מגרש המשחקים של השטן – כרך ב’

1

עדן

זה לא קיין. זה לא יכול להיות הוא.

קיין לא היה מביא אותי לכאן רק כדי לפגוע בי ככה.

הוא אוהב אותי.

אני מוחה את הדמעה שזולגת על לחיי.

אף על פי שהמוח שלי מתעקש שהאיש שעזב עכשיו במהירות הוא לא קיין... עוד דמעה זולגת.

השפתיים שלו.

כל דבר אחר בגבר ההוא. השיער שלו, הטוקסידו, אפילו הדרך שבה נגע באישה שאיתה הוא התנשק על רחבת הריקודים... את כל אלה יכולתי לייחס למקריות. אבל את השפתיים האלו אני מכירה.

אלו אותן השפתיים שחלמתי לנשק מאז שהייתי בת ארבע־עשרה.

אבל הלב שלי מסרב להשתכנע. הוא זקוק להוכחה. אני מסרבת להאמין שקיין היה בוגד בי ככה.

אני פוסעת צעד אחד קדימה, מוכנה לצאת מאולם הנשפים בעקבותיו, אבל האדמה זזה תחת רגליי ואני מועדת.

אני מנסה לייצב את שיווי המשקל שלי, כשהאורות מעליי מחליפים צבעים והחדר מואר כעת באדום בוהק.

"תיזהרי, מותק." האיש לידי מהנהן לעבר רחבת הריקודים שהתמלאה בינתיים. "שעת הקוקטיילים נגמרה רק לפני רגע ואת כבר שתויה."

אני ממצמצת בבלבול. אני לא שיכורה. החרדה נוסקת בתוכי כמו טיל שנורה מכן השיגור וידיי נשלחות אל החזה שלי. אפילו הניסיון לשאוף אוויר נהפך למלחמה של ממש.

אוי, אלוהים. יש לי התקף חרדה. ממש כאן, מול כל האנשים האלה.

"אולי נלך למקום שקט יותר לכמה דקות?" האיש צועק לי באוזן כל כך חזק, שאני מתכווצת. "ככה אני אוכל לשמור עלייך."

הוא מושך בידי, אבל אני מושכת אותה בחזרה.

הרגשת בחילה מתפשטת בתוכי. אני חייבת לעוף מכאן, אבל הרגליים שלי מסרבות לזוז, לא משנה כמה אני מפצירה בהן.

קיין. אני צריכה אותו. הוא היחיד שיכול לעזור לי עכשיו.

מבלי לחשוב אני מחפשת אחריו ברחבי החדר בשעה שאני מוציאה את הטלפון שלי, מתעלמת מהקול הקטן בתוכי שלועג למאמציי.

אנג'לבייבי123: אני מרגישה שאני הולכת להתעלף. אני על רחבת הריקודים.

אני חושבת שאיתרתי אותו, אבל האורות מתחילים להבהב והמוזיקה מתחלפת וממלאת את אוזניי בפעימות לא סדירות, הרמוניות אפלות ומקצבים סוערים.

החושים שלי עוברים להילוך גבוה ואני לא מסוגלת להתרכז, אבל אני סורקת את החדר בניסיון נואש אחרון ושולחת הודעה ישירות לטלפון שלו, במקום לאפליקציה.

עדן: בבקשה, קיין, אני צריכה אותך.

"בסדר, אם זה מה שאת רוצה," האיש לצידי מתפרץ. "רק רציתי לעזור, חתיכת כלבה שיכורה."

"מה?" אני לא מצליחה להבין מילה ממה שהוא אומר. אני רוצה לבקש ממנו שיחזור על דבריו, אבל האורות מהבהבים... ואז יש רק חושך.

כמה אנשים צורחים, אבל קולם נשמע עמום מתחת לצחוק מפחיד ומרושע, שבוקע מתוך הרמקולים.

רגע אחר כך האורות נדלקים שוב ומציפים את החדר בגוון אדום כדם.

הרגליים שלי סוף־סוף מצייתות לפקודה ואני מתחילה להזיז רגל אחרי רגל. אני באמצע הדרך ליציאה כשהאורות כבים בפעם השנייה. כל כך חשוך שאני לא יכולה לראות אפילו צורות, ובטח שלא ללכת.

אימה מתפשטת בתוכי כשזרוע שרירית נכרכת סביב מותניי.

