מה יש לאהוב בדורון

האהבה מתה. כולם יודעים את זה, אבל לא מעזים להגיד. היא לא מתה בבת אחת, אלא דעכה בצורה מכוערת, ועכשיו אף אחד כבר לא מאמין בה יותר. היא נשארה זיכרון נוסטלגי מתקופות קודמות, לפני המהפכה הטכנולוגית, לפני צוקרברג, לפני טינדר, לפני MeToo, לפני החומה שהולכת ונבנית בין נשים לגברים. לפעמים היא עוד מבצבצת פה ושם בדמותה המרירה של האהבה הנכזבת, אבל אלה השרידים האחרונים שלה. עוד מעט גם האהבה הנכזבת תיכחד מהעולם, כי ייעלמו כל הציפיות והתקוות. כולם יֵדעו שהאהבה מתה ולא יחכו לה יותר.

אבל האהבה שלי באמת מתה.

היא שרועה על המיטה בעירום מלא, בלי שום סימן חיים.

מתה לגמרי.

מסביב הכול חשוך לחלוטין, בדיוק כמו שהיה כשנכנסנו לצימר הזה ודורון אמסלם עמעם את האורות. הבגדים שלו זרוקים ליד המיטה. מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה מכופתרת, גרביים שחורים, נעלי ספורט לבנות. גם הבגדים שלי על הרצפה. שמלה שחורה, נעליים שחורות, גרבונים שחורים, תחתונים וחזייה שחורים. מדים של אישה בת ארבעים וחמש שהולכת עם גבר שהוא לא בעלה לצימר של שלוש שעות במושב ליד רחובות.

לא רצחתי אותו, אם מישהו חשב ככה לרגע. למה שארצח אותו? הוא הגבר היחיד שבגדתי איתו באבנר, בעלי. הוא פשוט מת. דום לב, התקף לב, דום נשימה, חנק פתאומי, אין לי מושג. אפילו לא שמתי לב. עוד התפתלתי תחתיו בשיא הלהט עד שהרגשתי שהוא לא מגיב. "מה קרה, דורון?" לחשתי לו במבוכה, מרגישה איך הוא שרוע עלי עם כל הכובד שלו. "מה קרה?" שאלתי בקול רם יותר, והוא שוב לא ענה. דחפתי אותו מעלי, והוא התגלגל הצדה בנוקשות, עיניו פעורות לרווחה.

אני מזנקת מהמיטה בבהלה ונעמדת לצִדה. אין לי אומץ להדליק את האור, ובטח שאין לי אומץ לגעת בו. "דורון, דורון, דורון," אני אומרת באוקטבות הולכות ועולות, אבל כלום. אולי הוא רק איבד את ההכרה? התעלף? לרגע נדמה לי שמשהו זז אצלו, אבל אני לא בטוחה. אין לי מושג מה לעשות. מרוב חרדה ובלבול, לשנייה אחת אני אפילו חושבת לצלצל לאבנר. המחשבה השנייה שלי היא לברוח. אף אחד לא יודע שאני כאן. אף אחד לא יודע שדורון אמסלם כאן. אני יכולה פשוט להסתלק מהמקום, ואיש לעולם לא יֵדע מה קרה.

אבל מה אם הוא חי?

הגרון שלי ניחר מרוב פחד, ואני מנסה לארגן את המחשבות. אני אצא מהצימר ואתקשר למגן דוד אדום. אני לא צריכה להזדהות. "שלום, אני בצימר במושב גינות ואחד האורחים קיבל כנראה דום לב," אני מנסחת בלב את המשפט שאגיד לפני שאנתק. אני מנסה להיזכר במספר של מגן דוד אדום. 101? 100? 102? למה לעזאזל כולם זוכרים ש-103 זה חברת החשמל?

אני מסתכלת שוב על אמסלם. הוא שוכב באותה תנוחה, שרוע על הגב בעיניים פקוחות. אני אוזרת אומץ ומתקרבת אליו, מניחה את כף ידי בקרבת הפה שלו, מקווה שארגיש הבל נשימה מהאף או מהפה. כלום. אולי אני צריכה להנשים אותו או ללחוץ לו על בית החזה כמו שראיתי ב"אנטומיה של גריי". אני נוגעת באצבע אחת בלחיו וכמעט מתעלפת על המקום. ליד ראשו מתחילים להתנגן בעוצמה פעמוני רוח. זה מה שקורה כשנוגעים במישהו מת, עוברת במוחי מחשבה אוטומטית. תכף כל החדר יישטף באור לבן. לוקח לי שנייה להבין שזה הטלפון שלו, שמצלצל בתרועת פעמוני רוח. אני מתרחקת בבהלה מהמיטה כאילו שיחת הטלפון הזאת חושפת אותי. על הצג כתוב "נילי". אשתו. פחד איום ונורא תוקף אותי, ואני מנסה לשחזר את התחושה שלי מהנגיעה הרופפת בלחיו. אין לי מושג אם הוא חי או מת. בחיים לא נגעתי במישהו מת. פעמוני הרוח מתנגנים שוב. נילי לא מוותרת.

