מגובה הלב – הקרב שאחרי הקרב

פרק 1 בין יכול לרוצה

20 בנובמבר 2004. חצי שנה חלפה מהלילה שבו השתנו חיי. שישה חודשים שבהם היה הרבה יותר מדי זמן לחשוב. בחודשיים האחרונים במחלקת השיקום, שברירי אופטימיות החלו למצוא את מקומם בתוך המחשבות העצובות שהפכו בזמן הזה לברירת המחדל.

לא רבות היו המחשבות הטובות, אך כל אחת ואחת מהן היתה חיונית. הרגליים עדיין לא נענו והגוף עוד הרגיש זר מאוד, אבל בגזרת הדמיון התפתחה תנועה חדשה - קצת חלומות טובים שבהם ניסיתי להיאחז. חשבתי לעצמי מה יהיה המקום הראשון אליו אנהג כשיהיה לי שוב רכב משלי; לאן אכוון את עצמי בפעם הראשונה בחיי החדשים כשההגה יהיה שוב בידי.

בלילות בבית החולים לא ישנתי טוב, לקח לי שעות להירדם. שעות של מחשבות. הייתי שוכב במיטה ומהרהר. אולי אסע לטיילת של תל אביב ואסתובב לבד בנמל בשעת לילה מאוחרת. אולי אקח את עצמי לאילת. חלמתי לנסוע רק לשם הנסיעה.

יש נקודה אחת בערבה, מעלה אשוש שמה, שהיה לי חשבון פתוח בעניינה, אחרי שבאימון האחרון לא הצלחתי לטפס במעלה עם הג'יפ עד שירדתי ממנו ובניתי גלי אבנים בין החריצים כדי שאוכל לעבור. בעיני, היה זה אחד ממפגני התבוסתנות הגדולים שחשתי. שאני ארד מהרכב כדי לבנות גל אבנים?

עכשיו, הרהרתי ביני לביני, כשאני מנוע מלרדת מהרכב באמצע המעלה, יהיה מעניין לבחון את עצמי שוב באותו מקום, כמו שתמיד רציתי. מה יקרה אם לא ארד מהרכב ואמשיך בהילוך נמוך ובמהירות קבועה, מושך את מוט היד הייעודי שמעתה יהווה תחליף לדוושת הגז. מעלה אשוש, מעגל לא סגור אחד, מתוך כמה וכמה מעגלים שיהיה עלי לסגור כעת.

והנה, כשקיבלתי את הרכב, על אף התוכניות והמחשבות, מצאתי את עצמי בנסיעה הראשונה כנכה נוסע דווקא חזרה ליחידה. אין לי הסבר מדוע הוביל אותי הלב שלי דווקא לשם.

יפה הדרך מתל השומר לבסיס. מהחלון נשקפו שדות ילדותי, ואני הייתי שקוע ומרוכז בניסיון ללמוד ולהפנים כיצד להשתמש בידית שמחוברת לבלם, איך ומתי להאיץ תוך כדי משיכתה. מדי פעם דפקתי איזו עצירת-פתע, או שהאצתי בפתאומיות.

כשהשתחררתי קצת מהניסיון להבין את הרגישות הנדרשת למנגנון החדש, עברתי להרהור באיזה נתיב לנסוע, את מי לעקוף ומתי. הרגשתי לראשונה מאז הפציעה תחושה של כמעט-שוויון: ניסיתי לעקוף כל טנדר טויוטה לבן שהיה אז למפקדי פלוגות, בניסיון לראות אם אני עדיין מכיר את המפקד הזה, או אולי בניסיון להראות לו שאני - הנכה - עקפתי אותו.

שעת ערב, אנשים נתקעים בפקקים בדרך חזרה מהעבודה, מתעצבנים, רוצים להגיע הביתה ומאבדים סבלנות. ואני, שכל כך התגעגעתי רק לעמוד בפקק כזה, תקוע עם כולם ושלווה זמנית ירדה עלי. הנה כי כן, יש עולם מחוץ לבית החולים.

הגעתי לבסיס ונעמדתי עם הרכב בשערי היחידה, שעד לפני חודשים אחדים הייתי בה כמלך. פתחתי את חלון הרכב - ג'יפ מיצובישי מיושן שקיבלתי בהשאלה ממשרד הביטחון - ובירכתי לשלום את השומר.

הנהנתי בביטחון של מי שמנסה לשדר שהוא עדיין בעל הבית כאן, מאמין ומנסה להעביר את הסמכות שהיתה לי זה מכבר כסגן מפקד פלוגה במגלן.

"מי אתה?"

השומר בכניסה לא התרשם מהביטחון שלי.

אני? אני רועי!

השומר עדיין לא הבין.

רועי בן טולילה, ניסיתי.

"מה הסיפור שלך?" המשיך השומר ושאל להפתעתי.

באתי ליחידה.

"למה?"

