מהפכה וצדק

הכול החל בחלומם של שני אנשים נועזים. במשך שנים הם ישבו במרחק שלושה קילומטרים בקו אווירי זה מזה. האחד במשרדו שבקומה הרביעית בבית ההסתדרות המיתולוגי בתל אביב, והאחר באותה הקומה בבניין פלאפון בגבעתיים. ביום בהיר, בתנאי ראות טובים, אפשר לראות ממרפסת בניין ההסתדרות המיושן את בניין פלאפון מבצבץ מבין בנייני המשרדים הגבוהים שצמחו בלב תל אביב. הם רוקמים בראשם את אותו החלום אך עדיין אינם מכירם זה את זה. יקי חלוצי, ראש צוות באגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, מייחל כבר למעלה משלוש שנים, מיום הקמת האגף, לאגד חברת שירות גדולה כדוגמת פלאפון, ומצפה בקוצר רוח לעובד האלמוני שיאזור אומץ ויצליח לסחוף חברה שלמה אחרי רעיון ההתאגדות. "מתחילת הדרך זה היה החלום הגדול שלנו בהסתדרות," מסביר חלוצי, "ההתאגדויות שהיו לנו עד אז היו מקסימום של אלף וחמש מאות עובדים. כל הזמן היו ברקע פניות של עובדים מהחברות הגדולות יותר שרצו להתאגד, אבל חיכינו לרגע המתאים. אחרי הרפורמה שהעביר שר התקשורת, משה כחלון, בשוק התקשורת, היה ברור לנו שהשוק הזה יהיה ענף מאורגן, ידענו שזה רק עניין של זמן עד שכל חברות הסלולר יהיו מאורגנות, ומי שיביא את היציבות לענף הזה הם דווקא העובדים ולא התחרות."

באותם חודשים החל להירקם רעיון הקמת הוועד במוחו של ברק לוי, בחור צעיר, ראש צוות בחטיבת ההנדסה של חברת פלאפון. אלה ימים של גלי פיטורים מאסיביים בחברה. תכניות התייעלות וצמצומים עולות חדשות לבקרים. חוסר הוודאות לגבי העתיד לבוא רב. אפילו חמש עשרה שנות הוותק שצבר בחברה כעובד מסור ומוערך, כך גם הוא יודע, אינן מבטיחות לו חסינות מפני פיטורים. חבריו הקרובים ביותר מפוטרים בהליכים מזורזים, חבל הפיטורים מתהדק סביב צווארם של הקרובים לו ביותר. הוא מבין שעליו לפעול כדי לשנות את פני המציאות, אך בסופו של דבר, כפי שמעידה ההיסטוריה, דרכו של לוי, כדרכו של כל מהפכן, עוברת דרך עוולה פרטית שמציתה בו את בערת המאבק. "זה תמיד מתחיל ברמה האישית. מי שיגיד לך שזה לא מתחיל ברמה האישית משקר," מודה לוי. "ישבתי פה הרבה שנים כמנהל צוות במחלקת הדרייבטסט ותמיד ישב לי בראש שאני מחליף טבעי למנהל שלי. בסופו של דבר, כשהוא פוטר ואני באתי ודרשתי את ניהול המחלקה, באו ואמרו לי, תשמע ברק, יש קיצוצים, איך אפשר לשדרג אותך לתפקיד מנהל מחלקה? ואני, וואלה הבנתי את זה. אבל שבוע לאחר מכן פתאום אני רואה ששדרגו מנהל צוות אחר, שהיה מקורב, לתפקיד שאני רציתי כמנהל מחלקה. הבנתי שעשו עלי קומבינה, הבנתי שאם אתה לא בא ולוקח משהו בכוח, לא יתנו לך אותו, ככה זה עובד, במיוחד בחברות החזיריות. מי שקרוב נהנה, מי שרחוק סובל. אנשים באים ואומרים שוועד זה דבר מושחת, אבל ההיפך, כשאין ועד כל השחיתות חוגגת. ראינו את זה כל השנים, כל אלה שהלכו ופוטרו אלה עובדים שלא הסתכלו עליהם, והמקורבים התקדמו."

