מה שלא הורג

1 הייתי אמור להיות נתון סטטיסטי

מצאנו גיהינום בשכונה יפהפייה. ב־1981, ויליאמסוויל הציעה את הנדל"ן המפתה ביותר באזור בּאפלוֹ, ניו יורק. היא היתה שכונה ירוקה וידידותית, וברחובותיה הבטוחים שכנו בתים יפים מאוכלסים באזרחים למופת. רופאים, עורכי דין, מנהלים במפעל פלדה, רופאי שיניים ושחקני פוטבול מקצועיים גרו שם עם רעיותיהם האוהבות ו־2.2 ילדיהם. המכוניות היו חדשות, הרחובות נקיים, האפשרויות אינסופיות. אנחנו מדברים כאן על חיים שהם ההגשמה המוחלטת של החלום האמריקאי. הגיהינום היה מגרש צדדי ברחוב גן עדן.

שם גרנו, בבית עץ לבן בן שתי קומות וחמישה חדרים. בחזיתו היו ארבעה עמודים מרובעים סביב מרפסת קדמית שפנתה אל המדשאה הרחבה והירוקה ביותר בוויליאמסוויל. מאחור היה לנו גן ירק, ובחניה הכפולה חנו רולס רויס סילבר קלאוד משנת 1962 ומרצדס 450 SLC משנת 1980. על השביל שהוליך אל הבית חנתה קורבט שחורה וחדשה משנת 1981. כל תושבי רחוב גן עדן היו פחות או יותר בראש שרשרת המזון, ולפחות למראית עין רוב השכנים שלנו חשבו שאנחנו, משפחת גוגינס הכביכול־מאושרת ומבוססת, מובילים את המגמה הזאת. אבל כשפני השטח נוצצים, הם משקפים דברים ולאו דווקא חושפים אותם.

הם ראו אותנו ברוב הבקרים, עומדים על השביל ליד הכניסה לבית בשבע בבוקר. אבא שלי, טרוּניס גוגינס, לא היה גבוה אבל היה נאה ובעל גוף של מתאגרף. הוא לבש חליפות מחויטות, והחיוך שלו היה חם ופתוח. הוא נראה כמו התגלמות איש העסקים המצליח שנמצא כרגע בדרכו לעבודה. אמא שלי, ג'קי, היתה צעירה ממנו בשבע־עשרה שנה, רזה ויפה, ואחי ואני היינו מסופרים קצוץ, לבושים בג'ינס וחולצות יפות, וסוחבים על הגב ילקוטים שהיו בדיוק כמו הילקוטים של כל שאר הילדים. הילדים הלבנים. בגרסה שלנו של אמריקה השׂבעה, כל שביל לבית היה זירה שנועדה להנהונים ולנפנופי שלום, לפני שההורים והילדים נכנסו למכוניות ונסעו לבית הספר. השכנים ראו את מה שהם רצו לראות. אף אחד לא בדק יותר מדי לעומק.

וטוב שכך. האמת היתה שמשפחת גוגינס בדיוק חזרה הביתה אחרי עוד לילה לבן בשכונה, ואם רחוב גן עדן היה גיהינום, זה אומר שגרתי עם השטן בכבודו ובעצמו. ברגע שהשכנים סגרו את הדלת או המשיכו בדרכם ברחוב, החיוך של אבא שלי הפך להבעה כעוסה. הוא נבח הוראות ונכנס לבית כדי לישון אחרי עוד לילה של שתייה, אבל העבודה שלנו עוד לא הסתיימה. אחי, טרוניס ג'וניור, ואני היינו צריכים להגיע למקום כלשהו, ומי שהיתה צריכה להביא אותנו לשם היתה אמא שלנו, שסבלה תמיד ממחסור בשעות שינה.

ב־1981 הייתי בכיתה א', והיה לי קשה בבית הספר. לא כי הלימודים היו קשים - לפחות עדיין לא - אלא כי לא הצלחתי להישאר ער. הקול המתנגן של המורה היה בשבילי כמו שיר ערש, הזרועות ששילבתי על השולחן היו כרית נוחה, והמילים הנוזפות שלה - פעם היא תפסה אותי חולם - היו שעון מעורר מרגיז שפשוט לא מפסיק לצפצף. ילדים בגיל צעיר כל כך הם ספוֹגים שסופגים הכול. הם שואבים פנימה במהירות הבזק שפה ורעיונות שיוצרים את הבסיס האיתן שעליו רוב האנשים בונים מיומנויות חיים כמו קריאה ואיוּת וחשבון בסיסי. אבל היות שעבדתי בלילות, ברוב הבקרים לא הצלחתי להתרכז בשום דבר מעבר לניסיון להישאר ער.

ההפסקות ושיעורי הספורט היו שדה מוקשים מסוג אחר לגמרי. בחוץ, בחצר, הניסיון להישאר צלול היה המשימה הקלה. המשימה הקשה יותר היתה להתחבא. ידעתי שאסור לי לתת לחולצה שלי לזוז מהמקום. לא יכולתי ללבוש מכנסיים קצרים. חבּורות היו דגלים אדומים שלא יכולתי לחשוף, כי ידעתי שאם אעשה זאת, אחטוף עוד יותר מהרגיל. ובכל זאת, בחצר ובכיתה ידעתי שאני בטוח, לפחות לזמן מסוים. זה היה המקום היחיד שבו הוא לא היה יכול להגיע אלי, לפחות לא פיזית. אחי חווה את אותו הדבר בכיתה ו', השנה הראשונה שלו בחטיבת הביניים. היו לו פצעים משלו שהוא נאלץ להסתיר, ושעות שינה שהוא ניסה לצבור, כי ברגע שהפעמון צלצל, החיים האמיתיים התחילו.

הנסיעה מוויליאמסוויל לשכונת מאסטֶן שבמזרח בּאפלו נמשכה כחצי שעה, אבל מבחינתי זה היה כמו לנסוע לקצה העולם. כמו רוב אזור מזרח באפלו, מאסטן היתה ברובה שכונה שחורה של בני מעמד הפועלים, בחלק הפנימי של העיר שהיה קשוח למדי, אם כי בתחילת שנות השמונים היא עדיין לא היתה גטו מסוּגר לגמרי. בזמנו, מפעל הפלדה "בית לחם" עדיין רחש פעילות, ובאפלו היתה עיר הפלדה הגדולה האחרונה באמריקה. רוב הגברים בעיר, שחורים ולבנים, נהנו מעבודה בטוחה ומוגנת בארגון עובדים וקיבלו משכורת הוגנת, מה שאומר שהעסקים במאסטן היו טובים. בשביל אבא שלי הם תמיד היו טובים.

בגיל עשרים כבר היה לו זיכיון למכירת קוקה קולה וארבעה מסלולי חלוקה באזור באפלו. זה כסף טוב לבחור צעיר, אבל היו לו חלומות גדולים יותר ושאיפות ברורות לעתיד. עתידו כלל מכונית ופסקול של מוזיקת דיסקו־פָאנק. כשמאפייה מקומית נסגרה, הוא שכר את הבניין ובנה את אחת הזירות הראשונות של החלקה על סקטים בבאפלו.

