למדע ומהתלהבותו ממנו: הצלילות והבהירות שבמתמטיקה ובפיזיקה; הצלחותיה של השיטה המדעית והארגון השיטתי של הידע הרפואי. הוא העדיף להסיק מהפרט לכלל, ולא מהכלל לפרט. הוא לא דגל בשום עקרונות כלליים, מלבד בחירות הפרט ובדמוקרטיה הליברלית: "קיומו של מרחב זכויות שאין להפר, והעובדה שאת האמת אין לכפות אלא לגלות מתוך ויכוח, אלה הם פחות או יותר רעיונותיי העיקריים", אמר לקסלר בשנת 2015.

קראוטהמר לא היה מאמין דתי. הוא נהג להתלוצץ ש"אינני מאמין באלוהים, אבל אני ירא ממנו מאוד". הוא היה אגנוסטיקן ואמר ללם כי "מכל התורות הדתיות האפשריות, האתאיזם היא הבלתי סבירה ביותר". דומה כי הוא חי בהנחה שיש ליישם שיטה מעין מדעית בשאלות מדיניות, חברתיות ומוסריות. יש לבחון השערות, לצבור הוכחות, לאבחן את הבעיה, ולהגיע לאמת באמצעות דיון ומדידה: "אני סבור שהחיפוש אחרי האמת והרעיונות הנכונים באמצעות דיון ישר וטיעונים נחרצים הוא משימה נאצלת", כתב במאמרו האחרון. חמש שנים קודם לכן אמר שלמד מג'ון סטיוארט מיל "כי האמת היא פריה של תחרות חופשית בין רעיונות, ושהדרך הטובה ביותר לשיפור אופי האדם היא להניח לו למצוא את דרכו ללא כפייה".

הוא נתן את הדגש בבחירה האישית יותר מאשר בסמכויות המסורתיות של המשפחה, הכנסייה והמדינה. הוא הבין שהתפיסה המדעית של הטבע עשויה להשתנות: ברגע אחד אנו פועלים על פי תפיסת כוח המשיכה של ניוטון, וברגע שאחריו איינשטיין מוכיח שהזמן והמרחב יחסיים. "כרופא, לימדו אותי לסמוך על עדות אמפירית", אמר בריאיון לברט באייר בשנת 2013; "אם הטיפול הורג את המטופל שלך, צריך להפסיק את הטיפול".

בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים מצא קראוטהמר את עצמו מושפע מהוגים כמו הכלכלנים מנסור אולסון ותומס סואל והסוציולוג צ'רלס מאריי, ואחר כך גם הפרשנית והמשפטנית התר מקדונלד. "התחלתי לחקור, לקרוא ולהרהר בשאלה אם דעתי על החברה הסוציאל-דמוקרטית כמו זאת שבאירופה הייתה נכונה, והתקרבתי בהדרגה לתפיסה של מגזר ממשלתי קטן ומוגבל יותר".

כבעל מקצוע רפואי הבין קראוטהמר שהוא חייב לשמור על קור רוח וריחוק. "זכרו שעם שלם, גם הנבונים בבניו, עלול לאבד את צלילות דעתו בבת אחת", אמר לבוגרי אוניברסיטת מקגיל בשנת 1993. "כשאתם נתקלים בהתקף חרדה לאומי, אל תאבדו את הראש". הוא כתב שאחת ממטרותיו היא "לערוך חקירה ביקורתית, כמעט רפואית, בשאלות המדיניות והמוסריות שבהן חוסר הבהירות בלתי נמנע (כמו ההפלות או הניסויים בבני אדם), כדי כך שהבהרה נחוצה בהן יותר מפתרון, סוגיות המחוללות בינינו מחלוקות מרות בהרבה מן הראוי". בלשון המעטה הוסיף וציין: "אני משער שכמה מדרכי החשיבה שקלטתי כרופא השפיעו על כתיבתי".

קראוטהמר התעניין בהתנהגות החיצונית יותר מאשר במצבים נפשיים פרטיים. "אנו חיים בעידן שבו הצו המוסרי העליון הוא התחברות לרגשותינו", אמר בנאומו בפני תלמידי מקגיל, "כפסיכיאטר — טוב, כפסיכיאטר בדימוס — אני אומר לכם בוודאות שהחשיבות המיוחסת למטרה הזאת מוגזמת בהחלט". כשדן בטור מ-1999 בהקלטות של ניקסון, כתב: "לא ממש מעניין אותי מה חושב איש ציבור, אלא רק מה הוא עושה. שאלוהים יבחן את חדרי ליבו. אני רוצה לדעת רק על מעשיו בראש חוצות".

