מה אתה מסתכל על

פרידה

הסיפור הזה, שסופו לא שמח יותר מתחילתו (כמו שאפשר להסיק גם מהכותרת), נפתח בשיחת טלפון.

יום אחד נכנסתי לחדר העבודה המשותף שלי ושל בעלי (חלקנו את החדר במשמרות, אחד עובד והאחר שומר על הילדים) ומצאתי אותו יושב שם, על הכיסא המשרדי המסתובב, כשהטלפון מונח בחיקו ופניו החיוורות בוהות באוויר כאילו ראה רוח רפאים. הילדים היו אצל הורי באותו יום. אני לא זוכרת בדיוק איך החלטנו שתורי להשתמש הפעם בחדר העבודה, נדמה לי שהטלנו מטבע, אלא שצלצול הטלפון, שנועד לבעלי, שיבש את כל התוכניות.

זמן לא רב קודם לכן עברנו לדירה הזאת לאחר שחזרנו משהות בת שנתיים באמריקה, וחדר העבודה, שעדיין הכיל חלק מהארגזים שלנו, היה המקום היחיד בבית שהיה בו חיבור לטלפון קווי, כלומר היה ברור שבעלי ייאלץ לענות לשיחה משם. הוא הניח את כף ידו על האפרכסת ולחש לעברי שהוא לא מתכוון לדבר במשך זמן רב. אחר כך עשה איזו תנועת יד שסימנה שהוא מבקש שאניח לו להסתגר בחדר לבדו. זכור לי שזה הרגיז אותי. יום העבודה שלי גם כך התקצר כי בצהריים היינו צריכים לאסוף את הילדים מההורים שלי, ואף שהיה לי חשד לגבי זהות המתקשרת, סיננתי בקול רם לפני שיצאתי מהחדר, "מי מתקשר הביתה בבוקר של יום עבודה, איזה חוסר התחשבות!"

הרוגז שלי הלך וגבר כשהדקות נקפו ובעלי לא יצא מהחדר. ישבתי במטבח ושתיתי קפה, מנסה לא להאזין לקולו העמום שהתרומם מדי פעם בטונים כעוסים שלא רציתי לשמוע. בשלב כלשהו אפילו פניתי למרפסת כדי להתרחק מהקולות ועמדתי שם במשך דקות ארוכות, בוהה באנשים שעברו ברחוב ומנסה לחשוב על תוכנית הכתיבה שלי לאותו יום, ואחר כך על הילדים ומה אפשר לעשות איתם לאחר שניקח אותם מהורי. זו כבר הפכה להיות משימה לא פשוטה, לבלות עם שניהם יחד: הגדולה התעקשה לשתף אותי בכל תובנה שעלתה בדעתה ולא הפסיקה לדבר, והקטן, שהיה בסך הכול בן שלוש, היה זקוק לתשומת לב תמידית, ופרץ בבכי כששקעתי בשיחות ארוכות איתה ולא שמתי לב אליו. הבטתי באנשים שעברו ברחוב, גברים ונשים שאת חלקם התחלתי להכיר; שכנים מהבתים הסמוכים או הורים מהשכונה, שילדיהם הלכו לגנים שאליהם הילדים שלנו היו עתידים להתחיל ללכת כשייגמר החופש הגדול. שאלתי את עצמי איך הם מסתדרים עם הילדים בימי החופש, למי הם נותנים יותר תשומת לב ועל חשבון מי זה בא. במשפחה הרי תמיד יש מישהו שמפסיד.

בפעם הבאה שהצצתי בשעון ראיתי שכבר חלפו ארבעים דקות מתחילת שיחת הטלפון והחלטתי לגשת לחדר העבודה ולהעיר לבעלי, אבל כשהתקרבתי אל הדלת הבחנתי שמתוך החדר עולה שקט גמור. המשכתי לעמוד שם עוד דקות אחדות, וכשעדיין לא שמעתי הגה דפקתי על הדלת. משלא נעניתי נכנסתי פנימה ומצאתי אותו יושב על הכיסא המסתובב באמצע החדר, כמו שכתבתי בפתיחה, ופניו בוהות באוויר.

הוא לא הביט בי כלל, כאילו לא היה מודע לכך שנכנסתי לחדר או שזה לא שינה לו, וכבר עמדתי להטיח בו שהשיחה הזאת נמשכה יותר מדי וגזלה לי זמן עבודה יקר, שהוא בוודאי ידרוש אותו לעצמו בהמשך, אבל מכיוון שהמשיך לשבת שם בלי נוע, באותה הבעה המומה וקודרת, שאלתי אותו אם הכול בסדר.

"לא," הוא אמר. "לא הכול בסדר. שום דבר לא בסדר."

שאלתי מה קרה, מה נאמר בשיחה.

הוא הרים אלי את עיניו הקרועות לרווחה. הוא אמר, "היא לא נורמלית. היא פשוט לא נורמלית האישה הזאת. אני לא יכול להמשיך ככה."

למשך כמה רגעים המשיך לתלות בי את עיניו, ואז בבת אחת השפיל את ראשו לרצפה והליט את פניו בידיו כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. הוא אמר שוב, "אני לא יכול יותר, פשוט לא יכול יותר."

אמרתי לו, "תירגע מיד, אל תשתגע לי עכשיו." משלא הזיז את הראש ונשאר לשבת כך, כשראשו בין ידיו, אמרתי לו, "תספר לי מה קרה, אני לא יכולה לראות אותך במצב הזה."

הוא אמר, "זה נגמר."

שאלתי, "מה זאת אומרת נגמר?"

הוא אמר, "זה נגמר. אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותה יותר. שאני רוצה לנתק איתה את הקשר."

שאלתי, "באמת? אתה בטוח?"

"כן," הוא אמר ושוב הרים את ראשו בבת אחת והביט בי בהתכוונות, "את הרי יודעת שאני בטוח."

"אני לא יודעת שום דבר," אמרתי. "יש הבדל בין לחשוב על דברים באופן תיאורטי לבין לממש אותם." השתתקתי לרגע ואז שאלתי, "אתה לא חושב שזה קצת אכזרי?"

הוא התפרץ, "אכזרי? את חושבת שאני אכזרי?"

אמרתי, "לא אמרתי שאתה אכזרי."

הוא אמר במהירות, "אם כבר את חושבת שהיא אכזרית."

"אל תכניס לי מילים לפה," אמרתי. "אני באמת לא יכולה לדעת. היא אמא שלך, לא שלי."

"את באמת לא יודעת?" הוא הביט בי. שפתיו רעדו.

ניגשתי אליו והתיישבתי על ברכיו, על הכיסא המסתובב. כרכתי את זרועותי סביבו והשענתי את ראשי בשקע צווארו. אמרתי, "אני כן יודעת, מותק, אני מבינה אותך. באמת. פשוט לא חשבתי - אף פעם לא האמנתי שבאמת תהיה מסוגל לעשות את זה."

"למה לא? הרבה אנשים אמרו לי שזה מה שאני צריך לעשות."

"איזה אנשים?" שאלתי.

"ג'ניפר הפסיכולוגית אמרה לי את זה."

"אבל ג'ניפר אמריקאית," אמרתי. "אצלם זה אחרת, זה יותר הגיוני, בגלל המרחקים. כמה פעמים הם כבר מתראים עם המשפחה? פעמיים בשנה? בתנקס גיווינג ובכריסמס? ואז תמיד קורה משהו נורא - כמו בכל הסרטים - כל מיני סודות אפלים שמתגלים, וכולם מטיחים אחד בשני האשמות איומות ורבים."

הוא אמר, "כאן זה לא אמריקה. אי-אפשר להיפגש רק פעמיים בשנה, אז לפעמים אין ברירה. לפעמים עושים את מה שצריך לעשות."

המשכתי לשבת על ברכיו בשתיקה, משעינה את ראשי על ראשו. כבר ניהלנו את השיחה הזאת בעבר, ובסופו של דבר העניינים תמיד היו חוזרים למסלולם. שאלתי את עצמי אם יצליח הפעם לעשות את מה שאמר שבכוונתו לעשות. הרמתי את ראשי כדי להביט בפניו, לראות אם הבעתן נראתה שונה מכפי שנראתה בפעמים קודמות, אבל לא הצלחתי לזהות משהו מיוחד. עיניו הקרועות לרווחה הצטמצמו, והוא החל להתפתל בכיסא כאילו הישיבה שלי מעליו כבר לא היתה נוחה לו. שנינו התרוממנו בבת אחת והוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה כרגע," ואז הוסיף, "החדר עומד לרשותך. אני מצטער שבזבזתי לך את זמן העבודה. את יכולה לנתק את הטלפון עכשיו ולעבוד בשקט."

"אני לא רוצה לנתק את הטלפון," אמרתי. "מה יקרה אם ההורים שלי יתקשרו?"

הוא אמר, "יש טלפונים סלולריים." לאחר שתיקה קצרה הוסיף, "אבל - איך שאת רוצה. אני הולך לעשות סיבוב."

"לאן אתה הולך?" שאלתי. שמעתי איזה חשש עולה בקולי והתביישתי לרגע, כאילו הפכתי באחת לאחת מאותן נשים קנאיות ופרנואידיות שחוקרות את הבעלים שלהן.

"אני הולך לעשות איזה סיבוב בשכונה," הוא אמר, ואחר כך הוסיף, "אם זו היא, אל תעני לטלפון."

לאחר שהלך, התיישבתי על הכיסא המסתובב ופתחתי את המחשב כדי להתחיל לעבוד. אף על פי שקמתי באותו בוקר מלאת רעיונות ובמצב רוח מרומם, גיליתי שאני לא מסוגלת להתרכז. ישבתי ובהיתי במסך המרצד בלי שום יכולת לכתוב או אפילו לחשוב על משהו בעל ערך, ואחר כך עברתי לשיטוט אקראי באינטרנט. מצאתי את עצמי מתחקה אחרי כל מיני סיפורי רכילות שעסקו בידוענים שאפילו לא הכרתי, זמרת צעירה שהסתכסכה עם האמרגן שלה, איזה זוג פליטי תוכנית ריאליטי שנפרדו ואז חזרו זה לזרועות זה. בלעתי את קורותיהם בעניין, בלהיטות, עד שתחושת קבס הלכה וגאתה בי, ובכל זאת לא הצלחתי לעצור בעד עצמי, כאילו אם אפנה שוב להביט במסך הריק אהפוך לנציב מלח. כשהטלפון צלצל, לאחר כחצי שעה, הרגשתי בתחילה איזו הקלה - חשבתי לעצמי שלפחות זה קורה בזמן שבו אני ממילא לא מצליחה להתרכז - אבל כשהבטתי אל הצג וראיתי את המספר, ההקלה התחלפה בחרדה הולכת וגוברת; תחילה המשכתי לשבת שם ולהקשיב לצלצול שהתנשא, רם וצורם, בחדר העבודה. לאחר מכן שלפתי את חוט הטלפון מהקיר.

