מדוע ‘באמת’ הוקמה מדינת ישראל

פרק ראשון מדוע הוקמה מדינת ישראל: גישות ציוניות ופוסט־ציוניות

שנות ה־80 וה־90 למאה העשרים עומדות בסימן התבססותה של אסכולת מחקר "חדשה" בתולדות הציונות. אלו שנמנו עליה, ביניהם בני מוריס, אבי שליים, אילן פפה ואחרים, פנו להבניית נרטיב חלופי וביקורתי־בגישתו אל ההיסטוריוגרפיה הציונית "השלטת". גם אם נקבל את ההבחנה העקרונית בין ההיסטוריוגרפיה "הממסדית", או "הישנה", לזו "החדשה", ראוי להצביע על קיומן של נקודות השקה ביניהן. במישור גורמי ההנעה מבקשות שתיהן לחשוף את "האמת ההיסטורית", או לחלופין לספק נרטיב המשיק לה השקה מקסימלית (יוצאים מכלל זה הם אותם היסטוריונים פוסט־מודרניסטיים הכופרים באופן עקרוני באפשרות קיומו של נרטיב כזה). במישור הטיעון הענייני מציירות שתיהן את התנועה הציונית כאילו פעלה במסגרת ציוויו של "סיפור (היסטורי) גדול". ברוח זו תובן נטייתן לתאר את התנועה הציונית – בעיקר את הסניף הארצישראלי שלה – כשחקן (מונוליתי) מגובש. את החלטת "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948 לדחות את ההצעה לשביתת־נשק ולפנות לאלתר להכרזת עצמאותה של מדינת ישראל – החלטה שהניסיון להסבירה עומד במרכזו של המחקר הנוכחי – יש להבין מתוך המגמה להבטיח התאמה עקבית (קוהרנטיות) בין עיתויה ותוכנה של ההחלטה על הקמת המדינה מזה, לבין מערך ההנחות המונחות בתשתית "הסיפור הגדול" והייחודי שאותו מבקשת כל אחת מהן לקדם, מזה.

חסידי האסכולה הריאליסטית בדיסציפלינה של היחסים הבינלאומיים נוטים להצביע על אופיין הרציונלי, מוּכוון המטרה, של ההחלטות המתקבלות בידי שחקנים בינלאומיים לסוגיהם. אלה האחרונים נתפסים כאילו היו ישויות מונוליתיות, הפועלות בצורה שיטתית ומושכלת מכוחם של אינטרסים לאומיים (בדרך כלל), המוגדרים במונחי עוצמה. נדמה כי גם מזווית מבטה של ההיסטוריוגרפיה "הממסדית" וגם מזו של ההיסטוריוגרפיה "החדשה" הייתה אפוא ההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל החלטה רציונלית, שיסודה בשיקול דעת שיטתי ומאוזן, אשר הניב תשואה משתלמת עד מאוד: המדינה היהודית נעשתה לעובדה קיימת, וברבות הימים אפילו למעצמה (צבאית) אזורית.1

המזדמן לביקור בביתו של דוד בן־גוריון בתל־אביב (להלן ב"ג) זוכה לא רק להצצה אינטימית למעונו הרשמי של מייסד המדינה העברית, אלא גם (נכון ל־2007) לחוברת מודפסת פרי עטו של שמעון פרס, המעוטרת בכותרת פומפוזית משהו: "גם בחַיִל וגם ברוח – קווים לדמותו של דוד בן גוריון". במסמך זה מתאר המחבר את ב"ג כמי שניחן באחד המרכיבים החשובים ביותר של מה שהוא מכנה "הנהגת אמת": "ריאליזם ארצי".2 באותו עמוד ממש, ובמעין חוצפה דמגוגית המאפיינת פוליטיקאים מקצועיים, קובע פרס כי ב"ג – "ריאליסט בזלת" לכאורה – לא היסס "...לעמוד בראש מלחמה עוד לפני שהיה לו צבא...".3 את הפרדוקס (לכאורה) הזה פותר נשיאהּ הנוכחי של מדינת ישראל בהדגשת המרכיב הנוסף, ההכרחי לדעתו, של מנהיגות אמת: מרכיב ה"חזון", המביע, כך נדמה, מוכנוּת לחרוג ולו במעט מנתוני הברזל של עולם הריאליה.

פרס אינו היסטוריון, כמובן, והחוברת פרי עטו איננה בדיוק חיבור היסטוריוגרפי. אך האבחנות שהוא מציע בעניין ב"ג מיטיבות להמחיש את מרכיבי היסוד של ההיסטוריוגרפיה "הישנה" בכל הקשור בפרשה זו של הקמת המדינה: ההחלטה בדבר הקמת המדינה היהודית לא הייתה חפה ממרכיבי סיכון, ועם זאת עמדה במבחן התוצאה: הצבאות הפולשים נהדפו, בסופו של דבר, ומדינה יהודית – משאת נפשה של התנועה הציונית, מראשיתה בשלהי המאה ה־19 – נעשתה כאמור לעובדה קיימת.

ההיסטוריונים "החדשים" טוענים, לעתים במידה רבה של הגזמה – עד כדי סילוף במודע של העובדות ההיסטוריות – כי לא נשקפה סכנה של ממש לשחקן הציוני־ישראלי מצד צבאותיהן של מדינות ערב, וכי תוצאות המערכה הוכרעו למעשה מראש.4 אפשר אפוא לומר, בהגסה מסוימת, כי בעוד אלה האחרונים מבקשים לאמץ מודל הקרוב ברוחו לדגם הרציונלי ה"טהור", המניח כי החלטות בתחום מדיניות החוץ (ובכלל) מתקבלות בתנאי מידע מושלם, מבקשים ההיסטוריונים הנמנים על האסכולה "הישנה" להבליט את השפעתם של מקדמי אי הוודאות ו/או הסיכון על תהליך קבלת ההחלטות בעניין הקמתה של מדינת ישראל, בדרך כלל מתוך כוונה להדגיש את תעוזתם – במובן החיובי של המונח – של מקבלי ההחלטות הרלוונטיים. אלו השכילו, על אף צוק העתים, לקרוא במדויק את המפה ולקבל את ההחלטות הנכונות. שמעון פרס מספק דוגמה אולי קיצונית (ועם זאת אופיינית) להשקפה זו.

כך או אחרת, ובהסתמך על הנחת האוּניטריוּת של השחקן הציוני, שני המחנות נוטים לתפוס את העימות בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הפלסטינית ומדינות ערב כאחד הגורמים העיקריים שהובילו להקמת המדינה במאי 1948. ההיסטוריוגרפיה של הציונות היא אפוא פחות סכיזופרנית מכפי שמקובל להניח. אכן, המחלוקות בין האסכולה "הממסדית" ("הישנה") לזו "החדשה" הן עמוקות ואמיתיות, ועם זאת הן טוטליות פחות מכפי שנדמה לנו במבט ראשון (ושטחי מעט), לפחות בעניין המוטיבציות הקשורות בכינונה של מדינת ישראל.

נקודת המוצא שבה מעוגן המחקר הנוכחי כאמצעי להבנת אירועי מאי 1948, ולהסבר בדבר כינונה של מדינת ישראל בעיתוי המיוחד שבו הוקמה, הוא מאבק השליטה הפנימי ביישוב היהודי בארץ. לאורה של עמדה תיאורטית זו, את הסבר מקורותיה של החלטה זו אין לייחס אפוא אך ורק ל"תוכנית באזל", להצהרת בלפור, לכתב המנדט, לשואת יהודי אירופה, להכרזת בווין, ו/או לעימות האלים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, כפי שאולי מקובל לעשות בדרך כלל, אלא גם (ואולי אפילו בעיקר) לאינטרסים הפוליטיים־פרסונליים של אלו שהיו מעורבים בקבלתה הלכה למעשה. זוהי גם תרומתו העיונית העיקרית של החיבור, תרומה המתפרסת לשני כיוונים או ענפים משלימים: "עקרוני־מתודולוגי" ו"סובסטנטיבי־קונקרטי".