דרך ההיסק שלו התבססה על עריכת אבחנות. לא לחינם נקרא קובץ כתביו מ-1985 חד וחלק (Cutting Edges). "הבעיה בערפול ההבחנות המוסריות", כתב בטיים בשנת 1984, "ולו למען המטרות הנעלות ביותר, היא שאפשר להפוך אותו להרגל. את ההרגל הזה אי אפשר לסבול, שכן הסובלנות המודרנית כלפי הבחנות כאלה פוחתת כבר עכשיו".

חשבו רק על ההבחנה שערך בהקדמה לעניינים חשובים בין המעש הפוליטי, "הראוי לכבוד בשל עוצמתו, תוך חריקת שיניים", לבין הרעיון הפוליטי, "הראוי ליראת כבוד בזכות יכולתו לגדולה ולעומק, כפי שמדגימות המילים הנשגבות במסמכי הייסוד של ארצות הברית"; או על פתיחת מאמרו בנושא תקיפות של כטב"מים: "נשאלות כאן שאלות משלושה תחומים שונים, ויש להבחין ביניהן כדי להבינן נכונה".

הבחנתו החשובה ביותר של קראוטהמר הייתה כנראה בין חירות שלילית לחירות חיובית. בטור משנת 1997 הוא כתב, בהשראת ישעיה ברלין: "מה שמציעים המוניסטים, כלומר המאמינים שישנה אמת אחת ויחידה — מרקס ורוסו, וגם (במשתמע) אלילים מהעולם השלישי כגון מאו, הו צ'י מין וקסטרו — איננו חירות. ייתכן שהם מציעים רעיון מהולל, מרומם נפש וצודק, אבל החירות היא משהו שונה מאוד. חירות פירושה שמניחים לאדם. היא מרחב של עצמאות, מרחב פוליטי מקודש ששום סמכות אינה יכולה לפלוש אליו".

פעילותו של קראוטהמר מוכיחה את חשיבותו של הוויכוח. "הרשע המיוחד שבהשתקת ביטויה של דעה מסוימת הוא שבכך גוזלים אותה מהמין האנושי", כתב מיל; "מבני הדורות הבאים וגם מבני הדור הזה; מהמתנגדים לאותה דעה אפילו יותר מאלה התומכים בה. אם הדעה נכונה, נגזלת מהם ההזדמנות להמיר את טעותם באמת; ואם היא שגויה, הם מחמיצים תועלת גדולה כמעט כמוה — ראייה צלולה יותר ותפיסה מוחשית יותר של האמת הנוצרת מן העימות בינה לבין השגיאה". הזירה הציבורית היא כמו מאיץ חלקיקים ענק המטיח טיעונים זה בזה כדי לגלות מה יקרה.

בהספד שכתב דניאל קראוטהמר על אביו הוא ציין שאמונתו של צ'רלס בערכן של החירות והדמוקרטיה, הסתמכותו על ביקורת אמפירית וביטחונו ביכולתה של האמת לנבוע מטיעונים מושכלים, ומנהגו לנתח ולבחון בקפידה תפיסות ותופעות בחתירה לעובדות, נבעו מספקנות עמוקה. "תאוותו להבנה מעמיקה", כותב קראוטהמר הבן, "הניעה אותו לעבר מה שהיה כנראה אמונתו המוצקה ביותר: בכך שיכולת ההבנה האנושית מוגבלת מטבעה, ושעלינו להצטיין לא רק בענווה אלא גם ביראת כבוד בפני הנעלמים הגדולים שלפנינו ושאותם לא נגלה לעולם".

כאן דניאל מביא קטע ממכתב של אביו שלא פורסם, ובו צ'רלס מגיב לדברי בנו שיצירתו מוכיחה

"את הערכתו, ואולי גם את אהבתו למה שנשגב מידיעתנו". בדיוק כך. אהבה זאת הייתה חובקת כול, כמו תורה מקפת אדירה שלעולם לא אצליח לקלוט בעצמי. והיא כמובן תואמת את המסר של היצירה הספרותית שהשפיעה על חיי יותר מכול, ספריית בבל מאת חורחה לואיס בורחס. היא עוסקת בדיוק בהערכה, באהבה ובאימה שמעורר מה שמעבר לכוח ידיעתנו — מתוך תקווה, כפי שהוא כותב בעוקצנות, שלפחות איש אחד, ברגע מסוים בהיסטוריה, יזכה לידע, להתגלות, שאני לא זכיתי בהם ושלעולם לא אזכה בהם.

