מה שהבטחתי לך

רוחמה פתחה את דלת דירת הוריה במפתח שבידה. בשבת אחרי הצהריים נראתה הדירה שקטה וריקה יותר מתמיד. אימה לא היתה במטבח, ותחילה התגנב חשש לליבה. אבל כשנכנסה אל הסלון המואר בשמש השוקעת, מצאה אותה שוכבת על הספה, כרית למראשותיה והיא מכורבלת בשמיכת הצמר הדהויה. מבטה היה נעוץ בדלת הזכוכית של המרפסת.

״איחרת. חשבתי שכבר לא תגיעי," נימת נזיפה נשמעה בקולה, ונקיפת אשמה פקדה את רוחמה. מאז עזבה אלקה את הבית היא נשארת לבדה, ובימים אלה כשאינה יוצאת מהבית, בדידותה מעיקה עליה כפליים.

רוחמה קירבה אליה את כיסאה וישבה לידה. מהזווית הזאת נשקף אליה הנוף שזכרה מילדותה, אבל קצת אחרת. החורף חלף, האביב הגיע, ובדמדומי השבת המתארכים נראו גזעי עצי האורן מבעד לדלת המרפסת גבוהים ועירומים כתרנים. כיפות העצים התרוממו מעל גג המנזר האיטלקי כשואפים אל שמי הערב, וסוככו על רחבת החצר הגדולה של המנזר.

רוחמה זכרה שבילדותה היו נאספות ברחבת האספלט של החצר ילדות בנות גילה, לבושות בתלבושת אחידה: שמלות אפורות נטולות גזרה, גרבונים כהים ונעלי שרוך גבוהות לרגליהן. נזירה מלאת גוף בגלימה שחורה ארוכה היתה משגיחה עליהן ומפקחת על משחקיהן. כבר אז היה מבנה הפילבוקס של השומר שומם, ועל גדר התיל שהקיפה את חומת המנזר השתרגו זמורות גפן וטיפסו גם על גגו המקומר. בסתיו האדימו עלי הגפן, ובחורף הצהיבו ונשרו. חומת האבן הגבוהה המקיפה את המנזר, הסתירה בדרך כלל מעיני רוחמה את הילדות הללו, אבל כשעברה ליד שער המנזר ראתה אותן. אימה אמרה לה שהן יתומות ולכן הנזירות מטפלות בהן, אבל הן נראו לה עליזות, ומשחקיהן היו קולניים ונמרצים כשל חברותיה בחצר בית הספר. ניכר שאפילו הנזירה חמורת הסבר אינה בולמת את עליצותן.

מאז עברו ימים רבים. כעת עומדת החצר ריקה, וגם המבנה רחב הממדים של המנזר נראה סגור ונטוש. האורנים הגבוהים המיתמרים על גזעיהם החשופים, הם לבדם נותרו בחצר. ציפורים כהות תמרנו מעל צמרותיהם, מנקדות את קרעי השמיים המעוננים. רוחמה שיערה שאלה ציפורים שמגיעות לישראל עם חילופי העונות מחורף לאביב. קאקים או טריסטרמיות עליהן קראה שהן ציפורים משפחתיות ששומרות על זוגיותן במשך שנים. אוכלות ושותות ביחד, מסדרות זו לזו את נוצותיהן, מקננות בחגווי הסלע ושומרות תקופה ארוכה על גוזליהן.

אימה נאנחה על הספה ומשכה עליה את שמיכת הצמר. שוב התלוננה על כאבי גב המקרינים על רגלה השמאלית. מאז מות האב והסתלקותה של אלקה מביתה הסתרבל גווה, ובתקופה זו, כשהיא כמעט לא יוצאת מהבית, היא נעזרת ברוחמה בקניית מצרכי מזון וגם בהחלפת ספרים בחנות לספרים יד־שנייה. לרוב אלה רומנים רומנטיים וז׳ורנלים באנגלית, שפתה מנעוריה.