במובן העקרוני־מתודולוגי אני מבקש לטעון שאי אפשר להסביר אירוע היסטורי ספציפי באמצעות הנחת קיומן של מגמות מאקרו־היסטוריות. כל גישה המניחה מגמתיות בהיסטוריה גורסת כי אירועים היסטוריים אינם משקפים אינטרסים של פרטים אינדיבידואליים, אלא הם רפלקסיביים לכוחות קמאיים שהם מעבר להישג ידו של השחקן היחידני – אדם, קבוצה, ארגון ואפילו מדינה. גישה כזאת מצליחה לעמעם, באמצעות השימוש בציעוף נרטיבי מתאים, את מקורות ההנעה הקונקרטיים של יחידים החולשים על מקורות הכוח, ולהציגם כאילו לא היו אלא מריונטות פאסיביות, התלויות על חוט הדטרמינציה ההיסטורית והנענות לציווייו המחייבים של "שר ההיסטוריה". היא גם מבקשת, לעתים במודע, לטשטש את צביונה השרירותי של השתלשלות האירועים ההיסטוריים מעצם ההנחה האַפּריורית בדבר קיומו של "סדר היסטורי", הנתפס כאילו הוא כפוי מבחינה הכרתית, כ"אמת נצחית" או לפחות כ"סיפור (היסטורי) גדול".

במובן הסובסטנטיבי וברמה הקונקרטית מבקש המחקר הנוכחי לטעון, כי ראוי להבין את האירוע המכונן של הקמת מדינת ישראל לאור שיקולי כדאיות לטווח קצר של שחקנים פוליטיים ספציפיים במחנה הציוני, על חשבון שחקנים אחרים במחנה זה. אם נאמץ כחלופה לכך, וכפי שמקובל לעשות לעתים, מודל מאקרו היסטורי המניח כי הקמת המדינה היהודית היא אירוע שיא המבטא את אפקט ההשפעות המצטברות של תהליך שראשיתו בבואם לארץ ישראל של עולי העליות (הציוניות) הראשונות,5 ניאלץ לתאר באמצעותו את ב"ג ועוזריו כשחקנים פאסיביים משהו, אשר גילמו בהכרזת העצמאות את מאווייה הכמוסים ואת כמיהותיה העמוקות של התנועה הציונית, כמיהות שמקורן במאורעות מיתיים שהותכו ל"זיכרון קולקטיבי": מסעו של אברם לארץ כנען, הסיפור האֶפּי על יציאת מצרים, החיזיון האור־קולי בהר סיני וכדומה, וכן במאורעות הנשענים על קרקע אמפירית מוצקה יותר: הופעת האנטישמיות בגלגוליה המודרניים, צמיחת הרעיון הלאומי והופעת הציונות כאחד הפתרונות לבעיה האנטישמית. המחקר המובא כאן מבקש להציע חלופה לסיפֵּר זה: את ההחלטה להקים מדינה יהודית בפלשתינה קיבל שחקן פוליטי בנסיבות ספציפיות, ולא "שר ההיסטוריה" שמחויב היה לרעיון "שיבת ציון".

פרק זה עוסק בהצגה תמציתית, מעין הצגה מסכמת, של נרטיבים רווחים בספרות המחקר, שנכתבו בעיקר בידי היסטוריונים ישראלים מכוח זיקתם להחלטת "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948 לפנות לאלתר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (ולמעשה לדחות את ההצעה האמריקנית להפסקת אש). הטיעון שהוא מבקש לקדם קובע כי גם ההיסטוריונים השמרנים וגם אלו החדשנים "טועים", וכי הם "חייבים לטעות". "טעותם" מעוגנת במחויבותם המתודית־דיסציפלינרית לניתוח "היסטוריציסטי", ל"סיפור הגדול".

נקל להניח כי משימת מיונם וסיווגם של מחקרים היסטוריים מחייבת את קדימות קיומם של כלים אנליטיים, שבאמצעותם יתאפשר לנו לקבוע או להגדיר את "הזהות הטיפולוגית" של הנוטלים חלק במחקר ההיסטורי. סברה זו נשמעת משכנעת, ועם זאת היא נגועה ביותר מקורטוב של פוסט־מודרנה. לא זו בלבד שהיא מניחה ריבוי של פרספקטיבות היסטוריות כמושא למיון וסיווג, על פי משנתם של היידן ווייט (White) וחסידיו, אלא שנקודת המוצא (האונטולוגית) שלה היא ההיסטוריון הבודד, או לחלופין טקסט (היסטוריוגרפי) ספציפי. נרקיסיזם מתודולוגי כזה מכיר אפוא בקיומם של הבדלים בין טקסטים היסטוריים שונים ומדגיש את קדימותה של "הפרשנות ההיסטורית" ל"אמת ההיסטורית". ברוח זו התייחס ווייט לכתיבה ההיסטוריוגרפית כאל מקרה פרטי של כתיבת ספרות, והבחין בין 64 (!) אפשרויות או "וריאציות טיפולוגיות" לכתיבתה.6

גישה "מפרקת" זו, על הצדקותיה האונטולוגיות, האפיסטמולוגיות והאחרות, עושה את המחקר ההיסטורי לא רק לניהיליסטי – יש מי שיטענו, בצדק מסוים, שניהיליזם אינו אלא צדו האחר של הפוזיטיביזם "הראוי" – אלא גם לרלטיביסטי, משל "הכול מותר" בכתיבה ההיסטוריוגרפית. מסיבה זו נוטה אני לדחותה על הסף. אין כוונתי להידרש כאן לדיון בדבר טיבו וטבעו של המחקר ההיסטורי "הראוי" (Proper History), אם נאמץ את המשגותיו של ווייט; אני מתכוון למטרה צנועה בהרבה: הדגשת הצורך בכינוס הררי המחקר ההיסטורי בקורות הציונות ותולדות מדינת ישראל לתוך מסגרת המאפשרת מיון וסיווג יסודיים של חומרים רלוונטיים, אפילו במחיר השטחה, רידוד או סטיריאוטיפיזציה מסוימים.

בחיבורו היסטוריה, זיכרון ותעמולה – הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם מביא יואב גלבר כמה הבחנות המכוונות לתיאור מקיף של ההיסטוריוגרפיה הציונית לצורותיה, בזיקה למערכת של הנחות אפיסטמולוגיות ומתודולוגיות העומדות ביסוד תשתית ה"תובנות" השונות בדבר ההיסטוריה של הציונות, ההיסטוריה של העם היהודי, ובכלל. (המונח "תובנות" הוא התרגום שמציע גלבר למושג "פרדיגמה".)7 הפרקים הרלוונטיים ביותר לצִדו העיוני של החיבור הנוכחי הם אלו שעניינם הצגה של גישות ציוניות ופוסט־ציוניות לחקר ההיסטוריה היהודית (פרק שמיני) ולחקר התופעה הציונית (פרק תשיעי).