צ'רלס קראוטהמר היה הדובר והכותב הרגיש, הצלול וההחלטי ביותר. אולם מאחורי שכלו הישר, המנוסח ברהיטות רבת עוצמה, הסתתרה הכרה עמוקה בקטנותו של האדם ובחולשתו, ובכל מה שאין לדעת וגם לא ייוודע לעולם.

• • •

התפיסה שחייבת להיות תשובה אובייקטיבית סופית לשאלות ערכיות, ואמיתות שניתן להוכיח או לתפוס ישירות באינטואיציה; שיש אפשרות עקרונית לגלות שיטה אחת שבה כל הערכים מתיישבים זה עם זה, ושזאת מטרה שעלינו לחתור אליה; שניתן לגלות עיקרון מרכזי אחד המעצב את החזון הזה, עיקרון שישלוט בחיינו מהרגע שיתגלה — אותה אמונה עתיקת יומין וכמעט כלל-עולמית, שהיא היסוד לכה הרבה רעיונות, מנהגים ותורות פילוסופיות מסורתיות, נראית לי חסרת תוקף; זו תפיסה שהובילה לא-פעם לתורות חסרות היגיון שהולידו מעשים ברבריים, והיא מוכנה ומזומנה לחזור ולעשות כן.

את המובאה הזאת מכתביו של ישעיהו ברלין שילב צ'רלס קראוטהמר בהקדמה לספרו של ברלין ארבע מסות על חירות משנת 1969. זהו הרעיון העיקרי השני בהגותו הציבורית של קראוטהמר: הניגוד בין פלורליזם לבין מוניזם.

מהי הגדרתו של ברלין לפלורליזם? "אינני רלטיביסט", כתב במסתו האחרונה שפורסמה בשנת 1998. "אינני טוען שכשם שאני אוהב קפה בחלב ואתה אוהב קפה בלי חלב, אני יכול לתמוך בטוב לב ואתה יכול לתמוך במחנות ריכוז כי לכל אחד ערכים משלו ואי אפשר להכריע בינינו או לשלב בין הערכים. אני מאמין שאמירה כזאת שגויה. אבל אני בהחלט מאמין בכך שבני אדם יכולים לחתור לערכים רבים, ואכן חותרים אליהם, ושערכים אלה שונים זה מזה".

מספרם של הערכים האלה איננו בלתי מוגבל, כתב ברלין, והם גם אינם סובייקטיביים. "עובדה מוצקה היא שבני אדם ובנות אדם הם בני אדם ובנות אדם ואינם כלבים, חתולים, שולחנות או כיסאות; ומהעובדה המוצקה הזאת נובע בין השאר שיש רק ערכים מסוימים, ולא אחרים, שבני אדם יכולים לשאוף אליהם כל עוד הם בני אדם".

"אויבו של הפלורליזם", הוסיף ברלין, "הוא המוניזם — האמונה עתיקת היומין שיש שילוב יחיד של אמיתות שבסופו של דבר כל ערך אמיתי צריך להשתלב בו. מהאמונה זאת, השונה ממה שקארל פופר כינה מהותנות — מבחינתו שורש כל רע — אולם קרובה לה, נובע שבעלי הידע צריכים לשלוט בחסרי הידע. יש לציית לאלה היודעים את התשובה לכמה מהשאלות הגדולות המעסיקות את האנושות, כי רק הם יודעים כיצד יש לארגן את החברה, כיצד על בני אדם לחיות, וכיצד על התרבות להתפתח".

אולם, שימו לב שברלין לא הציג שום כלל או מערכת כללים להבחנה בין ערכים טובים לרעים. ההשמטה הזאת היא המאפשרת להוקיע את הפלורליזם כרלטיביזם. קראוטהמר היה מודע לנקודת התורפה הזאת: "הפלורליזם", כפי שכתב ב-1997, "הפליא לפרק את הרומנטיקה הפוליטית. אולם הייתה בו בעיה הגיונית. הפילוסוף לוי שטראוס, במסתו רלטיביזם, חשף בדייקנות את הפרדוקס העיקרי בעמדתו של ברלין: הוא הפך את הפלורליזם, כלומר את הכפירה בערך עליון ומוחלט יחיד, לערך העליון והמוחלט שלו".

קראוטהמר התמודד עם גרסה משלו לפרדוקס הזה כשכתב באוקספורד את התזה שלו על הניגודים בין תורת המוסר הפלורליסטית של מיל לתורת היופי שלו שהייתה, אפשר לומר, מוניסטית יותר. קראוטהמר גילה שהוא "שקוע בחור שחור של השערות מעגליות", ואינו מסוגל להגיע להכרעה. הפתרון שלו היה לנטוש את עבודת התזה ולהפוך לרופא.