בשבתות אלה, שבהן נפוץ החולי המדבק, רוחמה לבדה באה לבקרה. לפני שנתיים עברה אלקה, המטפלת הסיעודית של קרובתם מרלה, לגור שם. באותם ימים אירחה לה לחברה ועזרה לה לטפל באב החולה, וגם לאחר מותו נשארה לגור בביתה. אבל מאז ״הסתבכה אלקה,״ כהגדרת אימה, ״ונישאה לגבר מבוגר ממנה בהרבה, כבר לא רואים אותה יותר.״

״שמעת מאלקה?״ חזרה ושאלה אותה כמדי שבת בנעימה אלגית. וגם הפעם התלוננה: ״אלקה שכחה אותי. היא שכחה מה שעשיתי בשבילה,״ אמרה בטון הביקורתי שכבר התקבע בקולה.

וכמו תמיד גם הפעם נאלצה רוחמה להודות: ״לא שמעתי מאלקה. היא לא עונה לטלפונים שלי וגם לא למיילים שלי. מנחם חושב שנסעה לחוץ לארץ. אולי אל אימה בוורשה, או לאוניברסיטה בפילדלפיה, שם התפעלו מהיידיש שלה ואהבו אותה. בחורה צעירה שמדברת יידיש בניגון מתוק כל כך,״ נאנחה רוחמה בגעגועים, ועיניה הפליגו אל דלת הזכוכית של המרפסת.

באדנית המרפסת נבט צמח וושינגטוניה. זרעו נדד לכאן, הסתעף וצמח פרא בין עציצי הלבנדר, שפרחיהם הסגולים הנצו בראשית האביב. הגבעולים הקוצניים של הוושינגטוניה נשאו את מניפות עליה הגדולים והם נפרשו, כמו להכעיס, מעל פרחי הלבנדר הקטנטנים ועלי העדעד הבשרניים, הצלו עליהם ומנעו מהם את אור השמש.

״כן, אלקה עזבה את ישראל,״ אימצה לעצמה את הנעימה הקנטרנית הרגילה. ״כנראה עם אמא שלה,״ העירה באותו טון ממורמר, משווה כמו תמיד את יחסיהן הקרובים של אלקה ואימה ליחסה של רוחמה אליה, ומפגינה בכך את מורת רוחה. על אלקה חרצה את משפטה עוד קודם: ״ידעתי שזה יקרה לה. הזהרתי אותה. אם היתה שומעת בקולי לא היתה מסתבכת עם דון.״

רוחמה לא ענתה. הנימה שנקטה בדברה על אלקה הכעיסה אותה. זו היתה אותה נימה ביקורתית שאימצה גם בדברה על מנחם ונישואיה עימו. כאילו היה מנחם זר מתפרץ שאינו מוכן לקבל את מרותה. רוחמה הסבה את עיניה ממנה ונעצה שוב את מבטה בנוף שהלך והאפיר מבעד לדלת המרפסת. עננה קטנה וכהה הצטיירה בפיסת השמיים בין כיפות האורנים, ואם אין זו עננה שמבשרת גשם, אולי זו להקת זרזירים שהתכנסה שם במרומים לקראת מעוף? על הציפורים הללו קראה שהן יודעות להתגונן מפני רוחות רעות. צמרמורת חלפה בעורה, ולא רק בגלל מזג האוויר והשמיים שהתקדרו לקראת הערב. קנטורי אימה וגעגועיה לאלקה העיקו על ליבה.

היא התכרבלה בצעיפה ואספה בידה את הז׳קט, ״מנחם מחכה לי,״ העמידה פנים שעליה להזדרז ולחזור הביתה. את פרידתה החפוזה תירצה כמו תמיד בדרישות בעלה, אף שמנחם מעולם לא הקפיד על איחוריה.

אימה, שהרגישה כנראה שדבריה פגעו בה, התנצלה בשפה רפה: ״טוב. טוב. את בטח עוד תשמעי מאלקה. היא בטח תתקשר אלייך. הלוא אתן הייתן חברות טובות,״ ציינה בשמץ אירוניה, הסירה מעליה את שמיכתה, חשפה את רגליה החיוורות עם הוורידים הבולטים וגיששה אחר נעלי הבית. כמנסה לפייסה קמה מהספה, ״אלווה אותך,״ אמרה ויישרה עליה את החלוק הסגול הקטיפתי שהתקמט משכיבתה הממושכת.