נקודת המוצא הגלבריאנית לסיווג החומרים הנזכרים לעיל איננה קונטקסטואלית ואין למצוא בה "אופנות אינטלקטואליות" או "סחרירים (ספינים) ביוגרפיים" בתיאורם של ניואנסים ו/או שינויים מהותיים יותר בכתיבתם של היסטוריונים ספציפיים. בעיקרו של דבר היא מתווה קווי מתאר כלליים, או "הגיונות מארגנים", המשמשים ציר לסיווג וברירה (סלקציה) של חומרים אמפיריים או לפרשנותם (אולי בהתאמה מסוימת לרעיון הפופריאני על אודות קדימות התיאוריה לתצפית).8 נקודת המוצא של הדיון הנוכחי נסבה כאמור על ההבחנה – ותהא זו הבחנה גסה ובעייתית ככל שתהא – בין הגיון השיח (או הגיונם המארגן) של אלו המתקראים או המכונים "היסטוריונים חדשים" לבין הגיון השיח המאפיין את בני דבבם "השמרנים" יותר, ועל כך ארחיב את הכתיבה להלן.

על פי גלבר נוטה המחנה הפוסט־ציוני לחזור ולהדגיש את תפקידם החברתי־פוליטי של ההיסטוריונים ומדעני־החברה הציונים כמי שהתגייסו למען העניין הציוני במגמה לתרום לביסוסן של התפיסות ה"הגמוניות" של התרבות והזהות הלאומית הישראלית מבית מדרשם של יצחק בער ובן־ציון דינור (דינבורג) – אבותיה של "האסכולה הירושלמית" – ותלמידיהם (שמואל אטינגר, חיים הלל בן ששון ואחרים). גבריאל פיטרברג, למשל, ביקש לתאר את הנמנים על זרם מחשבתי זה כ"כוהני תרבות... [שנרתמו] במפורש למאבק המדיני... כאחד החֵילוֹת המסייעים, וזאת על מנת להשתלט על הארץ".9 העובדה שדינור כיהן, בין היתר, כשר החינוך והתרבות (1955-1951) היא לכאורה עוגן אמפירי שבו נאחזו ההיסטוריונים הפוסט־ציונים, ושחיזק את דימויָם של "ההיסטוריונים המסורתיים" כקומיסרים פוליטיים בסגנון הסובייטי, כפי שטוען למשל הסוציולוג אורי רם.10 הגם שבדומה לתופעה הפוסט־מודרנית גם הפוסט־ציונות איננה אסכולה יחידנית מגובשת (וחסידיה טוענים שאף אין זה מן הראוי שתהא כזאת), נדמה שהדבק המלכד את ההיסטוריוגרפיות הפוסט־ ציוניות לסוגיהן הוא שלילת ההיסטוריוגרפיה "הממסדית־ הפוליטית", שאלו הנמנים על "אסכולת ירושלים" וממשיכי דרכה הם, קרוב לוודאי, שגריריה המרכזיים.11

אמנם המחלוקות בין שתי הפרדיגמות מקורן גם בשיקולים אפיסטמולוגיים עקרוניים על אודות טבעם של הידע ההיסטורי ושל המתודה המדעית, ועם זאת אין כוונתה של עבודת המחקר הנוכחית לעסוק בהיבטים הנוגעים לדיפרנציאציה בין שני המחנות מהיבט זה דווקא, היבט שזכה בעת האחרונה (2007) להתייחסות מלומדת ומקיפה עד מאוד.12 המחקר הנוכחי עוסק בשאלות סובסטנטיביות יותר, הנוגעות לטיעונים שמציעות שתי הגישות בעניין טבעה של התופעה הציונית. ככלל נסבות המחלוקות בין שני המחנות על חמישה נושאי ליבה הקשורים זה בזה, מטבע הדברים: מקורות התופעה הציונית; עמדותיה ומעשיה בתקופת השואה; נסיבות צביונו של הסכסוך הישראלי־ערבי; נסיבות הקמתה של מדינת ישראל; תהליכי קליטת העלייה בשנות ה־50 וה־60.13 כאמור, המחקר הנוכחי לא מתיימר לעסוק בכל הנושאים הללו; הוא מעוגן אך ורק בהשקתה של המדינה הציונית. נקודת המוקד העיקרית והמפורשת שלו מצויה בהחלטה להכריז על הקמתה של מדינה (יהודית) בארץ ישראל שהתקבלה ב"מִנהלת העם" ב־12 במאי 1948. דומה שאין צורך להרחיב את הכתיבה על חשיבותה ההיסטורית העצומה – הן הסמלית והן הסובסטנטיבית – של החלטה זו. לכן כה מוזר הדבר שהיא לא זכתה עדיין למחקר יחידני מעמיק, העוסק בה לבדה והמבקש לברר לעומק את מקורותיה. הסבר אפשרי לכך הוא הניסיון למקם את אירוע ההחלטה – ואת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שבאה בעקבותיו – במסגרתו של סיפֵּר (נרטיב) נרחב יותר, המבקש לשבץ פרשה ספציפית זו ברצף האירועים ההיסטוריים. לא מן הנמנע שלאור הנסיונות המאורגנים להקים מדינה יהודית החל בסוף המאה ה־19, נתפסה הקמתה הלכה למעשה כבלתי מצדיקה את תהליך בירורה של החלטת "מִנהלת העם" ושורשיה. כך או אחרת, נדמה שאין חולק על הצורך להעמיד מחקר נפרד ועצמאי המתמקד אך ורק בפרשה היסטורית זו; ואם לא בצרכים עסקינן, לפחות יש לנו כאן עניין אינטלקטואלי מן המדרגה הראשונה. אחרי ככלות הכול מדובר ב"החלטה היסטורית" במלוא מובן המילה.

ובכן, כיצד מסבירים היסטוריונים שונים את עניין הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948? פרק זה מבקש להשיב על שאלה זו, ובקצרה. הוא מתחיל בהצגת קווי המתאר הנרטיביים שמציעים ההיסטוריונים "הציונים" (או "הממסדיים", או "המסורתיים"), וזאת מתוך רגישות להבדלים בין כותבים הנמנים לכאורה על אותה אסכולה עצמה. אחרי כן הוא מייחד כמה פסקאות לחלופה הפוסט־ציונית.

ההיסטוריוגרפיה המסורתית: המונח "היסטוריוגרפיה מסורתית" אינו מונח רווח. משני טעמים בחרתי בו כראוי להחלה על אותם היסטוריונים המזוהים עם "האסכולה הירושלמית" וממשיכי דרכה. ראשית, מן הבחינה הכרונולוגית, השקפותיהם של אלה שנמנו עליה – בער, דינור, אטינגר, זיו ואחרים – הן שעמדו במרכז השיח בשלושת או ארבעת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, ובמידה רבה הן מוסיפות למלא בו תפקיד ראשון במעלה עד ימינו אלו. קדימותה (הכרונולוגית) של "האסכולה הירושלמית" היא המקנה לה אפוא צביון מעין "מסורתי". שנית, ובעיקר, המונח "היסטוריוגרפיה מסורתית" עולה בקנה אחד עם עולם התוכן המשוקע בהשקפותיהם של ההיסטוריונים שזיהו את עצמם (ו/או זוהו) עם דינור, בער ותלמידיהם. כוונתי לנטייתם של אלה האחרונים לתפוס את האירוע היחידני־ספציפי של הקמת המדינה כאילו הוא קשור בטבורו בהוויה תרבותית־היסטורית נרחבת ועתיקת יומין, העשויה להיכנס תחת כנפיו הרחבות של המושג "מסורת ישראל". לגירסתם מסורת זו היא שהניעה, בעיקרו של דבר, את היוזמות שהובילו בסופו של התהליך להקמתה של מדינה עברית כאשר נוצרו התנאים ההיסטוריים הנאותים. רעיון חידוש הריבונות הלאומית בארץ ישראל היה מקופל אפוא – לשיטתם של חסידי "אסכולת ירושלים" – במסורת היהודית מקדמת דנא, וכאילו היה תר לאורך הדורות אחר תצריף הנסיבות המתאים כדי לרקום עור וגידים ולהפוך משלד אידיאולוגי רגולטיבי (מכַוון) למציאות קונסטיטוציונית (מכוננת): לעובדה ממשית.