מי שמאמץ את הפלורליזם צריך להכיר את המדרונות החלקלקים שבו ואת חוסר יכולתו להציג פתרונות מלאים, ולקבל ליקויים אלה בהשלמה. מכאן נובעים עוד כמה דברים: הפלורליסט אמור להתנגד למשטרים מוניסטיים — מדינות התובעות מבני אדם לציית לערך עליון אחד, ויהא זה המרקסיזם-לניניזם, הנאציזם, המהפכה הצרפתית או תורותיה של כת דתית. לכן הפלורליסט, על פי הבנתו של קראוטהמר, אמור להתנגד לליברליות האמריקנית העכשווית, הידועה גם בשמה הנכון יותר "פרוגרסיביות". בהקדמה לספרו 'עניינים חשובים' כתב קראוטהמר: "פסגת שאיפתה של הליברליות בת זמננו, המשתקפת בשמה המיופה 'פרוגרסיביות', היא גיוס כוחה של הממשלה, קסמו של המדע ושלטון המומחים כדי לשנות את החברה והיחיד ולרוממם למצב נשגב יותר, מרצונם או בעל כורחם.

נכונותה הגלויה של המפלגה הדמוקרטית להחליף את הפלורליזם של מיל בתפיסות מוניסטיות של שוויון וצדק חברתי היא שהניעה את קראוטהמר ימינה. אולם נאמנותו לפלורליזם גם הבטיחה שלעולם לא יוכל להשתלב לחלוטין בימין האמריקני. בביקורתו על החתירה למידות הטובות ותפיסות שמרניות אחרות מאת ג'ורג' וויל ועל רוחו של הקפיטליזם הדמוקרטי מאת מייקל נובאק הוא כתב בגיליון 16 ביוני 1982 של הניו ריפבליק:

הסיבה לכך שוויל מרתיח לא פחות משהוא מקסים היא שהוא מדבר על "סדר טבעי" כאילו לכולנו יש מושג על מה הוא סח, או כאילו לו יש מושג כזה. ייתכן שבשנת 1790, כשבֶּרְק כתב את הרהורים על המהפכה בצרפת, לרוב האנגלים המשכילים היה מושג מהם חירות טבעית, זכות טבעית וסדר טבעי, והם יכלו לדבר בוודאות על "אמיתות מובנות מאליהן". אבל כבר עברו מאתיים שנות אידיבידואליזם, קפיטליזם וחילוניות — גם אם וויל מתאבל מרות על החידושים האלה — והן רוקנו את המושג "סדר טבעי" מכל תוכן מקובל שהיה לו אי פעם. מי או מה קובעים כיום את "הסדר הטבעי" שכולנו אמורים לציית לו?

לעומת זאת, קראוטהמר קובע שטיעוניו של הפילוסוף והתאולוג מייקל נובאק בזכות הקפיטליזם הדמוקרטי, הידוע בכינויו "הדמוקרטיה הליברלית", כוללים את התפיסה הפלורליסטית. "הקפיטליזם הדמוקרטי בלבד מסוגל להבטיח פלורליזם מוסרי", כתב. "הוא איננו יכול לקבוע את תכלית החיים. היחיד, המשפחה, הקהילה הדתית ושאר 'המוסדות המתווכים' חייבים לקבוע אותה לעצמם. עיצוב נשמות איננו מתפקידיו של המדינאי. נובאק מדגיש ש'בליבו הרוחני' של הקפיטליזם הדמוקרטי 'ניצב מקדש ריק'".

קיומו של המקדש הריק הזה הוא סתירה לטבע האנושי הנמשך למוניזם. "האמת המאכזבת קשות" על הדמוקרטיה, כפי שכתב קראוטהמר בשנת 1990, "היא שבלב הדמוקרטיה אמור להיות חלל רוחני", והוא מוסיף מובאה ממאמרו של ברלין "ג'ון סטיוארט מיל ותכליות החיים": "הנחת היסוד של הדמוקרטיה הליברלית היא שהיא מעניקה אמצעים, כגון בחירות, בתי נבחרים ושוק חופשי, אבל לא מטרות. היא משאירה את המטרות בשליטתו הבלעדית של היחיד".

