מדינה יהודית אחת

פרק 1. שלוש מילים פשוטות

קראתי לספר מדינה יהודית אחת על שם התנועה שהתחלתי להוביל — תנועה לכינון מדינת ישראל מוגנת, בטוחה ומשגשגת בתוך מולדתה התנ"כית, באופן שמאפשר לכל אחת ואחד מתושביה ביטחון, שגשוג, גאווה ושמירה על כבוד האדם.

לכל אחת משלוש המילים הפשוטות הללו ישנה משמעות עמוקה יותר ממה שעשויים לחשוב במבט ראשון.

ראשית, בואו נבחן את ההשלכות של המילה "אחת". ישנה רק מדינה יהודית אחת: מדינת ישראל. יש יותר משלושים מדינות מוסלמיות וכן מדינות נוצריות, בודהיסטיות והינדו רבות, אבל רק מדינה יהודית אחת, ששטחה כשטח מדינת ניו־ג'רזי לערך. העולם זע באי־נוחות מהרעיון של מדינה אחת המוקדשת לאמונה היהודית ולעם היהודי על האדמה שחיים בה יהודים יותר משלושת אלפים שנה. אף מדינה אחרת לא מתמודדת עם האתגר הזה. ישראל היא האומה האחת והיחידה, מבין 193 חברות האו"ם, שהיא מדינה יהודית. תמיד חייב להיות מקום בעולם הזה למדינה יהודית אחת.

כמובן שישנה משמעות נוספת למילה "אחת", החשובה כעת יותר מתמיד. לא די בכך שישנה רק מדינה יהודית אחת, אלא שלעולם לא יכולה להיות יותר ממדינה יהודית אחת. ההיסטוריה מלמדת אותנו — מימי שלמה המלך ועד למחאה נגד הרפורמה המשפטית בישראל בשנה שעברה — שהעם היהודי פגיע ביותר כשהוא מפולג. מדינה יהודית אחת פירושה מדינת ישראל מאוחדת. לאחר שתתאחד סביב העקרונות המפורטים בספר זה, אין דבר שישראל לא תוכל להשיג.

כעת נפנה למילה השנייה, "יהודית". מדינת ישראל היהודית היא בדיוק כזו — יהודית. זה המקום שנולדה בו ההיסטוריה היהודית, שהתהוו בו ערכים יהודיים ושחיים בו יותר יהודים מבכל מקום אחר בעולם. המדינה היהודית ממוקמת על האדמה שאלוהים נתן לעם היהודי בדברי התנ"ך.

מהם חלק מהמקומות שמגדירים את מדינת ישראל יהודית?

ובכן, נתחיל עם ירושלים, בירתה הנצחית של ישראל. בירה שדוד המלך הקים לפני כשלושת אלפים שנה כדי לאחד את העם היהודי. כיפת הסלע — כיפת הזהב המעטרת כמעט כל תמונת נוף של העיר העתיקה בירושלים — יושבת על הר הבית שדוד המלך רכש כמקום המקדש, כפי שמסופר בספרי שמואל ומלכים. שני מקדשים מפוארים עמדו שם, בזה אחר זה (כל אחד מהם הוחרב כעבור מאות שנים בידי אויבים זרים), במשך כמעט אלף שנים בסך הכול, מאות רבות של שנים לפני בניית הכיפה. אם נרחיק עוד לאחור בזמן, הסלע שיושב בתוך כיפה זו, ידוע במסורת היהודית כאבן שעליה עבר אברהם את מבחן האמונה של אלוהים וקיבל את ברית אלוהים לארץ הקדושה הזו.1

הר הבית בירושלים משקיף מעבר לעמק אל הר הזיתים, המקום שנמצא בו בית הקברות היהודי העתיק בעולם (בן כשלושת אלפים שנה) ומעבר לעמק השני אל הר ציון. המילה "ציון" היא שם נוסף לירושלים, והציונות היא התנועה הפוליטית, שנוסדה במאה התשע־עשרה, במטרה להחזיר את העם היהודי למולדתו התנ"כית ולירושלים כבירתה. בשורה האחרונה של המנון המדינה "התקווה" נכתב שמדינת ישראל המודרנית תתקיים כעם חופשי בארץ ציון, ירושלים.

אתר מקראי קדום נוסף הוא חברון. כאן רכש אברהם אבינו את מערת המכפלה, מערת קבורה עבור שרה אשתו. בסופו של דבר זה הפך למקום הקבורה גם עבור אברהם, יצחק, יעקב, רבקה ולאה — כל האבות והאימהות היהודיים מלבד אחת (רחל). אותה מערה מקראית נותרה גם כיום מקום של תפילה עמוקה וחיבור רוחני. חברון היא גם העיר שממנה שלט דוד המלך בשבע השנים הראשונות למלכותו.