אני מתלבשת במהירות מטורפת ויוצאת מהחדר לתוך החניה הפרטית המאולתרת שמכוסה בווילון, זו שבעלי המקום בנו כדי לאפשר ללקוחות דיסקרטיות מוחלטת. רק המכונית של אמסלם נמצאת בה. אני מנסה להיזכר איך הגעתי למקום הזה ולא מצליחה. אין לי מושג אם נסענו יחד או שהגענו בנפרד. ברקע אני שומעת שוב את פעמוני הרוח מצלצלים בטלפון הנייד של אמסלם, ומיד מתחיל גם הטלפון שלי לזמזם במעמקי התיק. מרוב לחץ אני לא מצליחה לדוג אותו, והוא ממשיך לזמזם ולזמזם. אין לי ספק שזו נילי שמתקשרת. זה כמובן טמטום מוחלט - למה שהיא תתקשר אלי? - אבל אני מרגישה אשמה, רוצחת ופושעת נמלטת, כך ששום דבר לא נראה לי בלתי-הגיוני. מרוב בהלה אני עונה לשיחה, אבל זו לא נילי אלא רועי מהוט מובייל עם הצעה מיוחדת ללקוחות נאמנים, ולרגע אני מתפתה לספר לו הכול ולבקש ממנו לעזור לי תמורת הצטרפות לחבילה.

אני מנתקת את השיחה בלי להגיד מילה, ועכשיו אני עוד יותר מטושטשת וחסרת אונים. איך יכול להיות שאני לא זוכרת איך הגעתי לכאן? אולי הזעזוע וההלם מחקו לי את הזיכרון לטווח הקצר? אני נזכרת שקראתי פעם שהלומי קרב לא זוכרים את הקרב, אלא רק את הגופה המרוטשת שנתקלו בה לפתע, ואני מבינה שזה מה שקרה לי. אני בודקת אם אני זוכרת את הכתובת שלי ואת השמות של הילדים, ואז נושמת לרווחה. לפחות איבדתי רק את הזיכרון של היום הזה. אני מפחדת לצאת מהחניה הדיסקרטית - עד שהגענו אליה, אני זוכרת עכשיו, עברנו שני מחסומים דיסקרטיים שבאחד מהם שלשל אמסלם כסף למגירה דיסקרטית, ובשני לחץ על אינטרקום דיסקרטי שפתח את השער הדיסקרטי. אני זוכרת שחשבתי שבטח הוא כבר הביא לכאן נשים אחרות כי הוא שלט בכל הפעולות הדיסקרטיות הנדרשות בכזאת מומחיות, שיש רק למי שכבר היה כאן בעבר. אם אני הייתי צריכה לעבור את המבוך הדיסקרטי הזה בדרך לחדר, רוב הסיכויים שהייתי נתקעת בין שני המחסומים בלי לדעת מה לעשות.

אני יוצאת מהחניה ומנסה להזעיק עזרה. הכול חשוך מסביב ואני לא רואה אף אחד בסביבה. אני הולכת בשביל העפר שבו הגענו ומתפללת שאמצא מישהו בדרך. "סליחה," אני קוראת בקול רועד, "סליחה, יש כאן מישהו?" איש אינו עונה. מרוב דיסקרטיות אין פה נפש חיה. אני מגבירה את קולי ומנסה שוב. אין תגובה. אני ממשיכה ללכת ומגיעה לשער של מתחם הצימרים. אף אחד לא יושב בעמדת השומר. אני מנסה שוב, בקול שנשמע לי של אישה אחרת: "סליחה, מישהו יכול לעזור לי?" אבל מסביב הכול חשוך ודומם, כמו בעיר רפאים.

פחד נורא תוקף אותי, ואני חוזרת בהליכה מהירה אל המכונית של אמסלם. אני פותחת את הלקסוס, והריח שלו מכה בי בעוצמה. בתוך המכונית הוא עדיין חי ונושם, והריח של הבושם שלו מתערבב באפי עם ריח גופו שדבוק בגופי. הרגליים שלי מתחילות לרעוד, ואני נועצת את המפתח בסוויץ' וקולטת שאני לא יודעת את הקוד. אני מסובבת בכל זאת, אבל המכונית משמיעה קולות חריקה ואחריהם זרם של צפצופים אלקטרוניים שרק מלחיצים אותי עוד יותר. אני שולפת החוצה את המפתח, ודלתות המכונית ננעלות אוטומטית. אני מנסה לצאת, אבל המכונית לא נפתחת. ברגע הראשון אני מרגישה הקלה. אני איחנק בתוך המכונית מהיעדר אוויר ולא אצטרך להתמודד עם המוות של אמסלם ולא עם הגופה שלו, שלעולם תישאר חקוקה בזיכרוני. אני מדמיינת את השוטרים שבאים לבשר לאבנר. הוא ירצה לדעת כל פרט: של מי המכונית, מה עשיתי שם ומי הגבר שנמצא מת בתוך החדר. דמעות מתחילות לזלוג על לחיי. אין לי מושג אם אני בוכה כי אני הולכת למות או כי אני משתתפת בצערו של אבנר על נסיבות מותי.

אני לוחצת על כל כפתור אפשרי במכונית המשוכללת של אמסלם. כלום לא קורה. אני מחזירה את המפתח לסוויץ' ולוחצת שוב על אחד הכפתורים. מעל לראשי נפתח פתאום חריץ בגג. אוויר קריר חודר למכונית ואני מבינה שאשאר בחיים. אני לוחצת על כפתור נוסף והחלון שלידי מתחיל לרדת אט-אט. אני נושמת לרווחה ומנסה לפתוח את הדלת מבחוץ, אבל הלקסוס קולטת שמדובר בפעולה עוינת ומגיבה בהתאם: החלונות נסגרים שוב.