מגדלים באוויר

פרק 1 הארלי

״Just a small town girl Livin’ in a lonely world.״

Journey

התעוררתי בשבת מוקדם מהרגיל עם כאב ראש רצחני ודפיקות נרגזות על הדלת.

"תעשה לי טובה!" אמרתי כשפתחתי את הדלת ומצאתי את אייזק בפתחה. עמדתי לסגור אותה בפניו, אבל הוא החזיק אותה והדף אותי לאחור.

דחיתי את כל השיחות ממנו שהתקבלו אמש, מייד אחרי שהוא ניפץ לי את החלומות, ושלחתי לו הודעות מובנות, שידעתי שהוא שונא במיוחד.

הארלי: אני מצטערת, לא אוכל לקבל את שיחתך כרגע.

אייזק: תפסיקי עם המשחקים הילדותיים שלך ותבואי לארוחת ערב. לורה הכינה את צלי הבשר שאת אוהבת.

הארלי: תודה, מר בלום, אבל איאלץ לסרב.

כתבתי בידיים רועדות מזעם והכרה שיכורה מדי.

אייזק: תתבגרי.

"אתה לא מוזמן לכאן," אמרתי בעיניים עצומות למחצה ונותרתי לעמוד בפתח הדלת.

"בהתחשב בכך שאני זה שמסר את המחאת הפיקדון לבעל הבית, הייתי אומר שקניתי את הזכות."

"אדאג להחזיר לך אותה. אני כבר לא הילדה בת העשרים ושלוש שהייתי כשהגעתי לכאן, אני יכולה להפקיד אחת משלי." הרגשתי צורך להזכיר לו שהוא זה שטיפח אותי, אבל אני לא שייכת לו. קיבלתי הרבה הצעות עבודה ממשרדים גדולים יותר, עם שכר נאה יותר ומשרד גדול יותר. אבל הנאמנות שלי לאייזק הכריעה פעם אחר פעם.

"שבי הארלי," הוא הצביע על גב הספה הלבנה שניצבה במרכז חדר המגורים המעוצב שלי, והלך באיטיות לעברה. השתהיתי כמה רגעים עד שעקבתי אחריו בצעדים איטיים מכוונים.

הוא התיישב עליה, ואני התיישבתי על הכורסה השחורה לצידה בזרועות שלובות בהצהרתיות.

גיחכתי לעצמי, עדיין מבלי לזכות אותו במבט. הזכרתי לעצמי את המפגשים אצל הפסיכולוגית שאימא שלי לקחה אותי אליה אחרי שהעלמתי לשרה פורטר את הפונפונים ברוטינת הגמר של תיכון גרינוויץ'. החמצתי פנים, גלגלתי עיניים ובעיקר לא אפשרתי לד"ר מייקלה ברנהוף להסתכל לתוכי. היא הציעה סיבות למעשיי – העובדה שאימא שלי התחתנה וילדה תינוקת חדשה ומתוקה, או זה שאין דמות אב בחיי, אבל למעשה, ולעולם לא הייתי מודה בכך, פשוט רציתי לגרום להדחתה של שרה פורטר ולהיות נשיאת נבחרת המעודדות.

"מר בלום," אמרתי ביובש מבלי לזכות אותו במבט.

"ככה זה הולך להיות?"

"כנראה שככה זה היה צריך להיות מההתחלה. אולי אם לא הייתי בת טיפוחיך והיו חושבים שאני זוכה ליחס מועדף, הייתי מקבלת את הקידום שמגיע לי." ואם לא הייתי מאפשרת לך להיות כל־כך משמעותי בחיי, לא הייתי נפגעת.

"זו לא הסיבה שבגללה לא קיבלת את הקידום."

הוספתי לבהות בשום דבר מיוחד. "אז מהי הסיבה? תאיר את עיניי."

