מדרש ישראלי

הקדמה בית מדרש ישראלי

בשנים האחרונות הולך ומתפתח בישראל מעין זרם חדש.

סצנה שוקקת חיים של 'יהדות ישראלית' או 'ישראליות יהודית'. יקראו לה איך שיקראו – התופעה הזאת היא משהו שלא היה כאן קודם.

החלוקה הגסה של דתיים וחילונים מתמוססת לאט לאט. נוצרים תמהילים מגוונים שיוצרים טיפוס ישראלי שגאה ביהדות שלו ומחובר אליה, בלי קשר למחויבות הלכתית כזו או אחרת. הוא איננו מוכן לוותר עליה, הוא לומד את ארון הספרים, ואינו מפחד להכניס אליו עולמות תוכן חדשים.

הוא רוצה להרגיש בבית.

בתי מדרש ישראליים חדשים, מקוריים ומלאי השראה, קמים בכל מקום. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים מכל הקשת החברתית באים בשעריהם, דורשים את מקומם, ולא מתביישים לדרוש, לחדש ולהפתיע ברעיונות נפלאים.

בית המדרש הישראלי הוא הקרקע שעליה גדלתי, ומתוכה נוצר הספר – מדרש ישראלי.

*

את הטיוטה הראשונה של הפוסט הראשון אמרו לי לקצר בחצי.

זה היה טקסט על יהדות וישראליות. מין דרשה, מדרש, דרישת שלום...

ארוך מדי, פסקו נחרצות, רשתות חברתיות לא עובדות עם טקסטים כאלה.

אז קיצרתי, ממש בחצי.

עדיין ארוך, התעקשו, אף אחד לא יקרא. תוריד עוד חצי.

הורדתי.

בפעם השלישית אמרתי שאני מצטער, אבל בפחות מזה אני לא אצליח לומר שום דבר.

אז תנסה, אמרו, ונראה לאן זה יגיע.

הספר הזה הוא תוצאה של אותו ניסיון, שממשיך מאז בכל שבוע ברשת. ביום שישי (במה שזכה לשם 'מֵעֵבֶרלשבת'), ולפעמים גם באמצע השבוע, כבר כמה שנים.

פסוקים מעורבבים בחדשות, מחשבות נתקלות בדמויות שמסתובבות במדבר, או על הר, או נתקעות באיזה מבול. חברה ישראלית ויהדות מסתבכות, מתערבבות, חינוך, משפחה, ערכים, מוזיקה, ספורט וסתם נפלאות היום־יום.

לפגוש את הפרשה ואת המציאות כל שבוע. לחשוב, לכתוב, לקצר בחצי, ושוב בחצי. לנסות לדייק, לחדד, להעריך כל מילה.

עם הזמן, נדמה היה לי שמשהו במילים האלה מגיע אל הלב, ומרווה צימאון שקיים שם, עמוק בפנים. גם אם מודחק לפעמים.

להרחיב את השביל

לפני הכול אני איש חינוך.

גדלתי בעולם המכינות הישראליות המעורבות. במכינת 'נחשון', ושנים ארוכות כראש 'מכינת אדרת – בית מדרש ישראלי'.

באותם ימים אף אחד לא העלה על דעתו להושיב בנות ובנים חילונים ודתיים באותו בית מדרש.

אבל המציאות דרשה משהו אחר.

זה היה קצת אחרי השבר הגדול של רצח רבין, והחברה הישראלית חיפשה את החיבור. היא ביקשה להפסיק להסתגר, כל מגזר עם עצמו, בתחושה שהוא החכם, היפה והצודק, וכל השאר לא.

מה שהתחיל בנכונות אמיצה לשבת יחד ולהקשיב, הפך עם הזמן ליצירה חדשה. שפה ישראלית רעננה, חדשנית אבל מכבדת, ביקורתית אבל אוהבת, עצבנית אבל אופטימית.

מסתבר שהחברה הישראלית מבקשת משמעות, זהות וחיבור. היא רוצה להכיר את ההיסטוריה, התרבות ועולם הטקסטים הרחב שלה, ולהיות מסוגלת לנהל איתם דיאלוג.