אפשר וראוי אפוא לתאר את טיעונם של חסידי "אסכולת ירושלים" בעניין מקורות ההחלטה על הקמת המדינה כטיעון שרגליו נטועות עמוק בהוויה ההיסטורית של העם היהודי, העם שחלקים ממנו גמרו אומר לפנות, במחצית השנייה של המאה ה־19, לפעולה מאורגנת במטרה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. על כך מעידות, בין היתר, שתי העליות הראשונות ו"תוכנית באזל" מאוגוסט 1897. המהפך השלטוני שהתרחש במזרח התיכון בעקבות מלחמת העולם הראשונה והחלת השלטון הבריטי – שעוגן בכתב המנדט מטעם "חבר הלאומים" (אושר ביולי 1922) – יצרו לכאורה תנאים ריאליים לקידום רעיון "הבית הלאומי". החרפת מצבם של יהודי פולין באמצע שנות ה־20, סגירת שערי ארצות הברית בפני הגירה חופשית מארצות המצוקה האירופיות, המשבר הכלכלי הקשה שפקד אותה בסוף אותו עשור והתחזקות הנאציזם בתחילת שנות ה־30, הם שהביאו את העליות ההמוניות הראשונות לארץ ישראל (העליות הרביעית והחמישית). עליות אלה יצרו בסיס דמוגרפי רחב יחסית, שסיפק הצדקה לכינון מדינה יהודית. את התהליך ההיסטורי הזה חתמה, לשיטתם של חסידי "אסכולת ירושלים", מלחמת העולם השנייה. אמנם היא השיתה קטסטרופה נוראה על יהודי אירופה (וגם על כמה קהילות יהודיות בצפון אפריקה), אך באורח פרדוקסלי התחזקה בתקופה ההיא, לנוכח השואה, התביעה לריבונות יהודית בארץ ישראל. יתר על כן, המלחמה הטרימה סדר עולמי חדש, שיצר הזדמנות למימוש התוכניות הציוניות: האימפריה הבריטית הייתה נתונה עתה בתהליך מהיר של קריסה ופינתה בתוך כך גם את שטחי ארץ ישראל – לא בלי מאבק עם המחתרות הציוניות – ושתי מעצמות־העל החדשות, ארצות הברית וברית המועצות, תמכו ברעיון הקמת המדינה היהודית. ב"ג ואחרים מיהרו לנצל את הבקיעים והמחלוקות בין בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות ופנו בנחישות להקמת מדינה יהודית עצמאית.

ההיסטוריוגרפיה המסורתית מבוססת אפוא על שלושה עקרונות/ מוטיבים מרכזיים: 1) תקומה; 2) אחדות ופעולה קונסנזואלית; 3) קדימות הפריפריה למרכז, או מוטיב ה"אומניפוטנטיות". על כל אלה ארחיב את הדיבור להלן.

עקרון ה"תקומה" מבקש להצביע על קיומם של קשרים מעין־ סיבתיים (ישירים ו/או עקיפים) בין הופעת הציונות והקמת מדינת ישראל לבין גלגולי ריבונותו של העם היהודי עתיק היומין. על פי עיקרון זה, מימושו הלכה למעשה של החלום הציוני בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הוא הביטוי האמפירי לתופעה מחזורית, מוכרת וידועה בעם ישראל מימי קדם, של חילופי אובדן־הריבונות עם חידושה לאחר זמן. חורבן המקדש בירושלים בידי הבבלים במאה השישית לפנה"ס וחידוש הריבונות בימי בית חשמונאי במאה השנייה לפנה"ס הוא המודל ההיסטורי שבו מקופל הגלעין התימטי של רעיון התקומה.14 אין כוונתי לומר כי טיעונים תיאולוגיים/משיחיים הם המונחים ביסוד תפיסתם ההיסטוריוסופית של חסידי "אסכולת ירושלים", אלא להדגיש כי לשיטתם של אלה האחרונים שמור למורשת תפקיד חשוב בארגון הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. המורשת כמוה כפורמלין ששימר את גלעין המוטיבציה לחידוש ריבונותו המדינית של עם ישראל בארץ ישראל, גם אם מקורותיה, לפחות בחלקו של דבר, הם מיתיים יותר מאשר ממשיים.

מוטיב ה"אחדות" משתקף בניסיון לראות במפעל הציוני ביטוי לאינטרס המשותף לעם היהודי כולו, או לפחות לשדרות רחבות בתוכו, תוך הדגשת קיומו של קונסנזוס גורף בדבר הצורך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אכן, פילוגים ומחלוקות על רקע אידיאולוגי, פוליטי ואישי אפיינו את הציונות מראשיתה. יעידו על כך, בין השאר, פולמוס אוגנדה, המתחים בין עולי העלייה הראשונה לשנייה, וכמובן רצח חיים ארלוזורוב (בהנחה שבוצע בידי יהודים). דוגמאות לכך מצויות למכביר ואין טעם לחזור עליהן. חסידי "האסכולה הירושלמית" אינם נוטים להתכחש להן. לגירסתם קסם הרעיון הציוני (לגווניו) רק למיעוט מבוטל בקרב יהודי העולם, שאותו רתם רעיון זה למעשה ולא רק להלכה לעגלתו, אך בכל זאת שיקף הרעיון הציוני הסכמה מקיפה (בקרב שדרות נרחבות של הציבור היהודי באירופה ואחר כך גם בארצות הברית) על עניין עקרוני אחד: הצורך בכינון מדינה לעם היהודי. חילוקי הדעות היו בדרך כלל לא על מטרת־העל של התנועה הציונית, אלא על שיקולים אסטרטגיים וטקטיים בדרך למימושה.

הסכמה גורפת בדבר הצורך בהקמת המדינה רווחה בעיקר בקרב היישוב היהודי ההולך ומתרחב בארץ ישראל, שבניו נתנו ביטוי אולטימטיבי לשאיפותיהם הציוניות מעצם עלייתם ארצה והשתתפותם הפעילה במימושו של הרעיון הציוני. התפרצויות השמחה הספונטניות, שהקיפו את כל שדרות הציבור בהיוודע דבר החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 – שזכו לאחרונה לתיאור צבעוני במיוחד בידי פנחס יורמן15 – הן לכאורה ראָיָה כבדת משקל לתחושת האחדות שליכדה את הציבור היהודי בארץ ערב הקמת המדינה. כך, כאמור, לגירסתם של מי שנמנו על "האסכולה הירושלמית" וממשיכי דרכה.