מריר ומתוסכל מהתפתחותו המקצועית שנבלמה מביט לוי בדאגה על המתרחש סביבו. במציאות המעורפלת הזו, ובאווירת הפיטורים השוררת בחברה, מתנהל לוי, בחור חריף בעל חושים חדים במיוחד, ברגישות ובעיניים בוחנות. "בסופו של דבר אלה חברים שלנו פה שנעלמו לנו," מסביר לוי, "אתה מסתובב במסדרון, מסתכל ימינה, רואה מושב ריק ופתאום נזכר שישב איתך פה חבר שעבד איתך חמש שנים. אתה ממשיך הלאה במסדרון, מסתכל שמאלה והופ, עוד כיסא ריק. מי ישב פה? אה, זה עבד איתי שמונה שנים פה. איפה הם נעלמו? מה, הם היו עובדים לא טובים? וכשאתה חושב על עצמך אתה אומר, בואנה, אני שרדתי הפעם, אבל מי מבטיח שבפעם הבאה אני אשרוד? כל המשחק הזה הוא הישרדות בסופו של דבר. בא איזה מישהו שלא מכיר אותך, לא יודע מה אתה עושה, ואומר: זה ילך הביתה, וההוא ילך הביתה. למה? כי הוא צריך פחות אנשים במצבת כוח האדם שלו. מעניין אותו מה אתה עושה? לא. מעניין אותו מי יעשה את העבודה שאתה עשית? לא. ככה זה עבד שנים. העניין הוא שאתה בא וחושב על זה שכל הסביבה שלך, כולם, מדברים על אותו הדבר ואף אחד לא עושה שום דבר. אז יש שתי אופציות, או שתחכה שמישהו יעשה את זה, ואז אתה לא שולט על הדברים ולא יכול לדעת מתי זה יקרה, ויכול להיות שעד שזה יקרה לא תשרוד ותפוטר; או שאתה לוקח את הדברים לידיים שלך, עושה אותם כמו שאתה יודע לעשות, הולך על זה בכל הכוח, מקווה שזה יצליח, ואומר, אם גם ככה אני לא יודע אם אשרוד או לא אז לפחות אני אעשה את המעשה."

נחוש והחלטי מחפש לוי שותפים לדרך. על הצורך בהקמת ועד עובדים מדברים רק מעטים בחדרי חדרים. כל שיתוף פעולה עם מהלך מהסוג הזה הוא בבחינת חוסר אחריות משווע, צעד פזיז וחסר שיקול דעת שעלול לסכן את פרנסתם ועתידם המקצועי של כל מי שידם בדבר. אבל לוי מתעקש.

תוך זמן קצר הוא משתף בסוד הדבר שנים-עשר עובדים נוספים מחטיבת ההנדסה, שזמן רב מתייסרים ברעיון הקמת הוועד. ביניהם נמצא יניב שחר, מומחה תחום ותיק בחטיבת ההנדסה, שמנצל את קשרי העבודה ההדוקים שטיפח עם הקולגות בחברת 'בזק', על מנת לקדם את רעיון ההתאגדות מול יושב ראש ועד עובדי 'בזק', שלמה כפיר. "ביקשתי שיעזרו לנו להגיע אל מי שצריך בהסתדרות," מספר שחר. "אחרי כמה ימים חזרו אלי ואמרו לי, תקשיב, יש בחור בשם אבי ניסנקורן בהסתדרות, כפיר דיבר איתו, זה הטלפון של המזכירה שלו, היא מחכה לטלפון מכם."