כשבעלי חזר מהטיול שלו דיווחתי לו על שיחת הטלפון שלא נענתה והוא אמר, "בואי נשאיר את המכשיר מנותק למשך הלילה."

*

בבוקר שלמחרת, בתוך ההמולה הרגילה עם הילדים, שאלתי את בעלי איך הוא מרגיש בקשר לשיחה מאתמול.

"שום דבר לא השתנה," אמר בשקט. "ואני מבקש שלא תעני לטלפון."

"בסדר," אמרתי לו. "אבל אני לא מוכנה שהטלפון יהיה מנותק. ההורים שלי יכולים להתקשר, או אחת האמהות מהגן שרוצה להזמין את הילדים אליהם." בעלי אמר ברפיון שהוא מסכים בתנאי שאבטיח שלא אענה לטלפון אם במקרה אכנס לחדר העבודה והוא לא יהיה שם.

בהמשך היום בעלי השתמש בחדר העבודה. תכננתי לקחת את הילדים לפארק, אבל כיוון שהם הצליחו לשחק בבית בריכוז, השעות חלפו ונשארנו בבית. אוזני היו כרויות כל הזמן לשמוע אם הטלפון מצלצל בחדר השני, ובשלב מסוים, כשעמדתי במטבח והכנתי להם ארוחת צהריים, הטלפון באמת צלצל. רצתי כאחוזת אמוק לחדר העבודה ומצאתי את בעלי יושב שם ובוהה בצג הטלפון. "זו היא," אמר בשקט והביט בי.

"מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי.

"אני מתכוון לא לענות," הוא אמר.

"אתה בטוח?" שאלתי. "אולי כדאי לנסות לתת לה הזדמנות להסביר, לנסות ללבן את הדברים?"

"אין כבר מה ללבן," הוא אמר והוציא את חוט הטלפון מהקיר.

כך היה גם בימים הבאים.

הצלצולים הגיעו יום-יום. לא בשטף בלתי-פוסק, אמנם, אבל בקביעות; שיחה או שתיים ביום, בדרך כלל אחת בצהריים ואחת בערב. כשהצלצול היה נשמע היינו מביטים זה בזה למשך כמה שניות. לפעמים היינו מחייכים ואפילו מתבדחים על הנושא. הזכרנו זה לזה סרטים מפורסמים שבהם כל מיני נשים מעורערות מפתחות יחס תלותי והיסטרי כלפי אהוב או אהובה לשעבר ומתקשרות אליהם בלי הפסקה. אני הייתי מפליגה בניתוחים פמיניסטיים ואומרת לבעלי שמגוחך שנשים הן שמזוהות תמיד עם ההתנהגות הכפייתית הזאת, ושהכרתי בחיי לא מעט גברים שהתנהגו באופן הזה; מתקשרים ומנתקים, או ממררים את חייך בכל מיני צורות אחרות. גם בעלי הודה שנתקל בכמה גברים כאלה, אבל המשיך להגיב באותו אופן כשהטלפון היה מצלצל: הוא היה מעווה את פרצופו ומגלגל את עיניו כלפי מעלה כאומר, אני לא מאמין שהמטורפת הזאת מתקשרת שוב.

אם מכשיר הטלפון היה מונח בקרבתי ובעלי היה עומד בחדר אחר, הוא היה צועק מהחדר השני, "את יכולה לבדוק מי זה?!" אני הייתי נוטלת את המכשיר בידי, הן רפרפו עליו בעדינות, תנועה אחת לא זהירה ואני הרי יכולה לענות לשיחה בטעות, ובכל זאת לא עניתי אף פעם. כשהייתי מבחינה במספר הייתי עונה בצעקה, "כן, זו היא," ומתרחקת ממכשיר הטלפון כאילו היה חפץ חשוד.

לאחר שבוע או שבועיים כאלה הטלפון הפסיק לצלצל.

תחילה זה נמשך דרך הדואר האלקטרוני: הודעות קודרות, נוקבות, מאיימות, שהתחילו במילים כמו: אתה לא עונה לטלפון, מה אתה חושב לעצמך, שתסנן אותנו? איך אתה יכול לעשות לנו את זה? לא נשתוק. לא נוותר לעולם. ומאוחר יותר גם: לא נפסיק אף פעם, נילחם כדי לראות את הילדים, הכול נרשם, לא נשכח ולא נסלח.

לאחר כמה הודעות כאלה בעלי התקשר לקולגה שלו, עורך דין בהכשרתו, חבר ילדות שגם היה שותף שלו לדירה בתקופת הלימודים באוניברסיטה, כדי לבדוק אם יש בסיס משפטי לאיומים שלהם. החבר העורך דין אמר שבשביל לענות על כך הוא צריך לדעת יותר פרטים על המקרה, והזמין אותנו להתארח בביתו בבנימינה. "בואו תקפצו אלינו," אמר לבעלי. "כמה פעמים אנחנו כבר רואים אתכם?"

כשנסענו אליהם לבנימינה באחת השבתות, כל הדרך במכונית הילדים לא הפסיקו לריב. "לא ניסע לשום טיול יותר לעולם," איימתי עליהם, אבל הם לא התרשמו והילדה בעטה בכיסא הנהג שבו ישב בעלי, שצעק שאם זה ימשיך ככה הוא עוד יעשה תאונה איומה. אבל כשהגענו לביתם של החבר העורך דין ואשתו ונכנסנו לחצר הגדולה, המדושאת, הילדים נרגעו מיד. ילדיהם של החבר העורך דין ואשתו כבר היו גדולים ולא היו בבית באותו זמן, והוא ואשתו נראו נינוחים ושלווים מאוד כשמזגו לנו תה וקפה, ואשתו של החבר העורך דין פרסה לנו ולילדים עוגת גזר שהכינה באותו בוקר. היא היתה אישה נאה ששערה עשוי בתספורת קצרה ונערית, מעוטרת בחוטים דקים לבנבנים. בשנים האחרונות, לאחר שנים ארוכות שבהן עבדה בראיית חשבון, עשתה הסבה מקצועית להדרכת הורים, וסיפרה שסוף-סוף היא עושה בחיים את מה שהיא באמת אוהבת. היא הציעה לילדים מיץ פטל מתרכיז והם התלהבו מאוד, בעיקר הגדולה, שאהבה בתקופה הזאת את "מיץ פטל" שקראנו לה כמעט כל ערב. לאחר ששתו מיץ ואכלו עוגה, אשתו של החבר העורך דין הזמינה אותם לשחק בבריכה המתנפחת בחצר ונתנה להם בגדי ים שהיו של הילדים שלה כשהיו קטנים. הילדים, שנראו מצחיקים בבגדי הים שהיו קצת גדולים עליהם, היו מאושרים בתחילה בבריכה המתנפחת והשפריצו מים זה על זה, אבל בשלב מסוים חזרו לריב ואני עמדתי לרוץ לשם ולפשר ביניהם, אבל אשתו של החבר העורך דין פקדה עלי בקול רך: "שבי! תני להם לפתור את זה ביניהם." בעלי ואני פרצנו בצחוק, ובעלי אמר, "כשהם יהרגו אחד את השני זה בטוח יהיה פתרון מצוין," אבל אשתו של החבר העורך דין צחקה ושוב פנתה אלי. "אל תדאגי," אמרה לי. "שבי, תשתי קפה, אני אפריד ביניהם אם יהיו בעיות." הבטתי בפניה השלוות, דמויות השיש וחייכתי אליה, מתרווחת לאחור בכיסא הנוח שהחבר העורך דין פתח בשבילי. התחשק לי לעצום את העיניים ולדמיין שאני יושבת לבדי שם, על הכיסא הנוח בחצר היפה והמטופחת, אבל אז בעלי והחבר העורך דין התחילו לדון בעניין שלשמו באנו.

החבר העורך דין שאל, "אז מה הם דורשים, בעצם? לראות את הילדים?"

בעלי אמר, "הם סתם מקשקשים. הילדים לא מעניינים אותם, הם אומרים שהם דורשים לראות אותם רק כדי לנפנף מולי באיזה איום, להפגין כוח."

אשתו של החבר העורך דין שאלה, "אבל מה האיום? איזה כוח הם רוצים להשיג?"

בעלה קטע אותה ושאל את בעלי, "היה קשר רציף, קבוע עם הילדים? היה איזה הסדר שאתה מפר בזה שאתה לא מסכים?"

בעלי אמר, "ממש לא. למען האמת, הם מעולם לא נשארו עם הילדים לבד, אני לא הרשיתי את זה. הם היו באים לבקר פעם בכמה שבועות כשגם אנחנו היינו בבית, זה הכול."

"באמת?" אשתו של העורך דין שאלה בקול מופתע. "כל כך חבל שלא היה להם קשר עם הילדים," הוסיפה. בעלי לא אמר כלום, והיא אמרה, "ההפסד כולו שלהם."

החבר העורך דין אמר לבעלי, "בכל מקרה, אם זה המצב אז אין לך בכלל מה לחשוש. צריך להוכיח קשר מתמשך ואינטנסיבי, ולא נראה לי שזה המקרה."

"לא, זה ממש לא המקרה," אמרתי, ואני ובעלי צחקנו.

"אתה יודע," אמר פתאום החבר העורך דין, וגם הוא נשען לאחור בכיסא נוח שלו כשוקע בהרהורים, "אני נזכר עכשיו באמא שלך, בתקופת האוניברסיטה. תמיד היא היתה מתקשרת לדירה שלנו בירושלים."

"בדיוק," בעלי אמר. עיניו התעוררו. "אמרתי לך," הוסיף, פונה אלי. "תמיד היא היתה מתקשרת ומציקה."

"אני זוכר שהם גם שילמו לך שכר דירה כמה פעמים," אמר החבר העורך דין.

פניו של בעלי קפאו לרגע, ואז אמר, "אולי כמה פעמים, אבל זה היה ממש זניח, תאמין לי; זניח לעומת כל מה שהם עשו לי באותה תקופה, ושנים אחר כך."