התנגדותם הידועה והנחרצת של הרוב בקרב ההנהגה החרדית, ושל הציבור שנהה אחריה, להקמת מדינה יהודית; הפילוסופיה הפוליטית של אחד העם (הוא אשר גינצברג) ורעיון "המרכז הרוחני" (להבדיל ממדינה) שעליו היא מבוססת; האג'נדה הדו־לאומית של אנשי "ברית שלום" (ותנועת "איחוד" ממשיכת דרכה); התנגדותם היעילה של פרנסי הקהילה היהודית במינכן ליוזמתו של בנימין זאב הרצל לכנס קונגרס ציוני בעירם (הרצל השכיל לכנסו בבאזל השווייצרית ונטולת היהודים); הניסוח הזהיר של הצהרת בלפור (הער לכך שמימוש רעיון הבית הלאומי עלול לפגוע באינטרסים של קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל); העובדה המביכה כי מניעיהם של רוב עולי העלייה הרביעית והחמישית (וגם של חלק מעולי העליות הקודמות) לא היו ציוניים במובהק – ויש עוד דוגמאות רבות בעניין זה – כל אלה הן עובדות היסטוריות שחסידי "האסכולה הירושלמית" נוטים להשמיטן, לדחוק אותן לשולי הטקסט, להסוותן בו בצורות אחרות או להוציאן מהקשרן הממשי.

מוטיב ה"אומניפוטנטיות" מתבטא בהדגשת חלקם של גורמי התשומה ה"יהודיסטיים־ציוניים" בהחלטה בדבר הקמת המדינה היהודית ובהוצאתה של החלטה זו מן הכוח אל הפועל, תוך ייחוס מקום משני לתרומתם המרכזית של התנאים המיוחדים שנוצרו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שאִפשרו את הקמתה של המדינה היהודית. כוונתי בעיקר לקריסתה והתפרקותה של האימפריה הבריטית ולעלייתן של שתי מעצמות־העל החדשות, ארצות הברית וברית המועצות, בקונטקסט של העימות הגלובאלי (המלחמה הקרה).

ראוי להצביע על הזיקה התוכנית־מהותנית בין שלושת העקרונות/ המוטיבים הללו: התקומה, האחדות והאומניפוטנטיות. המוטיבציה לכינון המדינה היהודית מקורה בהוויה תרבותית עתיקה יומין ("תקומה"), המשותפת – כהוויה אתנית־תרבותית – לציבור גדול ומגובש ("אחדות"), הפועל בנחישות אקטיביסטית למימוש המאוויים המשוקעים ב"זיכרון הקולקטיבי" ("אומניפוטנטיות"). יחסי הזיקה הללו הם התורמים, בין היתר, לחיזוק מקדם השכנוע של סיפור המעשה ההיסטורי, שבאמצעותו נשזרות לכלל לכידות העובדות הפרטניות הנפרדות לכאורה זו מזו, ונוטעים בו איכויות היסטוריוסופיות רחבות במונחי סגירת מעגל. זהו אולי סוד קסמו של הסיפור, ואפשר שכאן נוכל למצוא ולוּ גם את אפס קצהו של ההסבר להיעדרו המשווע של מחקר (היסטורי/סוציולוגי) הדן בנפרד בכל אחד מאירועי אפריל-מאי 1948, הממוקמים לכאורה ברצף הקוהרנטי של האירועים ההיסטוריים הנמתח על פני למעלה מאלפיים שנה.16

בין ההיסטוריונים השונים הנמנים לכאורה על אותה אסכולה עצמה נקל, כאמור לעיל, לאתר הבדלים מהבדלים שונים, החורגים לעתים מרמת הניואנס. את ההבדלים הללו אפשר להסביר, בין השאר, בשוני בתהליכי החִברוּת, במזג אישי נבדל או בהשקפת עולם שונה ועוד. עם זאת נדמה שאת נקודת החיתוך, או החפיפה, בין ההיסטוריוגרפיות המסורתיות יש למצוא בהשקפה הרואה בהקמת מדינת ישראל (בעיתוי שבו הוקמה הלכה למעשה) דבר כה מובן מאליו, עד כי אין צורך במחקר המתמקד ספציפית בניתוח/הסבר החלטת "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948, וגם לא באירועים שהטרימו אותה.

חיבורו של אלעזר וינריב חשיבה היסטורית עוסק, בין השאר, בהצגת הסברים היסטוריים מזווית הראייה ההיסטוריוסופית.17 בהסתמך על הפילוסוף של המדע קרל המפל (Hempel) ועל ההיסטוריון הנודע ארנסט בלוך (Bloch) קובע וינריב, כי להסביר אירוע פירושו להראות שהיה צפוי.18 נדמה אפוא כי לאור מקדמי ההנעה של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי בארץ הייתה החלטת "מִנהלת העם" טבעית ומתבקשת, כלומר "צפויה": הרי התנועה הציונית שאפה זה כבר להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, כפי שנקבע ב"תוכנית באזל" עוד ב־1897. ומשבשלו התנאים לכך, אכן הוקמה מדינה יהודית. ברוח זו מבקש ח"ה בן ששון לקבוע כי את ההיסטוריה היהודית־ישראלית יש לתפוס כהיסטוריה לאומית רציפה, שתחילתה במסורת של תקופת המקרא והיא נמשכת עד לכינון מדינת ישראל.19 מוטיב התקומה שזור במוטיב הרציפות ומקנה לו תעצומות של חידוש, אקטיביזם, פרגמטיזם לאומי ותוכן ערכי חיובי. תלמידו שמואל אטינגר מדגיש, בין היתר, את מקדם שיתוף הפעולה הקונסנזואלי בין כל שדרות היישוב למימוש המפעל הציוני, תוך הצנעתם של גורמי יריבות ומחלוקת בתוך היישוב היהודי פנימה. השיח שהוא מבקש לקדם נוטה אפוא לחזק את מוטיב "ההצטרכות הפונקציונלית" לכינון מדינה יהודית לנוכח זוועות השואה ועל רקע האנטישמיות האינהרנטית כמעט של הסביבה הבינלאומית, וכתשובה לאיום ההשמדה הטוטאלית שהציב העולם הערבי בפני היישוב היהודי המתחדש בארצו.20 פרספקטיבה כזאת מנועה מלכתחילה מלהעלות שאלות (או לפחות תהיות) בדבר מקורות החלטתה של "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948, לפחות במובן זה שהיא הופכת אותן לבלתי מעניינות ואפילו בלתי רלוונטיות: הווקטורים המונחים בתשתית המפעל הציוני פעלו את פעולתם מקדמת דנא; הוצאתם מן הכוח אל הפועל מוסברת בנסיבות היסטוריות ספציפיות, שהתרחשותן היא שאִפשרה את מימושו של מפעל זה. גורמי ההנעה היו כבר שם, וימיהם כימי העם היהודי. גורמים אלו התגלגלו למפעלם של הרצל ואחרים ועשו את עניין הקמתה של המדינה היהודית לדבר שאולי אינו הכרחי מבחינה דטרמיניסטית, אבל הוא בהחלט "צפוי".

