מגוונים את מגדל השן

"קחי, בִּנתי אהובה, את הצמידים האלה," אומרת אמי ופותחת את הקשר שבמטפחת התכלת הרקומה, שבה שמרה ארבעה צמידי זהב מרוקעים. "אבל תשמרי עליהם ואל תזלזלי כמו שאת עושה עם התכשיטים האחרים שלך. משאירה בכל מקום. הגיע הזמן לתת לך אותם. מגיע לך," היא אומרת בגאווה ובאהבה.

אני מסתכלת על הצמידים ולא יודעת איך לומר שהם לא ממש לטעמי. אין לנו טעם דומה בבגדים ולא בתכשיטים. היא מצפה שאענוד אותם ולא אוריד אף פעם. ואני, מתוך כבוד, נשארת עם הצמידים ומורידה אותם רק לאחר שאני חוזרת לביתי. משתדלת לענוד אותם כשאני מבקרת בבית הוריי. לא תמיד זוכרת.

מזכירת בית הספר שבו עבדתי בראשית דרכי האקדמית הייתה אישה מרשימה ואלגנטית מאוד. היו לה תכשיטים נהדרים, שנהגה להחליף אותם ולהתחדש בהם. יום אחד היא הגיעה עם שני צמידי זהב חלקים ורחבים. הם נראו לי נהדרים ומתאימים לי בדיוק. נסעתי הביתה וביקשתי מאמי שתדאג להפוך את ארבעת הצמידים המרוקעים שהגיעו מטריפולי לשני צמידי זהב חלקים. "אבל זה זהב 24 שאין היום ונקבל על הצמידים מעט כסף, וחבל עליהם. הם יפים כל כך," ניסתה אמי להניא אותי מהמעשה. הפעם היה לי כוח להתנגד והסברתי ש"אני לא עונדת, וחבל שהם סתם בארון. ככה ילכו לאיבוד." אמי נעתרה לבקשתי. ארבעת צמידי זהב מרוקעים ותוספת כספית לא קטנה הוחלפו בשני צמידים חלקים.

עם כניסתי לתפקיד ראשת בית הספר לחינוך, נפגשתי עם ראש בית הספר לקולנוע. שוחחנו על מזרחים באקדמיה ועל הדרכים שבהן אנו יכולים לסייע לסטודנטים מרקע מזרחי להרגיש שייכות וגאווה. "הסטודנטיות המזרחיות שלי סיפרו לי," שיתף חברי, "כי הדבר הראשון שהן עשו עם כניסתן לאוניברסיטה הוא להוריד את החוט האדום שעל ידן, כי ככה מזהים אותנו מהר."

עצב גדול הציף אותי. גם אני הורדתי את "החוט האדום שלי" ויישרתי את הריקועים, והצטמצמתי לשני צמידים, שאני מרבה לענוד היום גם כתזכורת.