"באמת? לא יודע," אמר העורך דין ושוב נשען לאחור בכיסאו. "בשבילי אז, בתקופה ההיא, זה נראה המון - זה שהם שילמו לך את השכר דירה. אתה זוכר כמה תפרן הייתי אז."

"טוב, כולנו היינו תפרנים," בעלי אמר.

"לי לא היו הורים שיעזרו לי בשכר דירה," אמר העורך דין.

"אולי, אבל כשהיית צריך לקנות דירה בשביל הילדים שלך הם כן היו שם, לא?" בעלי אמר. קולו התרומם כמעט כמו בתחינה.

"זה לא היה בדיוק ככה," אמר העורך דין והניד בראשו. "הם פשוט מכרו שתי דירות שהיו להם וחילקו אותן בינינו, הילדים."

"נו, אתה רואה," אמר בעלי, "הם חשבו עליכם."

"גם אמא שלך חשבה עליך."

"אמא שלי לא חשבה אף פעם על אף אחד חוץ מאשר על עצמה," בעלי אמר.

אשתו של העורך דין הביטה בבעלי בריכוז והנהנה. הרגשתי שאני רואה רחמים בעיניה. "אתה יודע, הדבר היחיד שאתה צריך לחשוב עליו..." החלה והשתתקה בבת אחת.

בעלי השתתק גם הוא והשפיל את עיניו אל הדשא שתחתינו.

שאלתי אותה, "מה הדבר היחיד שצריך לחשוב עליו?"

אשתו של החבר העורך דין חייכה אלי לרגע, ואז פנתה שוב להביט בבעלי כשאמרה, "הדבר היחיד שאתה צריך לחשוב עליו זו השאלה אם, בחשבון אחרון, זה יהיה לטובתך לנתק את היחסים ככה."

"למה את מתכוונת?" שאל אותה בעלי, ולרגע חששתי שיענה לה בגסות, או שיספק יותר מדי פרטים אישיים כדי להוכיח את צדקתו, כפי שהתחיל לעשות לאחרונה כשאנשים היו שואלים אותו על הנושא. אבל הוא לא הוסיף דבר ורק הביט בה. יכולתי לזהות שפניו התכרכמו קצת, כפי שנהג לעשות כשהיה נדמה לו שלא מבינים אותו.

"אתה יודע," אמרה אשתו של החבר העורך דין, "לי היו יחסים איומים ונוראים עם אבא שלי. היו שנים שלא דיברנו. הוא באמת היה אבא מחורבן. הוא תמיד עבד ולא היה לו זמן אלינו, והוא גם בגד באמא שלי ובסופו של דבר התחתן עם אישה אחרת. מהבחינה הזאת אתה צריך להגיד תודה שאמא שלך לפחות נשארה."

"אין לי מה להגיד תודה על זה, תאמיני לי," בעלי אמר.

אשתו של החבר העורך דין החליקה בידה על שערה הקצר והרך וצחקה קלות, כאילו ביקשה להבהיר לבעלי שהיא מבינה ולא שופטת אותו.

"בסדר," אמרה, "אני בטוחה שהיא לא היתה אמא מושלמת, ובכל זאת - אנחנו כבר מבוגרים, ולפעמים אחרי שאתה עובר כל מיני תהליכים עם עצמך אתה מסוגל לראות גם את ההורים שלך כאנשים בוגרים ובסופו של דבר לסלוח להם. אתה יודע, לסלוח להם זה בעצם לסלוח לעצמך על זה שאתה מרגיש כלפיהם את כל הרגשות הקשים האלה."

"אני עדיין לא מסוגל לסלוח," בעלי אמר. "זה טרי מדי."

"אולי," המשיכה אשתו של החבר העורך דין. "אבל הזמן עובר מהר, אתה לא קולט כמה מהר הוא עובר, ולפעמים אתה מגלה שמאוחר מדי. אתה יודע, החיים קצרים."

"החיים קצרים מכדי להיות אומלל," אמר בעלי ולא יסף, כי הילדים כבר צרחו זמן-מה בתוך הבריכה המנופחת, והגדולה הגיעה אלינו בריצה, נוטפת מים וצורחת: "אמא! הוא מפריע לי לשחות, הוא כל הזמן זורק עלי את הצעצועים שלו."

"הוא לא זורק אותם, הוא רק רוצה לשחק איתך," אמר בעלי במין טון מתקתק, ועלה בדעתי שהשיחה עם אשתו של החבר העורך דין הלחיצה אותו, ועכשיו ניסה להצטייר כאדם רך וסבלני, ולא נוקשה ונקמני כפי שאולי הצטייר בעיניה קודם לכן.

"אני שונא שאנשים אומרים לי שהחיים קצרים," אמר לי אחר כך, במכונית, "זה גם תמיד היה הנימוק שלה, את יודעת, שהחיים קצרים ולכן בעצם אני צריך לספוג את ההתעללות שלה."

"כן, אני יודעת," אמרתי לו. "בכל מקרה ענית לה יפה מאוד."

"תזכירי לי מה אמרתי?" אמר בעלי.

"שהחיים קצרים מכדי להיות אומלל," אמרתי.

"כן, זה באמת משפט מצוין," אמר וגיחך בשביעות רצון. ובאמת, מאז השתמש במשפט הזה בכל פעם שהנושא עלה והוא רצה להשיב תשובה ניצחת או לסכם את הנושא. החיים קצרים מכדי להיות אומלל. לפעמים גם אני הייתי מאמצת את המשפט, בעקבותיו, אם הייתי נדרשת לתת תשובה לאנשים שהתעניינו לדעת מדוע אנחנו לא בקשר עם משפחתו של בעלי. למשל, כשהורי שאלו יום אחד אם בעלי מתכוון לעשות משהו כדי לפתור את ה"סכסוך" (כך הם התעקשו לכנות את מצב העניינים בין בעלי לבין משפחתו), אמרתי להם, "החיים קצרים מכדי להיות אומלל."

לא נראה היה שהמענה משכנע במיוחד את אבי. הוא השמיע מין המהום ספקני קצר. "אומללות ברוב המקרים תלויה בנו, באופן שבו אנחנו בוחרים להגיב. אפשר להיות בקשר עם מישהו ועדיין לא לקבל כל התנהגות בעייתית שלו."

"זה לא תמיד אפשרי," אמרתי, ואבי אמר שוב באותו טון ספקני שלו, "אני לא בטוח." אבל לאחר שבוע הוא עצמו קיבל הודעה מפתיעה לדואר האלקטרוני שלו.

הוא התקשר לספר לי על כך בטון הרשמי, הנוקשה מעט שנקט כשהיה המום או כעוס על משהו שמישהו אמר או עשה. שאלתי אותו מה נכתב בהודעה והוא הודיע שישלח לי אותה ישירות, וכך אוכל לקרוא בעצמי. ההודעה הגיעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי בתוך דקה.

שלום לכם,

אנו מניחים שידוע לכם שזה כמה חודשים הבן שלנו והבת שלכם מחרימים אותנו חרם מוחלט. בכלל זה מונעים מאיתנו כל קשר עם הילדים. החרם הוא על כל המשפחה, וזה על לא עוול בכפנו. חרם כידוע לכם פירושו ביזוי, ביטול והשפלת הזולת. מצב זה הוא בלתי-נסבל וקשה מנשוא, כפי שאתם בוודאי מתארים לעצמכם.

טרם החרם, מערכת היחסים היתה מאופיינת בחיזור חד-צדדי מצדנו. הביקורים שלנו אצלם היו יזומים על ידנו, לא תמיד נענו וכשנענו היו במשורה. ניסיונות שלנו להביא את היחסים למצב הדדי נענו בביטול, בזלזול ובחרם. בתוך זה הרעפנו עליהם כל השנים, ובעיקר מאז חזרתם מאמריקה, עזרה כלכלית משמעותית ביותר, אלפי שקלים בחודש, איננו יודעים אם אתם מודעים לכך. אין דבר נורא יותר עבור הורים מלדעת שילדיהם רוצים להיות איתם בקשר רק בשביל הכסף. כפי שזה נראה, איננו ראויים בעיניהם לקשר אנושי, אולם כספנו אינו טמא. חרם הוא מצב שאין בו כל מחויבות ולכן לא תיתכן כל עזרה כלכלית מצדנו.

עם זאת בכל רגע נתון בעתיד, אם וכאשר הם ירגישו שהם רוצים לדבר איתנו בצורה קורקטית, כאנשים בוגרים וללא תנאי, הם ידעו איפה למצוא אותנו.

בתודה, וכו'.

לאחר שקראתי את המכתב הרגשתי שאיזה שיתוק אוחז בי ומכווץ אותי מבפנים. הדיוקן שלי, כפי שהצטייר בעיני אמו של בעלי ומשפחתה - דיוקן של אישה רודפת בצע ותועלתנית - זעזע אותי. גם הרמיזה על מעורבותי בהחלטתו העקשנית של בעלי לא נתנה לי מנוח.

"למה הם אומרים את זה? ועוד להורים שלי?" הטחתי בבעלי לאחר שהעברתי אל תיבת הדואר האלקטרוני שלו את ההודעה ששלחה אמו להורי. "אתה לא יכול להבהיר להם שהם טועים?"

"אני לא מתכוון להבהיר להם כלום. את לא מבינה? היא סתם מחפשת איזו דרך לסכסך גם בין שנינו, שלא לדבר על ההורים שלך. אני לא מתכוון להתפתות לזה. שתחשוב מה שהיא רוצה. לא אכפת לי."

"אבל לי אכפת," אמרתי. "אכפת לי שיחשבו עלי דברים נוראים כאלה."

"אז תעני לה בעצמך, אני לא מתכוון לכבד אותה בתשובה."

"אני אענה לה בעצמי," הודעתי לו, "ותשמור בבקשה על הילדים, שלא ייכנסו לחדר ויפריעו לי."

ובכל זאת, כשהסתגרתי בחדר העבודה, התחלתי שוב להרגיש חסרת מנוחה. המחשבה על כך שאכלה את זמן הכתיבה המועט שברשותי בניסוח מכתב תשובה לאמו של בעלי, בעוד הוא עצמו כלל לא טורח לענות לה, הרגיזה והעליבה אותי. שנת הלימודים האקדמית היתה אמורה להתחיל בעוד חודשיים, מה שאומר שבקרוב אתחיל ללמד ושוב לא יישאר לי זמן לכתיבה. החלטתי לעזוב את כל זה ולהתמקד ברומן שעבדתי עליו, ושעסק בייסורי ההתאקלמות שלנו בארץ לאחר החזרה מאמריקה.