״אל תטרחי. אין צורך,״ דחתה רוחמה את המחווה, מבקשת לקצר את פרידתן. מתלבטת בלבישת הז׳קט, שוב הרגישה באותו פרכוס בעורפה שחזר והטריד אותה לאחרונה, מעין דקירה במורד שכמה עד למותניה. האומנם בשל הניתוק המכאיב מאלקה? עברו ימים רבים מאז ראתה אותה, ואלקה לא התקשרה אליה, ייתכן שבכלל שכחה אותה.

״תנוחי, אמא. אל תצאי מהבית. את יודעת שזה מסוכן בשבילך,״ הזכירה לה. אבל אימה התייצבה על רגליה הכושלות, עומדת בחלוק הקטיפה הישן שדבקה בו למרות מזג האוויר האביבי, ומתנדנדת על רגלה הכואבת הלכה אחריה עד למבואה.

התמונה האחרונה שאביה קנה בטרם החמירה מחלתו, ניבטה אליהן מקיר המסדרון הארוך. באותו יום התגבר אביה על מיחושיו ונסע בחברת רוחמה לשכונת מאה שערים לפגוש את ״הצעת השידוך״ בשבילה, את מנחם. התמונה עמדה למכירה בין חפצי היודאיקה שרב לייבוש אלטר, דודו של מנחם, סחר בהם בחנותו. זה היה ביקורו האחרון של אביה בחנות הספרים, ומאז ועד מותו לא יצא עוד מהבית.

בתמונה נראים שלושה תלמידי חכמים מזוקנים רכונים מעל לשולחן עמוס בספרי קודש. בקצה אותו שולחן יושב נער קטן נבוך ומנומנם, והבעת פניו מעידה עליו שנכשל בלימודו. ואולי דווקא הכישלון הזה, יותר מהבעתם הזחוחה של שלושת המלומדים, מצא חן בעיני אביה ונגע לליבו? הוא בחר לקנות את התמונה הזאת ולתלות אותה במסדרון ביתם. ולרוחמה אמר שמנחם מצא חן בעיניו. הוא אומנם אינו התלמיד־חכם שעליו התפלל בשביל בתו היחידה, אבל ״אחריתו מי ישורנו.״

רוחמה התעכבה לרגע להתבונן בתמונה, ואימה פלטה פתאום: ״היה אפשר לנחש שזה ייגמר רע. הזהרתי את אלקה, חבל שלא שמעה בקולי.״

אותו כאב טורדני פגע שוב בעורפה של רוחמה, כאילו קווצות משערה נתפסו בצווארון הז׳קט. הכאב הזה כבר היה מוכר לה, ובתנועת מיאון ניסתה לשחרר את עורפה, בהניעה אותו מצד לצד.

״לא,״ מחתה, ״אי אפשר היה לדעת מה יקרה לה,״ התמרמרה, ומרסנת את הרעד בקולה הוסיפה: ״זו היתה ההחלטה של אלקה להתחתן עם דון. אף אחד לא ניסה לשכנע אותה להתחתן איתו. וכשהבינה שטעתה התגרשה ממנו.״

״כן. את צודקת.״ בדרכה הכנועה מיהרה אימה להסכים לדבריה, אף כי הפקפוק עדיין נשמע בקולה: ״כן, טוב שאלקה התגרשה מדון. אבל למה עזבה גם אותנו?״ אמרה, וגרונה נשנק מצער, ״אנחנו לא היינו אשמים, נכון רוחמה שאנחנו לא אשמים?״ שאלה, כמתחננת שרוחמה תאשר את דבריה, ״את היית חברה טובה שלה, וגם אני ניסיתי לעזור לה, וגם מנחם ניסה, נכון, רוחמה? כולנו ניסינו, נכון?״ חזרה ואמרה, אבל הפקפוק בקולה לא התפוגג.