כל שנותר כעת ללוי וחבריו הוא לפנות להסתדרות, אך באותם ימים הדבר עדיין נחשב צעד מחתרתי נועז. החשש רב. הפנייה תיעשה בחשאיות מוחלטת. "היינו בפרנויה שעלולים לעלות עלינו." נזכר לוי ביום ההוא בו נכנסו כמעט בהתגנבות יחידים לאחד המשרדים בבניין, נעלו אחריהם את דלת העץ והתייעצו בלחש. "אמרתי להם שישיגו לי מהר כרטיס סים של 'סלקום', כי עלולים לצותת לטלפון שלי, או לראות בדוחות שיחה שלי שהתקשרתי להסתדרות. הצעתי אפילו לרדת לרחוב ולדבר מטלפון ציבורי. יצאנו מהמשרד וחזרנו אחרי שהשגנו סים של 'סלקום'. נעלנו אחרינו את הדלת והתקשרנו למשרד של חניטל סוויסה, מנכ"ל האגף להתאגדות עובדים." זו השיחה לה ייחלו עובדים רבים בחברה במשך שנים רבות. היא עלולה להסתיים, אם ייוודע הדבר לגורם כלשהו בהנהלה, בפיטוריהם המיידיים של לוי וחבריו. לא יהיו הנחות בעניין כה חמור. "עונה לי המזכירה," מספר לוי בהתרגשות. "ואומרת לי, מצטערת, חניטל בפגישה. ביקשתי שתשאיר לה הודעה שהתקשרו מפלאפון ושתחזור אלי. ברגע שאמרתי פלאפון, היא מיד עזבה את הטלפון, והתחילה לרוץ במסדרון, שמעתי את הכפכפים שלה נוקשים מהר על הרצפה. כשהם שמעו את המילה פלאפון, כולם התייצבו שם בדום, הם הבינו שיש פה דבר רציני. תוך שנייה חניטל לקחה את הטלפון ואמרה לי, מצטערת, יצאתי מפגישה, מי מדבר? אמרתי לה בשקט, אנחנו כמה חבר'ה מפלאפון, שלמה כפיר דיבר עם אבי ניסנקורן לגבינו, אנחנו רוצים להקים ועד ורוצים לקבוע פגישה. הרגשתי שהם חיכו לנו. חיכו לטלפון שלנו."

הפגישה בהסתדרות נקבעת לאמצע אפריל. אם עד אז השתעשעו שותפי הסוד ברעיון הקמת הוועד בשיחות לא מחייבות, כעת כל אחד ואחד מהחברים נדרש לקבלת החלטה אמיצה על המשך דרכו במהלך. זו אינה החלטה קלה. היא מחייבת כל אחד מהשותפים להניח על כף אחת של המאזניים את כל שנות עבודתו, פרנסתו ועתידו המקצועי, כשעל הכף האחרת מונח על כל כובד משקלו רעיון הקמת הוועד.

לקראת הפגישה בהסתדרות מוזעקים כל שותפי הסוד בזה אחר זה לאחד המשרדים. הם כבר מקושרים בקבוצות וואטסאפ פרטית שבאמצעותה הם מתעדכנים באופן שוטף על המהלכים. "נכנסנו בשקט למשרד כדי לקבוע מי יבוא איתי להסתדרות." מספר לוי שוב בלחש. "היינו שנים-עשר אנשים. אמרתי להם, בואו נלך כולנו יחד. כולי בערתי בתוכי. פתאום כל אחד מספר לי סיפורים, אחד אומר שהילד לא מרגיש טוב, השני אומר שהוא חייב לצאת לסיורים, ההוא אומר אני אבדוק, ההוא לא עונה לטלפון, כולם נעלמו פתאום, כל אחד והתירוצים שלו." בדיעבד, רבים מהם יכו על חטא שלא אזרו אומץ והצטרפו למהלך, אך באותם ימים זו נראתה ההחלטה השקולה ביותר שהם יכלו לקבל על עצמם. "קשה לתאר במילים את תחושת הפחד והחרדה שליוו אותי ככל שהפגישה הזו התקרבה," מסביר ששי דור, אחד משותפי הסוד. ״שאלתי את עצמי מה אני צריך את זה, מה יקרה אם מישהו יידע, אני לוקח סיכון ענק, מה ברק רץ עם זה כל כך מהר, תן לי להתבשל עם זה. בסופו של דבר לא הגעתי לפגישה בגלל איזו סיבה טכנית, אבל היום אפשר לקרוא לזה תירוץ, הרי אם באמת הפחד לא היה משתלט עלי כנראה שהייתי מוצא פתרון והייתי יכול להגיע. הפחד היה משתק."