הוא נשען לאחור בחיוך מסופק ושילב את אצבעותיו אלה באלה. רציתי לשנוא אותו, אבל עדיין לא הצלחתי.

"את רק בת שלושים, ואת צריכה להבין שלכל דבר בחיים יש זמן. עוד לא הגיע הזמן שלך. זה כנראה לטובה."

"בולשיט," יריתי בהיעדר עידון.

"את יודעת, כשהייתי בבית הספר למשפטים התאהבתי בבחורה צעירה. הצעתי לה נישואים בשנה השנייה שלי, וההורים שלי, שכנראה ראו בה משהו שאני לא הצלחתי לראות, איימו עליי שאם אתחתן לפני שאסיים את הלימודים, הם יפסיקו לממן את לימודי המשפטים שלי."

"זה לא אותו הדבר," אמרתי באדישות.

"לא הייתה לי ברירה," הוא המשיך והתעלם מהמחאה שלי. "לא היה שום סיכוי שאקבל הלוואת סטודנט בשלב כזה, לכן החלטנו לחכות עד סיום התואר. בחופשת האביב שלאחר מכן תפסתי אותה שוכבת עם החבר הכי טוב שלי. שנה לאחר מכן הכרתי את לורה, והשאר היסטוריה."

"אתה טוען שדפקת אותי עם החבר הכי טוב שלי,״ גלגלתי עיניים.

הוא חייך.

"אני מנסה להסביר לך שיש סיבה טובה לכך שעדיין לא קיבלת קידום, והיא לא קשורה לאף אחת מהסיבות שמנית עד כה."

"אתה יודע שאין אף אחד יותר טוב ממני, אז למה?" התקשיתי להסתיר את הפגיעות בקולי, ומבטו של אייזק התרכך. הוא הושיט את ידו למרכז השולחן והניח אותה על ידי.

"את יודעת שאני אוהב אותך כמו בת, נכון?"

"אוי אלוהים, זה מחמיר?"

"יש דברים שאת לא יודעת ולא תוכלי להבין, לכן אני מבקש ממך לסמוך עליי עוד פעם אחת בחייך. חוץ מזה, שלא נדחית. המינוי עדיין על הפרק."

הרמיזה שלא מדובר בפסק דין חלוט לא שיפרה את ההרגשה שלי ולא הפכה את השיחה מאתמול לקשה פחות. האמנתי בלב שלם שאוכל להתמודד עם כל מי שיעמוד מולי, אבל לא רציתי. בכל השנים שאני עובדת תחת אייזק הוכחתי את עצמי פעם אחר פעם, הצלחתי להימנע ממשפטים בסיכון גבוה עם חבר מושבעים וניצחתי בתיקים שהיו בלתי אפשריים לניצחון בהגדרה. ניגנתי על החוק כמו שסלאש ניגן את הסולו בשיר November rain.

בשלמות.

"למה אתה מתכוון?"

"ההתמודדות עדיין בתוקף. אם זה כל־כך חשוב לך, תילחמי!"

"זה קרב הוגן?" הספקנות מצאה ביטוי בקולי.

"זה קרב הוגן," הוא השיב בטון נחרץ, שילב את אצבעותיו אלה באלה, עד שפגשו בסנטרו.

רציתי להגיד לו שנמאס לי להילחם על המקום שלי, שאני לא מבקשת לקבל דברים בקלות, רק את מה שמגיע לי. קרעתי את התחת כדי להיות השותפה הצעירה ביותר שתתמנה במשרד "בלום, סטיבנס ובק" וחיכיתי לרגע שבו אוכל להרגיש שהצלחתי.

אבל במקום זה, רק הנהנתי, הסתכלתי סוף־סוף לתוך עיניו והכרזתי, "אז אני מתכוונת להילחם."

* * *

נשמתי עמוקות ויצאתי מהמעלית. ציפיתי לראות הבוקר את השם שלי באותיות ניקל על הקיר המזרחי, ובמקום זאת, אני עדיין שכירה במשרד שנתתי לו הרבה יותר מאשר את הזמן שלי.

