מה שאת רוצה

Ma_Sheat_Roza-4 החיים באורגינל

לכל אדם יש רגעים שהנפש שלו נזקקת לחפץ כלשהו ובאותו יום הנשמה שלי צעקה "אני רוצה קלפן ירקות חדש!" בקשה מוזרה, חשבתי לעצמי, אך החלטתי להקשיב לה. הנפש שלי בוודאי יודעת למה היא זקוקה. מה הכי טוב עבורי. כך מצאתי את עצמי מול עובדת שישבה במין כלוב באחד הסניפים של רשת 'אייס' ושואלת אותה, "יש לכם קלפן ירקות?"

"כן, הוא נמצא בדיוק שורה מאחוריך," ענתה האישה בלי להסתכל לכיווני והמשיכה לדבר במבטא רוסי עם לקוחה מאוד לא מרוצה.

"האוריגינל?" התעקשתי.

היא הרימה את עיניה וראיתי ממבטה שהיא לא מבינה על מה אני מדברת. "האוריגינל," ענתה בקול רגוע ומתנגן.

ניגשתי לשורה שהיא ציינה ומיד ראיתי את הערס. הוא עמד מול השורה של המסננות, החזיק בידו סיגריה לא דלוקה והסריח עד אלי מניקוטין. הורדתי את קלפן הירקות מהמדף ומיד הגעתי למסקנה שהוא מזויף. הוא לא הגרמני הקשוח שאני אוהבת, אלא חיקוי סיני זול.

אבל האיש מול המסננות נראה ערס אוריגינל, הוא קילל בין שיניו הצהובות. שמעתי אותו עד אלי. "הטמבלית, לא אמרה לי איזה מסננת. המפגרת," הוסיף ואז פנה אלי, "מוכרת, את יכולה לעזור לי?"

"אני לא המוכרת."

"את לבושה בחולצה אדומה, אנחנו 'באייס' ,לא?"

"כן, אנחנו 'באייס', אני בחולצה אדומה, אני לא המוכרת," אמרתי בטון יבש ולא זזתי ממקומי למרות שהחלטתי לקחת את המקלף הסיני המזויף. לא יודעת למה, אבל הערס מצא חן בעיני.

"למה אתה צריך מסננת?" שאלתי בטון ידידותי.

"אני לא צריך כלום. הטמבלית קמה היום בבוקר ואמרה שהיא רוצה מסננת ודחוף, זה כל מה שהיא אמרה."

הבנתי מיד שהנשמה של הטמבלית גם הייתה זקוקה לחפץ כלשהו. שלה דווקא למסננת. "לחליטה אולי?" שאלתי בקול אדיב ומזמין.

"מה זה חליטה? מה אני נראה לך?" שאל הגבר בעצבנות והפנה את גבו בחוסר נימוס מוחלט ועזב אותי ואת הרצון שלי לעזור.

הוא ערס אוריגינל, בטוח, ציינתי לעצמי ועיניי המשיכו לעקוב אחריו. הוא הוציא את הנייד שלו מהכיס, לחץ על כפתור ובקולו הצרוד התחיל לצעוק והלך לכיוון היציאה.

חבל. חשבתי להתחיל אתו. הרגשתי צורך עז להרגיש שוב אישה. ומיד הוצאתי את הליפסטיק האדום שלי עם הראי הקטן. בדקתי את שפתיי במראה, הוספתי עוד שכבה נדיבה של צבע. עיניי הירוקות עם העדשות הצבעוניות נראו נפלא. בת 45 במצב טוב. אפשר לעגל ל-38. החלטתי וניגשתי לקופה.

"17 שקל ו-55 אגורות," אמרה הקופאית בחולצה האדומה.

"מה 17 שקל ו-55 אגורות?" שאלתי בתמימות.

"קלפן הירקות. ויש לנו מבצעים כדאיים, פנס ב-10 שקל, בטריות..."

"זה לא האוריגינל, איזו חוצפה יש לרשת לבקש כל כך הרבה כסף, זה גרושים במקום אחר," התחלתי להתעצבן. האישה המשיכה לפרט את המבצעים שלה ואני קטעתי אותה בגסות, "לא רוצה שום מבצע, הכול זיוף, אני קונה רק כיוון שאני כבר כאן."

"אבל, גברת, תיראי איזה מוצרים כדאיים יש ל..."

"את לא מבינה, טמבלית שכמוך, אני לא רוצה," והרגשתי איך אני נכנסת לתפקידה של פרחה אוריגינל.

ראיתי על פניה של הקופאית את תדהמתה מהתגובה שלי, היא הדפיסה מהר את המוצר בזמן שעיניה המפוחדות חיפשו אחר האחראית.

תוך כדי יציאה מהחנות הרמתי את החצאית הצמודה שלי מעל לברך ונדנדתי את הטוסיק מצד לצד, אוי כמה טוב הרגשתי.