והנה עוד מקום — בית אל. עיר זו מוזכרת בתנ"ך יותר פעמים מאשר כל עיר אחרת מלבד ירושלים. ישנה גם עיירה עם השם הזה בכל מדינה בארצות הברית כמעט. כאן חלם יעקב את חלומו המפורסם על סולם שניצב עד השמים ומלאכים עולים ויורדים בו. זה המקום שבו הבטיח אלוהים ליעקב שהוא יכבד את ההתחייבות שנתן לסבו אברהם ולאביו יצחק, וייתן את הארץ הזו לעם היהודי לנצח. זה המקום שאליו התכוון יעקב לחזור ובדרכו לשם נאבק במלאך ושמו שונה ל"ישראל" כי הוא נאבק עם אלוהים ואדם וניצח.

במאי 2022 צילמתי את "כביש 60: דרך התנ"ך", סרט תיעודי על יהודה ושומרון שהפקתי יחד עם מאט קראוץ' מרשת שידורי טריניטי (TBN), ושכיכב בו יחד איתי מזכיר המדינה לשעבר מייק פומפאו. נסענו לאורך כביש 60 — דרך מפותלת שלאורכה התרחש רבות מהסיפור המקראי. בנוסף לירושלים, חברון ובית אל, צילמנו בשילה, בית לחם, קבר רחל, הר גריזים, הר עיבל, קבר יוסף וכמובן העיר העתיקה בירושלים.

כל אחד מהמקומות האלה דיבר אליי. כל אתר קדוש אפשר לי לשקוע בהיסטוריה המקראית וללכת בצעדיהם של הגיבורים והגיבורות התנ"כיים שעוררו השראה רבה כל כך בקרב מאות מיליוני בני אדם.

הלקחים של שני מקומות מסוימים, המוכרים פחות בעולם, זכורים לי היטב, במיוחד בתקופה הטראומטית הזו לעם היהודי: קבר רחל ומזבח יהושע.

רחל הייתה אחת משתי נשותיו של יעקב, יחד עם אחותה לאה. היא הייתה אמם של יוסף ובנימין. היא נפטרה בעת לידתו של בנימין. בסיפור קבורתה בבראשית ל"ה, י"ט–כ', נכתב:

"וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל־קְבֻרָתָהּ — הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל, עַד־הַיּוֹם"

רחל מתה לא רחוק מחברון, מקום קבורת אברהם וצאצאיו. עם זאת ביקש יעקב לקבור אותה לצד הדרך, מקום שגם היום צנוע מאוד בגודלו ובמראהו. ובכל זאת, קבר רחל מארח מבקרים רבים מדי יום, במיוחד אלו שנתונים בסבל.

תמיד היה משהו מיוחד מאוד ברחל. היא הייתה מוכנה לסבול למען מטרה נעלה יותר, החל בכך שדחתה את הנישואים לאהוב ליבה יעקב במשך שבע שנים כדי שאחותה הגדולה, לאה, תוכל להינשא אליו ראשונה. היא מייצגת את התכונות המובהקות של העם היהודי — התמדה ונכונות לסבול מתוך אמונה שבסופו של דבר ננצח.

ירמיהו הנביא, שחי כאלף שנים אחרי רחל, הציע את דברי הנחמה של אלוהים לרחל בספר ירמיהו, פרק ל"א, י"ד–ט"ז — מילים ששימשו השראה להקמת מדינת ישראל:

"כֹּה אָמַר ה',

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע

נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים

רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ

כִּי אֵינֶנּוּ.

כֹּה אָמַר ה'

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־ה'

וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם־ה'

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

כיום ישראל סובלת כדרכה של רחל אמנו. היא מבכה על בניה כי אינם. אך ישראל גם חיה בתקווה ובביטחון, כפי שאמר אלוהים בנחמו את רחל, שבניה ישובו לגבולם.

עוד מקום מרגש אך לא מוכר מספיק ביהודה ושומרון הוא מזבח יהושע, הממוקם במורד הר עיבל. למרות משמעותו הגדולה, כמעט בלתי אפשרי למצוא אותו ואין כל שילוט במקום.

כשהתקרב לסוף חייו ידע משה רבנו שלא משנה כמה יתחנן, אלוהים לא יניח לו להוביל את העם היהודי מעבר לנהר הירדן אל ארץ ישראל. באיפוק טיפוסי העביר משה הנחיה זו מאלוהים ליהושע, יורשו, בספר דברים כ"ז, ד'–ה':

"וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת־הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא־תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל".