תריצו עשר שנים קדימה, וסקייטלֶנד עבר לבניין ברחוב פֶרי שנמתח לאורך בלוק כמעט שלם בלב מחוז מאסטן. הוא פתח בר מעל הזירה וקרא לו וֶרמיליוֹן רוּם (החדר האדום). בשנות השבעים זה היה המקום הנכון להיות בו במזרח באפלו, ושם הוא פגש את אמא שלי כשהיא היתה בסך הכול בת תשע־עשרה והוא בן שלושים ושש. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא התרחקה באמת מהבית. ג'קי גדלה בכנסייה הקתולית. טרוניס היה בן של כומר, והוא הכיר את השפה שלה כך שהיה יכול להתחזות לאדם מאמין, וזה מצא חן בעיניה. אבל בואו נגיד כאן את האמת. היא היתה פשוט שיכורה מהקסם שהוא פיזר.

טרוניס ג'וניור נולד ב־1971. אני נולדתי ב־1975, וכשהייתי בן שש, שיגעון הסקטים והדיסקו הגיע לשיאו. סקייטלנד היה מפוּצץ באנשים כל ערב. בדרך כלל הגענו לשם בערך בחמש אחרי הצהריים, ובזמן שאחי עבד בדוכן האוכל - הכין פופקורן, טיגן נקניקיות, מילא את המקרר והכין פיצות - אני סידרתי את הסקטים לפי גודל וסוג. בכל יום אחר הצהריים עמדתי על שרפרף כדי שאוכל לרסס על הסקטים דיאודורנט ספריי ולהחליף את מעצורי הגומי. הצחנה של התרסיס ההוא אפפה אותי כל היום וחיה בתוך הנחיריים שלי. העיניים שלי היו תמיד אדומות לגמרי. זה הדבר היחיד שהרחתי במשך שעות. אבל אלה הסחות דעת שהייתי צריך להתעלם מהן כדי להישאר מאורגן וחרוץ. כי אבא שלי, שעבד בתור די־ג'יי, השגיח עלי בלי הפסקה, ואם אחד הסקטים לא היה במקום, זה היה הסוף שלי. לפני שהדלתות נפתחו צחצחתי את רחבת ההחלקה במגב שהיה גדול ממני פי שניים.

בערך בשש בערב אמא שלי נהגה לקרוא לנו לבוא לארוחה במשרד שמאחור. האישה הזאת חיה במצב תמידי של הכחשה, אבל האינסטינקט האימהי שלה היה אמיתי, והיא עשתה הכול כדי להיאחז במראית עין של נורמליות. בכל ערב, במשרד ההוא, היא הניחה שתי כירות חשמליות על הרצפה, ישבה בשיכול רגליים והכינה ארוחת ערב שלמה - צלי בקר, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה ולחמניות, בזמן שאבא שלי עבר על החשבונות ועשה טלפונים.

סקייטלנד, גיל שש

האוכל היה טוב, אבל אפילו בגיל שש ושבע ידעתי ש"הארוחות המשפחתיות" שלנו הן העתק עלוב של הארוחות שיש לרוב המשפחות. וחוץ מזה, אכלנו מהר. לא היה זמן ליהנות מהאוכל, כי בשבע בערב, כשהדלתות נפתחו, התחילה העבודה, וכולנו היינו צריכים להתייצב בעמדות שלנו ולהיות מוכנים. אבא שלי היה השריף, וברגע שהוא נעמד בעמדת הדי־ג'יי הוא צפה על כולנו. הוא סרק את החדר כמו עין ההשגחה העליונה, ומי שפישל למד אחר כך לקח. לפעמים על בשרו.

האולם לא נראה מי יודע מה תחת אורות התקרה הבוהקים, אבל ברגע שהוא עמעם אותם, אורות המופע שטפו את הזירה באדום, השתקפו מכדורי המראה המסתחררים ויצרו פנטזיה של זירת דיסקו. בסופי שבוע או בערבים רגילים באו מאות מחליקים וצבאו על הדלתות. רובם הגיעו עם כל המשפחה, שילמו את דמי הכניסה בסך שלושה דולרים ועוד חצי דולר לשכירת סקטים, ואז יצאו לרחבה.

אני חילקתי את הסקטים וניהלתי את כל העמדה בעצמי. הסתובבתי עם השרפרף ההוא כמו עם קביים. בלעדיו הלקוחות אפילו לא ראו אותי. הסקטים במידות הגדולות היו מתחת לדלפק, אבל אלה שבמידות הקטנות הונחו גבוה כך שהייתי צריך לטפס על המדפים כדי להגיע אליהם, וזה תמיד הצחיק את הלקוחות. אמא היתה הקופאית האחת והיחידה. היא קיבלה מכולם את הכספים, ומבחינתו של טרוניס, כסף היה הכול. הוא ספר את האנשים כשהם נכנסו למקום וחישב את ההכנסה שלו בזמן אמת, כך שהיה לו מושג כללי על הסכום שהוא יכול לצפות לו כשיספור את הכסף בקופה אחרי שעת הסגירה. ולכולנו היה כדאי מאוד שכל הכסף יהיה שם.

כל הכסף היה שלו. אף אחד מאיתנו לא קיבל אפילו סנט אחד תמורת העבודה הקשה שלו. למעשה, אמא שלי לא קיבלה אף פעם כסף משל עצמה. לא היה לה חשבון בנק וגם לא כרטיסי אשראי שרשומים על שמה. הוא שלט בכל דבר ודבר, וכולנו ידענו מה יקרה אם יתגלה שבמגירת המזומנים חסר כסף.

כמובן, אף אחד מהלקוחות שהגיעו לזירה לא ידע את זה. מבחינתם, סקייטלנד היה עסק משפחתי נפלא ומתפקד היטב. אבא שלי ניגן את תקליטי הוויניל והשמיע מוזיקת דיסקו ופָאנק ואת הניצנים הראשונים של היפ הופ. צלילי בס הדהדו מהקירות האדומים, באדיבות ריק ג'יימס, יליד באפלו האהוב, להקת "פָאנקדליק" של ג'ורג' קלינטון והשירים הראשונים שיצאו אי־פעם של פורצי דרך ההיפ הופ "ראן די־אם־סי". כמה מהילדים החליקו מהר מאוד. גם אני אהבתי להחליק מהר, אבל היו לא מעט רקדני סקטים בזירה שלנו, וכעבור זמן קצר המקום נראה כמו רחבת ריקודים.

בשעה-שעתיים הראשונות ההורים נשארו למטה והחליקו, או צפו בילדים שלהם שהסתחררו סביב הזירה, אבל בסופו של דבר הם נעלמו למעלה ושם היתה להם סצנה שלמה משלהם, וכשמספיק אנשים עשו את זה, טרוניס חמק מעמדת הדי־ג'יי כדי שיוכל להצטרף אליהם. אבא שלי נחשב לראש העיר הלא רשמי של מאסטן, והוא היה פוליטיקאי צבוע בכל נימי נפשו. הלקוחות היו המטרות שלו, ומה שהם לא ידעו הוא שלא משנה כמה משקאות הוא מחלק על חשבון הבית וכמה חיבוקים מלאי חיבה הוא מפזר, הוא לא שם זין על אף אחד מהם. כולם היו מבחינתו סימנים של דולר. אם הוא נתן למישהו משקה בחינם, זה רק כי הוא ידע שבקרוב הוא יקנה עוד שניים או שלושה.