אני פותחת את הפה כדי לצעוק על המניאק שלא מוכן לקבל לא כתשובה, אבל אני מוטחת אל הקיר.

"מה — " עיניי מסתגלות לחשכה ואני מצליחה לראות מולי את הדמות הגבוהה, שעוטה מסכה שחורה. הלב שלי נוסק כשאני שואפת את ריח האפטרשייב של קיין.

"קיין." אני מחייכת, מרגישה הקלה שהוא בא להציל אותי ובה בעת מרגישה טיפשה על כך שחשבתי שהוא יביא אותי הנה כדי לפגוע בי. "מצאת — " המילים גוועות בפי כשהוא מצמיד את כף ידו אל ליבי. החלק בגופי ששייך לו. החלק שהוא שולט בו. החלק בתוכי שיהיה קשור אליו תמיד.

אני משפילה מבט כשהיד שלו לוחצת, מוחצת את האיבר הזה עד שזה כואב. "מה אתה עושה?"

אני מנסה להיחלץ מאחיזתו, אבל הוא חזק מדי. בכל פעם שאני מנסה לשאוף אוויר הוא לוחץ חזק יותר. פחד זורם לי בוורידים ואני נאחזת בז'קט שלו, מתחננת בפניו שיפסיק.

נקודות לבנות מפזזות לי מול העיניים והיד שאוחזת בז'קט שלו נשמטת רפויה לצד גופי. כואב לי לנשום. אני תכף אתעלף אם הוא לא ישחרר את הלחץ מהחזה שלי, בתוך עשר השניות הקרובות.

אני מצמידה את הגב לקיר, מקווה שאצליח לבלוע מעט אוויר, אבל המשקולת המוחצת על החזה שלי היא כבר בלתי נסבלת, ואני נכנעת.

הברכיים שלי קורסות ואני מתחילה ליפול — אבל אז הלחץ נעלם.

אני שואפת אוויר בכזאת מהירות שאני מתחילה להשתעל. אני מנסה להדוף אותו מעליי אבל הוא רוכן אליי ומקרב את פיו לאוזני. "תזכרי את ההרגשה, עדן." הקול שלו עמוק וצרוד... ושונה. "כי זה ייעשה גרוע יותר."

הדם שלי קופא. זה לא קיין.

“מי אתה?״

אני מרגישה את שפתיו מתעקלות כנגד אוזני. "חבר."

הלחיים שלי מתלהטות כשהוא מחליק את אפו על צווארי ומצמיד נשיקה לנקודה שבה הדופק שלי הולם בפראות. "החברים שלי לא פוגעים בי."

אני יודעת שאני אמורה לברוח ולמצוא את קיין, אבל אני מוכרחה לדעת מי האיש הזה ואיך הוא יודע את שמי.

ולמה הגוף שלי מגיב אליו כפי שהוא מגיב... אף על פי שברור שהוא רוצה לפגוע בי.

"את צודקת." שיניו נוגעות ברפרוף בעורי וידו מחליקה מבעד לשסע בשמלתי. "אני בהחלט לא חבר שלך." התקיפות בקולו מצמררת, אבל המגע שלו רך כמו קטיפה. "תחשבי עליי כעל מי שממלא את תפקיד השליח." הוא מחייך אליי חיוך זדוני, שגורם לבטן שלי להתהפך. "קיין מחכה לך למעלה."

אני ממצמצת בבלבול. "קיין שלח אותך להביא אותי?" זה לא נראה לי הגיוני, אבל זה לא לגמרי לא בא בחשבון. לקיין יש אנשים שעושים בשבילו דברים. ובכל זאת, מוזר שהוא ישלח מישהו מהעובדים שלו להביא אותי.

קצה אצבעו מזדחל במעלה הירך שלי ואני מביטה בו בזעם. "אני מציעה שתשמור את הידיים שלך לעצמך, אדוני. כי אם קיין יגלה שנגעת בי, אני מבטיחה לך שתישאר בלי עבודה." אני מעקמת את אפי. "ואולי גם בלי כמה שיניים."

הוא מחייך. "חבל שלא יצא לנו להיפגש בנסיבות אחרות." הוא לוקח את ידי בידו הפנויה ונושק לאצבעי. זאת שנחתכה מהזכוכית. "חדר השינה האחרון בקומה השנייה." הוא מושך את שורת הפנינים שעל עצם הירך שלי ומצליף בי. "זה שליד חדרון הציוד."

ואז הוא משחרר אותי.