מבעד לעדשה

"אההה," נאנחתי בתסכול, הדפסתי את החוזה של הדוגמנית שאמורה להגיע אלינו בשבוע הבא וצעדתי לעבר משרדה של קרול.

"היי, הדפסתי את החוזה שרצית," אמרתי והצצתי לתוך משרדה בחשש.

"נהדר." היא אמרה, סימנה לי עם ידה להתקרב והמשיכה לבהות במסך המחשב.

קרול הייתה נכדתה היחידה של אליזבת', והיורשת החוקית של היהלומנית והתכשיטנית שהגיעה לארצות הברית מלונדון בסוף שנות הארבעים כנערה בודדה עם חלומות ועיניים גדולות, והצליחה לבנות אימפריה בכוחות עצמה.

סיפור חייה עורר בי השראה ותמך במחשבה שלי שאם היא הצליחה גם אני אוכל. לעומת אליזבת', קרול זכתה לחיי מותרות וגדלה בתחושה שהכול הגיע לה, וכך היא גם התייחסה לעובדים שלה. למרות שעבדתי עבורה כבר שנתיים לא היה בינינו שום קשר למעט קשרי עבודה, והיא בקושי הביטה לעברי במהלך היום למרות שהיא בהחלט אהבה לטרטר אותי. היא התקשרה הרבה, צעקה הוראות, התלוננה, נאנחה וסירבה לקבל פחות ממה שהיא חשבה שהגיע לה — אם זה בעסקים או בארוחת הצהריים שלה.

"אני רוצה שתראי משהו," היא אמרה לאחר שהנחתי את החוזה החתום על השולחן שלה ביד רועדת. הייתי בטוחה שהיא תגיד שיש איזה שינוי סעיף של הרגע האחרון, שגיאת כתיב או שיהיה עליי לעבור על קורות החיים של עוד בחורה חולמנית כמוני. "אמרת לי משהו בעבר. שאת מעצבת תכשיטים כתחביב?" היא שאלה בלי להרים את מבטה לעברי. פערתי את עיניי לרווחה והרגשתי את ליבי דופק במהירות של מאתיים קמ"ש.

"זה ה... החלום שלי, לא תחביב," גמגמתי והיא זקרה גבה אחת, אך השאירה את מבטה על המסך. "אבל כן. אני מעצבת. איך אוכל לעזור?" שאלתי. היא סימנה לי להתקרב עוד יותר והראתה לי על צג המחשב שלה עיצוב של טבעת רובי בחיתוך מרקיזות בצורת פרח שהייתה עשויה מזהב צהוב.

"מה לא מדויק כאן? אני בוהה בזה כבר שעה שלמה, ולעזאזל, אני לא מצליחה לפענח למה זה לא נראה טוב."

ראיתי שהרגל שלה מתנועעת בחוסר סבלנות מתחת לשולחן, והבנתי שהייתה לי הזדמנות אחת ויחידה להרשים אותה. הזדמנות שאסור היה לי לוותר עליה. רכנתי לעבר המסך ובחנתי את הטבעת.

"אני יכולה להיכנס רגע לתוכנה?" שאלתי והיא הנהנה, עדיין בלי להביט בי. צורפים נעזרו בתוכנה הזאת כדי לתכנן את התכשיט בדיוק המרבי מבחינת כל הקריטריונים הנדרשים: משקל מתאים, מרחק רצוי בין אבני החן, תכנון התכשיט על פי הקראט המתאים וכל מיני פרטים קטנים שאנשים שלא היו מהתחום בכלל לא חשבו עליהם. אומנם קרול עבדה במשך שנים בתעשייה, אבל לא הייתה לה את העין המקצועית שהייתה לי.

"כבר בדקתי שם ולא פענחתי את העניין," היא אמרה בקול חד.

למזלי, לא הייתי צריכה לחקור את הבעיה יותר מדי כדי לראות את הסטייה הקלה בתוכנה, ולקפוץ על הזדמנות חיי.