אמנם היו לא מעט לילות שלמים של החלקה, ומרתונים שנמשכו עשרים וארבע שעות, אבל הדלתות של סקייטלנד נסגרו בדרך כלל בעשר בערב. ואז אמא שלי, אחי ואני התחלנו לעבוד - דגנו טמפונים מדממים מתוך אסלות מלאות בחרא, אִווררנו את שני חדרי השירותים כדי לסלק מהם את עננת הקנביס שנותרה בהם, קרצפנו מרצפת הזירה מסטיקים מלאי חיידקים, ניקינו את המטבח שבעמדת האוכל ועשינו רשימת מלאי. קצת לפני חצות השתרכנו למשרד, הרוגים מעייפות. אמא השכיבה את אחי ואותי על הספה במשרד וכיסתה אותנו בשמיכה, וכך שכבנו, ראש ליד כף רגל, בזמן שהתקרה רעדה בצלילי בס רועמים של מוזיקת פָאנק.

אמא עדיין היתה במשמרת.

ברגע שהיא נכנסה לבר, טרוניס העמיד אותה לשמור בכניסה או שלח אותה שוב ושוב למטה, כאילו היא בהמת משא, להביא ארגזי משקאות מהמרתף. תמיד היתה איזו מטלה שהיא צריכה לבצע, והיא לא הפסיקה להתרוצץ בזמן שאבא שלי ישב במקומו בפינת הבר, משם הוא היה יכול לפקוח עין על כל מה שקורה. בימים ההם, ריק ג'יימס, יליד באפלו ואחד החברים הקרובים של אבא שלי, בא לבקר בכל פעם שהיה בעיר, והחנה את האקסקליבר שלו על המדרכה בכניסה למקום. המכונית שלו היתה פרסומת שאותתה לבני השכונה שה"סוּפּר פְריק" חזר העירה. הוא לא היה המפורסם היחיד שהגיע למקום. או־ג'יי סימפסון היה אז אחד מכוכבי הפוטבול הגדולים בארץ, והוא וחבריו ל"באפלו בילס" היו לקוחות קבועים, וכך גם הזמר טדי פֶּנדֶֶרגראס וחברי להקת "סיסטֶר סלֶג'". אם אתם לא מכירים את השמות, חפשו את המוזיקה שלהם.

אולי, אם הייתי בוגר יותר, או אם אבא שלי היה אדם טוב, הייתי גאה איכשהו בכך שהייתי חלק מהסצנה התרבותית הזאת, אבל ילדים קטנים לא מתרשמים מחיים כאלה. כמעט נדמה שלא משנה מי הם ההורים שלנו ומה הם עושים, כולנו נולדים עם מצפן מוסרי מכוון היטב. ילד בגיל שש, שבע או שמונה יודע מה נכון ומה איכשהו דפוק לגמרי. וכשאתה נולד לתוך מערבולת של פחד וכאב, אתה יודע שזה לא חייב להיות ככה, והאמת הזאת מציקה לך כמו קוץ שתקוע עמוק במוח הרגיש והמפותח שלך. אתה יכול לבחור להתעלם ממנו, אבל הכאב העמום לא מרפה בזמן שהימים והלילות מתמזגים אחד בשני למערבולת אחת מטושטשת.

אבל יש רגעים שבכל זאת מתבלטים יותר מאחרים, ואני נזכר עכשיו ברגע אחד כזה שעדיין רודף אותי. זה קרה בערב שבו אמא שלי נכנסה לבר לפני הזמן שבו היא היתה אמורה להיכנס, ומצאה את אבא שלי מפלרטט עם אישה צעירה ממנה בערך בעשר שנים. טרוניס ראה אותה מסתכלת ומשך בכתפיים בזמן שאמא שלי נעצה בו מבט וחיסלה שני שוֹטים של ג'וני ווקר רֶד כדי להירגע. הוא ראה את התגובה שלה, והתגובה הזאת לא מצאה חן בעיניו בכלל.

היא ידעה מה קורה. ידעה שטרוניס מבריח זונות מעבר לגבול לפוֹרט אִירִי בקנדה. בית קיץ שהיה בבעלות נשיא אחד הבנקים הגדולים בבאפלו שימש במקביל בתור בית הזונות המאולתר שלו. הוא שלח בנקאים מבאפלו ליהנות עם הבנות שלו בכל פעם שהיה זקוק לקו אשראי נדיב יותר, וההלוואות האלה תמיד הוחזרו. אמא שלי ידעה שהאישה הצעירה שהיא רואה היא אחת הצעירות שעובדות אצלו. היא כבר ראתה אותה קודם. פעם אחת היא תפסה אותם מזדיינים על הספה במשרד של סקייטלנד, בדיוק אותה ספה שעליה היא השכיבה את הילדים שלה לישון כמעט כל ערב. כשהיא מצאה אותם יחד, האישה חייכה אליה. טרוניס משך בכתפיים. כן, אמא שלי בהחלט ידעה דברים, אבל כשהיא ראתה אותם במו עיניה הם תמיד הכאיבו לה.

בערך סביב חצות אמא שלי נסעה עם אחד המאבטחים כדי להפקיד כסף בבנק. המאבטח התחנן בפניה שתעזוב את אבא שלי. הוא אמר לה שהיא צריכה לעזוב כבר באותו ערב. אולי הוא ידע מה עומד לקרות. גם היא ידעה, אבל היא לא יכלה לברוח, כי לא היו לה שום אמצעים להתקיים באופן עצמאי ולא היתה לה כוונה להשאיר אותנו בידיים שלו. וחוץ מזה, לא היו לה שום זכויות ברכוש המשותף, כי טרוניס תמיד סירב להתחתן איתה, וזאת חידה שרק אז היא התחילה לפתור. אמא שלי גדלה במשפחה יציבה ממעמד הביניים והיתה אדם ישר ובעל מצפון. הוא נטר לה טינה על כך, התייחס לזונות שלו טוב יותר מאשר לאֵם הבנים שלו, וכך הוא לכד אותה. היא היתה תלויה בו במאה אחוז, וידעה שאם היא תרצה לעזוב, היא תיאלץ לעשות זאת כשאין לה שום דבר בעולם.

אחי ואני אף פעם לא ישנו טוב בסקייטלנד. התקרה רעדה כולה, כי המשרד היה בדיוק מתחת לרחבת הריקודים. כשאמא שלי חזרה באותו ערב, עדיין הייתי ער. היא חייכה, אבל שמתי לב לדמעות בעיניה, ואני זוכר שהרחתי את ריח הוויסקי בהבל הפה שלה כשהיא הרימה אותי בזרועותיה בעדינות רבה ככל האפשר. אבא שלי נכנס אחריה, מרושל וכעוס. הוא שלף אקדח מתחת לכרית שעליה ישנתי (כן, קראתם נכון, היה אקדח טעון מתחת לכרית שעליה ישנתי בגיל שש!), נופף בו מולי, וחייך לפני שהסתיר אותו מתחת למכנס, בתוך נרתיק קרסול. בידו האחרת היו שתי שקיות נייר חומות מלאות בכמעט עשרת אלפים דולר במזומן. עד עכשיו הלילה היה רגיל.