בניגוד לאטינגר נמנע אברהם וולפנזון מלציין כי ב"מִנהלת העם" היו מי שהתנגדו ליוזמה להכריז על הקמת מדינה ריבונית במאי 1948, ומותח קו ישר מחזונו של הרצל לפועלו של ב"ג על בסיס "חלוקת עבודה" לכאורה בין שני האישים: איש החזון מזה, והפרגמטיסט איש המעשה מזה. המדינה היהודית נתפשת אפוא כתמהיל מאוזן בין חזון למעש. ברוח זו מצביע וולפנזון על ההיגיון הצבאי הטמון באקט ההכרזה לנוכח האיוּם הוודאי של פלישת הצבאות הערביים הסדירים שאותו חזה ב"ג, לשיטת וולפנזון, עוד בשלהי שנות ה־30. החלטת "מִנהלת העם" מוצגת אפוא לא רק כהחלטה קונסנזואלית, העולה בקנה אחד עם מגמותיה של התנועה הציונית מראשיתה, כמו שמציירים אותה אטינגר ובן ששון, אלא גם כהחלטה רציונלית ראויה, לנוכח פלישתם הוודאית של הצבאות הערביים.21 אם אטינגר ובן ששון נטו להדגיש גם את המוטיב ה"אקספרסיבי" באקט הקמת המדינה (ובמפעל הציוני בכללו), נדמה אפוא שוולפנזון מציע גישה אינסטרומנטלית יותר, המתמקדת בעיקר באקטיביזם הפרגמטיסטי של ב"ג, והוא הדין גם ביהודה ואלך22, מיכאל בר־זוהר23 ושבתי טבת.24

דן גלעדי ומרדכי נאור מציעים ניתוח החף לכאורה מאותן השמטות גסות המאפיינות בדרך כלל את כתיבתם המגמתית – יש שיאמרו "המגויסת" – של חסידי "האסכולה הירושלמית". עם זאת גם הם מציירים את החלטת "מִנהלת העם" כהחלטה קונסצנזואלית. הדיון בהחלטה זו מופיע בחיבורם מיד לאחר תיאורן של המלצות האו"ם מ־29 בנובמבר 1947, סמיכות שיש בה כדי להבליט את היסוד הקונסנזואלי שאנו מוצאים בהחלטות שמקורן בזירה הבינלאומית בכל הקשור לרעיון המדינה היהודית. המחלוקת ב"מִנהלת העם" מוצגת בראש וראשונה כמחלוקת לגיטימית, שווּסתה בהליך דמוקרטי "ראוי". אִפיונה של ההחלטה כ"מוסכמת" מתייחס אפוא לא רק לתוכנה, אלא גם להליך ההכרעה שהביא להיווצרותה. הסכמיוּת גורפת כזאת מספקת, בין היתר, נקודת משען לפרוגנוזה המסכמת שמציעים שני ההיסטוריונים הללו בדבר הגלישה, החפה יחסית מזעזועים, של חברה ווֹלונטרית אל הריבונות. זהו טיעון שיש בו כדי להציע הסבר מסוים למקורותיו של המשטר הדמוקרטי בישראל.25 נדמה שאפשר למקם גם את נתנאל לורך באותה משבצת: ההחלטה על הקמת מדינת ישראל התקבלה בהליך דמוקרטי על ידי פורום מייצג, ותוך מוּדעות לסיכונים הכרוכים באקט של הקמת מדינה בנסיבות הגיאו־פוליטיות הספציפיות ההן.26

יואב גלבר דן בפירוט רב במקורותיה של מלחמת העצמאות ומתאר בהרחבה את התהליכים שהביאו להתפרצות העימות המזוין. עם זאת נעדר דיונו התייחסות למקורות ההחלטה להכריז על הקמת מדינה יהודית. העימות הצבאי בין ישראל ינוקא לצבאות ערב הסדירים מוצג כפרי החלטות קודמות, שאין להן נגיעה של ממש להחלטה על הכרזת המדינה: הכוונה היא להחלטת בריטניה לסיים את שלטונה בארץ ישראל ב־15 במאי ולהחלטותיהן של כמה ממדינות ערב לפלוש לארץ ישראל מיד עם סיומו הרשמי של המנדט הבריטי. ודבר חשוב אף יותר: גלבר יוצק לתוך פלישת הצבאות הערביים הסדירים ממד של ודאות (ובכך הוא נהנה, כמו היסטוריונים אחרים, מיתרון "החוכמה שלאחר מעשה"), ואינו מדבר על זיקה אפשרית בין החלטתן של מדינות ערב לממש את איום הפלישה לארץ ישראל מזה, לבין ההכרזה על הקמת מדינה יהודית מזה. כך זוכה ההכרזה (כמו אצל וולפנזון, למשל) להיחשב למהלך בעל ערך אינסטרומנטלי ראשון במעלה בכל הנוגע ליכולתו של היישוב היהודי לספק מענה יעיל ככל האפשר לאתגר פלישתם של צבאות סדירים. מבחינה זו לפחות עמדתו של גלבר היא מסורתית עד מאוד ומזכה את אלו שחתרו להכרזה, בעיתוי היסטורי זה, בציון תפקודי גבוה: הוא רואה אותה לא רק כהחלטה אמיצה או היסטורית, אלא גם ובעיקר כהחלטה חיונית והכרחית.27

***

גישתם של מי שנמנים על "ההיסטוריוגרפיה המסורתית" של המפעל הציוני נוטה אפוא לראות במפעל השקת המדינה היהודית או חלק מרצף היסטורי – גלגולה החילוני של הגאולה הלאומית – ששורשיו עוד בימי התנ"ך, ו/או ביטוי לתופעות מודרניות של דיכוי ורדיפה בצורותיהן האנטישמיות, תופעות שהמדינה היהודית מהווה למרבה הפרדוקס מענה להם, אבל גם גורם ה"מתַחזק" את הישנותן, לפחות במרחב המזרח תיכוני ובגילוייו של הסכסוך הציוני/ישראלי/יהודי – ערבי/פלשתינאי/מוסלמי. מכיוון שהתופעה האנטישמית קדמה מבחינה היסטורית למפעל הציוני, אין לראות בהחלטה על הקמת המדינה גורם שהביא להתפרצותה, אלא יותר מענה יעיל לשנאה המסורתית ליהודים. עם זאת, המאבק בין מדינת ישראל לבין חלקים בעולם הערבי אינו סינונימי לאנטישמיות החסלנית בגלגולה האירופי.28 את ההבדלים בין שתי צורות הרדיפה אפשר לייחס לא רק לאקטיביזם הצבאי של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל, אלא גם לשורשיו הלאומיים של העימות, השונים מצביונה הדתי ואחר כך ה"מדעי" – בלבושה הסוציאלסיטי או הביולוגיסטי/גזעני – של האנטישמיות באירופה. החלתו של הממד הדתי על הסכסוך הישראלי־ערבי, שזכתה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת, הופכת אותו ל"מאבק סכום אפס" אידיאולוגי גם בכך שהיא מעצימה את מקדם החפיפה האסוציאטיבי והאימוטיבי בין ההתנגדות לציונות ולמדינת ישראל מצד העולם הערבי מזה, לבין האנטישמיות המודרנית בגילוייה הזוועתיים ביותר מזה. אבל זוהי כבר אקטואליה. לגופו של דבר, האירוע ההיסטורי של השקת מדינת ישראל נתפס לא רק כמעשה של סגירת מעגל או עשיית צדק היסטורי, אלא גם כאירוע פונקציונלי מאוד: אירוע שאִפשר "שינוס מותניים קולקטיבי" למען הדיפת הפלישה הצבאית הערבית.