פתאום גילינו כמה אנחנו בעצם דומים. כמה הזהות הישראלית היא משמעותית, גם אם איננה מובנת עד הסוף.

המפגש הזה, שהתרחש באווירה לימודית מלאת שמחת חיים, העלה שאלות עמוקות ונוקבות – איך זה קשור אלי? האם זה בכלל רלוונטי?

הוא חשף פערים, שבר קצת מוסכמות, אבל גם פתח שער לאין־סוף תובנות חדשות ומרהיבות על היהדות הזאת. מה קורה לה כשהיא פתאום פוגשת אותנו, הישראלים החדשים, ומה קורה לנו כשאנחנו פוגשים אותה.

טקסטים שנכתבו בעולם שהוא רחוק שנות אור מאיתנו, פוגשים את המציאות העכשווית, ומקל שעבר דורות רבים כל כך, ומצא את עצמו בידיים שלנו.

בין מסורת לחידוש, אמונה וכפירה, הלכה ואגדה, טקסטים שהגיעו מהספרות הקלאסית, אבל גם מהחדשות, ומתכנית הטלוויזיה של אתמול בערב.

יותר ויותר התחדדה ההבנה שאנחנו חלק מסיפור אחד גדול ויש לנו אחריות לכתוב את הפרק הבא.

אני לא בטוח שאני יודע איך עושים את זה בדיוק, אבל אני חושב שצריך לנסות. לא לפחד לפתוח את הטקסט המקראי, להתבונן על המציאות ולומר משהו. לנסות לנסח אמירה, גם אם לא חדה ומדויקת עד הסוף. לרדת מהיציע אל המגרש.

אני חושב על האמירה המפורסמת, לא ממש לטובה, על העגלה המלאה והעגלה הריקה.

הן נפגשות בשביל הצר. אם שתיהן יעברו יחד – הן יפלו לתהום, ואין ברירה אלא לעבור בזו אחר זו. השאלה היא איזו עגלה צריכה לפנות את הדרך.

מדובר במשל על יחסי דתיים-חילונים המיוחס לחזון-איש, ומבוסס על דיון תלמודי שמכריע – "תידחה זו שאינה טעונה ('העגלה הריקה') מפני הטעונה ('העגלה המלאה')".

זו טענה טעונה מאוד על מטענים, שמעליבה את כולנו. היא לא ממש לוקחת בחשבון ממה בדיוק אותה עגלה ריקה, איננה תוהה כמה רלוונטי המטען שבו מלאה העגלה המלאה, ובכלל, מהו המטען הזה ומה צריך להיות או לא להיות בו?

אבל מה שבאמת מרגיז כאן הוא בכלל לא העגלות ומה יש או אין עליהן, אלא הנחת המוצא הבסיסית שקובעת שאין באותה הדרך מספיק מקום.

משום מה ברור שהשביל צר מדי מלהכיל עוד מישהו. ככה זה, ואין מה לעשות.

למה השביל צר כל כך?

למה מישהו צריך להידחות מפני האחר?

במובנים רבים זו מטרתו של הספר הזה – להרחיב את השביל.

שלא יידחו אלה מפני אלה. שיהיה מקום לכולם. נעים, מכבד ומזמין לדיאלוג. בשמחה, באווירה טובה. בענווה.

בשנים האחרונות עברתי מעולם המכינות אל הקהל הרחב.

אחרי תקופה ארוכה עם בני נוער, הלכתי לפגוש את ההורים שלהם. יצאתי למסע מרתק של מאות שיחות עם דמויות מכל גוני החברה הישראלית, וגיליתי שקיים צורך אמיתי לשיח ערכי, שמתעלה מעל השיח הקיצוני והמפלג באמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. שיח שמאט קצת את הקצב, בסבלנות ובהקשבה, ומאפשר לימוד ודיון עמוק.