בשעת הנסיעה הביתה ההורים שלי לא דיברו אבל המתח ביניהם רחש באוויר. אמא שלי נכנסה לשביל הבית שלנו ברחוב גן עדן קצת לפני שש בבוקר, קצת מוקדם מהרגיל אצלנו. טרוניס קרטע החוצה מהמכונית, כיבה את האזעקה, השאיר את המזומנים על השיש במטבח ועלה למעלה. עלינו אחריו, והיא הכניסה את שנינו למיטות, נישקה אותי על המצח וכיבתה את האור לפני שחמקה לתוך סוויטת ההורים, שם היא מצאה אותו מחכה ומלטף את חגורת העור שלו. טרוניס לא אהב שאמא שלי נועצת בו מבטים כועסים, בייחוד לא כשהיא נעצה אותם בו בפומבי.

"החגורה הזאת עשתה את כל הדרך מטקסס רק כדי להצליף בך," הוא אמר בשלווה. ואז הוא התחיל לנופף בחגורה, כשהאבזם מלפנים. לפעמים אמא שלי ניסתה להיאבק, והיא עשתה זאת גם אז. היא זרקה על הראש שלו פמוט שיש. הוא התכופף, והפמוט פגע בקיר. היא רצה לחדר האמבטיה, נעלה את הדלת והתיישבה על האסלה. הוא בעט בדלת עד שנפרצה, והכה באמא חזק. הראש שלה נחבט בקיר. היא בקושי היתה בהכרה כשהוא תפס בשיער שלה וגרר אותה במסדרון.

בשלב הזה אחי ואני שמענו את התקף האלימות וראינו אותו גורר אותה למטה במדרגות עד לקומה הראשונה, ואז גוהר מעליה עם החגורה ביד. ירד לה דם מהרקה ומהשפה, והמראה של הדם הזה הצית בי משהו. באותו רגע השנאה גברה אצלי על הפחד. רצתי למטה וקפצתי על הגב שלו, חבטתי באגרופַי הקטנים על גבו ושרטתי אותו ליד העיניים. הפתעתי אותו, והוא נפל על ברך אחת. צרחתי עליו.

"אל תרביץ לאמא שלי!" צעקתי. הוא זרק אותי לרצפה, צעד לעברי עם החגורה ביד ואז פנה אל אמא שלי.

"את מגדלת עבריין," הוא אמר בחצי חיוך.

התכרבלתי לצורת כדור כשהוא התחיל להצליף בי בחגורה. הרגשתי את המכות על הגב בזמן שאמא שלי זחלה אל לוח האזעקה שליד דלת הכניסה. היא לחצה על הכפתור ובכל הבית נשמעה אזעקה. הוא קפא במקום, הסתכל לתקרה, ניגב את המצח בשרוול, נשם נשימה עמוקה, חגר את החגורה וסגר אותה, ועלה למעלה כדי להיפטר מכל השנאה והרוע. השוטרים היו בדרך, והוא ידע את זה.

ההקלה של אמא שלי לא נמשכה זמן רב. כשהשוטרים הגיעו, טרוניס פגש אותם בכניסה. הם הסתכלו מעבר לכתפו אל אמא שלי, שעמדה במרחק כמה צעדים מאחוריו, בפנים נפוחות ומכוסות בדם יבש. אבל הימים אז היו אחרים. אז לא היתה שום תנועת מי טוּ. כל הדברים האלה פשוט לא היו, והשוטרים התעלמו ממנה. טרוניס אמר להם שזאת סתם מהומה מיותרת. רק לֶקח ביתי קטן שמישהי היתה צריכה ללמוד.

"תסתכלו על הבית הזה. נראה לכם שאני מתעלל באשתי?" הוא שאל. "אני נותן לה מעילי פרווה וטבעות יהלומים, אני קורע את התחת כדי לתת לה כל מה שהיא רוצה, והיא זורקת לי על הראש פמוט שיש. היא מפונקת."

השוטרים צחקקו עם אבא שלי בזמן שהוא ליווה אותם בחזרה למכונית. הם הלכו בלי לשאול אותה שאלות. הוא לא הכה אותה שוב באותו הבוקר. הוא לא היה צריך. הנזק הפסיכולוגי נעשה. מאותו רגע והלאה היה לנו ברור שמבחינת טרוניס ומבחינת החוק הכול הולך, עונת הציד נפתחה ואנחנו הטרף.

במהלך השנה שלאחר מכן, סדר היום שלנו לא השתנה מהותית וההכאות נמשכו, ובינתיים אמא שלי ניסתה מדי פעם לפצות על האפלה בהבזקים של אור. היא ידעה שאני רוצה להצטרף לצופים, אז היא רשמה אותי לסניף המקומי. אני עדיין זוכר יום שבת אחד שבו ענדתי את הכפתור הכחול של "הצופה הצעיר". הייתי גאה ללבוש את המדים ולדעת שלפחות למשך כמה שעות אוכל להעמיד פנים שאני ילד רגיל. אמא שלי חייכה בזמן שיצאנו לכיוון הדלת. אבל הגאווה שלי והחיוך שלה לא נבעו רק מהצופים. הם בקעו ממקום עמוק יותר. פעלנו אקטיבית כדי למצוא לעצמנו משהו חיובי בתוך מציאות עגומה. זאת היתה הוכחה לכך שיש לחיים שלנו משמעות, שאנחנו לא לגמרי נטולי כוח.

ואז אבא שלי חזר הביתה מהוורמיליון רוּם.

"לאן אתם הולכים?" הוא נעץ בי מבט כועס. בהיתי ברצפה. אמא שלי כחכחה בגרון.

"אני לוקחת את דייוויד לפעולה הראשונה בצופים," היא אמרה בשקט.

"בחלום הלילה!" הרמתי אליו את מבטי והוא צחק כשהעיניים שלי נמלאו דמעות. "אנחנו נוסעים למסלול המרוצים."

כעבור שעה הגענו לבָּטאוְויה דאוּנס, מרוץ סוסים בסגנון של פעם, שבו הרוכבים יושבים בכרכרות קטנות רתומות לסוסים. אבא שלי לקח לעצמו טופס הימורים ברגע שנכנסנו בשער. במשך שעות, שלושתנו ראינו אותו מהמר שוב ושוב, מעשן בשרשרת, שותה ויסקי ונכנס להתקף עצבים בכל פעם שפוֹני שהוא הימר עליו נחל כישלון חרוץ. בזמן שאבא שלי זעם על אֵלֵי ההימורים והתנהג כמו אידיוט, ניסיתי להקטין את עצמי ככל האפשר כשאנשים עברו לידינו, אבל עדיין התבלטתי. הייתי הילד היחיד ביציעים שלבש מדים של צופים. נראה שהייתי הצופה הצעיר השחור הראשון שהם ראו בחייהם, והמדים שלי היו שקר. הייתי מתחזה.