חוזקה של הדמוקרטיה הליברלית נובע במידת מה, אולי במפתיע, ממרכיבים מוניסטיים. בטור מ-1986 שכותרתו "בשבח הקנאות" כתב קראוטהמר כי "שפע של דעות קיצוניות מנוגדות בחברה תורם ליצירת מתינות שלא הייתה מתאפשרת במצב אחר". הענקת "הכוח לתבוע ולהתחרות" לקבוצות שונות של מוניסטים, כל עוד אינם מערערים על המבנה הפלורליסטי עצמו, "היא תחבולה מבריקה לניצול העוצמה של הקיצוניות הפוליטית ולניתובה דווקא ליצירת מתינות". לעומת זאת, כתב קראוטהמר, "חברות שבהן תחרות בין קצוות, כלומר ריבוי דעות, איננה מותרת, מועדות לתקלות הרות אסון, כמו קריסת הכור הגרעיני הסובייטי".

חולשתה של השיטה הפלורליסטית היא שאיננה מתווה את התכלית הסופית לחייהם של יחידים, אולם חוזקה הוא בכך שהיא יוצרת מרחב שבו היחידים יכולים לבחור את דרכם בהדרכת המשפחה, הקהילה, הממסד הדתי וארגוני מתנדבים, אולם ללא ציות גמור להם. הפוליטיקה "היא בעצם מדריך לאמצעים אך לא למטרות, אולם גאונותה היא בכך שהאדם קובע לעצמו את מטרותיו", כפי שאמר קראוטהמר לצ'רלס קסלר.

ייתכן שהדמוקרטיה הליברלית אינה מספקת את תשוקתו של האדם לוודאות, וייתכן שהיא מסכלת את תאוות השלטון של יחידים וקבוצות המאמינים שגילו את האמת האחת והיחידה של כל בני האדם — אולם היא מצליחה להגן על זכותם של המיעוטים לחתור למטרותיהם בחיים, גם אם אלה מיעוטים של איש אחד.

מעיניו של קראוטהמר לא נעלם שהוא בקבוצת מיעוט, ושהדמוקרטיה הליברלית העניקה ליהודים מקלט בטוח. אף שלא היה דתי, קראוטהמר הקדיש את חייו להגנה על החינוך והמסורת היהודיים ועל הציונות. הוא כאילו רומז שהדמוקרטיה הליברלית והקיום היהודי כרוכים זה בזה.

קסמו של הפלורליזם האמריקני רק חיזק בעיניו עוד יותר את הכורח בקיומה של ישראל: "הרי לא נורא כל כך לקשור את גורלך בגורלה של אומה גדולה ורחומה שמשימתה היא לקדם את כבוד האדם והשוויון בין בני האדם", כתב בשנת 1998 במסה החשובה על הציונות וגורל היהודים. "למרות זאת, גם אם ההתבוללות עשויה להיראות כפתרון לבעיות של יהודים כפרטים, היא בהחלט אסון ליהודים כקהילה שיש לה עבר, שפה, מסורת, טקסים, דת ומורשת, כי כל אלה ייעלמו בעקבות ההתבוללות".

גורלן של תרבות, מסורת ודת, ושל מיליוני הדבקים בהן, תלוי בפוליטיקה. "ההוכחה המרשימה ביותר לקטלנותה של הפוליטיקה היא כמובן השואה", כתב בהקדמה לספרו עניינים חשובים. בתוך פחות מעשר שנים היא השמידה תרבות בת אלף שנים ומחקה לא רק שישה מיליוני נפשות אלא גם את עולמה של יהדות אירופה שהיה ואיננו עוד, על מוסדותיו, תרבותו ואפילו שפתו. הכוח היחיד המשתווה לה בהרסנותו הוא של אלוהים".

ברור לכם מה עומד פה בסכנה: ההגנה על הפלורליזם ועל הדמוקרטיה הליברלית אינם עניין של מה בכך. חיינו תלויים בה, וגם כל מה שבזכותו ראוי לחיות: "המדע, הרפואה, האומנות, השירה, האדריכלות, השחמט, כיבוש החלל, הספורט, תורת המספרים, וכל הדברים הקשוחים והיפים", המבטיחים "טוהר, חן, ולפעמים אפילו התעלות". הפוליטיקה איננה רק מאבק בין בני אדם על עוצמה, אלא היא שיטה לארגון החברה המשפיעה על עצם יכולתנו להתקיים".

צ'רלס קראוטהמר הבין את עוצם שליטתו של המקרה בחיינו, אולם את עיסוקו בחיים הוא לא בחר במקרה.

1 מלגה שממשלות בחבר העמים הבריטי מעניקות לאזרחים של מדינות אחרות בחבר העמים. כל ההערות הממוספרות אלפביתית מכאן ואילך הן משל המתרגם.

2 ראו ' כאן וכאן