אבל כשפתחתי את הקובץ במחשב שבו היה שמור הרומן שלי, עלו בדעתי שוב, כמו להכעיס, המילים הקרות, המכוערות: "הרעפנו עליהם... אלפי שקלים בחודש... כפי שביקשו... נתינה חד-צדדית... להיות בקשר רק בשביל הכסף". שוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת למכתב, עוברת על המילים כאילו ראיתי אותן בפעם הראשונה, חוזרת וממלמלת אותן לעצמי בכעס הולך וגובר. הבנתי שלא אמצא מנוחה עד שלא אגיב באיזה אופן, ובסופו של דבר החלטתי שאנסח מכתב תשובה קצר ותמציתי, לא מפורט מדי, כדי שאהיה מסוגלת לסגור את העניין ביני לבין עצמי.

פתחתי קובץ חדש וקראתי לו "מכתב תשובה". במכתבי הבהרתי שבעלי אינו מעוניין לענות על ההאשמות הקשות שהוטחו בו ושאני עונה במקומו. כתבתי שהמכתב שנשלח להורי הפתיע אותי ופגע בי; מה שפגע בי היה תוכן הדברים, אך גם עצם שליחתו להורי, כאילו היינו, בעלי ואני, ילדים ממרים שצריך ליידע את ההורים על מעשיהם הנלוזים. המכתב, ציינתי, הפתיע גם את הורי ופגע בהם, בעיקר משום שלא היה להם מושג על המתרחש, שכן גם אני וגם בעלי לא טרחנו לשתף אותם בכל הפרטים. עוד המשכתי והבהרתי כי לי לא היתה יד ורגל בהחלטתו של בעלי להיפרד; אם כבר, אני מי שניסתה לשכנע אותו להתפשר ולהתפייס. ועם זאת, ציינתי, חבל לי מאוד לשמוע שבמקום לשאול את עצמם מדוע החליט בעלי כפי שהחליט מלכתחילה, הם בוחרים להכפיש אותו - ואותי - ועוד באוזני הורי, ולהטיח בהם האשמות מכוערות כל כך שעוסקות בבת שלהם.

ככל שהתקדמתי בכתיבה הרגשתי איך אני נשטפת בזעם, אבל בה בעת עלתה בי גם איזו התרגשות נוכח הרהיטות שבה כתבתי את הדברים. למעשה, רק כשהתחלתי לכתוב את מכתב התשובה שלי הבנתי שזה תקופה ארוכה הייתי שרויה במשבר כתיבה עמוק, שככל שנאבקתי בו כך נראה שאני רק הולכת ומפסידה. לאורך כל החופש הגדול, עם ההתארגנות בדירה החדשה והניסיונות הבלתי-פוסקים למצוא פתרונות תעסוקה לילדים, לא הצלחתי להתקדם כלל ברומן שלי, ומה שכן כתבתי נראה לי בשלב זה בנאלי ולא מוצלח במיוחד. לעומת זאת, הניסוחים במייל שכתבתי לאמו של בעלי הפכו להיות מדויקים, קולחים ורהוטים באופן שלא הצלחתי לסגל לעצמי כבר זמן רב. הרגשתי מסוחררת כל כך מהמילים הצודקות, הנוקבות והחזקות שהשפעתי על הנייר, שבשלב מסוים חשבתי שאולי כדאי לי להמשיך ולכתוב עוד ועוד ולא לעצור, לשפוך את כל זעמי, זעם שאפילו לא הייתי מודעת לכך שהצטבר בי במשך כל הזמן הזה.

רציתי לכתוב על השנים הארוכות שבהן תבעו מבעלי לטפל בענייניהם. על הציפייה שיטפל באחותו, שכבר היתה אישה בוגרת, גם כשהיה אדם נשוי עם ילדים משלו. על הטלפונים הפולשניים והבלתי-פוסקים לביתנו בשעות לא שעות. על כך שלא הניחו לו לחיות את חייו. על הפעמים שנאלצתי לוותר על נוכחותו לצדי משום שהיא - אמו - רצתה ממנו משהו. על כל הפעמים שרצתה ממנו משהו. על ילדַי שסבלו מכך. רציתי לפרט את כל המקרים, את כל הפגיעות, את כל העוולות; לכתוב על הפעם ההיא, לאחר שנולדה בתנו הבכורה, שבה אמו תבעה ממנו להצטרף אליה לשבעה של חבר ילדות, והוא הלך בעקבותיה והשאיר אותי שם עם התינוקת החדשה שרק נולדה. רציתי לכתוב איך שכבתי שם, מדממת ודואבת על המיטה של בית החולים, על התינוקת שצרחה וצרחה ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך לטפל בה וגם לא רציתי, רק שמישהו אחר יבוא וייקח אותה ממני, שיניחו לי לישון במקום חשוך ונעים ולא במיטת בית החולים האיומה, כשעפעפי פתוחים אל אור הניאון האכזרי, מרגישה כיצד השינה הולכת ואוזלת ממני ולא תשוב עוד לעולם. רציתי לכתוב על הכול. אבל לבסוף אמרתי לעצמי, עדיף לא להיכנס לזה ולא להאריך יותר מדי. תשובה עניינית תמיד אפקטיבית יותר.

בסופו של דבר כתבתי לסיום: האמת שונה כל כך ממה שכתבתם, שזה פשוט משווע. גם את המילה "משווע" כתבתי ומחקתי כמה פעמים מחשש שתישמע מופרזת או דרמטית מדי, אבל בסופו של דבר השארתי אותה. אחר כך התקשרתי לאבי ושלחתי לו את המכתב שניסחתי וביקשתי שיצרפו אותו לתשובתם.

על מכתב זה לא זכיתי לתשובה. במשך כמה ימים עוד חיכיתי לה; חיכיתי לאיזו הודאה באשמה, הכאה על חטא או תחינה שהיחסים ישתפרו. הייתי מוכנה אפילו להטחות אכזריות ולעלבונות מכוערים, אבל אף אחד מאלה לא הגיע.

במשך כמה חודשים השתררה דממה. איש לא כתב דבר, הטלפון לא צלצל ושום הודעה לא נשלחה. לאחר זמן-מה התחלנו לחוש היטב גם את מחירה של הפסקת התמיכה הכלכלית בנו. לאט-לאט, מחודש לחודש, גילינו שבעוד הוצאותינו החודשיות עומדות בעינן, חובנו לבנק הולך ותופח. בעלי סירב להתרגש. אני אקח עוד עבודה, אמר, וכך עשה. וגם אני הצלחתי לקושש עוד רבע משרת הוראה, וכך החזקנו מעמד. מדי פעם בעלי היה מסנן, "העיקר שהיא מספרת שהיא כל כך מתגעגעת לנכדים ורוצה לראות אותם. אפילו מה שלומם היא לא שואלת." לפעמים היה מוסיף, "תהיי בטוחה שלנכד האחר שלה היא כן דואגת."

בדרך כלל הייתי שותקת כדי לא ללבות את כעסו, אבל לפעמים הייתי חושבת עליו בעצמי; על הנכד האחר של אמו של בעלי, בנה של אחותו כפי שזכרתי אותו מן הפעם האחרונה שבה נפגשנו, וכפי שנראה בתמונות שאחותו העלתה ברשת החברתית והייתי מתעדכנת בהן מדי פעם; חייכן, מהודר בלבושו, נישא בזרועותיה של אמו של בעלי, המחייכת באושר למצלמה. שאלתי את עצמי לפעמים אם התמונות נועדו לנו, לבעלי ולי, להראות לנו כי גם בהיעדרנו המשפחה יכולה לשגשג ולפרוח. היו כמובן גם עדויות אחרות, מידע שהיה מגיע בעקיפין; קרובת משפחה שנתקלה בבעלי ברחוב סיפרה על "אמא" (מילה שגרמה לבעלי להתחלחל, כי הוא מעולם לא קרא לה כך, אלא רק בשמה) שבוכה ומתאבלת כל היום על בנה שאבד לה. פעם אחת הגיע גם אלי מידע מהסוג הזה, כשנתקלתי, במסגרת פסטיבל סופרים כלשהו, בסופרת מפורסמת שהכרתי, שסיפרה לי כי נתקלה באמו של בעלי.

"איך זה קרה?" שאלתי בתדהמה את הסופרת המפורסמת. היא ואני עמדנו באותה שעה בלבה של הקפטריה בפסטיבל הסופרים, שהיתה ריקה למדי בשעה הזאת כי רוב הסופרים התפזרו בחדרים שבהם התקיימו השיחות וההרצאות. רק קבוצה קטנה של סופרים צרפתים ישבו לצד המקום שבו עמדנו ושוחחו זה עם זה בקול רם. רגע לאחר שהפניתי את שאלתי לסופרת המפורסמת צרחה אחת מהם: "אווו! סֶה נֶה פָּה נורמל!" וסופרת אחרת הסתה אותה בצחוק מתגלגל, "אווו, טֶה טוּאָה, שֵרי!"

הסופרת המפורסמת, שרצתה כנראה שקולה לא ייבלע בין הזעקות בצרפתית, ואולי רק רצתה שדבריה יעשו את הרושם הנכון, קרבה אלי, הסמיכה את ראשה לראשי, נטלה את ידַי בידיה ועיניה הכחולות, החודרות, הביטו עמוק לתוך עיני כשסיפרה לי כממתיקת סוד שלפני זמן-מה הוזמנה לאחת האוניברסיטאות להרצות בנושא יחסי הורים וילדים (זו היתה תמה חוזרת בספריה). בסיומה של ההרצאה, סיפרה, ניגשה אליה אישה בשנות השישים המאוחרות לחייה, שנראתה לדבריה מוכת יגון, וזו סיפרה לה על בנה המתנכר. "גם הוא סופר," אמרה האישה לסופרת המפורסמת, "אולי את מכירה אותו," והוסיפה ונקבה בשמו של בעלי. בשיחה שהתפתחה ביניהן תינתה האישה בפני הסופרת המפורסמת את כאבה, חזרה ואמרה שעשתה כל מיני טעויות, והוסיפה: "אבל איזו אמא לא עושה טעויות!" וגם "מה עשיתי שזה יגיע לי?!"