ההיסטוריוגרפיה הפוסט־ציונית: אבי שליים פותח את חיבורו קיר ברזל – ישראל והעולם הערבי בטיעון כי "ייסוד מדינת ישראל ב־14 במאי 1948 היה אחד האירועים הכבירים בתולדות המאה ה־20"29 (שליים, 2005: 9). לדבריו, ההיסטוריה של היחסים בין ישראל והעולם נכתבה בעיקר בידי ישראלים וכגירסה נוספת של "היסטוריה לאומית" – כאן הוא נסמך על הארותיו של ההיסטוריון הצרפתי איש המאה ה־19 ארנסט רנאן (Renan) – שהיא לשיטתו חד צדדית, עניינה הצדקה עצמית ומקורה בהשקפה שגויה על העבר ובשנאת שכנים (שם, שם). כך היה המצב, מטעים שליים, עד לסוף שנות ה־80, עת הושקו ארבעה חיבורים פרי עטם של היסטוריונים ישראלים אשר "קראו תיגר על ההיסטוריוגרפיה המסורתית של הולדת מדינת ישראל ושל המלחמה הערבית־ישראלית הראשונה" (שם, שם). כוונתו של שליים היא לחיבוריהם של שמחה פלפן (Flapan), בני מוריס, אילן פפה ולאחד מחיבוריו שלו. אלו התכבדו בספרו בתואר הקיבוצי "היסטוריונים ישראלים ביקורתיים" או "היסטוריונים חדשים" (שם: 10-9). במשך הזמן הצטרפה לרביעייה פותחת זו רשימה ארוכה של היסטוריונים (וסוציולוגים), שהבולטים שבהם הם שלמה זנד, אורי רם, ברוך קימרלינג, יואל מגדל, גרשון שפיר, יואב פלד, עידית זרטל (והרשימה עוד ארוכה). בכל הנוגע לנסיבות השקתה של מדינת ישראל ספק אם יש מן החידוש בגירסתם של שליים ואחרים, הנמנים להלכה על מחנה "ההיסטוריונים החדשים", או המזוהים כמשתייכים אליו. למעשה הם כמו ממחזרים רעיונות מוכרים, היישר מאמתחתם של אלו הנתפסים בדרך כלל כנמנים על אסכולה יריבה או מתחרה – ובשינויים מתבקשים, כמובן. למען הדיוק, הטיעונים שמבקשים לקדם שני המחנות – מחנה ה"חדשנים" מזה ומחנה ה"שמרנים" מזה – נמנים למעשה על אותה "עשבה אנליטית", בעיקר בנוגע לאופן תפיסתם את טבעם של היחסים הבינלאומיים.

שלושת השגרירים המרכזיים של ההיסטוריוגרפיה (הרוויזיוניסטית) החדשה, אבי שליים, בני מוריס ואילן פפה, כל אחד בדרכו המיוחדת, מסבירים את החלטת "המוסדות הלאומיים" (קרי "מִנהלת העם") להכריז על הקמתה של מדינה יהודית בהסתמך על היתרונות שהיו שמורים לשחקן הציוני בזירה הבינלאומית. מבחינה זו ראוי אפוא לתפוס את ההחלטה מ־12 במאי 1948 להכריז על עצמאותה של המדינה היהודית, ואת אקט הוצאתה אל הפועל יומיים אחרי כן, כפעולות שהוכרעו מתוקף השפעתם המכוננת של שיקולים הקשורים בראש וראשונה בפוליטיקה הבינלאומית ולאור משקלם המטה את כף המאזניים לטובת השחקן הציוני. ראוי לתפוס אותה גם כהחלטה (רציונלית) הממקסמת תועלות. הניצחון הצבאי במלחמת 1948 מהווה לכאורה הוכחה ניצחת לדיאגנוזה זו. מרכוז הדיון ההיסטוריוגרפי בזירה הבינלאומית לצורך הסבר האירועים ההיסטוריים הללו ממקם, כאמור לעיל, את הרוויזיוניסטים באותה משבצת אנליטית השמורה, בדרך כלל, למי שנמנים (למען הדיוק, מי שנתפסים כנמנים) על בתי האולפנא המסורתיים יותר, מבית היוצר של "האסכולה הירושלמית". גם הם מבקשים להציע הסבר רחב יריעה למופע הציוני, המשיק לדעתם לדינמיקה של היחסים הבינלאומיים.

ברוח זו מסביר אבי שליים "המוקדם" את מפעל כינון המדינה היהודית כהשתקפותם של שיתוף הפעולה, או הקנוניה שנרקמה – בגיבויה של בריטניה – בין המלך ההאשמי עבדאללה לבין השחקן הציוני, שמטרתם הייתה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן. בעניין זה מילאה בריטניה לכאורה תפקיד חשוב ביותר כאשר התנגדה להפעלתו של הלגיון הירדני לצורך השתלטות על שטחים שהוקצו למען השחקן הציוני.30 פפה שותף גם הוא לרעיון הקנוניה ומטעים, בנימה זו, כי כינונה של המדינה היהודית הובטח למעשה מראש, עוד לפני פלישתם של הצבאות הערביים למדינה הצעירה, פלישה שלא שינתה לשיטתו דבר וחצי דבר.31 שליים "המאוחר" ממעיט מחשיבותו של מוטיב הקנוניה, מדגיש את המונוליתיות של השחקן הציוני וגולש בחזרה (אולי מבלי משים) לגירסתה השמרנית, ה"ירושלמית", של ההיסטוריוגרפיה הציונית (לפחות בכל הנוגע לאקט הכרזת העצמאות).32 מוריס מדגיש את תרומתם של השינויים הדמוגרפיים למצב העניינים במרחב הארצישראלי, שינויים שבמרכזם בריחתם/עזיבתם של ערביי ארץ ישראל בהמוניהם, ורואה באקט כינון המדינה מהלך שנועד לא רק להנציח הישג דמוגרפי זה, ששורשיו לשיטתו ברעיונות ה"טרנספר" מאמצע שנות ה־30, אלא גם לתת ביטוי להשפעתו הפסיכולוגית של הניצחון הצבאי בשלב "מלחמת האזרחים" (דצמבר 1947-אפריל 1948) ולשפר עמדות לקראת פלישתם הצבאית הצפויה של הצבאות הערביים.33 ניתוח הסיפֵּר ששוטח חיבורו "קורבנות" מציג את כינון המדינה היהודית כמופע כה "טבעי" או "מתבקש", עד כי מחברו אינו טורח כלל להתייחס אל החלטתה של "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948 ואף איננו מאזכר אותה, וזאת בחיבור המתפרס על פני קרוב ל־750 עמודים.

לאור האמור לעיל ברור כי סיפֵּר היסטוריוגרפי המבקש להסביר את מועד השקתה של מדינת ישראל בווקטורים שמקורם דווקא בזירה הפוליטית הפנים־יישובית הוא בגדר חידוש, אפילו חידוש רב משמעות. תחילתו של דיון נרטיבי כזה תהיה בפרק השלישי של החיבור שלפנינו. הפרק השני של חיבורנו מוקדש להצצה במקורות ההנעה התיאורטיים שעליהם מבוסס הנרטיב המוצע כאן.

1. לגבי האסכולה הריאליסטית, ראו: מורגנתאו, ה"י. (תשכ"ח). פוליטיקה בין האומות, מהדורה רביעית. בתרגום ד"ר יוסף נדבה, הוצאת "יחדיו", איחוד מוציאם לאור (אין ציון של מקום ההוצאה). שם, עמ' 8. החוברת חפה מפרטים על זהותו של המוציא לאור. נראה שהייתה זו הפקה עצמית של מוזיאון בן־גוריון.

2. שם.

3. ראו, למשל, חיבורו המצוין של אפרים קארש. (1999). פברוק ההיסטוריה הישראלית – 'ההיסטוריונים החדשים', תל־אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

4. ראו: White, H. (1973). Metahistory, Baltimore, The John Hopkins University Press.

5. אף על פי שהמינוח "הגירות" מוצלח, קרוב לוודאי, הרבה יותר, לפחות מנקודת המבט הפוזיטיביסטית.

6. גלבר, י. (2007). היסטוריה, זיכרון ותעמולה – הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם. תל־אביב. עם עובד/ספריית אופקים.

7. ראו, למשל: פרוידנטל, ג. (1977). הפילוסופיה של המדע, רמת אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יחידות 6-5.