טרוניס הפסיד אלפי דולרים באותו יום והוא לא הפסיק לקטר על זה כל הדרך הביתה, בקול צרוד מרוב ניקוטין. אחי ואני הצטופפנו במושב האחורי, ובכל פעם שהוא ירק מהחלון הכיח שלו פגע לי ישר בפרצוף. כל טיפה מהרוק המגעיל שלו שנחתה עלי צרבה כמו ארס והגבירה את השנאה שלי. כבר מזמן למדתי שהדרך הכי טובה להימנע ממכות היא להיות שקוף ככל האפשר, להסיט את המבט, לרחף אל מחוץ לגוף ולקוות שהוא לא ישים לב אלי. זאת מיומנות שכולנו שִכללנו במשך השנים, אבל נמאס לי מהסיפור הזה. כבר לא הסכמתי להתחבא מהשטן. באותו יום אחר הצהריים, כשהוא עלה על הכביש המהיר בדרך הביתה, הוא המשיך לקשקש בלי הפסקה על ההפסדים שלו, ואני הבטתי בו בעוינות ממקומי במושב האחורי. שמעתם פעם את הביטוי "האמונה מתגברת על הפחד"? אצלי זה היה "השנאה מתגברת על הפחד".

הוא תפס את מבטי במראה הפנימית.

"יש לך משהו להגיד?!"

"לא היינו צריכים לנסוע למרוצים האלה," אמרתי.

אחי הסתובב ונעץ בי מבט כאילו השתגעתי לגמרי. אמא שלי התכווצה בכיסא.

"תגיד את זה עוד פעם." הוא אמר את המילים לאט, והן נטפו אימה. לא אמרתי מילה, לכן הוא התחיל לשלוח יד לאחור וניסה להכות אותי. אבל הייתי כל כך קטן שהיה לי קל להתחמק. המכונית סטתה שמאלה וימינה בזמן שהוא פנה לכיוון שלי והכה באוויר. הוא בקושי נגע בי, וזה רק שִלהב אותו עוד יותר. נסענו בדממה עד שהוא הסדיר את הנשימה. "כשנגיע הביתה, אתה תצטרך להוריד את הבגדים שאתה לובש," הוא אמר.

זה מה שהוא אמר תמיד כשהוא היה ערוך להכאה רצינית, ולא היתה שום דרך להתחמק מזה. עשיתי כדבריו. נכנסתי לחדר שלי והתפשטתי, הלכתי במסדרון עד לחדר שלו, סגרתי את הדלת מאחורי, כיביתי את האורות ואז נשכבתי על פינת המיטה עם הרגליים מיטלטלות כלפי מטה, פלג הגוף העליון מתוח לפנים והישבן חשוף. זה היה הנוהל, והוא תכנן אותו כך שיגרום לכאב פסיכולוגי ופיזי רב ככל האפשר.

המכות היו לעתים קרובות אכזריות, אבל הציפייה היתה קשה יותר. לא ראיתי את הדלת מאחורי, והוא לקח את הזמן ונתן לאימה שלי להיבנות לאט־לאט. כששמעתי אותו פותח את הדלת, הבהלה הגיעה לשיאה. אפילו אז החדר היה חשוך כל כך שלא ראיתי הרבה מזוויות העין ולא יכולתי להתכונן להצלפה הראשונה לפני שהחגורה שלו פגעה בעורי. הוא אף פעם לא הסתפק בהצלפה או שתיים. לא היתה שום ספירה מיוחדת, אז אף פעם לא ידענו מתי ואם הוא יפסיק.

ההצלפות נמשכו דקות על גבי דקות. הוא התחיל בישבן, אבל הכאב היה קשה כל כך שכיסיתי אותו בידיים, אז הוא עבר למטה והתחיל להצליף על הירכיים שלי. כשהורדתי את הידיים אל הירכיים הוא הצליף על הגב התחתון שלי. הוא הכה בי בחגורה עשרות פעמים, וכשהכול נגמר הוא היה קצר נשימה, חלקלק מרוב זיעה ומשתעל. גם אני התנשמתי בכבדות, אבל לא בכיתי. הרוע שלו היה אמיתי מתמיד והשנאה שלי סיפקה לי אומץ. סירבתי לתת לבנזונה הזה את הסיפוק שהוא חיכה לו. פשוט עמדתי מולו, הסתכלתי לשטן בעיניים, צלעתי לחדר שלי ונעמדתי מול המראה. הייתי מכוסה בפסי דם מהצוואר עד לקפל שבאזור הברכיים. לא הלכתי לבית הספר במשך כמה ימים.

כשמכים מישהו באופן קבוע הוא מאבד תקווה. הוא מדכא את הרגשות, אבל הטראומה נושבת מתוכו באופנים לא מודעים. אחרי אינספור הכאות שאמא שלי ספגה על בשרה והיתה עדה להן, היום המסוים הזה השאיר אותה בערפל תמידי, קליפה של האישה שזכרתי מהשנים שלפני כן. רוב הזמן היא היתה מבולבלת ונדמה שהראש שלה היה ריק ממחשבות, חוץ מהרגעים שבהם הוא קרא בשמה. אז היא זינקה אליו מיד, כאילו היא השפחה שלו. רק כעבור שנים נודע לי שהיא שקלה להתאבד.

אחי ואני הוצאנו את הכאב שלנו זה על זה. לפעמים ישבנו או עמדנו אחד מול השני, והוא החטיף לי אגרופים חזקים ככל שהצליח. בדרך כלל זה התחיל בתור משחק, אבל הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים וחזק הרבה יותר, והכוח הזה ניחם אותו. בכל פעם שנפלתי, קמתי והוא הכה אותי שוב, חזק ככל שהצליח, צעק בקולי קולות כמו מומחה באומנויות לחימה ועיווה את פניו בזעם.

"אתה לא מכאיב לי! זה כל מה שאתה יכול לעשות, חתיכת אפס?" צעקתי לו בחזרה. רציתי שהוא יֵדע שאני יכול לספוג כאב גדול הרבה יותר מזה שהוא יכול לגרום לי, אבל כשהגיע הזמן להירדם וכבר נגמרו הקרבות, ולא היה איפה להתחבא, הרטבתי במיטה. כמעט בכל לילה.

השגרה של אמא שלי היתה שיעור בהישרדות. היא שמעה לעתים קרובות כל כך שהיא לא שווה כלום, שהיא כבר התחילה להאמין בזה. כל הדברים שהיא עשתה היו רק מאמץ לפייס אותו כדי שלא יכה את הבנים שלה או יצליף בה, אבל עמדו בדרכה מכשולים בלתי נראים, ולפעמים היא אפילו לא ידעה מתי או איך היא מעדה בהם אלא רק אחרי שהוא כיסח אותה במכות. בפעמים אחרות היא ידעה שהיא ארגנה לעצמה הכאה רצינית.

