מה נשתנה באמת?

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

תת הסדרה ״פָּנִים״ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח ״פנים״ הוא הרמז לביטוי המדרשי ״שבעים פנים לתורה״, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. ״פנים״ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. ״פנים״ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. ״פנים״ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של ״פנים״ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

״פנים״ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

חג הפסח הוא אחד החגים שבו יש עומס טקסי גדול במיוחד. החוגגים את החג נקראים להשתתף בפעילות ענפה, שחלקה אינה מובנת, ולעתים אף תמוהה. למשל: מדוע שואלים קושיות ופותחים את דלת הבית רק בליל הסדר ולא בחגים אחרים? מהו באמת ייחודם של ה"מים שלנו", שבלעדיהם לא ניתן לאפות את המצות לפסח? מדוע נהגו המבוגרים באשכנז בעבר לחטוף את המצה מפיותיהם של התינוקות בליל הסדר, ואילו במרחבי התרבות האיראנית נהגו, (ונוהגים גם כיום) לחבוט בהורים ובזקנים בהיתר ובאישור, ועוד בשמחה ובצהלה, בעת אמירת הפיוט "דיינו"? וכן, למה השם "ליל הסדר" היה מקובל בעבר אצל האשכנזים בלבד?

במהלך הדורות ניסו פרשנים וחוקרים לפצח את חידת המנהגים הרבים והמשונים בחג הפסח. יש שנתנו למנהגים פרשנויות יהודיות למיניהן, ויש שתָלו אותם בהשפעות זרות ממקורות חיצוניים, כגון יווניים ורומיים.

ספר זה הוא חיבור מקורי וחדשני, ראשון מסוגו, המבקש למצוא את התשובות לשאלות הללו בהשראתם של מנהגי הדת הזורואסטרית, שבה האמינו המלכים ששלטו באימפריה הפרסית העתיקה, שבמסגרתה חיו רבים מיהודי העולם במשך יותר מ־1,200 שנה, ואשר תחת חסותה עוצבה היהדות הנורמטיבית שלאחר הבית הראשון וגם נכתב התלמוד הבבלי, ספר ההלכה והמשפט של העם היהודי.

הנורוז, ראש השנה הפרסי הזורואסטרי הקדום, היה ועודנו החג החשוב, המרשים והמפואר ביותר בממלכה הפרסית, והוא חל ביום השוויון האביבי, הסמוך מאוד לפסח. מנהגי הנורוז ססגוניים, אטרקטיביים ועתירי סגולות חשובות, המבטיחות כי כל מי שיקיים את המנהגים יזכה לשנה מאושרת ומוצלחת. בהשוואה בין מנהגי ליל הסדר, ההגדה ואסרו חג פסח (המימונה) למנהגי הנורוז העתיק והנורוז העכשווי הנחוג עד היום באיראן ובמקומות רבים אחרים בעולם, נגלה דמיון רב ומפתיע, המצביע על השראה ברורה של מנהגי הנורוז הנוכריים על אלה של החג היהודי. היהודים האמינו גם הם בסגולות מנהגי הנורוז ואימצו אותם בחג הפסח, וחכמי ישראל "גיירו" מנהגים אלה, קידשום ונתנו להם משמעויות דתיות ולאומיות יהודיות. כך גם מסתבר כי המימונה נוסדה באיראן(!) לפני כ־1,500 שנה, ויחד עם נדודי היהודים מאיראן ומבבל לצפון אפריקה ולספרד, בעקבות כיבושי האסלאם, הגיע החג גם למרוקו.

אסתר שקלים מציעה בספר שלפנינו פתרון לחידות טקסיות רבות, וביניהן מנהגים רבים של "ונהפוך הוא", שהתקיימו בחג הפסח, בקהילות ישראל שונות במערב ובמזרח בעבר, בחלקן גם עד ראשית המאה ה־20 ואפילו עד היום, מנהגים פרועים של היפוך סטטוסים, הרפיית הנורמות החברתיות (למשל, ילדים גונבים מהאבות את האפיקומן, ועוד מקבלים פרס על הגניבה!) ותחפושות (במרוקו לא התחפשו בפורים, אלא באסרו חג פסח — היא המימונה!). הפתרון נעוץ בהשראה מהנורוז, שחל במועד שבו היום והלילה שווים באורכם, ולפיכך הוא מסמל שוויון ואחווה ושבירת מחיצות מעמדית, חברתית, מגדרית וגילית.

חיבור זה גם תורם תרומה חשובה לחקר מנהגי היהודים במרחב התרבות הפרסית, ובמיוחד באיראן, נושא שכמעט לא נחקר עד כה, ואשר נשען על עבודת שדה מקיפה. העובדה שיהודים אלה המשיכו לחיות במרחבי הציוויליזציה האיראנית ולדבר פרסית, בעוד מרבית אחיהם בארצות המזרח עברו מאז המאה השביעית לחיות במרחב תרבות ערבי — האיראניים אינם ערבים! — סייעה להם גם לשמר מנהגים פרסיים קדמוניים, המאפשרים לנו היום לנסות להתחקות אחר מנהגי אבותינו בתקופת התלמוד, ואף מאוחר יותר.

הספר שלפנינו הוא מסע מחקרי מופלא של המרצה, המשוררת והחוקרת, ד"ר אסתר שקלים, שמכמני התרבות היהודית והאיראנית פתוחים בפניה, מסע המאפשר לנו להתבונן מחדש בחג הפסח ולגלות בו פנים לא מוכרות. תרומת הספר חורגת ממקוריותו ומחידושו. הספר גם מציב בפנינו מחדש את השאלה החשובה הנוגעת ליחס בין תרבות יהודית פרטיקולרית לבין הסביבה שבה היא מתקיימת.

אבי שגיא

עורך