רוחמה לא הגיבה על הדברים החוזרים על עצמם מדי ביקור, כששמה של אלקה עולה בשיחותיהן. בדרכה לדלת הכניסה עדיין התעכבה רוחמה לרגע, להתבונן בתמונה הקטנה שעל מדף הזכוכית מתחת לראי במסדרון. זה היה התצלום האחרון של קרובתם מרלה, שאותו צילמה אלקה המטפלת שלה במוסד הסיעודי. בתצלום נראית מרלה שרועה בכיסא גלגלים, לבושה בשמלתה הכחולה הדהויה מכביסות רבות, ופניה מעוותים מסמי מרפא. גווה שהתנפח וצבה נשען במעוקם על גב כיסאה, עיניה הכחולות מצומצמות, וחיוך קטן מסתמן בקצות שפתיה. אותו חיוך שהעניקה תמיד לאלקה, המטפלת הסיעודית שכה התחבבה עליה.

רוחמה יצאה מבית הוריה בשעת השקיעה, כאשר אפלולית מוקדמת כבר פשטה על האורנים הקשישים ברחוב. הדברים שנאמרו על אלקה עדיין הציקו לה. מועקה העיקה עליה, ידידותה עם אלקה וקרבתן עמדו לנגד עיניה. עלתה בדעתה פרשת השבוע, פרשת ״מצורע״, שאותה קרא מנחם בשבת זו ליד השולחן אחרי הסעודה. בפרשה נכתב שהמצורע כשנרפא מצרעתו מביא קורבן שתי ציפורים: ציפור אחת נשחטת והשנייה נטבלת בדמה של הציפור השחוטה ונשלחת לחופשי על פני השדה. רוחמה חשבה על עצמה ועל חברתה אלקה, ובדמיונה ראתה את אלקה כאילו היא הציפור החיה שנטבלה בדמה של הציפור המתה ונשלחה לחופשי על פני השדה.

בחוץ כבר הורגש האביב, אבל ברחוב של בית הוריה עמד גם בעונה זו אותו ריח כבד ומאובק של סמטה צרה, מוקפת מצידה האחד בחומת המנזר הגבוהה ומצידה האחר בבנייני אבן ישנים. כיפת הפילבוקס בלטה מעל לסלילי גדר התיל, וגזעיהם הזקופים של האורנים התנשאו מעל מבנה המנזר המקומר הגבוה. הצמרות הכהות והעבותות הללו סוככו על הסמטה הצרה, וחסמו את האור.

צללים עבים כיסו את בתי הסמטה ואת הגינות הצחיחות שבחזיתם. רק ירוקת הקיסוס הצליחה לשרוד בתנאים אלה והשתרגה פה ושם בשולי הגדרות. קרני השמש לא הגיעו אל הגינות, וצמחייתן נחנקה מתחת לשכבה עבה של שלכת עלי מחט. אפלה קודרת ציעפה את חלונות בתי המגורים, ואור לא נשקף משמשותיהם המאובקות. לרוחמה נדמה שלא רק מחמת החולי המדבק מסתגרים דיירי הבתים בחשכת חדריהם ונודדים כרוחות רפאים מאחורי חלונותיהם, ופניהם לא נשקפים בין הקומות. קול אנוֹש לא נשמע בדממת הרחוב הזה, גם לא קול בעל חיים או ציפור. וכשהביטה רוחמה בחלונות הללו, כמו בדלת הזכוכית של מרפסת הוריה, יכלה רק לדמות לעצמה צללית עוקבת אחריה, לפני שתיעלם ותיבלע במורד הרחוב.

לא פעם כשהגיעה רוחמה לבית הוריה, העיק עליה אוויר הרחוב. חומת המנזר ובנייני האבן הרחבים, שקלטו במשך שנים את לחות החורף ואת שרב הקיץ, הדיפו את ריחם המאובק והדחוס. העצים שגבהו הסתירו את אור השמש והוסיפו על האפלה. והגנים עם שלכתם המרקיבה, היו כאן תמיד ללא שינוי. רק באביב היה עץ הסיגלון הנטוע ביציאה מהרחוב, מפתיע אותה ביפי פריחתו. ריחו הרענן ופרחיו שנשרו וכיסו את המדרכה במרבד תכלכל יפהפה, נראו כה יוצאי דופן ברחוב הזה. וגם בשבת זו בדרכה הביתה, הזכיר לה הסיגלון הפורח הזה ברעננותו וביופיו את מנחם המחכה לה בבית, ואת אהבתם.