"היא נראתה כל כך אומללה," אמרה לי הסופרת המפורסמת והוסיפה בלחש, "את מוכרחה לפשר ביניהם," ושוב הישירה אלי את עיניה הכחולות החודרות. הסברתי לה שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, שאמו של בעלי מעולם לא אמרה לבנה דבר מכל הדברים שהשמיעה באוזני הסופרת המפורסמת, ובכלל, שגרסתו של בעלי לכל מה שקרה שונה מאוד. דיברתי בלהט, וברגעים מסוימים הרגשתי איך קולי התרומם ברחבי הקפטריה בניסיון לגבור על קולם של הסופרים הצרפתים, שבדיוק באותו זמן השתתקו בבת אחת ובהו בשתינו בעניין. הסופרת המפורסמת חייכה אליהם והנידה בראשה כאילו הבחינה בהם לראשונה. מיד אחר כך חזרה והפנתה אלי את עיניה הכחולות החודרות ואמרה שאי-אפשר לשפוט אנשים בצערם, ושבאופן כללי דברים שנראים משם לא נראים מכאן. היא פתחה את פיה כדי לומר דבר נוסף, אבל באותו רגע נכנס לקפטריה סופר מפורסם אחר והסופרת המפורסמת מיהרה לנופף לו לשלום ולהתקדם לעברו. רגע לפני שעשתה זאת עוד הספיקה להסתובב לעברי ולומר לי בקול נמוך ונוקב: "תגידי לבעלך שלא יעשה חשבונות עם אמא שלו, הוא יצטער על זה אחר כך."

כשסיפרתי את הסיפור לבעלי לאחר שחזרתי הביתה מפסטיבל הסופרים, פניו התעוותו מרוב כעס. "האישה הזאת" - כך היה מכנה את אמו בזמן האחרון - "פשוט רוצה להלבין את פנַי בציבור. מי פורץ בבכי לפני בנאדם שהוא לא מכיר? ועוד סופרת מפורסמת כל כך?"

כשחזרתי באוזניו על הצעתה של הסופרת המפורסמת שאנסה לפשר בינו לבין אמו, פרץ בעלי בצחוק מר. "שהיא תתפייס עם אמא שלי אם כל כך מתחשק לה," אמר בטון מר. "אולי הן יכולות להפוך לחברות הכי טובות," הוסיף.

אחר כך גם הסיפור הזה הפך לאיזו אנקדוטה שהיה מספר למכריו בזעזוע מהול בבדיחות הדעת. "מעניין למי היא תפנה בפעם הבאה," היה אומר. "אולי תגיע עד לשכת ראש הממשלה."

*

באחד הימים קיבל בעלי הודעת טקסט מאחותו. אני מתגעגעת אליך, כתבה. ידעתי שבעבר היה קשר קרוב בינו לבין אחותו, ולכן אמרתי לו שאני חושבת שאולי זה רעיון טוב שייפגש איתה ויקהה מעט את עוקץ המצב שנוצר עם האם. להפתעתי, תגובתו לא היתה הפעם שלילית באופן מיידי. "נראה," אמר. אבל כשענה לאחותו בנימה ידידותית, טון הדברים השתנה מיד. במהרה התברר שגם היא מאמצת את עמדתה של האם.

איך אתה יכול לעשות את זה לאמא?! הטיחה בו בהודעתה הבאה. מה קרה לך?! וגם השתגעת לגמרי?! כתבה והוסיפה סימני שאלה וסימני קריאה שנמשכו עד אינסוף. כשבעלי ניסה להסביר לה מה דחף אותו להחלטה להתנתק מהאם, האחות לא ענתה לו כלל וההתכתבות הגיעה לסיומה.

"חבל לי על אחותך," אמרתי לבעלי. "בחורה צעירה כל כך, אינטליגנטית, אפשר היה לצפות שתהיה מסוגלת לשמוע דברי ביקורת על אמא שלה."

"היא לא מסוגלת לשמוע כלום," בעלי אמר. "אף אחד מהם לא מסוגל."

אחר כך גם אחותו חדלה לכתוב. איש מהם לא כתב כלום במשך שנה, להוציא איחולי מזל טוב בימי ההולדת של הילדים, שבהם הקפידו לכתוב ברכות סתמיות והצהרות על געגועים. בעלי היה אומר, "אני לא מבין למה הם מתגעגעים, הם לא מכירים אותם בכלל."

*

כעבור שנה התברר שמצבנו הכספי שהידרדר לא יאפשר לנו להמשיך להחזיק בדירה שלנו. החלטנו לעבור לשכונה זולה יותר בפאתי תל אביב. שוב מצאנו את עצמנו, בחופש הגדול, מעבירים דירה עם שני הילדים. כל פעולה שעשינו - פריקת המזוודות, סידור הרהיטים, הצבע - התמשכה פי שלושה מהזמן הרגיל בגלל הצורך לפייס, להרגיע, לספק ארוחות, בידור ומנוחה, לנגב דמעות, פיפי וקקי. ובכל זאת, לאחר שחלפו השבועיים הראשונים, ירדה עלינו בבת אחת תחושה של רווחה. הדירה החדשה היתה נעימה והביאה איתה משב של תקווה וחופש. חשנו משוחררים מנטל הדירה הגדולה מדי למידותינו ומהאזור היוקרתי והלא-מתאים. בעלי אמר יום אחד בשמחה, "איזה מזל שנפרדתי ממנה בשנה שעברה - תארי לך שהיא היתה אומרת שהיא רוצה לבוא לבקר עכשיו, רק זה היה חסר לנו!"

"אתה מתכוון שזה מה שהיה חסר לך," אמרתי בצחוק.

"למה, את היית רוצה שהיא תבוא?" שאל בעלי בהבעה של תמיהה.

"לא היה אכפת לי שהיא תבוא לשמור קצת על הילדים בזמן שאנחנו מארגנים את הדירה, זה היה עוזר לי - לנו - מאוד, אתה יודע," אמרתי.

בעלי בהה בי כאילו שמע אותי לראשונה בחייו.

"זה מעולם לא עמד על הפרק, שהיא תשמור על הילדים," אמר.

אבל זמן קצר אחר כך קיבל מאמו הודעה נוספת. בהודעה נכתב שהיא מבינה שעברנו דירה, כי כשהתקשרה לברר אם היא יכולה לשלוח לנו ארגזים לא ענינו לטלפון במשך חודש.

"ארגזים? על מה אתה מדבר?" שאלתי את בעלי, והוא ענה שאמו הודיעה לו שהם עורכים כעת שיפוץ רציני בדירתם, ולאור האופן שבו הוציא אותה מחייו, גם היא לא רוצה לשמור אצלה את כל מה ששייך לו, זה מכאיב לה מדי. הוא קרא לי בקול רם קטע מתוך המייל: אתה רצית להיפטר ממני, נכתב שם, אז עכשיו אני אפטר ממך.

"מה ענית לה?" שאלתי.

"עניתי לה שאין בעיה, שתשלח אותם לכתובת החדשה."

"השתגעת?!" צעקתי. "איך אתה יכול לעשות את זה?! רק עכשיו הצלחנו סוף-סוף להיפטר מכל הארגזים שלנו, לסדר איכשהו את הדירה, ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם הארגזים שלה?"

"אלה לא הארגזים שלה, אלה הארגזים שלי," אמר בעלי. "וחוץ מזה, אל תדאגי, שום דבר לא יפריע לך. אני אפתור את זה."

אבל כמה ימים אחר כך הגיעו כל הארגזים.

הם הגיעו בשעה שבע בבוקר. הילדים, שנרדמו מאוחר, עדיין ישנו, וקול דפיקה עזה על הדלת הקפיץ אותי ואת בעלי מהשינה. בדלת עמדו שלושה פועלים ענקיים שהעמיסו שורה של ארגזים בפתח הדירה. "איפה אתה רוצה שנשים את זה?" שאלו את בעלי, והוא הורה להם להיכנס ולהניח את הארגזים במסדרון הקטנטן בכניסה לדירה. הם הדפו אותי ואת בעלי לאחור כשערמו את הארגזים זה מעל זה במסדרון הקטן. נעליהם השאירו טביעות בוץ על הרצפה ששטפנו יום לפני כן. הילדים, שהתעוררו בינתיים, קיפצו מעל הארגזים והתעקשו לפתוח הכול ולבדוק מה יש בפנים. כשגילו שם ערימות של צעצועים ישנים החלו לצהול בהתרגשות.

"מה זה, אבא?" שאל הילד.

בעלי אמר, "אלה צעצועים שהיו פעם של אבא כשהוא היה ילד."

"אז למה הם מגיעים לכאן עכשיו?" שאל הילד.

בעלי נשא את עיניו אלי, כפי שהיה עושה לעתים ברגעים של מבוכה. הסבתי את פנַי ממנו כאומרת, אני לא מתכוונת לעזור לך הפעם, והוא אמר לילד, "סבתא בתיה שלחה לי."

"אבל איפה היא, סבתא?" שאל הילד. תהיתי אם הוא עדיין זוכר במי מדובר. הוא לא ראה אותה במשך שנה וחצי.

"אני אסביר לך יום אחד," אמר בעלי וביקש מהילד להמשיך לעזור לו לסדר את הצעצועים. בתוך זמן קצר הארגזים הפתוחים כיסו את כל הסלון. בכל פעם שנדמה היה שארגז אחד מתרוקן היה מתגלה אחד אחר, מלא לחלוטין, מאחוריו. בעלי כרע ברך ליד כל ארגז וארגז והוציא מתוכו חפצים; צעצועים ישנים, דברים שהיו שייכים לכל מיני קרובי משפחה רחוקים. החפצים נערמו ונערמו, כיסו את הסלון והמטבח, ובמהרה החלו לגדוש גם את חדר הילדים והאמבטיה, כי הילדים שיחקו איתם והעבירו אותם ממקום למקום.

"אני יוצאת מדעתי," אמרתי לבעלי, והוא הרים אלי את פניו שהחווירו כמו ביום ההוא, לפני שנה, כשאמו התקשרה.

"את יכולה ללכת," אמר לי. "לכי להסתובב, תיפגשי עם חברה, תעשי מה שאת רוצה. אני אדאג לזה. הילדים יעזרו לי."

לקחתי תיק ויצאתי מהבית להסתובב. הילדים צרחו, "לאן את הולכת, אמא?" ואני עניתי, "אני הולכת לטייל קצת, תמשיכו לשחק עם אבא."