"מי אתה?" "מה הסיפור שלך?" ו"למה?" שלוש שאלות נוקבות. הלוואי שהיתה לי תשובה עליהן. כיוון שלא היתה כזאת ניסיתי בדרך אחרת, מנסה לשחזר את הטון שאבד בינתיים, טון של קצין ביחידה. תעלה בקשר מול המבצעים, הצעתי, הם יאשרו כניסה.

בפעם הראשונה שנכנסנו בשערי יחידת מגלן, אחרי מסע מפרך של מאה קילומטרים, העביר לנו הרס"ר של היחידה שיחת פתיחה. "שער הכניסה ליחידה זה הפנים של היחידה", הוא אמר. "כל מי שנכנס לכאן בפעם הראשונה, הרושם שיישאר איתו זה הרושם שהוא יקבל כשיפגוש בכם. את הפאדיחות תשמרו לשער האחורי!"

בשער הראשי - שם, אחת לחודש בסוף השבוע, היינו כחיילי מסלול מחליפים את השומרים הקבועים - השומר תמיד ייצוגי ומסודר. הבוטקה תמיד נקי משקיות של חטיפים והרמקולים בו מוגברים בהפגנתיות. השער האחורי, לעומתו, הוא האיד של היחידה. המקום שבו חיילי המסלול שנשארו לשמור בשבתות הרשו לעצמם לפרוק עול. לתת דרור למאווייהם.

בשער האחורי הרשו השומרים לעייפות של השבוע להשתלט עליהם, לבנות היחידה שנשארו שבת להתגנב אליהם, או עבור הדתיים שבהם להקשיב לשירים מהטרנזיסטור שהשומר הקודם השאיר פועל. "מה שקורה בשער האחורי, נשאר בשער האחורי", חרט מישהו על עמדת הבטון החשופה.

הנה אני בשער הקדמי, המדוגם, המסודר, שבו הכול פועל כשורה. הכול, גם הרמקול העוצמתי במכשיר הקשר של השומר.

"מבצעים, שומע?"

שומע שומע, עבור.

"יש כאן איזה בן טולילה אחד, הוא רוצה להיכנס ליחידה".

הבחורה שישבה במבצעים הגיבה מיד, והרמקול המוגבר-תמידית הדהד את קולה ותשובתה היישר לעצמותי. "מי זה? מה הסיפור שלו? למה הוא כאן?"

שוב, שלוש שאלות ללא מענה.

לבסוף נכנסתי בהוראת סגן מפקד היחידה שאמנם התחלף אבל לפחות ידע מי אני.

תשע בערב, חניתי ברחבה הריקה והתגלגלתי היישר ל"ווילה" - מגורי הלוחמים. הדלקתי את האור בחדר שפעם היה שלי, הסתובבתי בו ובמשרד שכבר אינו שלי. על השולחן היו מונחות אריזת ערגליות ריקה, תמונה של מחבל מחורר, מאפרה ותחקיר בטיחות על מבצע שאני חתום עליו.

חיפשתי בעיקר את החיילים שפעם היו שלי, והמקום שפעם היה לי כממלכה נראה לפתע זר ומנוכר. היחיד שנותר בווילה הוא יונתן הרס"פ. הוא היה צעיר וחדש, ולא הכרתי אותו היטב. מצד שני, הוא הכיר אותי. כולם הכירו אותי. יונתן ניגש אלי ונתן לי חיבוק כזה של ניחום אבלים, ארוך ומתמשך. "אני מצטער", הוא אמר. מצטער.

איפה כולם?

"הם כבר התקדמו", יונתן ענה.

ואני?

* * *

"אין לא יכול. יש לא רוצה!"

היה זה המוטו שלי כמפקד צוות של לוחמים במגלן. בכל שיחת צוות הייתי מפמפם לחיילים שלי שוב ושוב, "אין לא יכול. יש לא רוצה". עד כדי כך שפעם, בסיום שבוע ניווטים, עמדתי למרגלות הר תבור והתבוננתי בפסגתו. ביני לבין עצמי הרהרתי האם נצליח לעלות לראש ההר בתוך ארבע שעות טיפוס. כינסתי את החיילים שלי ושאלתי אותם: "מה אתם אומרים, עולים את זה בארבע שעות או לא?"

הם הרי כבר ידעו שיש רק תשובה אחת לכל שאלה, ובלי לחשוב פעמיים ענו: "המפקד, אין לא יכול, יש לא רוצה!"

כמה נחת רוויתי מהם. באותם ימים המשפט הזה הפך מקלישאה לדרך חיים. לא היתה משימה שלא היינו יכולים לבצע, לא היה מחבל שלא ניתן לתפוס, אין בחורה שאי-אפשר להשיג. אין פחד ואין נפילות. כל עקוב היה למישור וכל רכס לגבעה.