נתתי לו את חיי.

ובתמורה לא דרשתי יותר ממה שהגיע לי. נכון, המשכורת בעלת שש הספרות, הרכב עם הנהג שהמתין לי מחוץ לבנייני משרדים וחנויות ברחובות מנהטן, והדירה באפר ווסט היו הטבות מכובדות בהחלט, אבל הן לא היו הסיבה שבגללה ויתרתי על כל אלמנט חברתי, משפחתי או זוגי בחיי.

חלפתי על פני לוסי, המזכירה שלי, שנראתה כמו בלוגרית אופנה גרועה, לבושה בכל הטרנדים החמים ובסומק מוגזם על תפוחיה שהתיימר להיראות כשיזוף טבעי, והלכתי ישירות למשרד שלי. עקביה של לוסי הרעישו מאחוריי ברגע שחלפתי על פניה. היא הייתה כל־כך קטנה ועם זאת כל־כך רועשת.

"מיס סאטון," היא אמרה והמשיכה כשלא הגבתי. היא פתחה את האייפד שהיה בידה והתחילה להקריא לי הודעות, בזמן שתליתי את המעיל שלי והתיישבתי על כיסאי. "היום הקראת פסק הדין בתיק של בייקר. תיאמתי לך הסעה עם מרטי. בשעה שלוש יש לך פגישת עבודה עם מר סטיבנס, הוא רוצה ייעוץ בנוגע לעסקה של ביירון וקליי. אימא שלך התקשרה וביקשה שאקבע איתך בראנץ', אבל חשבתי שמוטב יהיה אם אשאל אותך קודם, ו... אייזק ממש אבל ממש ביקש שאודיע לו כשאת נכנסת לכאן."

"והודעת לו?" הרמתי אליה את עיניי לראשונה ובחנתי את החיוך המפוחד שלה בדיוק כשאייזק הופיע מאחוריה.

כמובן מלמלתי לעצמי. הייתי צריכה לדעת. נכון, הוא היה השותף המייסד, אבל היא הייתה המזכירה שלי והנאמנות שלה הייתה אמורה להיות נתונה לי.

"בוקר טוב," אמרתי בקרירות כשהוא נעמד בפתח המשרד בניסיון לעורר בו שוב את רגשות האשם. אף שהוא הצליח לפייס אותי אתמול ולמנוע ממני לארוז קרטון עם החפצים שלי ולקבל את אחת מההצעות שמגיעות אליי חדשות לבקרים, עדיין שמחתי לגרום לו להרגיש מחורבן.

"בוקר טוב," הוא נעמד מולי. "אני לא רוצה להרוס לך את היום, אבל הבחור החדש הגיע, ואני רוצה שתפגשי אותו."

"כשהגיהינום יקפא."

"זה קורה בקרוב? כי הוא יהיה פה בעוד שלושים דקות."

"הוא יודע שהוא כאן רק כדי שתלמדו אותי לקח? אגב, מה הלקח הפעם? היוהרה שלי? הביטחון העצמי המופרז? העובדה שאני לא מפסידה במשפטים? וזה ברור שהוא גבר, אגב. 'בלום, סטיבנס ובק' מעולים בלשחק בצד התובע בתביעות הטרדה מינית מתוקשרות, אבל אין להם שום יכולת להבין משהו שהוא מעבר לתפיסה הפטריאכלית השמרנית שלהם."

"לפעמים אני תוהה אם את מאמינה לבולשיט שיוצא לך מהפה."

"אתה יודע שכן."

"אז המצב גרוע יותר משחשבתי."

"אייזק, לא הצחקת כשסיפרת בדיחות קרש בהרמת הכוסית של חג הפסחא ואתה לא מצחיק גם עכשיו."

"אני מתכוון לזה. שלושים דקות בחדר הישיבות הקטן."