לזה חיכית, ורוניקה, אמרתי לעצמי.

"היא לא בחיתוך מרקיז, אלא בחיתוך טיפה," לחשתי.

קרול הרימה את מבטה אליי ובחנה את פניי היטב בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד עבורה.

"מה?" היא שאלה, חזרה להביט בצג, בחנה שוב את התמונות וקימטה את מצחה. הסברתי לה את התיאוריה שלי ומה הבעיה בנתונים, והיא פשוט צחקה. "איזה טיפשים, אלוהים. לא צריך להיות מדען כדי לעשות את זה כמו שצריך."

"כן," הסכמתי. "פשוט צריך להיות מדויק. אישית, גם לא הייתי בוחרת בשמונה־עשרה קראט זהב צהוב," הוספתי והיא הסתובבה אליי לגמרי — לא רק מבטה פנה אליי, אלא כל גופה. נראה שעשיתי משהו טוב.

"לא? ובמה היית בוחרת? בפלטינה?"

הנהנתי. "בוודאי. הזהב הלבן מדגיש טוב יותר את הרובי לעומת הזהב הצהוב שקצת מטשטש את הצבע המיוחד של האבן. היא אֵיי־אֵיי־אֵיי — אבן באיכות הטובה ביותר — ואין סיבה שהיא לא תיראה פחות ממושלמת. הצבע והצורה שלה, הדרך שבה הכול מתואם עם היהלומים. תראי את הבהירות שלה. היא טבעת קלאסית. חוץ מזה," הצבעתי על התמונה, "אם מתעלמים לרגע מהטעות, הזהב הוא פחות יפה."

היא חייכה אליי. קרול חייכה אליי.

"אני אוהבת את מה שאת אומרת, ואני מסכימה איתך. טוב, אלך לצעוק על הצורפים ואומר להם שיתקנו את הכול." הפעם היה תורי לחייך. "תודה, ורוניקה. אני מעריכה את הכנות ואת העין המקצועית שלך. אזכור זאת בפעם הבאה שאצטרך עצה." הנהנתי לעברה ויצאתי באופן קלאסי, רשמי ומנומס מהמשרד שלה, אבל בתוכי פצחתי בריקוד האושר שלי.

הבוקר שלי התחיל בשעמום, כמו כל יום במשך עשרים וחמישה החודשים האחרונים, אבל בהחלט נגמר אחרת. הרגשתי אופטימית. וזה לא קרה לי מאז יומי הראשון כאן.

"זאת סיבה למסיבה, אחותי." ניקול חייכה והרימה את כוס היין שלה אחרי שהתיישבנו במסעדה השכונתית שלנו בסוהו. "מי ייתן והכלבה עם לב הקרח —" היא התחילה והבטתי בה בזעף, "אוקיי, אז מלכת הקרח," היא תיקנה וצחקתי. "תתעורר ותבין שהבחורה שעובדת אצלה היא יהלום לא מלוטש שיכול לעשות לה רק טוב," היא הצהירה לפני שלגמנו מהיין האהוב עלינו.

"את חייבת לחזור לעבוד אצלנו, נראה לי שאין לנו צלם לשבוע הבא... זאת אומרת, יש. אבל הוא די מוזר," אמרתי והיא גלגלה את עיניה.

"אמרתי לך. לעולם לא אחזור לעבוד בשביל המכשפה הזאת. אני עדיין מנסה להבין איך ייתכן שאת ממשיכה לעבוד שם."

"כי אני לא צלמת עצמאית עם ניסיון של שמונה שנים מאז התיכון, ואין לי חבר סופר סקסי שמצלם עבור פאקינג 'ווג' ומסדר לי עבודות סופר שוות." אמרתי ונשמתי עמוק אחרי שהטחתי בפניה את כל סיפור חייה... בערך. מזל שהיא הכירה אותי וידעה שהכול מאהבה.