פעם אחת, בבוקר יום ראשון של קיץ, עצרנו להתרענן בתחנת הדלק שליד קיבוץ אלמוג. החיילים פינקו את עצמם בברד ענבים או באייס קפה, ואחרי שסיימו נותרו עוד שלוש דקות עד לזמן שקבענו להמשיך בנסיעה המיועדת לעומק מדבר יהודה.

הבחנתי שאלדד, הקשר שלי, ניגש בחזרה למוכר הברד ומבקש ממנו שקית ריקה. מיוזמתם, החלו החיילים לאסוף שיירים של עטיפות קרטיבים וחטיפים. בשלוש הדקות שנותרו להם הם לא נחו וניסו לנקות עד כמה שניתן את התחנה.

לא ביקשתי ולא פקדתי עליהם לעשות זאת. הם אספו את הזבל מיוזמתם הטהורה. למולם, נזכרתי בהתרגשות באבי היוצא מהבית בחמש ורבע בבוקר כשאיש עוד אינו רואה, רק הוא והשקית בדרכו לתפילת השחרית, אוסף לתוכה זבל ומנקה את שבילי הקיבוץ.

הוא עשה זאת בחושך, כדי שאף אחד לא יֵדע, ואילולא הצטרפתי אליו פעמים אחדות גם אני לא הייתי יודע. והנה החיילים שלי - במידה מסוימת הם כמו נכדיו שספגו מהדי-אן-איי שלי, שלו - בוחרים לוותר על רגעי המנוחה הבודדים כדי לאסוף את הזבל.

של מי היתה היוזמה הזו, תהיתי בפניו של אלדד. "של כולם, המפקד", הוא השיב. "רק הלכתי לשאול אם בא להם לאסוף קצת זבל, כי באמת דוחה כאן".

התעניינתי, ומה הם ענו?

"אין לא יכול. יש לא רוצה!"

כשזיהיתי שקשה לאחד מן החיילים, זימנתי אותו לשיחת צוות ובמקום להקשיב לקושי שלו, אמרתי לו את אותו משפט שמנצח את המורכבויות כולן: "אין לא יכול". והוא השלים: "יש לא רוצה".

כך היה גם עם אותו מחבל מסוכן, שידעתי שלכידתו תהווה הישג עבור הצוות, אבל אתגר גדול יהיה לתפוס אותו. הנחתי את תמונתו על השולחן במרכז הפלוגה ושאלתי, "חבר'ה, עושים את זה?" והם ענו כאיש אחד: "אין לא יכול, יש לא רוצה".

ואז נפצעתי, חזרתי מן המתים ואושפזתי במשך חצי שנה בבית החולים. יום אחד הגיעו כל חברי "צוות בן טולילה" לבקר אותי. חיילים, מדיפים סירחון נפלא של שירות קרבי שגבר לרגע על הריח הבלתי-נסבל של בית החולים.

אלדד היה החייל שבסיום מסע הכומתה בחרתי להעניק לו את הכומתה האדומה שלי. הוא היה הקשר שלי, זה שמביא את רוח המפקד לצוות במסעות ובמשימות, וזה שמשקף למפקד - כלומר לי - את רוח הצוות.

שכבתי במיטה והם עמדו מעלי, מקיפים בח' צבאית את מיטתי. אלדד התמתח ופנה אלי, כשכולם בקשב: "אל תדאג, רועי", הוא אמר. "כולנו יודעים שעוד מעט, עוד קצת, אתה תעמוד שוב על הרגליים. איך אנחנו יודעים? כי אתה זה שלימד אותנו ש'אין לא יכול, יש לא רוצה'. ולכן אין לנו שום ספק שעוד מעט תעמוד על הרגליים".

עד היום אני מאמין שבניגוד לרבים וטובים שביקרו אותי באותה תקופה, אלדד לא חיפש נואשות מילים שיהיה בהן כדי לעודד אותי. הוא באמת ובתמים האמין בדברים שאמר לי.

* * *

כשם שהייתי מאוהב במשפט הזה והשתמשתי בו ללא הרף, היו תקופות שלא יכולתי לסבול אותו. כשם שהוא הביא אותי, אותנו כצוות, לפסגות שלא דמיינתי שנכבוש, כך הוא הביא אותי לתהומות של ייאוש שלא יכולתי עוד לשאת.

במשך חודשים הייתי מדבר עם אצבעות רגלַי ואומר להן לזוז והן לא נענו. חודשים ארוכים הייתי מנסה לקום על רגלי, מתחנן שהפקודות מהמוח יגיעו אליהן, למטה. לשווא. בכל פעם שִחזרתי את מילות הנחמה של אלדד, שלי, סיפרתי לעצמי שאין דבר כזה בעיה ברגליים, יש בעיה ברצון. והנה, הייתי עסוק כעת בהאשמת כוח הרצון שלי. הרי אין לא יכול, יש לא רוצה, ואני כל כך רציתי. אבל באמת לא יכולתי.