יום אחד חזרתי הביתה מוקדם מבית הספר עם כאב חזק באוזניים ונשכבתי על המיטה שלהם, בצד של אמא שלי. אוזן שמאל שלי בערה בכאב מייסר. ככל שהזמן חלף השנאה שלי גברה. ידעתי שלא אלך לרופא, כי אבא שלי לא הסכים לבזבז את הכסף שלו על רופאים או רופאי שיניים. לא היה לנו ביטוח בריאות ולא שום רופא ילדים או רופא שיניים. אם נפצענו או חלינו, הוא אמר לנו להתגבר, כי לא עלה על דעתו להוציא כסף בשביל משהו שלא יתרום ישירות לרווחתו של טרוניס גוגינס. הבריאות שלנו לא נכללה בקטגוריה הזאת, וזה הרגיז אותי נורא.

כעבור כחצי שעה אמא שלי עלתה למעלה לבדוק מה איתי, וכשהתהפכתי על הגב היא ראתה שנוזל לי דם מהצוואר ושהדם הכתים את כל הכרית.

"זהו זה," היא אמרה, "בוא איתי."

היא הוציאה אותי מהמיטה, הלבישה אותי ועזרה לי להיכנס למכונית, אבל לפני שהספיקה להתניע, אבא שלי יצא אחרינו.

"לאן את חושבת שאת נוסעת?!"

"לחדר מיון," היא אמרה והתניעה את המכונית. הוא שלח יד אל הידית, אבל היא הספיקה לצאת לדרך והשאירה אותו מאחור. הוא חזר בזעם לתוך הבית, טרק את הדלת וקרא לאחי.

"תביא לי ג'וני ווקר!" טרוניס ג'וניור הביא לו בקבוק של רד לייבל וכוס מבר המשקאות. הוא מזג ומזג וראה את אבא שלי מחסל שוט ועוד שוט. כל שוט כזה תדלק עוד יותר את אש הזעם שלו. "אתה ודייוויד צריכים להיות חזקים," הוא שאג. "אני לא מוכן לגדל שני הומואים! וזה מה שתהיו אם תתחילו ללכת לרופא בכל פעם שקצת כואב לכם, אתה מבין אותי?" אחי הנהן בבעתה. "שם המשפחה שלכם הוא גוגינס, ואנחנו פשוט מתגברים!"

הרופאים שבדקו אותי באותו ערב אמרו שאמא שלי הביאה אותי לחדר המיון בדיוק בזמן. הדלקת באוזן היתה קשה כל כך, שאם היינו מחכים עוד קצת הייתי מאבד את השמיעה באוזן שמאל לכל החיים. היא סיכנה את עצמה כדי להציל אותי, ושנינו ידענו שהיא תשלם על זה. נסענו הביתה בדממה מעיקה.

אבא שלי עדיין ישב ליד השולחן במטבח ורתח מכעס כשפנינו לתוך רחוב גן עדן, ואחי עדיין מזג לו ויסקי. טרוניס ג'וניור פחד מאבא שלי אבל גם העריץ אותו והיה שבוי בקסמיו. בתור הבן הבכור הוא זכה ליחס טוב יותר. טרוניס הרביץ גם לו, אבל במוחו המעוות, טרוניס ג'וניור היה הנסיך שלו. "כשתגדל אני רוצה שתהיה הגבר בבית," אמר לו טרוניס. "והערב אתה תראה איך אני הגבר בבית."

רגעים אחרי שנכנסנו הביתה טרוניס הכה את אמא שלי בלי רחמים, אבל אחי לא היה מסוגל להסתכל. בכל פעם שהמכות הרעישו מעלינו הוא חיכה בחדר שלו עד שהכול יירגע. הוא התעלם מהמצב האפל כי היה לו קשה מדי לשאת את האמת. ואני תמיד שמתי לב לכל דבר מזוין.

בחופשות הקיץ לא היתה הפוגת אמצע השבוע מטרוניס, אבל אחי ואני למדנו לעלות על האופניים ולהישאר כמה שיותר זמן רחוק מהבית. יום אחד חזרתי הביתה לארוחת צהריים ונכנסתי דרך החניה הצמודה לבית, כמו תמיד. אבא שלי בדרך כלל ישן עד שעות מאוחרות אחר הצהריים, אז חשבתי שהשטח פנוי. טעיתי. אבא שלי היה פרנואיד. הוא עשה לא מעט עסקאות מפוקפקות, כך שהיו לו כמה אויבים, ותמיד הפעיל את האזעקה אחרי שיצאנו מהבית.

כשפתחתי את הדלת האזעקה ייללה והבטן שלי צנחה. קפאתי במקום, נשענתי על הקיר וניסיתי לשמוע צעדים. שמעתי את המדרגות חורקות וידעתי שאבוד לי. הוא ירד למטה בחלוק הפּיקֶה החום שלו, עם אקדח ביד, וחצה את חדר האוכל לכיוון הסלון באקדח שלוף. ראיתי את הקנה מבצבץ לאט מסביב לפינה.

ברגע שהוא הסתובב בפינה הוא ראה אותי עומד במרחק של שישה מטרים בסך הכול, אבל לא שמט את האקדח. הוא כיוון אותו ישר בין העיניים שלי. נעצתי בו מבט, אטום ככל האפשר, וכפות הרגליים שלי היו ממוסמרות ללוחות הרצפה. לא היה אף אחד בבית חוץ מאיתנו, וציפיתי איכשהו שהוא יסחט את ההדק, אבל בשלב הזה בחיי כבר לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. הייתי ילד מותש בן שמונה, ופשוט נמאס לי לגמרי לפחד מאבא שלי וגם נמאס לי מסקייטלנד. כעבור דקה או שתיים הוא הנמיך את האקדח וחזר לקומה העליונה.

בשלב הזה כבר היה ברור שמישהו ימות ברחוב גן עדן. אמא שלי ידעה איפה טרוניס מחזיק את אקדח ה־0.38 שלו. לפעמים היא מדדה את הזמן ועקבה אחריו - דמיינה איך בדיוק זה יקרה. הם ייסעו לסקייטלנד במכוניות נפרדות, היא תוציא את האקדח ממקומו מתחת לכריות הספה לפני שהוא יגיע, תביא אותנו הביתה מוקדם, תשכיב אותנו לישון ותחכה לו בכניסה עם האקדח ביד. כשהוא יתקרב עם המכונית, היא תצא מהבית ותרצח אותו על השביל - תשאיר את הגופה שלו עד שמחלק החלב ימצא אותה. הדודים שלי, האחים שלה, שכנעו אותה לא לעשות את זה, אבל הסכימו שהיא חייבת לעשות משהו קיצוני, כי אחרת היא זאת שתיהרג.

מי שהראתה לה את הדרך היתה שכנה קשישה. בטי גרה ברחוב מולנו, ואחרי שעברה דירה הן נשארו בקשר. בטי היתה מבוגרת מאמא שלי בעשרים שנים, והשׂכל שלה היה בהתאם. היא עודדה את אמא שלי לתכנן את הבריחה שבועות מראש. הצעד הראשון היה להשיג כרטיס אשראי על שמה. זה אומר שהיא היתה צריכה לרכוש מחדש את האמון של טרוניס, כי היא היתה זקוקה להסכמתו. בטי גם הזכירה לאמא שלי לשמור את החברוּת ביניהן בסוד.