בסופו של דבר, שני עובדים בלבד מבין שנים-עשר שותפי הסוד, אוזרים אומץ ומודיעים שיצטרפו לפגישה החשובה בבית ההסתדרות. השניים הם יניב שחר וקלמן רדאל, עובד הנדסה ותיק, שספג את ערכי העבודה המאורגנת עוד מהימים בהם עבד בחברת חשמל, שם המעמד של ועד עובדים ותחושת הביטחון של העובדים מוטמעים בארגון ומושרשים כחלק מהווי החברה. "הרגשתי שאני חייב לעשות את זה ולהגיע לישיבה, למרות שפחדתי מאוד ולא רציתי שידבק בי הדבר הזה שאני מתעסק בוועד." מסביר רדאל, "כל שנה באו והטילו פה את גזירת הפיטורים, תמיד זו הקצבה של ראשים. אם אתה לא מפוטר בגל הזה, אז אתה אולי תפוטר בגל הבא, אתה לא יודע מתי יבוא הגל. היתה תחושה של זילות בפיטורים. ההנהלה מקצצת ולאחר מכן מגייסת. זה היה מכוער, במיוחד כשזה פגע באנשים ותיקים. אתה רואה מנהל שמפטר את העובד שלו וכעבור חצי שעה הולך לאכול עם כולם צהריים כאילו כלום לא קרה. אתה רואה בפיטורים של חבר שלך חרב גם על צווארך. לא נתקלתי במישהו ששואל למה הבנאדם הזה מפוטר, אולי אפשר למצוא לו תפקיד חדש. מפטרים כי צריך לתת ראשים. וזה קרה פעמיים בשנה. יש שני כללים בפלאפון. האחד הוא שבפלאפון עובדים רק אחד עשר חודשים בשנה, כי יש את החודש של הפיטורים שבו אף אחד לא עובד, כולם מתעסקים בשאלה את מי מפטרים ומתי. והכלל הנוסף הוא שבפלאפון אנשים לא מגיעים לפנסיה, אסור. זה חוק. בחודשים שקדמו להקמת הוועד הצטבר אוסף מקרים שמבחינתי גרם לאובדן אמון מוחלט בהנהלה. אף פעם לא היה לי אמון בהנהלת פלאפון, ואת זה רשמתי תמיד בסקרי מצב הרוח, כשרשמתי שיש לי אמון מלא בהנהלת החברה שתעשה הכול, אבל הכול, כדי למקסם את הרווחים של הבעלים על חשבון העובדים ובלי שום יחס לעובדים."

תחושת הרדיפה והפחד, בה נתקפו החברים ביום שהתקשרו לראשונה להסתדרות, שבה והכתה בהם כשיצאו לעבר בית ההסתדרות לפגישה המיוחלת. "אתה חושב על הכול." אומר לוי. "לפני שיצאנו מהבניין להסתדרות כיבינו את הטלפונים כדי שלא יידעו שיצאנו מפה. בדרך עשינו סיבובים עם הרכב ברחובות כדי שלא יעקבו אחרינו. אמרתי לכולם, חבר'ה, החתמתם יציאה? שלא יהיו בעיות ויתחילו לחקור איפה היינו."