כאשר יהושע הביא את עם ישראל אל מעבר לנהר הירדן, בניית המזבח לא הייתה משימתו הראשונית. ראשית הוא הורה למול את הגברים היהודים; לאחר מכן הוא כבש את יריחו; לאחר מכן הייתה לו היתקלות קשה עם ממלכת הָעָי – נחל הפסד צורב בקרב הראשון אך ניצח בניסיון השני; ולאחר מכן בנה יהושע את המזבח.

ספר יהושע ח', ל'–ל"א מספר:

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר, עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־ה' אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה — מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא־הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל; וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה', וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים”.

הפרק הזה הוא שיעור חזק כל כך במנהיגות. יהושע מחליף את משה ופותח בתהליך של הנהגת העם היהודי. הוא מתחיל כגנרל — לוחם — אבל לא לגמרי מנהיג. יהושע הופך למנהיג אמיתי רק כאשר הוא מבין את מקומו בתוך רצף החיים היהודיים — כיורשו של משה, שהשאיר לו הנחיות מוגדרות, וכעבד אלוהים האחראי לממש את הבריתות התנ"כיות העתיקות של אלוהים. הוא הפך למנהיג עם בנייתו של המזבח בהר עיבל בהתאם להנחיותיו של משה ולהגדרות המדויקות של אלוהים. כפי שאסביר בהמשך ספר זה, העם היהודי הפך במלואו לאומה — לעם ישראל — כאשר בנה יהושע את אותו מזבח.

ביקור במזבח הזה, במיוחד למי שהתמזל מזלו לשרת את ארצו, פירושו לבקר במקום בעל השראה עצומה. הוא מוביל להבנה חשובה בנוגע לתפקידה של אמונה, הערך המהותי של ענווה והצורך למלא את שליחותנו.

אך ייתכן שהלקח החשוב ביותר של שיעור ההיסטוריה הזה הוא: שכל המקומות שתיארתי, מקומות עם משמעות דתית עצומה והיסטוריה מפוארת, לא נתפסים חלק ממדינת ישראל בעיני כמעט כל אומות העולם. אפילו ישראל בעצמה, בעודה שולטת כיום באתרים אלה, נרתעת מלעורר גינוי בין־לאומי על ידי החלת ריבונותה על כל אחד מהמקומות הללו מלבד ירושלים. הייתי אף מציב אתגר בפני מטייל מנוסה לבקר בנוחות בכמה מהאתרים האלה. זה לא קל.

אך המקומות הקדושים הללו, ורבים נוספים בארץ ישראל, הינם הוכחה חיה למורשת המפוארת של העם היהודי. הם מספקים את ה־DNA היהודי המהותי שמחבר בין יהודים בכל מקום ובכל הדורות. ארץ זו והבריתות והחכמה התנ"כיים הטמונים בתוכה הם מה שעושה את היהודים — יהודים.

ישראל מכונה בידי רבים "ארץ התנ"ך". לו רק היה זה נכון! חלקים רבים כל כך מישראל התנ"כית נתונים במחלוקות בנות עשרות שנים, מצב שמטיל ספק בריבונותה הנתונה מפי אלוהים. מחלוקות אלו מלבות גם אינסוף טינה, קיפאון ואלימות המונעים התקדמות באזור. הגיע הזמן לשבור את הקיפאון הזה, ועם הבהירות שהביא איתו טבח השבעה באוקטובר, הפתרון האמיתי — למעשה, הפתרון היחיד — הפך כעת לברור.

ולבסוף, האחרונה משלושת המילים שלנו, "מדינה", חשובה לא פחות. ישראל היא לא רק שטח. זה לא מיקום חסר הגדרה כמו "פלסטין", שם שנתנו הרומאים ליהודה כדי לקבע תודעתית את כיבוש ישראל העתיקה. ואכן, כדי להנציח את תבוסת היהודים, רומא טבעה מטבע שעליו המילים "יודיאה קפטה" — יהודה נכבשה.

פלסטין מעולם לא הייתה מדינה ומעולם לא היה לה שלטון עצמי. המקרה של ישראל שונה מאוד. כמדינה, יש לה גם את האחריות וגם את ההזדמנות להוביל את תושביה למקום טוב יותר: מקום של שלום, כבוד ושגשוג; מקום שבו אפשר לממש סוף־סוף את בריתו של האל עם אברהם, יצחק ויעקב.