עבדתי עם הישראלים בארצות הברית במסגרת ארגון י IACי – (Israeli American (Council, פגשתי קהל מסוגים שונים, במסגרות רבות ומגוונות, והקמתי את 'מֵעֵבֶר – שיח ערכי ישראלי'. מיזם של קבוצות לימוד ברחבי הארץ, שמדברים בהן על יהדות, ישראליות ואקטואליה, ומעמיקים בשאלות של זהות. על כוס קפה ונשנושי שולחן, עם חבורה כיפית, ובאווירה ביתית נעימה, לומדים טקסטים מכוננים יותר או פחות, עולים גבוה... אבל גם שואלים איך להביא את הדברים לידי ביטוי בחיים שלנו כאן ועכשיו.

שוב ושוב אני מוצא את עצמי בהרצאות, הנחיות ומפגשים, בסלון של בית, במוסדות חינוכיים, ארגונים חברתיים או מרכזי תרבות כלשהם ברחבי הארץ, מגלה כמה הנושאים האלו משמעותיים.

השיח הזה של זהות איננו 'משחק ילדים' של מכיניסטים ותנועות נוער, הוא חשוב לא פחות בעולם המבוגרים, אנשי ונשות הקריירה, העסוקים, שנמצאים עמוק במירוץ החיים, והוא בוודאי הכרחי במרחב הציבורי.

שיח על זהות וערכים בונה חברה.

היהדות שייכת לכולם. גם אם חלק מאיתנו מרגישים מרוחקים או מודרים ממנה, הטקסטים נמצאים שם, מחכים שנבוא ונשוחח איתם. נתווכח, ונמשיך את היצירה.

מדרש ישראלי מבקש לעשות את הצעד. לתת יד, לצאת לסיבוב בשכונה היפהפייה הזאת, להציץ מבלי להיפגע.

אין כאן מאמץ לסחוב אותנו שלושת אלפים שנה אחורה, אלא להביא את התנ"ך לכאן.

מתקופת הברונזה לתקופת הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית.

מהימים הרחוקים של בית המקדש, לימיה של מדינת ישראל הנוכחית. עם כל המתח, המורכבות, היפה והמיוחד שבה.

דווקא מתוך הכרת הטוב, וההבנה שאנחנו באמת נמצאים בתקופה מופלאה בתולדותינו, אני מאמין שאנחנו צריכים לחדד את הראייה, לחפש חיבורים, ולהעמיק בשאלות של זהות יהודית-ישראלית. ליצור תרבות ראויה, מלאת רעיונות, מרגשת, משעשעת. מהנה.

הספר הזה מבקש לתרגם ערכים, שאולי קצת העלו אבק, לישראלית מדוברת.

דרוש מדרש ישראלי

המדרש הוא אחד הכלים היותר יפים ויצירתיים של היהדות להעביר מסרים. הוא עושה את זה באמצעות פרשנות וקישור בין הכתוב לענייני השעה, לפעמים דרך סיפורי אגדה, מעשיות ואנקדוטות.

במובן מסוים, זו הפעולה שניסיתי לעשות כאן. לחבר שמים וארץ, ליצוק תוכן ורוח אל הפלטפורמות החדשות שמגיחות אלינו מכל פינה, בדור הזה שלנו, דור הישראליות.

'הכתוב' יכול להיות טקסט מקראי, או דברי חכמים ממתישהו בהיסטוריה. אבל גם אירוע אקטואלי חשוב, ואפילו סתם רגע מהחיים או מפגש מזדמן.

כמו כל מדרש, גם כאן, מדובר בפרשנות אישית שלי ועל אחריותי בלבד. המילים הן שלי, המסקנות, וגם סימני השאלה, ואני מניח אותם כאן כדי לעורר מחשבה ודיון.

נדמה לי שהחברה הישראלית זקוקה למדרש. אני מאמין שאם היא תטה אוזן לשמוע את קולותיו המרובים והמגוונים של הדור הזה – כולנו נרוויח.

קצת יותר 'יחד', הקשבה ולימוד משותף, יהפכו את המתח שבין יהדות לישראליות לחגיגה תרבותית אמיתית.

אני באמת מקווה שהספר הזה יהיה ולו אבן אחת קטנה בבניין מדרש ישראלי חדש.

מבנה הספר

מדרש ישראלי הוא למעשה אסופה רחבה של טקסטים קצרים, שיוצרים מכלול.