אותה השעה ממתינים ללוי וחבריו בבית ההסתדרות חברי צוות האגף להתאגדות עובדים בהרכב המלא. הם מצפים להם בכיליון עיניים. הכמיהה להקמת ועדי עובדים בחברות הסלולר היא בגדר הגשמת החזון והיעד המרכזי של ההסתדרות בעת הזו. במשרדה של חניטל סוויסה, נוכחים יקי חלוצי, רום דביר, מיכל סרברניק ועו"ד ענת גוטמן מהלשכה המשפטית. "רגע לפני שנכנסנו ללשכה, ממש על פתח הדלת," מספר רדאל, "ברק הסתובב אלינו, ואמר לנו, אתם יודעים, מהרגע שאנחנו עוברים את הדלת אין דרך חזרה. ואני בלבי אמרתי לעצמי, הלוואי ותהיה דרך חזרה, כי פחדתי. באתי לפגישה בגלל שאמרתי לעצמי מה יגידו, איך אחד שדיבר כל הזמן על ועד, ישתפן פתאום ולא ילך לפגישה. זה מפחיד. אתה במקום כזה שאתה יודע שאם ההנהלה תדע שהלכת לבית ההסתדרות הם יכולים לשים עליך עין, לרדת לחייך, ואני, תן לי את השקט שלי. לפני הפגישה ממש פחדתי. בלבי קיוויתי שכל העניין הזה לא יצא לפועל ושברגע האחרון הפגישה תבוטל. אצל ברק זה היה אחרת, ראית את זה במבט שלו, אני זוכר את המבט שלו לפני שנכנסנו ללשכה, הוא חזר על זה ואמר, חבר'ה, אין דרך חזרה."

היתה זו לחיצת היד הראשונה בין לוי לחלוצי. בחודשים הבאים הם ינווטו יחד את אחד המאבקים המרתקים שידע המשק הישראלי. הם יקבלו יחד החלטות קשות, יניפו יחד שלטים, יתחבקו ברגעי שמחה, יזיעו יחד בהפגנות, יתמכו זה בזה ברגעי המשבר הקשים ביותר. אבל בפגישה ההיא, בראשית חודש אפריל, היתה זו עדיין לחיצת יד קרירה וחשדנית. חלוצי אינו תולה תקוות מופרזות בפגישה הזו. במהלך השנים עברו דרכו עשרות עובדים שהגיעו שופעי ביטחון לפגישות מבטיחות מהסוג הזה וקיבלו רגליים קרות רגע אחרי שנכנסו. הוא אינו רוצה להתאכזב שוב. "אין יום שעובר בהסתדרות מאז שהתחלנו שלא מגיעה לפה פנייה מעובדים שרוצים להתאגד במקום העבודה שלהם." אומר חלוצי, "כל הזמן פונים. גם מחברת פלאפון, לפני שברק הגיע, הגיעו אלינו עובדים וביקשו להתאגד. ברוב המקרים אין מה לעשות עם הפניות האלה. התפקיד שלנו הוא לקבל את הפניות ולפתח אותן. אולי לחבר אותן עם פניות אחרות ולהתחיל לייצר מהלך. פתאום הגיע לכאן ברק. ראיתי ילד חולמני. הוא הגיע עם עוד שני עובדים, יניב שחר וקלמן. הוא הגיע לאגף לאיגוד מקצועי דרך מישהו שהוא מכיר ודחפו אותו לפה."

עד מהרה מסתמנת הישיבה כאכזבה מהדהדת. לוי וחבריו מציעים להקים התארגנות בחטיבת ההנדסה בלבד ונדחים על הסף. חלוצי מבהיר להם באופן הנחרץ ביותר את מצב הדברים. "אני כבר עשיתי ניסיון דומה לזה בחברת הוט שנכשל משפטית." מסביר חלוצי. "בית המשפט זרק אותנו ואמר שהטכנאים לא יכולים להתאגד לבדם. אחרי הסיפור של הוט אמרתי לעצמי שהמעסיקים למדו משהו, כי הרי עברו שנתיים שבהן קצרנו די הרבה הצלחות, קצרנו הרבה התארגנויות, את ויזה קל, את סונול, ישראכרט, דלק שינוע, היה לנו גל די רציני אחרי החקיקה. איגדנו משהו סביב חמישים אלף עובדים. אז אי אפשר היה להקים ועד רק בהנדסה כי בית משפט פסק נגד זה במאבק של הוט. אמרנו לחבר'ה תשמעו, אנחנו לא רוצים לבאס אתכם, אבל שני דברים. אחד, אתם לא יכולים להיות ילדות, זה לא יבוא לכם על מגש של כסף. והדבר השני, אמרנו להם שאי אפשר להקים ועד רק בהנדסה, אלא ועד של החברה כולה."