הסתובבתי ברחובות תל אביב. לא הלכתי לשום מקום מסוים. צעדתי במהירות, למרות החום הכבד. צעדתי וצעדתי. עצרתי רק כדי לקנות לעצמי בקבוק מים באחד הקיוסקים. זה כמעט לא קרה בעבר, שהסתלקתי מהבית והשארתי את בעלי עם הילדים בלי לומר לאן אני הולכת או מתי אחזור. לאחר שעה וחצי של הסתובבות חסרת מטרה בחום הכבד הרגשתי שעוד מעט אקרוס תחתי. הצצתי בטלפון וראיתי שהשעה כבר שבע בערב. שאלתי את עצמי אם בעלי נתן לילדים ארוחת ערב, אם קילח אותם. נכנסתי לבית קפה שלא הכרתי והזמנתי קפה קר. כתבתי הודעה בטלפון לבעלי: אז איך מתקדם פירוק הארגזים?

כעבור כמה שניות קיבלתי בחזרה הודעה ממנו: מתקדם טוב מאוד. החלטתי להישאר בבית הקפה למשך חצי שעה נוספת. ישבתי ושתיתי את הקפה שלי בלגימות ממושכות, אטיות. אחר כך חזרתי הביתה.

כשחזרתי מצאתי את בעלי והילדים באותו מצב, מתרוצצים בסלון, בין הארגזים שרובם עדיין עמדו שם, מלאים למחצה. הילדים נראו מותשים, מיואשים. כשהגעתי רצו אלי מיד וחיבקו את ברכי. "אמא'לה, איזה מזל שחזרת!" צרחו כאילו נעדרתי מהבית למשך שבוע.

"הם כבר אכלו," בעלי אמר.

"מה עם מקלחת?" שאלתי.

"את זה לא הספקנו. פירקנו את הארגזים," אמר.

"בואו נלך לישון, כבר מאוחר," אמרתי לילדים. אבל כשהוריתי להם להיכנס להתקלח החלו לברוח ממני ולהתרוצץ ברחבי הדירה כאחוזי אמוק. "תראה מה קורה איתם," אמרתי לבעלי. "הארגזים האלה מטריפים אותם. משכת את שעת השינה שלהם עד כדי כך שהם כבר יצאו מאיפוס לגמרי."

בעלי התעלם ממני והמשיך לפרוק את הארגזים ביסודיות, פותח כל ארגז ובודק את תכולתו במבט מרוכז, כאילו חייו תלויים בהערכה נכונה של תכולתו.

"למה אני צריכה להתמודד עם זה עכשיו? הם לא מסכימים ללכת לישון!" צעקתי.

"אם הם לא רוצים ללכת לישון אז אל תאשימי אותי!" בעלי צרח בחזרה. עמדנו זה מול זה בסלון בעיניים לטושות, צורחים ומטיחים האשמות אחד בשני, כשהילדים מתרוצצים מסביב.

בעלי, חיוור כולו, אמר, "ידעתי. ידעתי שהיא תשיג בסוף את מה שהיא רוצה. שהיא תגרום לנו לריב."

קרסתי לידו, על הרצפה. התעלמתי מהילדים, שהמשיכו להשתולל ולהתרוצץ מסביב. אמרתי לו, "אני אעזור לך לסדר את הארגזים. אני לא מסוגלת לקום בבוקר מחר ולגלות שהם עדיין כאן."

בעלי חייך ואמר, "תודה. זה באמת ילך הרבה יותר מהר אם גם את תעזרי."

לקחתי את ידו בידי. הוא אמר פתאום, "אני מצטער."

שאלתי, "על מה אתה מצטער? זו לא אשמתך שהיא שלחה את הארגזים."

הוא אמר, "אני מצטער על הפעם ההיא בבית חולים, כשעזבתי אותך לבד והלכתי איתה. אני חושב שאני תמיד אצטער על זה. לא הבנתי. לא הבנתי אז כלום. לא הייתי צריך להשאיר אותך שם לבד."

אחר כך פרקנו במהירות את הארגזים שנשארו ושטפנו שוב את הרצפה. הנחנו לילדים ללכת לישון בשעה מאוחרת. בעלי אמר להם שאת הצעצועים הוא רוצה להעלות למעלה, לבוידעם. הילדה שאלה, "מה זה בוידעם?" ועיוותה את פרצופה באופן מצחיק, כאילו המילה היתה זרה לה. בעלי אמר לה שבוידעם הוא המקום שאליו מעלים את כל הדברים שלא רוצים לראות יותר מול העיניים.

*

ואולי הסיום המתקתק, הדביק הזה של פרשת הארגזים לא התרחש באמת. אולי בעלי ואני המשכנו לצרוח זה על זה אל תוך הלילה בעוד הילדים משתוללים מרוב עייפות ואחר כך קורסים בזה אחר זה, ואנחנו בעקבותיהם, ורק הארגזים נשארו שם, מלווים אותנו ימים אחר כך, פזורים בדירה החדשה כמו סימנים מבשרי רעות, כמו מוקשים שפוזרו בשדה חיטה, להשמיד כל זכר למה שהיה פעם יפה ורענן ומלא תקווה.

*

בין שבחר בגרסה הקשה והמכוערת ובין בגרסה היפה והאידילית, בעלי סיפר ללא מעט אנשים את הסיפור על הארגזים ששלחה אמו, ואף השתמש בו בשלב מסוים באחד הסיפורים שכתב. אני חושבת שזו היתה מבחינתו איזו נקודת מפנה בחייו, והיה לו צורך לעבד את העניין בינו לבין עצמו. היו חברים ומכרים שהגיבו בזעזוע וברתיעה, אבל היו גם כאלה שהגיבו באופן רגשני והיו אומרים דברים כמו, "אפשר לראות בזה דווקא משהו נוגע ללב. אולי היא בעצם רצתה להזכיר לך את התקופות היפות ביחסים שלכם." בעלי היה משתתק תחילה כמהרהר בדברים, ואז היה פורץ בצחוק קצר ואומר, "כן, לאמא שלי יש דרך ייחודית להעלות זיכרונות."

ערב אחד, באחת הפעמים הנדירות שבהן הצלחנו להשיג בייביסיטר כדי לצאת לבלות יחד, ישבנו, בעלי ואני, בבר אחד במרכז העיר, שהיה הומה מאוד באותה תקופה. פתאום ניגשה אלינו בחורה גבוהה, מעט מגודלת, ואמרה בקול ביישני, "שלום." בעלי בהה בה לרגע בתהייה, וגם אני ברגע הראשון לא זיהיתי אותה, עד שהבנתי שזו אחותו. היא סיפרה שלפני שלושה חודשים נולד לה תינוק נוסף, שני, מה שמסביר את השינוי שהתחולל בצורתה. בירכנו אותה על התינוק החדש והיא שאלה על הילדים שלנו, ואחר כך סיפרה על התינוק שלה, אמרה שהוא "ילד ממש טוב", שהוא אוכל טוב וגם ישן בלילה. פתאום השתתקה, הביטה מסביב באנשים ששתו וצחקו וגיחכה קצת, כאילו הבינה שעליה לספק הסבר לכך שהיא נמצאת במקום בילוי הומה בשעה שיש לה תינוק קטן בבית. "זו הפעם הראשונה שאני יוצאת מהבית בערב מאז הלידה," אמרה והוסיפה, "אני יושבת בשולחן בחוץ, עם חברות." אחר כך השתתקה שוב. גם בעלי השתתק בבת אחת. בדרך כלל כשהיינו נפגשים עם אנשים, בעלי היה מי שידע לקשור שיחה בטבעיות, להימנע ממוקשים ולהיות משעשע במקרה הצורך, בעוד אני הייתי מתעטפת בשתיקה נבוכה, מתקשה לנהל שיחת נימוסין ברמה הבסיסית ביותר. והנה, מול אחותו של בעלי, שלא פגשתי כבר שש שנים, נדמה שהדיבור ממש נבע מתוכי. פטפטתי ופטפטתי, שאלתי את אחותו של בעלי אם היא מיניקה ואם זה הולך בקלות, מתי התינוק הולך לישון וכמה פעמים הוא מתעורר בלילה. התעניינתי בכל היבט בחייו של התינוק הזה, שלא ראיתי מעולם, והמשכתי והמטרתי עליה עצות הורות לתינוקות שכבר שכחתי שידעתי ומעולם לא הצלחתי לממש בעצמי. אמרתי לה, "תמיד תלכי לישון כשיש לך אפשרות, אל תתביישי לבקש עזרה מכל מי שאפשר, ותיהני. תיהני מהתקופה הזאת."

בעלי ישב ושתק, לא ניסה אפילו להתאמץ ולומר משהו. לפני שנפרדה מאיתנו, אחותו אמרה, "בואו להגיד שלום לפני שאתם הולכים," ואז השתתקה ושוב הוסיפה, "אני יושבת עם החברות שלי בחוץ, בחצר."

כשיצאה מהבר אמר בעלי, "שמת לב שהקול שלה השתנה? היה לה פעם קול אחר לגמרי, לא?"

"כן, יש בזה משהו," אמרתי. גם אני זכרתי שהיה לה קול אחר.

"איך לאישה בשנות השלושים לחייה יכול להתחלף הקול פתאום?" בעלי שאל ופרץ בצחוק. "כאילו שהיא נער בגיל ההתבגרות."

לפני שעזבנו את המקום עברנו ליד השולחן שלה בחצר, שבו ישבה בחברת שלוש בחורות נוספות שפטפטו וצחקו בקול רם, מחזיקות כוסות קוקטייל צבעוניות גבוהות. כשעברנו ממש לידה בעלי החווה בראשו אל החברות ואמר לה, "טוב, אנחנו הולכים." היא התרוממה במהירות והכוס הגבוהה של המשקה שלה כמעט נפלה על הרצפה. היא לא ידעה אם ללחוץ את ידו או לתת לו נשיקה על הלחי, ולבסוף נתלתה עליו במין חיבוק מגושם.

"שמור על קשר," אמרה רפות לפני שיצאנו משם.

בימים שחלפו לאחר הפגישה אמרתי לבעלי, "אולי תיתן לה הזדמנות? אולי תיפגשו ותדברו על הכול?"

"נראה," אמר בעלי. "אם היא תתקשר אני אחשוב מה לעשות."

אבל היא לא התקשרה. אמרתי לבעלי, "איך היא יכולה להתקשר? יש לה שני ילדים על הראש, כולל תינוק קטן שצריך לטפל בו."

"גם לי יש שני ילדים לדאוג להם," אמר בעלי.