במשך כמה שבועות התחכמה לטרוניס, התייחסה אליו כמו פעם, כשהיתה יפהפייה בת תשע־עשרה עם כוכבים בעיניים. היא עודדה אותו להאמין שהיא מעריצה אותו שוב, וכשהיא החליקה מולו טופס בקשה לכרטיס אשראי, הוא אמר שהוא ישמח לתת לה אפשרות לקנות לעצמה דברים פה ושם. כשהכרטיס הגיע בדואר, אמא שלי מיששה את הפלסטיק הקשיח דרך המעטפה והרגישה גל של הקלה. היא החזיקה את הכרטיס מול עיניה והתפעלה ממנו. הוא נצץ כמו כרטיס זהב.

כעבור כמה ימים היא שמעה את אבא שלי משמיץ אותה בשיחת טלפון עם חבר, בזמן שהוא אכל ארוחת בוקר עם אחי ואיתי ליד השולחן במטבח. זה הספיק. היא ניגשה לשולחן ואמרה, "אני עוזבת את אבא שלכם. אתם יכולים להישאר או שאתם יכולים לבוא איתי."

אבא שלי שתק מרוב הלם וכך גם אחי, אבל אני זינקתי מהכיסא כאילו אני עולה בלהבות, תפסתי כמה שקיות זבל שחורות ועליתי למעלה כדי להתחיל לארוז. בסופו של דבר גם אחי התחיל לארוז את הדברים שלו. לפני שיצאנו, ארבעתנו התכנסנו עוד פעם אחת אחרונה סביב השולחן במטבח. טרוניס נעץ באמא שלי מבט זועם, מלא הלם ובוז.

"אין לך שום דבר ואַת בעצמך שום דבר בלעדי," הוא אמר. "אין לך השכלה, אין לך כסף ואין לך אפשרויות. עד סוף השנה את תהיי זונה." ואז הוא השתתק והעביר את תשומת לבו אל אחי ואלי. "שניכם תגדלו להיות שני הומואים. וג'קי, אל תחשבי אפילו לרגע לחזור. אני אמצא מישהי שתחליף אותך חמש דקות אחרי שתלכי."

היא הנהנה וקמה. היא נתנה לו את הנעורים שלה, נתנה לו את נשמתה, וסוף־סוף נמאס לה. היא ארזה מעט ככל האפשר מהעבר שלה. היא השאירה את מעילי המינק ואת טבעות היהלומים. מבחינתה הוא היה מוזמן לתת אותם לחברה הזונה החדשה שלו.

טרוניס ראה אותנו מעמיסים דברים על הוולוו של אמא שלי (המכונית היחידה בבעלותו שהוא לא הסכים לנהוג בה), והאופניים שלנו כבר היו קשורים מאחור. נסענו לאט ובהתחלה הוא לא זז, אבל לפני שהיא פנתה בסיבוב ראיתי אותו מתקרב לחניה. אמא שלי שמה רגל על הגז.

לזכותה ייאמר שהיא הכינה מראש תוכנית פעולה. היא שיערה שהוא יעקוב אחריה, אז היא לא פנתה מערבה לכביש הראשי שיביא אותנו לבית הוריה באינדיאנה. במקום זאת היא נסעה לבית של בטי, דרך כביש עפר שאבא שלי אפילו לא ידע על קיומו. דלת החניה של בטי כבר היתה פתוחה כשהגענו. נכנסנו פנימה. בטי סגרה מיד את הדלת, ובזמן שאבא שלי טס על הכביש המהיר בקורבט שלו כדי לרדוף אחרינו, חיכינו ממש מתחת לאף שלו עד שהחשיך. בשלב זה ידענו שהוא בטח כבר הגיע לסקייטלנד ופתח את המקום. היה ברור שהוא לא יחמיץ הזדמנות להרוויח כסף. בשום אופן לא.

הבעיות התחילו במרחק כמאה וחמישים קילומטר מחוץ לבאפלו, כשהוולוו הישנה התחילה לשרוף שמן. אדים עצומים וכהים בקעו מצינור האגזוז ואמא שלי נכנסה להתקף חרדה. היתה תחושה שעד אז היא אגרה את הכול בפנים, הסתירה הכול מתחת למראית עין של שלווה, וברגע שהמכשול הראשון צץ היא התפרקה. דמעות זלגו על פניה.

"מה אני אעשה?" שאלה אמא שלי ופערה את עיניה בבהלה. אחי לא רצה לעזוב מלכתחילה, והוא אמר לה להסתובב ולחזור. אני ישבתי לידה. היא הסתכלה עלי בציפייה. "מה אני אעשה?"

"אנחנו חייבים לנסוע, אמא," אמרתי. "אמא, אנחנו חייבים לנסוע."

היא נכנסה לתחנת דלק באיזה חור בדרך. היא ניגשה בהיסטריה לתא טלפון ציבורי והתקשרה לבטי.

"בטי, אני לא מסוגלת לעשות את זה," היא אמרה. "המכונית התקלקלה. אני חייבת לחזור!"

"איפה את?" שאלה בטי בשלווה.

"אני לא יודעת," ענתה אמא שלי. "אין לי מושג איפה אני!"

בטי אמרה לה למצוא את העובד של תחנת הדלק - בזמנו היו עובדים בכל תחנה - ולתת לה לדבר איתו. הוא הסביר שאנחנו מחוץ לאירי, פנסילבניה, ואחרי שבטי נתנה לו כמה הוראות הוא החזיר את אמא שלי לטלפון.

"ג'קי, יש באירי מוסך של וולוו. תמצאי מלון להיום בערב וקחי לשם את המכונית מחר. העובד בתחנה ישים לך דלק שיספיק לך כדי להגיע לשם." אמא שלי הקשיבה אבל לא ענתה. "ג'קי? את שומעת אותי? תעשי מה שאני אומרת לך והכול יהיה בסדר."

"כן. בסדר," היא לחשה, במצב של תשישות נפשית מוחלטת. "מלון. מוסך של וולוו. הבנתי."

אני לא יודע איך אירי נראית עכשיו, אבל בזמנו היה שם רק מלון סביר אחד: סניף של הולידיי אין, לא רחוק מהמוסך של וולוו. אחי ואני ניגשנו עם אמא שלי לדלפק הקבלה, ושם נתקלנו בעוד חדשות רעות. אין להם אף חדר פנוי. הכתפיים של אמא שלי צנחו. אחי ואני עמדנו משני צדדיה והחזקנו את הבגדים שלנו בשקיות זבל שחורות. היינו התגלמות הייאוש, ומנהל הלילה ראה את זה.

"תראו, אני אסדר לכם מיטות מתקפלות בחדר הישיבות," הוא אמר. "יש שם שירותים, אבל תצטרכו לצאת מוקדם, כי יש לנו כנס שמתחיל בתשע בבוקר."

נשכבנו ברגשי תודה בחדר הישיבות ההוא עם השטיח התעשייתי ונורות הניאון, תלויים בין שמים לארץ. היינו בעיצומה של בריחה ועל סף כישלון, אבל אמא שלי לא התקפלה. היא נשכבה ונעצה מבט באריחי התקרה עד ששנינו נרדמנו. ואז היא חמקה לבית קפה סמוך ומשם השגיחה על האופניים שלנו, ועל הכביש, במשך כל הלילה.