הסאבטקסט הגלוי הוא – השפה הישראלית מקיפה את הכול. היא אינטלקטואלית, אבל גם נמצאת בלב, ובחוויה, בחיי היום־יום, מעגל השנה ופרשת השבוע.

החלק הראשון של הספר, 'ישראלית מדוברת', מניח על השולחן את המתח בין יהדות לישראליות ('תנ"ך מהטירונות'). הוא עוסק ביחס שלנו לארץ ישראל, למדינה, לעם ('הבור והתור') ולעוד שלל נושאים שמעסיקים אותנו בארץ המשוגעת בתקופה המשוגעת הזאת ('שניצל תירס').

הוא כולל גם את הפרק 'אופניים באיילון – שנה ישראלית', מחשבות ורעיונות על חגים ומועדים 'ותיקים', וגם ימים ישראליים חדשים ומתחדשים.

החלק השני, 'פרשה ישראלית', דורש בפרשות השבוע מנקודת מבט ישראלית עכשווית.

אין כאן מאמץ לגילוי האמת הריאליסטית, או הפרשנית, של הטקסט התנ"כי, אלא ניסיון להגיד משהו על היום. מדרש...

בחיוך, פה ושם בביקורת, תמיד באהבה.

הטקסטים מסודרים על פי נושאים, באופן שמשתדל להיות נוח להתמצאות ככל האפשר. עם זאת, נראה שרצוי לצרוך אותם בכמויות קטנות, לפי הצורך.

בתקווה שיעוררו את הנפש, וייתנו טעם להמשיך, ולקחת את זה הלאה

תודות

'מדרש ישראלי' יצא לאור בזכות לא מעט חברות וחברים שראויים להוקרה והערכה רבה.

קצרה היריעה מלהודות לכולם, ובכל זאת, ראוי להזכיר את עורך תחום יהדות של 'ידיעות ספרים' עמיחי ברהולץ, על האמון וההכרה בחשיבות הדברים בשיח הישראלי, ועל שהוביל את התהליך ברוח טובה ונעימה.

אביחי גמדני העורך הלשוני שניגש לטקסט במקצועיות ורגישות רבה.

תודה לדוב אברמסון שהלביש את הספר בעיצוב נהדר, בסבלנות, בכישרון ובטוב טעם. תודה לאלעד ליפשיץ על האיורים המקסימים.

אני מבקש להודות ל'מכינת אדרת – בית מדרש ישראלי', לחניכות, לחניכים ולצוותים החינוכיים לאורך השנים. לד"ר שמריהו בן פזי, חבר ושותף לדרך, שדחף לכתיבת הספר. קטעים רבים מתוכו נולדו מתוך השיח בינינו לאורך השנים במכינה, ובשבילים המוריקים של עמק האלה. תודה לאסף בנר, על החברותא, התמיכה וההערות המעולות, לרב ד"ר עידו פכטר על העין הטובה, ולעוד חברות וחברים רבים וטובים שקראו וחלקו מחכמתם בתובנות מאירות עיניים. תודה והערכה מיוחדת לאוריה גולדנברג כספי על ההשקעה הענקית, והחשיבה העמוקה והחכמה בראיית הפרטים והמכלול.

תודה לכל אלה שהקשיבו וקראו אותי לאורך השנים ולימדו אותי כל כך הרבה. למשתתפי 'מֵעֵבֶר', ולעוד רבים וטובים שתמכו, העירו, דייקו או סתם שיתפו, והגיבו – גם באי הסכמה, והרחיבו והעמיקו את השיחה.

מקווה שהספר הזה ימשיך בכך, יתן מקום לדיון וירבה שלום.

מעל כולם – תודה למשפחה שלי היקרה.

להוריי, אמי ושמעון פרי, שחינכו אותנו לאהבת הארץ והעם והתורה... וממשיכים בכך עד היום. תודה מיוחדת לאמי היקרה, שעשתה לילות כימים, וטביעת האצבע שלה ניכרת לאורך כל הספר. אחרונים חביבים – דן, תומר, ארז, אורי, אופיר, ירון ואילת – ילדיי האהובים. וטליה, אשת חיקי הנצחית.

איכשהו בנינו יחד בית יהודי ישראלי. חלום שמתגשם יום יום.