מדינת ישראל היא אומה ריבונית. אבל ריבונותה של ישראל על חלקים ממולדתה התנ"כית מאותגרת בידי רבים ברחבי העולם ואפילו בידי גורמים בתוך ישראל עצמה. אולם ישראל לעולם לא תוכל להיות מדינה יהודית לגמרי ללא ריבונות על השטח שהופך אותה ליהודית. כמדינה ריבונית, ישראל, ורק ישראל, יכולה ליישב את הנושא החיוני הזה. אני מאמין שעליה לעשות זאת באופן שנדון בספר הזה — אופן המשלב את רצון האל כפי שהוא בא לידי ביטוי בתנ"ך. ובזמן מיוחד זה בהיסטוריה, הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן בבירור הפתרון הטוב ביותר עבור כל תושבי ישראל. אם כולנו ניקח רק צעד אחורה ונפרש מציאויות גיאופוליטיות על פי חוכמת התנ"ך, התוצאה שנקבל תהיה התכנסות מרשימה של השניים. זה גם יוביל רבים ברחבי העולם לתמוך בישראל בכיוון זה.

הטבח הברברי שביצע חמאס נגד ישראלים חפים מפשע בשבעה באוקטובר היה המתקפה הקשה ביותר נגד העם היהודי מאז השואה וגרם לטראומה גדולה למדינת ישראל. העובדה שיותר מ־80 אחוז מהפלסטינים ביהודה ושומרון תמכו במתקפה זו רק מעמיקה את הכאב. אך המתקפה הביאה גם בהירות רבה, אם כי במחיר אנושי מזעזע. הבהירות הזו היא שמורה לנו שאנחנו צריכים לאמץ גישה חדשה מיסודה. ובהירות זו היא שאומרת לנו שישראל חייבת לתכנן את עתידה בעצמה ולא להיות אובססיבית לגבי מה חושבים אחרים. ובהירות זו היא שמחייבת אותנו לחזור ליסודות — לחזור לערכי המקרא ולבריתות האלוהיות המאחדות את העם היהודי ומתווה דרך ברורה.

מדינת ישראל נוסדה בידי אנשים עם אומץ וחזון רב, והם התמודדו עם האתגר העצום לבנות את מדינתם נגד כל הסיכויים. אבל האתגרים רק הלכו וגדלו עם הזמן. מעולם לא היו לישראל המותרות לכנס ועידה חוקתית כלשהי לדיון ומחשבה כדי להתמודד עם הנושאים הגדולים שעל סדר היום: התנאים לחוקה לאומית, תוכנית כוללת שתסדיר את סוגיות הדת במדינה, האמצעים הטובים ביותר לשילוב מיעוטים בחברה באופן שיבטיח את נאמנותם למדינה היהודית והגבולות הלאומיים המתאימים. כל אחד מהנושאים הללו טופל במיומנות מפתיעה בהתחשב בכך שהכול נעשה 'תחת אש'. אבל הטיפול הזה נעשה באופן נקודתי, ללא חשיבה מתכללת, ואי אפשר להשוות אותו לגדלוּת האינטלקטואלית שהביאה לאימוץ מסמכי היסוד של ארצות הברית.

כאשר המלחמה עם חמאס תסתיים והאיום מצד חיזבאללה ישכך, ישראל תידרש לפתור בעיות כבדות משקל — מגבלות תקציביות גדולות, שיקום, טיפול בטראומה הפיזית והפסיכולוגית של כל כך הרבה פצועים והרוגים, ועוד. אך כמדינה ריבונית, היא גם מוכרחת לעשות את המאמץ, לקחת צעד אחורה ולהתמודד עם הנושא הגדול הבא: כיצד ישראל תמשיך להתקיים באופן הטוב ביותר ותשפר את מעמדה הן כמדינה יהודית אחת והן כמדינה המעניקה כבוד, חסד ושגשוג לכל תושביה באופן ההולם מדינה יהודית? ספר זה מנסה לסייע לתהליך הזה.

מטרתו של מדינה יהודית אחת נשמעת פשוטה ולא שנויה במחלוקת. אך היא הכול מלבד זה. אף על פי כן, זוהי הדרך היחידה לטווח הארוך לפתרון צודק ושלו לסכסוכים שפקדו את האזור הזה במשך מאות שנים. הפרטים, ההקשר ההיסטורי והטיעונים התומכים מופיעים בפרקים הבאים.

1 על פי המסורת היהודית, אבן זו נקראת "אבן התשתית", דהיינו האבן שממנה הושתת העולם. [כל ההערות בשולי העמודים הן משל המתרגם והמערכת העברית].