משמעות הדברים מצננת את התלהבותם של לוי וחבריו. "ברגע שאומרים לך, תשמע, זה לא ילך כי מבחינה משפטית אתה לא תעמוד בזה, אלא אם כן באמת יש לכם כוח ארגוני, אז אתה מבין שיש בעיה." אומר לוי, "יקי אמר לי, אם אתה יודע להגיד לי עכשיו שאתה יכול לבוא אל העובדים בהנדסה וכולם יורדים ביחד למטה כשאתה תגיד לרדת, וכל הקומה תישאר שוממת, אז נרוץ על זה, אבל ספק אם יש לכם את זה כבר בשלב הזה כשאתם באים רק לדבר. לא ידעתי שאני מסוגל לעשות את זה. אמרתי להם, תקשיבו, באנו בגישה של אנשים ותיקים בחברה, לויאליים לחברה. בתפיסה שלנו, כשאמרנו לויאליים לחברה, הכוונה שלנו היתה שאנחנו לא רוצים לפגוע בחברה, הכול בסדר בחברה, אנחנו אוהבים את החברה, אלה היו הדיבורים של אז שהתחלפו בהמשך בדיבורים אחרים, בזה שאנחנו לויאליים לעובדים, היום אני לויאלי לעובדים, אבל בפגישה ההיא באתי לפגישה בגישה של אני הכי פלאפון שיש, זו היתה הגישה, אני כחול. יקי שמע ואמר לי, תשמע, אם ההנהלה תתנגד לוועד בהנדסה אז בבית המשפט אתה לא תצליח להגן על עצמך. זה לא ילך."

הרעיון לאגד את חטיבת ההנדסה בלבד יורד מהפרק, ובחדר מתנהלת שיחה באווירה פסימית על האפשרות לאגד את החברה כולה. כעת עומד לוי על דעתו להרים את הכפפה שזרק חלוצי ולאגד את החברה כולה. "הם התחילו להתווכח איתי." משחזר לוי, "אמרו שזה בלתי אפשרי לאגד חברה של ארבעת אלפים איש ושזה גדול מאוד עלינו, אז אמרתי, תקשיבו, עוד לא בדקנו, עוד לא ניסינו, אנחנו כבר פה, הצעד נעשה, אין דרך חזרה. הגענו לפה אז די, החלטתי. זו ההתאגדות. יקי אמר לי, תשמע, ברק, לך תנוח, תחשוב, יש לנו זמן. תחזור ונראה איך בונים שלד, אני אלמד אותך, יש לי ניסיון. הוא סיפר שאיגד חמישים אלף איש בשנתיים האחרונות. הוא יודע לעשות את הדברים. מאותו הרגע אני ויקי התחברנו, כאילו שהכרנו שנים לפני כן."

עוד דקות ארוכות לאחר הישיבה יעמדו לוי ושותפיו ביציאה מבניין ההסתדרות ויהפכו בדבר. בסיכומו של דבר מודיעים שחר ורדאל שהם נוטשים את רעיון ההתאגדות בטענה שיהיה להם קשה, כמעט בלתי אפשרי, לאחד חברה בסדר גודל של פלאפון, שעובדיה מפוזרים על פני כל רחבי הארץ במרכזי השירות ובבנייניה השונים.

לוי, אם כן, אינו אומר נואש. הוא מודיע שאינו נרתע וממשיך לצעוד לבדו אל עבר המטרה. "רק ברק הילד הזה, אמר, הבנתי, אני יוצא מכאן בהחלטה שאני מתחיל לעבוד," נזכר חלוצי. "שלחנו אותו מהפגישה בקטע שהוא לא יחזור. אמרתי לעצמי די, אין לי כוח עוד לשטויות, אני הולך למהלך רק עם אנשים רציניים. זו תהיה עבודה שתהרוג אותו. למצוא עוד שותפים מחטיבות אחרות מבין ארבעת אלפים עובדים זה קשה. אמרתי לו את האמת בפנים, אמרתי לו, אתה לא יכול לעשות מהלך כזה אם אתה לא פרוש על כל השטח. הטחתי לו בפנים את כל המציאות הקשה."