הערס האורגינל שלי ישב על כורסת קש של 'אייס' שהוצגה ליד הכניסה. הוא עישן סיגריה. אין ספק, הוא האיש שלי, חשבתי והחלטתי שאני משיגה אותו לעצמי לא לפני שהתבוננתי בו מהצד בתשומת לב רבה.

הוא היה רזה ונמוך, לבוש בג'ינס צמוד וחולצת טי שרט לבנה נקיה וחלקה ונעל נעלי ספורט אדידס אוריגינל. ראשו היה מגולח, ברור שבגלל קרחת מתקדמת, לעומת זאת, פניו היו מלאים בזיפים שחורים וקמטים עמוקים עיטרו את מצחו. גבר אמתי, חשבתי, בעלי לעומתו בראד פיט, אבל את מי זה מעניין? ובאותם רגעים אני, סילביה, נעלמתי לתוך קונכייה פנימית ושחררתי את הפרחה הסודית שמתחבאת בתוכי.

עכשיו הבנתי למה הנשמה שלי שלחה אותי לקנות קלפן ירקות יקר ומזויף. שווה כל פרוטה! ציינתי בזמן שאני מתבוננת באוריגינל שלי. ואז נזכרתי באולג, הפסיכולוג הרוסי ששנים אני מטופלת אצלו ובין כל הבעיות אני מסבירה לו כמה קשה לי עם צביקה, בעלי.

"למה קשה לך?" שאל אותי אולג בפגישה הראשונה שלנו.

"הוא לא מביא לי פרחים, הוא לא שם לב ללבוש ולתסרוקת חדשה שלי. פעם צבעתי את שערי לירוק, אתה תופס?" אולג הסתכל אלי במבט סטנדרטי של 'פסיכולוג-מקשיב-בשתיקה-חכמה', אז המשכתי, "צביקה לא מחדש כלום בכלום. אחרי העבודה יושב בבית מול הטלוויזיה. משחק במחשב או ישן בישיבה, נוחר ומרעיד את הקירות. ולכל דבר שאני אומרת או שואלת הוא אומר לי 'מה שאת רוצה'. אפשר להשתגע מזה. אתה לא חושב כך?"

אולג הסתכל עמוקות לתוך עיניי כאילו רצה להפנט אותי ואמר, "סילביה, מה את רוצה? שצביקה ילך כל ערב לשחק סנוקר וישתה בירה עם חברים?"

בזמן שאני תופסת תנוחה נוחה בכורסה ועוצמת את עיניי אני מתחילה לספר לו באריכות רבה מה אני באמת רוצה, "אני רוצה שיחזר אחרי. שיגיד לי שאני יפה ומעניינת, שהוא לא יכול בלעדיי. אני רוצה שיפתיע אותי עם מתנות קטנות וחמודות..." דיברתי ודיברתי.

"הזמן שלנו הסתיים."

לי היה קשה מאוד לסיים את מה שעוד לא התחלתי.

"ביציאה תקבעי תור חדש אצל הפקידה, בפעם הבאה נמשיך לדון. להתראות, גברת לוי." הורחקתי מהכורסה הנוחה במקצוענות.

בדרך כלל מתעלם אולג מהרצונות שלי ויש לו שאלות שנראות לי ממש לא קשורות כמו:

"הוא מביא את המשכורת הביתה?"

"כן."

"מה את רוצה? שהוא יישב בתחנת טוטו-לוטו עד שהכסף נגמר ואת תהיי המפרנסת היחידה?"

ואז מגיעה המנטרה הקבועה, "היית רוצה בעל ערס שיקלל אותך, שיבזבז את כל הכסף, ואולי גם יבגוד, זה מה שאת רוצה?"

באותם רגעים הוא תופס אותי ממש לא מוכנה ולי לא נשאר אלא להגיד 'מה פתאום, מה פתאום," כאילו בין זה לזה אין אלטרנטיבות אחרות.

"את רואה, יש לך מותק של בעל, תשמרי עליו."

"אתה צודק, אתה צודק." אני מסכימה אתו כל פעם, ומשאירה 430 שקל אצל הפקידה שלו ועוזבת מרוצה שיש לי בעל נהדר... עד לפעם הבאה ששוב אני מגיעה עם התלונות שלי.

היום כשראיתי את הערס ליד המסננות עלתה בי המחשבה שאולי בניגוד להפחדות של אולג כדאי לי לנסות פעם את הערס המפחיד מהסנוקר. ואם הוא לא מבלה בסנוקר? שאלתי את עצמי. גם בסדר. העיקר שהוא ערס. אני אראה לפסיכולוג המניאק שלי מה טוב עבורי. הגיע הזמן למרידה. סילביה, זה הצ'אנס שלך לריגושים.

אבל איך להתקרב אליו? אולי אני אבקש ממנו סיגריה כדי לשבור את הקרח? הבעיה היא שהפסקתי לעשן כבר לפני עשר שנים. שילמתי הון עבור הגמילה.

לא נורא, רק סיגריה קטנה. זה לא אסון, משקרת לעצמי. אבל אני יודעת, סיגריה קטנה פרושה 'עישנת נסעת' - זה מה שאמר המנחה בסדנה שלנו והוא צודק.