8. ראו: Piterberg, G. (1996). ״Domestic Orientalism: The Representation of ‘Oriental’ Jews in Zionist/Israeli Historiography״, British Journal of Middle Eastern Studies, 23 (2).

9. ראו: רם, א. (1996). "הימים ההם והזמן הזה: ההיסטוגרפיה הציונית והמצאת הנראטיב הלאומי היהודי; בן־ציון דינור וזמנו", בתוך: פנחס גינוסר ואבי בראלי (עורכים), ציונות: פולמוס בן־זמננו – גישות מחקריות ואידיאולוגיות, שדה בוקר, המרכז למורשת בן־גוריון.

10. על אודות ההגדרות השונות למושג "פוסט־ציונות" ראו: גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, ע"מ 373-369.

11. כוונתי לחיבורו של יואב גלבר הנזכר לעיל.

12. ראו שם: עמ' 378.

13. כיבוש שטחי יהודה ושומרון ביוני 1967 התפרש בחוגים מסוימים בציבור הישראלי כביטוי נוסף לתופעה "מחזורית" זו.

14. ראו: יורמן, פ. (2007). מדינה בטירונות. תל־אביב, הוצאת גוונים, ע"מ 16-7.

15. סיפור היסטורי רחב יריעה שכזה יוצר, מטבע הדברים, נטייה לצדקנות הגובלת בקיטש. כך, למשל, ההימנעות ממימוש גורף של הצהרת בלפור ואי הקמת המדינה היהודית כבר בשלהי שנות השלושים הובילו (לכאורה) לאסון קולוסאלי ולרצח־עם תעשייתי בהיקף חסר תקדים. ההכרזה על הקמת מדינה יהודית, והמלחמה שבאה בעקבותיה, תרמו כביכול תרומה של ממש לחיזוק ולהצדקת מוטיב "התקומה" – לנוכח רציחתם של רוב יהודי אירופה בידי הנאצים ועוזריהם ולנוכח סבלם המתמשך של ה"עקורים", או, כפי שכונו בידי אלו שנמנו על המחנה הציוני: 'שארית הפליטה'. הניסיון להעלותם ארצה בתקופת "המאבק" שירת שתי תכליות: התרסה נגד מדיניות "הספר הלבן" של ממשלת אטלי/בווין בבחינת מהלך של "הפרד ומשול" בין ארצות הברית לבריטניה, וגם חיזוק המסר שרק ארץ ישראל – קרי, מדינה יהודית עצמאית – תוכל להבטיח את עתידם של היהודים בעולם בכלל, ופליטי השואה בפרט. זהו אפוא הבסיס לאינטגרציה (הקיטשית) בין "שואה" מזה ל"תקומה" מזה. אבל זה כבר סיפור אחר, החורג אל מעבר למטרותיו של החיבור הנוכחי.

16. וינריב. א. (1987). חשיבה היסטורית – פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה. רמת אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

17. ראו שם: ע"מ 87-86.

18. ראו: בן ששון, ח"ה, (1969). תולדות עם ישראל (כרך א'). תל־אביב, הוצאת דביר, ע"מ י"א-ל'.

19. ראו: אטינגר, ש. (1969). תולדות עם ישראל בעת החדשה. תל־אביב, הוצאת דביר. ע"מ 340-297.

20. ראו: וולפנזון, א. (1974). דוד בן־גוריון ומדינת ישראל. תל־אביב, עם עובד/ספריית מן המוקד, ע"מ 5, 39-28.

21. ראו: ואלך, י. (1974). אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל – מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה. ירושלים, הוצאת כרטא, מפות מס' 171, 194.

22. בר זוהר, מ. (1987). בן גוריון – האיש מאחורי האגדה (מהדורה שביעית). ירושלים, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, ע"מ 297-203, ובעיקר ע"מ 297-277.

23. טבת, ש. (1986). הדרך לאייר. תל־אביב, הוצאת משרד הביטחון, ע"מ 255-222.

24. ראו אצל: נאור, מ. וגלעדי, ד. (1990). ארץ ישראל במאה העשרים – מיישוב למדינה, 1950-1900. תל־אביב, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, ע"מ 392-360, 402-401. הרעיונות שמציעים נאור וגלעדי חופפים במידה רבה את אלו שמציעים הורביץ וליסק בחיבורם המונומנטלי בדבר המעבר מן היישוב העברי בארץ ישראל למדינת ישראל. ראו, הורוביץ, ד., ליסק, מ. (1977). מישוב למדינה, ת"א, עם עובד/ספריה אוניברסיטאית. לסיכום תמציתי של החיבור, ראו: נויברגר, ב., הרמן, ת. (1989). ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, יחידה 1, רמת אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

25. ראו: לורך, נ. (1987). קורות מלחמת העצמאות. תל־אביב, הוצאת מסדה/ ידיעות אחרונות/ספרי חמד, ע"מ 230-225.

26. ראו: גלבר, י. (2004). קוממיות ונכבה. אור יהודה, הוצאת כנרת/זמורה ביתן/דביר, ע"מ 130-119.

27. את הביטוי "אנטישמיות חסלנית" (אלימינטיבית) שאבתי ממחקרו של יונה גולדהאגן (Goldhagen) הבן. ראו: גולדהאגן, י. (2004-1998) תליינים מרצון בשירות היטלר – גרמנים רגילים והשואה, בתרגום איה ברויר, תל־אביב, ידיעות אחרונות/ספרי חמד.

28. שליים, א. (2005). קיר ברזל – ישראל והעולם הערבי, בתרגום יעקב שרת, תל־אביב, ספרי עליית הגג; ידיעות אחרונות/ספרי חמד.

29. ראו: Shlaim, A. (1988). Collusion Across the Jordan: King Abdullah, the Zionist Movement, and the Partition of Palestine 1921-1951. Oxford: Clarendon Press (1990). The Politics of Partition: King Abdullah, the Zionist Movement and the Partition of Palestine 1921-1951. Oxford: Oxford University Press. ראו גם: Shlaim, A. ״The Debate about 1948,״ International Journal of Middle East Studies, August, 1995.

30. ראו: Pape, I. (1992). The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1951-1947. London: I.B. Tauris, pp. 118

31. ראו בתוך: שליים, 2005, ע"מ 71-44.

32. ראו: מוריס, ב. (1991). לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947. תרגם מאנגלית: ארנון מגן. תל־אביב, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד. ראו בעיקר: מוריס, ב. (2003). קורבנות – תולדות הסכסוך הציוני־הערבי, 2001-1881. בתרגום יעקב שרת. תל־אביב, הוצאת ספרים עם עובד.

מחברן של שורות אלו נוטה להסתייג מן המינוח המקובל "מדע המדינה" (או "מדעי המדינה"), וזאת משני טעמים: ראשית, התופעה הפוליטית מוּחֶלֶת גם על ישויות שאינן מדינות, ולמעשה על כל סוג של יחידה חברתית; שנית, אין הוא שותף להערכה כאילו קיימת זהות, או לפחות חפיפה רבה, בין המושג "מדע" (במובן science), כפי שהוא משתקף במתודולוגיה של מדעי־הטבע, לבין הליכי המחקר המיושמים בחקר התופעות הפוליטיות (והחברתיות). לדיון מורחב בנושא זה ראו: כסיף, א. (2006); "הקטסטרופה האפיסטמולוגית של גישת הבחירה הרציונאלית", בתוך: פוליטיקה 16.

33. החיבור תורגם לעברית בידי ד"ר יוסף נדבה ויצא לאור בהוצאת "יחדיו", בכמה מהדורות, החל ב־1968.