כעבור חודשיים פגשנו אותה שוב, כשטיילנו עם הילדים בפארק הירקון. מרחוק ראינו אותה דוחפת את עגלת התינוק. לצדה צעדו בעלה, שהתינוק ישב בתוך מנשא על חזהו, ובנם הגדול, שהיה צעיר בשנה מהבן שלנו. היא חייכה אלינו מעל עגלת התינוק, אבל חיוכה היה מוזר, חששני, שונה מהחיוך הרחב שעלה על פניה כשניגשה אלינו אז בבר. במהרה הבחנתי שבעלה נועץ בבעלי מבט עוין. בעלי רק הניד בראשו כמברך אותם לשלום ולא אמר דבר. אחותו העיפה מבט בבעלה ואז ניגשה לבעלי, תוך שהיא מביטה בילד שלנו, שהתרוצץ במעגלים עם הקורקינט הקטן שלו, ושאלה, שוב בחשש, "אתה רוצה שאני אציג את הילדים אחד לשני? אולי הם יכולים לשחק יחד? הם כמעט באותו גיל." קולה החדש, הלא-מוכר, התרומם כמעט בתחינה.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב," בעלי אמר. "הם לא זוכרים אחד את השני וזה רק ילחיץ את הבן שלי."

לאחר שהמשכנו בדרך שאלתי את בעלי על המבט שנעץ בו בעלה של אחותו. "אתה חושב שהוא מאשים אותך במה שקרה?" שאלתי.

"אני לא יודע ולא אכפת לי," אמר בעלי. "האידיוט הזה יכול לקפוץ לי."

*

אחר כך לא פגשנו שוב את אחותו של בעלי ואת משפחתה בפארק הירקון. אולי הפסיקו ללכת לטייל שם. האמת היא שלא פגשנו איש מהם מאז ולא שמענו מהם יותר, לא במישרין ולא בעקיפין. בעלי הפסיק בבת אחת לומר דברים כמו "החיים קצרים מכדי להיות אומלל" וגם חדל לנסות לשכנע אחרים בצדקתו ובעוול שנעשה לו. "אני לא בקשר עם המשפחה שלי בשנים האחרונות," הודיע לכל מי ששאל, מאמץ נימה חדשה, פסקנית ולקונית. "שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה," הסביר. "יש לי עניינים חשובים יותר להתעסק בהם עכשיו." ובאמת, חיינו הפכו להיות עמוסים יותר ויותר. הצעות חדשות ומפתות החלו לזרום לפתחו של בעלי באותה תקופה, ואיתן הזמנות לכל מיני אירועים, בארץ ובחו"ל; הרצאות מוזמנות, תפקידים בכירים, מיזמים שונים. עוד ועוד אנשים ביקשו את קרבתו, והאנשים האלה הציעו כסף ויוקרה. בהדרגה הבחנתי ששמו הופך להיות שם שנישא בפיהם של אנשים, שֵם דבר. אנשים שהיו פוגשים אותי באירועים כבר לא שאלו בחשש מה המצב בין בעלי לבין בני משפחתו, אלא התעניינו לדעת מה הוא כותב עכשיו, היכן עומדת הקריירה שלו. היו כאלה שנהיו חטטניים ופולשניים ושאלו כמה כסף הוא מקבל על הרצאה מוזמנת או כמה הרוויח מהפרסים שקיבל השנה.

נדהמתי כשיום אחד אבי, שהתקשר בעניין אחר, שאל אותי לפתע אם משהו השתנה במצב העניינים בין בעלי למשפחתו.

"שוב אתה שואל על העניין הזה?" שאלתי אותו בקוצר רוח. "אתה יודע ששום דבר לא השתנה."

"למה את כועסת?" אבי התרעם. "בסך הכול שאלתי." לאחר שתיקה קצרה הוסיף, "זה לא טוב, המצב הזה."

"למה לא טוב?" שאלתי. "נדמה שאף פעם לא היה טוב יותר."

"לא," אמר אבי. "הטוב לא יימשך. כשאתה כורת את הענף שאתה יושב עליו, אין לך באמת לאן ליפול. ילדים מוכרחים לבקש סליחה מההורים שלהם."

"איזה שטויות," אמרתי לו. "אתה ביקשת סליחה מאבא שלך?"

"כן," אמר אבי באותו טון עיקש. "אני ביקשתי ממנו סליחה שפגעתי בו."

"על מה אתה מדבר?" שאלתי את אבי. "הרי תמיד סיפרת שהוא הרביץ לך כל הילדות, שגם כשכבר היית אבא לילדים הוא לא העריך אותך ורק לעג למה שבחרת לעשות בחיים. פעם אמרת שלפני שהוא מת היה לכם ויכוח נורא שבו הוא שוב העליב אותך."

"נכון, ותמיד התחרטתי שלא התפייסתי איתו אחרי המריבה הזאת," אמר.

תשובתו של אבי הפתיעה וקוממה אותי. תהיתי אם בחר לשכתב את ההיסטוריה הפרטית שלו כמו שבחר לשכוח את כל מה שקרה עם בני משפחתו של בעלי; את המכתב המעליב ששלחו להורי, את האופן שבו הכפישו אותי ואת בעלי באוזניהם, את השקרים והאיומים. אולי שכח את כל הדברים שסיפרתי לו עליהם לאורך השנים - על העבר ועל ההווה, על הארגזים ששלחה אמו של בעלי, אתה רצית להיפטר ממני אז עכשיו אני אפטר ממך.

בבת אחת עלה בדעתי שזה המצב ביני לבין הורי כבר שנים; חוסר ההבנה, הוויכוחים החוזרים ונשנים, ההסברים שנופלים על אוזניים ערלות, האטימות לשינויים שהתחוללו בחיי בשנים האחרונות, ההתמקחויות הבלתי-פוסקות על עזרה עם הילדים, שתמיד הגיעה במשורה, אף פעם לא במידה שהיינו זקוקים לה. העלבון והכעס שאני חשה תמיד אחר כך. חשבתי, כמה זה קל יותר כשאין את מי להאשים ואין ממי לצפות לדבר.

באחד הימים נקלעתי למריבה עם אמי על איזו שטות. היא העירה איזו הערה שיפוטית, כפי שנהגה לעשות, ואחר כך התנערה מאחריות והתעטפה בשתיקה רועמת כשביקשתי להסביר מדוע פגעה בי. החלטתי לא להתקשר אליה יותר, ובפעמים שבהן הילדים התארחו אצלם שלחתי את בעלי לאסוף אותם. לאט-לאט שמתי לב שהפסקנו לדבר. תחילה זה העסיק אותי, תהיתי אם יש צורך לומר משהו בעניין, להסביר או לנסות להבין, אבל בהדרגה גיליתי שהאפשרות להניח לדברים, פשוט להניח לאמי להישאר מחוץ לחיי בלי לומר מילה, מתחילה למצוא חן בעיני. כיוון שבעצמה לא אמרה דבר וגם כך מפגשינו הצטמצמו, הנחתי שגם עבורה הסידור החדש עובד מצוין. גיליתי שגם אני, כמו בעלי, מתחילה להשתפר בעבודתי כשאיני צריכה לשמוע את חיווייה הפסקניים, המדכאים והשיפוטיים על חיי, על הקריירה שלי ועל האופן שבו אנחנו מגדלים את הילדים. שמתי לב שכתיבתי, שהיתה תקועה כבר הרבה זמן, תובעת מאמצים מפרכים, מייסרים ועקרים - הפכה להיות שוטפת, כמעט קלה. העורכת שהתלבטה במשך שבועות אם להוציא את הספר הקודם שלי ואפילו שטחה את התלבטויותיה באוזני, הודיעה לי חגיגית שלא רק שהחליטה לתת לי חוזה, אלא שהמו"ל בכבודו ובעצמו קרא את כתב היד והודיע שלדעתו הספר החדש שלי "אמיץ ונוקב".

בהדרגה התחלתי לפגוש עוד ועוד אנשים - מכרים מן העבר שנתקלתי בהם פתאום ברחוב, אמהות מהגן, קולגות - שהיו מספרים לי על פרידות כאלה, ממשפחות שהפכו את חייהם לגיהינום, או שסתם לא הסתדרו או בחרו שלא להבין. מכרה מאמריקה, חברה של חברה, שניתקה את הקשרים עם משפחתה, הצליחה מאז הפרידה לחולל שורה של שינויים מפליגים בחייה, לגלות מחדש את זהותה המינית ואפילו לבחור בנתיב מוצלח יותר לקריירה שלה. עוד חבר שלאחר שנים של מריבות וויכוחים עם משפחתו עשה את המעשה, זכה להצלחה כלכלית מפתיעה וסוף-סוף הצליח לקנות בית בכוחות עצמו. נתקלתי גם במקרים האחרים; של אנשים שהמשיכו לרַצות הורים תובעניים, קשים ודיכאוניים עד שהפכו בעצמם לשבר כלי, לאנשים חסרי ביטחון, ממורמרים וכושלים.

בהדרגה נהיינו, בעלי ואני, למומחים לעניין. לא בדיוק מטיפים, אבל בהחלט בעלי דעה. כשמישהו התלבט בשאלה מה לעשות עם חבר משפחה שהחל לנהוג באופן מזיק או לא נעים, היו שולחים אותו אלינו ואנחנו היינו אומרים לו, "לא מוכרחים לסבול!" או "אלה החיים שלך!" ומיד היו פניו של הפונה מתבהרות והיה עולה עליהן חיוך רחב, כאילו הגיע לאיזו הבנה עמוקה מני חקר.

בשיעורים שלי במכללה התחלתי ללמד בעקביות יצירות ספרותיות שעסקו בהורים שהתאנו לילדיהם או סתם התעלמו מרצונותיהם; "המלך ליר", "האחים קרמאזוב", "הגלגול" - לפעמים גם כשהיצירה לא התמקדה בזה, הייתי אני מראה לסטודנטים שזהו הנושא האמיתי שלה. בסופו של דבר הייתי תמיד מטיחה בהם שהספרות מנתצת את מיתוס האהבה ההורית הבלתי-מותנית, שהוא השקר הגדול ביותר שמספרים לנו. הייתי אומרת להם שהספרות מלמדת אותנו שיש הורים גרועים; הורים ילדותיים וחסרי אחריות; הורים שאומרים דבר אחד אבל עושים דבר אחר, שחונקים אותך באהבה אבל בעצם הם מלאי אגרסיות כלפיך, שמשכנעים אותך שכל חייהם היו מסורים לך ועמדו לרשותך, אבל בסופו של דבר חושבים רק על עצמם ודופקים אותך לגמרי. ועוד יותר מזה, הייתי מסבירה להם שמשימת החיים של כולנו, של כל אחד מאיתנו, היא להשתחרר מההורים האלה, למצוא את החופש הפנימי בלעדיהם ולחיות את חיינו.