לשאול מה שעה? חנוני, ובעידן של הניידים זה אפילו מצחיק.

"מה השעה?" אני פונה אליו בכל זאת.

הוא לא חושד בכלום. "שתיים עשרה וארבעים דקות," וממשיך לעשן.

לא נותרה לי בררה, "אפשר לקבל סיגריה?"

"לא. זו הייתה האחרונה," קולו צרוד. מעיף מבט משועמם ולא באמת רואה אותי.

"יותר טוב. אני לא מעשנת," ופורצת בצחוק מפלרטט בתקווה שיבין את הרמז.

עדיין לא קורה כלום ואז אני מעלה הילוך, "יא טמבל, אני מתחילה אתך, אתה לא רואה?"

הוא מסתכל עלי ומודד אותי מכף רגל עד הראש, "את משועממת, גברת, או מה? למה דווקא איתי את מתחילה מכל הגברים?"

"כי אתה נראה לי ערס אוריגינל, לא כמו המקלף תפוח אדמה, הסיני המזויף."

פתאום נופל לו האסימון, "זאת את, עם החליטה?"

"אז אתה יודע מה זה חליטה."

"לא, אני לא יודע, אבל יש לי כישרון לשפות, גם אנגלית למדתי מהטלוויזיה."

אני כבר לא בטוחה אם הוא צוחק ממני או הוא אמתי. אני מנסה שוב, "אפשר להתחיל אתך?"

"לא כדאי לך, אני מקלל, אני נצלן. אני אקח לך את כל הכסף שיש לך, את לא מבינה למה אני מסוגל."

הוא נשמע רציני והוא מזכיר לי את אולג. אולי הוא העוזר הראשי שלו? בכל זאת אני לא מוותרת בקלות, בזמן שהוא מדבר אלי אני משתדלת להבליט את הציצים שלי. מתכופפת לסדר את רצועות הסנדלים שלי.

הוא משחרר שריקה. אולי, אולי הוא משתכנע ויזמין אותי לדייט.

"לידי לא תוכלי לעשות מה שאת רוצה, מבינה?" מנסה לאיים עלי הערס.

"יש!" אני משחררת צעקה כאילו הגעתי לאורגזמה.

אני רואה על פניו שהוא מבוהל ולא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו. "אותך אני מחפשת. בוא נלך לשתות קפה או לאן שאתה רוצה, אני אקנה לך סיגריות, מה שתגיד." ובתוכי אני משתוללת מאושרת וחושבת על הרגע שאני מספרת לאולג שהוא טועה, שהבעל החנון שלי שמביא את המשכורת הביתה ועם 'המה שאת רוצה' שלו לא בדיוק הגבר האידיאלי עבורי אלא... ואז אני נזכרת שאני לא יודעת את שמו של הגבר האידאלי שלי.

"סילביה," מושיטה את ידי לעברו, הוא זז אחורה בחשדנות.

"מי את? שוטרת סמויה? חוקרת, מה זה צריך להיות? זה כל כך שקוף, את חושבת שאני טיפש ואפול בפח?"

הוא עוצר לרגע ושוב מודד אותי מכף רגל עד הראש.

"את שקופה ומזויפת. תגידי לסימה, אשתי החכמה הזאת, שהקנאה שלה על הזין שלי, בדיוק במילים האלה תגידי לה. לבלשית פרטית יש לה כסף, לסנוקר היא לא נותנת אגורה. חיים לא בוגד, הבנת? ואם כן, מה אני צריך פרחה מזויפת שקונה קלפן ירקות מזויף?" הערס מפנה לי עורף ונעלם בין המכוניות בחניה.

אני נשארת עומדת ליד הכורסה מקש בזמן שאני מחזירה את הציצים למקומם הטבעי. מסדרת את החצאית לאורך המקורי שלה. ומנסה להחליט אם אני מאוכזבת או מרוצה, הרי לכמה רגעים קיבלתי את מנת הערס שלי. ואני רגועה. והכול חינם אין כסף. הפעם, 430 שקלים נשארו בארנק שלי ולא עברו אל הפסיכולוג עם העיניים המבינות שלו.

ופתאום נזכרתי, מגיע לה תודה וסליחה, ובצעדים מהירים אני חוזרת לחנות, נעמדת מול הקופאית שכשהיא מזהה אותי היא נראית מבוהלת לגמרי.

"אני מבקשת את סליחתך. הייתי גסת רוח מקודם. את יודעת מה?"

אני מוסיפה כדי לפייס אותה, "תני לי את כל המבצעים שליד הקופה, הם ושעה באייס שווים יותר מאולג הפסיכולוג שלי."

אני רואה שהשינוי בהתנהגותי לא ממש עזר כי עיניה המפוחדות שוב מחפשות אחרי האחראית שבכלוב. ההיא עדיין דיברה בטלפון עם הלקוחה המאוד לא מרוצה מקודם. או אולי אחת חדשה?