"קודם כול, את צודקת. אבל אני גם צלמת מדהימה בזכות עצמי," היא ציינה, והשקתי את כוס היין שלי בשלה בהסכמה. "אגב, אני אוהבת כל כך לשמוע אותך אומרת שסאם סקסי."

"סופר סקסי, והלוואי שתיחנקי," תיקנתי והיא קרצה לעברי.

"מתוקה, התרגלתי. אני כבר לא נחנקת," ניקול חייכה וקרצה לפני שצחקנו בקול רם כל כך, שהאנשים לידינו נעצו בנו מבטים. סאם ארנולד, החבר של ניקול, היה הכוכב העולה מלונדון — בעיקר אחרי שתמונות עירום שלו — שהוא צילם — התפרסמו בכל מקום. חצי מהאנשים שראו את התמונות התלהבו מאיכויות הצילום שלו, והחצי האחר, כמוני, התלהבו מהזין שלו, משרירי הבטן ומשאר הגוף. טוב... בעיקר מהזין הגדול שלו. המאוד גדול שלו.

אחר כך התברר שהוא עבד כצלם אופנה במגזין בריטי מפורסם, ובזכות העובדה שאימו הייתה אמריקאית, דברים התחילו להתגלגל בקצב מהיר לטובתו, והוא אומץ על ידי אנשי התעשייה האמריקאית באהבה רבה. מין סיפור סינדרלה, אבל גברי. הצעות העבודה התחילו לזרום, כתבו עליו שהוא חזר למקורות ושארצות הברית השיבה לחיקה את הבן האובד. כל מיני דברים מוזרים כאלה. לא היה ספק שהבחור ידע להשתמש במצלמה. הוא העביר מסרים חזקים והביא איתו חדשנות ורעננות לתעשיית האופנה. בכל מקרה, אחרי כמה קמפיינים, מגזין 'ווג' העסיק אותו באופן קבוע לפני כמה שנים, ומאז הוא לא עזב.

באותה התקופה, לניקול בת המזל היה ניסיון בצילום קמפיינים קטנים אבל משובחים. יום אחד היא נתפסה בעדשה של סאם, והשאר היסטוריה. הוא הציע לה להיות העוזרת שלו ב'ווג', הם הזדיינו כמו שפנים, הוא צילם אותה בעירום, הם התאהבו ועברו לגור ביחד. הכול היה נהדר עד שב'ווג' החליטו לא להאריך את החוזה עם ניקול. השמועה הייתה שהם לא עודדו מערכות יחסים בעבודה ולכן העדיפו להיפרד ממנה, אבל הודות לניסיון שלה ולשם שבנתה לעצמה היא לא התקשתה למצוא עבודות כצלמת עצמאית, ומדי פעם צילמה גם עבור 'אליזבת'ס'.

"בכל אופן!" קולה החזיר אותי למציאות, "אני מקווה שהכלבה תיתן לך לעצב כמה תכשיטים. היא חייבת להיות עיוורת כדי לא לראות כמה כישרון יש לך, וי," היא מזגה לכוסה את שארית היין וסימנה למלצר שיביא לנו עוד בקבוק.

היינו בחורות של בקבוקים. לא של כוסות בודדות.

"מעולם לא הראיתי לה את השרטוטים שלי. היא בקושי מביטה בי או אומרת לי 'תודה' על מה שאני עושה בשבילה. אני מקבלת ממנה רק הוראות או וידוא ביצועים. אני לא יכולה פשוט להיכנס למשרד שלה ולהגיד 'היי, קרול. הנה ארוחת הצהריים שלך. הוספתי את הנבטים שאת אוהבת, ואגב, אני יכולה להראות לך את העיצובים שלי'?"

"את חסרת תקנה, אחותי," ניקול הנידה בראשה.

"אני לא חסרת תקנה, רק מיואשת. אבל אולי אחרי היום, משהו ישתנה," אמרתי והרמנו לחיים.