לקראת סוף השנה התברר לי שהסטודנטים ניסחו מכתב תלונה עלי ושלחו אותו לנשיא המכללה. במכתבם ציינו שפעם הייתי מרצה נהדרת, אבל היום כבר אי-אפשר יותר לשבת בשיעורים שלי. איזה סטודנט שפוי מסוגל לשבת במשך שעה וחצי ולשמוע אותי מדברת סרה בהוריו ובהורים בכלל? חלק מהסטודנטים היו בעצמם הורים לילדים קטנים, שלא לדבר על כך שכולם באו ממשפחות נפלאות, חמות ועוטפות שגידלו אותם באהבה ובתמיכה אינסופית. נכון, אף משפחה אינה מושלמת, אבל גם להפוך את כל העניין לאג'נדה, לג'יהאד, אם להשתמש בניסוח של חלק מהסטודנטים, ג'יהאד שמפיץ מסביב רק שנאה ואנטי-משפחתיות - זה פשוט יוצר רק אנטגוניזם כלפי, והדברים כבר הגיעו לידי כך שהם מבקשים - לא, הם דורשים! - מנשיא המכללה להפסיק כבר את הביזיון הזה ולפטר אותי לאלתר.

כל זה נודע לי לאחר שהנשיא עצמו הזמין אותי לשיחה. "הנשיא מבקש לדבר איתך," הודיעה לי מזכירתו במתיקות בטלפון והוסיפה מיד, "תוכלי להגיע כבר היום?" בלי להציע לי אופציות לימים נוספים. חשתי שמדובר בעניין רציני, לכן - ואף שזה היה יום החופש היחיד שלי באותו שבוע - הודעתי שאגיע מיד. זו היתה שיחתי הראשונה עם נשיא המכללה מאז קיבל אותי לעבודה שלוש שנים קודם לכן. כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי מעברו השני של שולחן העבודה שלו, הופתעתי לראות עד כמה היה הנשיא קטן קומה. הוא כמעט נעלם בתוך כיסאו המשרדי כשהושיט לי את מכתב הסטודנטים ועיניו חסרות ההבעה בהו בי מאחורי משקפיים עבי מסגרת.

"המכתב הזה הגיע אלי אתמול," אמר בקול שהיה גם הוא קטן מכפי שזכרתי, דק וגבוה. "את מוזמנת לקרוא אותו כאן." ישבתי מולו וקראתי את המכתב מתחילתו ועד סופו. מצאתי את עצמי מחייכת קלות, לא משום שהמכתב שעשע אותי במיוחד - להפך, הוא הטיל עלי אימה; המכללה היתה מקום ההוראה העיקרי שלי וחששתי לאבד אותו - אלא משום שפעם קראתי במדור עצות לקריירה שכאשר הבוס מטיח בך האשמה כבדה, עלייך להגיב בחיוך ספקני כדי להראות שאת לא נלחצת יותר מדי. אבל ככל הנראה ההבעה המחויכת שאימצתי לא התפרשה נכון על ידי הנשיא, כי הוא אמר מיד, "אני מבין שכל העניין נראה לך מאוד מבדר."

"חס וחלילה," אמרתי, "ואני באמת מבינה את הסטודנטים, פשוט הייתי שמחה אם היית יכול לשמוע גם את הצד שלי."

"את יודעת עד כמה אני מאמין בחופש אקדמי," המשיך הנשיא כאילו לא שמע אותי. "אבל בכל זאת אני מוכרח להתחשב גם בדעתם של הסטודנטים פה, את מוכרחה להבין. להוראה יש חשיבות עליונה כאן במכללה."

"ודאי," אמרתי לנשיא. "העניין הוא ש -"

"אני לא יודע בדיוק מה את עושה בשיעורים שלך," קטע אותי הנשיא שוב, "ועם כל הכבוד לרזומה שלך ול... לקרדיט שאת מקבלת ממקומות אחרים," כאן כחכח בגרונו, "אני מוכרח לומר לך שאנחנו לא יכולים להתפשר על איכות ההוראה שלנו."

הנשיא השתתק בבת אחת ואני מיהרתי לומר, "אני מבינה, אני באמת מבינה, ובכל זאת - חשוב לי לומר -" כאן עצרתי לרגע והבטתי אל תוך עיניו, שהוסיפו לבהות בי מבעד למשקפיו העבים - "העניין הוא שבעלי ואני פשוט עוברים תקופה לא קלה עם המשפחות שלנו, תקופה באמת לא קלה, אתה יודע איך זה."

"האמת היא שאני לא יודע," אמר הנשיא והתרומם בבת אחת ממקומו. התרוממתי בעקבותיו, ועכשיו עמדנו זה מול זה. קומתו הקטנה הודגשה אפילו יותר בשל נעלי העקב שלרגלי, שהצטערתי עכשיו שנעלתי אותן. צעדתי כמה צעדים לאחור כדי שלא לעורר בו מבוכה, אבל הוא התקדם שוב לעברי.

"נראה לי שאנשים בגילכם צריכים להתחיל לקבל אחריות על החיים שלכם ולהפסיק להאשים את ההורים שלכם בכל דבר," אמר בתוכחה. "אבל אתם הסופרים, שמעתי שאתם צריכים לפעמים להמציא לעצמכם כל מיני סיפורים כדי שיהיה לכם על מה לכתוב," סיכם ואז הוסיף, מנופף בידו, "אז אני מאחל לך - שעולם הספרות יקדם בברכה את הסיפורים שלך."

*

איחוליו של הנשיא לא התגשמו. גם בעולם הספרות לא אהבו את הכיוון שהלכתי בו. ספרי החדש, שיצא בסופה של אותה שנה, זכה לתגובות אמביוולנטיות; לא רק מקוראים, דבר שציפיתי לו, אלא גם מכותבים - סופרים ומשוררים. בעיקר הגל החדש של המשוררים המזרחים טען כנגדי שרק אשכנזים מפונקים כמוני מסוגלים להגיד דברים מכוערים כל כך על בית אבא; בלי שום כבוד, לא למסורת ולא לחינוך ולא לערכים שעוברים מדור לדור. איך אני לא מתביישת בכלל למתוח ביקורת על הורים של מישהו, אמרו. להורים שלהם לא היתה אגורה שחוקה ובכל זאת הם נתנו לילדים שלהם הכול, הכול הם נתנו, את הנשמה ואת הלב, ורק אני עומדת ועושה צחוק מכל מה שיפה וטהור בעולם הזה, עם כל הפסיכולוגיה בגרוש שלי, שלא לדבר על ההתנשאות.

לפעמים לא יכולתי להתגבר על הצורך להסביר את עצמי. הייתי אומרת, אתם לא מבינים, גם לי ההורים נתנו, נתנו הכול, אבל לפעמים אתה נותן כל כך הרבה למישהו עד שאתה כבר לא רואה אותו, לא רואה מה הדבר שהוא באמת צריך ממך. ציפיתי שדברי ירשימו אותם, אבל הם רק התעצבנו עוד יותר והחלו לטעון בגלוי נגדי ונגד בעלי שאנחנו זוג פריבילגים, זה מה שאנחנו, כל כך הרבה הזדמנויות קיבלנו בחיינו ובכל זאת אנחנו רק בוכים ומתלוננים על כל העולם ואמא שלו, ובכלל, אולי הגיע הזמן שמישהו אחר יקבל משהו, לא רק אנחנו. ובאמת, בהדרגה זה מה שהחל לקרות; הפסיקו לתת לנו, לבעלי וגם לי - פרסים, והזמנות להרצאות ולאירועים, והצעות עבודה. שום דבר לא נשאר בשבילנו יותר.

לפעמים הייתי נזכרת בימים שבהם משפחתו של בעלי היתה עוזרת לנו, גם אם זה היה בדברים קטנים; פה מכשיר לטיהור מים, שם מיטה בשביל הילדה. לפעמים גם הייתי מזכירה את זה לבעלי, אבל הוא היה אומר, "המחיר שהיינו משלמים על כל הדברים האלה היה הופך את הנתינה שלהם לחסרת משמעות, את יודעת את זה." ואני הייתי עונה, "אני יודעת, ובכל זאת."

לפעמים הייתי ממשיכה להביט בתמונות שהעלו לרשת החברתית אמו של בעלי ואחותו. לא יכולתי להתיק את עיני מהתמונות האלה, הן היו יפות כל כך: ילדים מחובקים עם סבא וסבתא, ארוחות משפחתיות מאושרות, רבות משתתפים, כולם לבושים באלגנטיות נעימה, אגבית, השולחן ערוך למופת. לפעמים ניסיתי להיזכר בפעמים שבעלי ואני השתתפנו בארוחות האלה. יותר ויותר התקשיתי לזכור מה באמת התרחש בהן. סביר להניח שרובן גרמו לנו סבל, וככל הנראה היו שנים שבהן רק בעלי סבל ואני לא ידעתי עד כמה סבל, ואולי גם הוא לא ידע כמה סבל והבין זאת רק בדיעבד. אבל בוודאי היו גם כמה רגעים יפים. זכור לי, למשל, רגע אחד, כשהבת שלנו החלה לזחול - לאחותו של בעלי עדיין לא היו ילדים אז, וכולנו, נדמה לי שגם הורי היו שם אז, עמדנו ומחאנו לה כפיים בהתלהבות כאילו זה היה הפלא הגדול בעולם. הזכרתי את הפעם הזאת לבעלי, אבל הוא רק העווה את פרצופו או הסב אותו בכיוון אחר וטען כנגדי שאני רוצה לדכא אותו.

לפעמים הייתי מתבוננת בו, בבעלי, מהצד, כשלא השגיח בכך שאני מתבוננת בו. הייתי תוהה על ההבעה הקפוצה, הקשה, שאימץ לו בשנים האחרונות ושואלת את עצמי ממי ירש את ההבעה הזאת שלו, ואם תתקבע בפניו לנצח או שאולי תימוג יום אחד, תלך כלעומת שבאה. הייתי שואלת את עצמי אם יש משהו בעולם שיזיז אותו מדעתו, איזה זיכרון ילדות יפה וחמים שיעלה פתאום מהאוב, איזה צער או געגוע למשהו, למישהו, לכל דבר; היו רגעים שהייתי מוכנה לכל דבר שיוכל לגאול אותנו מהבדידות הזאת שבה השאירו אותנו, לעמוד מול עיניהם של ילדינו הנשואות אלינו בציפייה; שלא נהרוס, שלא נקלקל, שלא נאכזב אותם אף פעם.