מדליונים

פרופסור סְפָּנֵר1.באותו בוקר היינו שם שנית. היה יום נאה, קצת קריר, של חודש מאי. רוח רעננה נשבה מהים, הזכירה נושנות. מאחורי העצים שבשדרת האספלט הרחבה, ניצבה גדר חיה ומאחוריה השתרעה חצר רחבת ידיים. ידענו כבר מה אנחנו עתידים לראות.הפעם התלוו אלינו שני אדונים מבוגרים. הם באו כ"קולגות" של סְפָּנֵר – שניהם פרופסורים, שניהם רופאים ומדענים. אחד גבוה, שיערו שיבה, פניו צנומות ואצילות. השני גם הוא גדול, ועם זאת בעל גוף וכבד. פניו המלאות הביעו טוב לב, כביכול דאגה.הם היו לבושים באורח דומה למדי, לא בסגנון שלנו, כי אם באופן יותר פרובינציאלי – במעילים אביביים שחורים, ארוכים, מצמר טוב. לראשם מגבעות רכות, שחורות גם הן.מבנה צנוע מלבנים, בלתי מטויח, ניצב בפינת החצר. מין ביתן נטול חשיבות של בניין גדול אשר בו שכן המכון האנטומי.תחילה ירדנו למרתף רחב וחשוך. באור נוטה באלכסון מחלונות מרוחקים, ממוקמים גבוה, שכבו המתים כמו אתמול. גופותיהם הערומות בגון קרם־לבן, הצעירות, הדומות לפסלים מוצקים – היו במצב מצוין, למרות שהמתינו כאן חודשים לרגע שבו יחדלו סוף־סוף להיות נחוצים.הם שכבו כמו בסרקופגים, בבריכות מלט ארוכות שמכסיהן מוגבהים – זה על גבי זה. ידיהם היו שמוטות לאורך גופם, ולא מקופלות על חזותיהם כבטקס קבורה. ראשיהם נותקו מגופותיהם בחתך כה ישר, כאילו היו עשויים מאבן.באחד הסרקופגים האלה שכב על ערימה של מתים עלם מדהים, ענק כמו גלדיאטור – המוּכּר כ"המלח" נטול הראש. על חזהו הרחב הייתה מקועקעת צללית של אנייה. את קווי המתאר של שתי ארובותיה חצה כיתוב של אמונת שווא: אלוהים עמנו.חלפנו בזו אחר זו על פני בריכות מלאות גוויות, ושני האדונים הזרים גם הם עברו וגם הם הביטו. בהיותם רופאים הם הבינו טוב מאִתנו את פשר הדברים. לצרכיו של מכון אנטומי אוניברסיטאי הספיק מלאי של ארבע־עשרה גוויות. כאן היו שלוש מאות וחמישים.שתי גיגיות הכילו רק ראשים נטולי שיער, מנותקים מהגופות ההן. מוטלים היו זה על גבי זה – פני אנשים שנשפכו לבור כמו תפוחי אדמה וכלאחר יד. אחדים היו על הצד כמו כששוכבים על כרית, אחרים שכבו כשפניהם מופנים מטה או על הגב. הם היו חלקים וצהבהבים, גם הם משומרים היטב, גם הם מנותקים מהצוואר בחתך נקי, ישר כמו באבן.בפינת אחת הגיגיות היו מוטלות בשכיבה על הגב פנים לא גדולות, בצבע קרם, של נער אשר היה אולי בן שמונה־עשרה במותו. העיניים הכהות, המלוכסנות קצת, לא היו עצומות, אלא מושפלות מעט. השפתיים המלאות, בגוון הפנים, לבשו ארשת של חיוך סבלני ועצוב. גבות ישרות וברורות התרוממו לכיוון הרקות כלא מאמינות. הוא ציפה במצב הזה, המוזר ביותר, והחורג מגבולות השגתו, לפסק דינו הסופי של העולם.בהמשך שוב היו בריכות עם מתים, ואחר־כך גיגיות עם אנשים מבותרים לחצאים, חתוכים לחלקים, פשוטי עור. בבריכה אחת בלבד שכבו במרחק ובנפרד גוויות לא רבות של נשים.מלבד זאת ראינו באותו מרתף עוד כמה בריכות ריקות, נטולות מכסים, שבקושי סיימו להתקינן. זה היה סימן כי מלאי הגוויות הדרוש לאנשים החיים אינו מספיק ושהייתה כוונה להגדיל את המפעל כולו.אחר־כך עברנו עם שני הפרופסורים לביתן אדום, שם ראינו דוד ענק על מדורה כבויה, מלא נוזל כהה. מישהו בקי בשטח זה הרים מעט את המכסים ומשך למעלה בעזרת מחתה גופת אדם בלי ראש וגפיים, מבושלת עד תום, שפשטו את עורה.בשני הדודים האחרים לא היה דבר. אבל בסמוך, על אצטבות ארון זכוכית היו מונחים בשורה גולגולות ועצמות ירך שבושלו עד תום.ראינו גם ארגז ובו מסודרים בשכבות פלחי עור אדם, מנוקה משומן ומעובד דק. על אצטבה, צנצנות סודה קאוסטית, בתוך הקיר מקובעים דוד של טיט ותנור גדול לשריפת שאריות ועצמות.לבסוף על שולחן גבוה חתיכות סבון לבנבן ומחוספס וכן כמה תבניות מתכת מוכתמות בסבון מיובש.הפעם לא עלינו שוב בסולם לעליית הגג כדי להתבונן שם בערימת גולגולות ועצמות שהתגבהה על רצפת הטיט. נעצרנו רק לרגע באזור החצר, שבו נראו עקבות שלושת הבניינים השרופים לחלוטין, שרידי תנורי מתכת מטיפוס הקרמטוריום, והרבה מאוד צינורות וקווי חשמל.ידוע שגם הביתן האדום הוצת פעמיים. אולם בכל פעם אותרה ההצתה בעוד מועד והשריפה כובתה.יצאנו החוצה יחד עם הפרופסורים, אשר פרשו מאִתנו מייד ופנו לדרכם בליווי מישהו בלתי מוּכּר.