כשמוסך הוולוו נפתח כבר חיכינו בחוץ, כך שלעובדים שם היה מספיק זמן למצוא את החלק שהיינו זקוקים לו ולהעלות אותנו בחזרה על הכביש עוד באותו יום. יצאנו מאירי עם השקיעה ונסענו כל הלילה, וכעבור שמונה שעות הגענו לבית של סבא וסבתא שלי בברזיל, אינדיאנה. אמא שלי בכתה בזמן שחנתה לפני עלות השחר ליד בית העץ הישן שלהם, והבנתי למה.

רגע ההגעה שלנו נראה חשוב, אז ועכשיו. עדיין הייתי רק בן שמונה, אבל כבר הספקתי להגיע לשלב השני בחיי. לא ידעתי מה מצפה לי - מה מצפה לנו - בעיירה הקטנה והכפרית הזאת בדרום אינדיאנה, ולא ממש היה אכפת לי. ידעתי רק שברחנו מהגיהינום, ובפעם הראשונה בחיי היינו משוחררים מהשטן בכבודו ובעצמו.

נשארנו אצל סבא וסבתא שלי בחצי השנה הבאה, ונרשמתי לכיתה ב' - בפעם השנייה - בבית ספר קתולי מקומי שנקרא "הבשורה". הייתי הילד היחיד בן שמונה בכיתה ב', אבל אף אחד משאר הילדים לא ידע שהשאירו אותי כיתה, ולא היה ספק שהייתי זקוק לכך. בקושי ידעתי לקרוא, אלא שהתמזל מזלי והמורה שלי היתה האחות קתרין. האחות קתרין היתה בת שישים, נמוכה וקטנה ועם שן קדמית מזהב. היא היתה נזירה אבל לא כיסתה את הראש בשביס. היא גם היתה קשוחה ותמיד זועפת, והתאהבתי בה לגמרי.

בכיתה ב' בברזיל, אינדיאנה

"הבשורה" היה בית ספר קטן. האחות קתרין לימדה את כל תלמידי כיתה א' וכיתה ב' בכיתה אחת, והיות שהיו לה רק שמונה־עשר תלמידים, לא היתה לה שום כוונה להתחמק מהאחריות שמוטלת עליה והיא לא ניסתה לתרץ את הקשיים שלי בלימודים, או את ההתנהגות הגרועה של תלמידים אחרים, בתירוצים כמו לקויות למידה או בעיות רגשיות. היא לא הכירה את סיפור הרקע שלי ולא היתה צריכה להכיר אותו. מבחינתה מה שקבע הוא שהגעתי לשם עם יֶדע של תלמיד בגן, ושתפקידה להחדיר בי השכלה. היה לה כל תירוץ שבעולם להעביר אותי לאיזה מורה מומחה או לתייג אותי כבעיה, אבל זה לא היה הסגנון שלה. היא התחילה ללמד עוד לפני שהיה נהוג לתייג ילדים, והיא גילמה את גישת הבלי־תירוצים שהייתי זקוק לה כדי להשלים את החומר.

האחות קתרין היא הסיבה שבגללה אף פעם לא אבטח בחיוכים או אשפוט לרעה מבטים זעופים. אבא שלי חייך המון ולא שם עלי קצוץ, אבל לאחות קתרין הנרגנת היה אכפת מאיתנו, והיה אכפת לה ממני. היא רצתה שנמצה מעצמנו את המיטב. אני יודע את זה, כי היא הוכיחה את הדאגה שלה בכך שהקדישה לי זמן רב יותר מלאחרים, את כל הזמן שהיה בו צורך, עד שהדבקתי את הקצב. טרוניס ג'וניור לא הסתגל טוב כמוני. כעבור כמה חודשים הוא חזר לבאפלו, הסתובב כמו צל אחרי אבא שלי ומילא את תפקידו בסקייטלנד כאילו אף פעם לא עזב.

בשלב הזה כבר עברנו למקום משלנו: דירת חמישים וחמישה מטר בלֶמפּלַייט מאנוֹר, ברחוב של דיור ציבורי, ששילמנו בשבילה שבעה דולרים בחודש. אבא שלי, שהרוויח כל ערב אלפי דולרים, שלח פה ושם, פעם בשלושה או ארבעה שבועות, עשרים וחמישה דולר (אם בכלל) כדמי מזונות, ואמא שלי השׂתכרה כמה מאות דולרים לחודש בעבודה בכולבו. מחוץ לשעות העבודה היא לקחה קורסים באוניברסיטה הציבורית של אינדיאנה, שגם הם עלו כסף. מה שחשוב להדגיש הוא שלא היה לנו מספיק כסף כדי להתקיים, ולכן אמא שלי נרשמה לשירותי הסעד וקיבלה מאה עשרים ושלושה דולר בחודש ותלושי מזון. בחודש הראשון היא קיבלה צ'ק, אבל כשגילו שיש לה מכונית הזכאות שלה נפסלה, ואמרו לה שאם היא תמכור את המכונית הם ישמחו לעזור.

הבעיה היתה שגרנו בעיירה כפרית שיש בה כשמונת אלפים תושבים ואין בה תחבורה ציבורית. היינו זקוקים למכונית כדי שאוכל להגיע לבית הספר וכדי שאמא שלי תוכל להגיע לעבודה וללימודי הערב. היא היתה נחושה לשנות את נסיבות חייה, ומצאה דרך לעקוף את הבעיה באמצעות "תוכנית העזרה לילדים נתמכים". היא סידרה שהצ'ק שנקבל יישלח לסבתא שלי והיא תסב אותו על שמה, אבל זה לא הקל את חיינו. ובאמת, עד כמה מאה עשרים ושלושה דולר יכולים לעזור?

אני זוכר במיוחד ערב אחד, שבו מצבנו היה גרוע כל כך שנסענו הביתה עם מְכל דלק כמעט ריק, והגענו אל מקרר ריק ואל חשבון חשמל שתאריך התשלום שלו חלף, ולא היה לנו כסף בבנק. ואז נזכרתי שיש לנו שתי צנצנות זכוכית מלאות במטבעות פני ועוד מטבעות. הרמתי את הצנצנות מהמדף.

"אמא, בואי נספור את המטבעות שיש לנו!"

היא חייכה. בילדותה, אבא שלה לימד אותה לאסוף את המטבעות שהיא מוצאת ברחוב. תקופת השפל הגדול השפיעה עליו, לכן ידע איך מרגיש מי שאין לו. "את אף פעם לא יכולה לדעת מתי תצטרכי אותם," הוא נהג לומר. כשגרנו בגיהינום, וחזרנו כל ערב הביתה עם אלפי דולרים, המחשבה שנמצא את עצמנו פעם בלי כסף נשמעה מגוחכת, אבל אמא שלי שמרה על המנהג הזה מהילדוּת. טרוניס נהג ללעוג לה על כך, אבל עכשיו הגיע הזמן לראות איך הכסף הזה יוכל לעזור לנו.

שפכנו את המטבעות על הרצפה בסלון וספרנו סכום שהספיק לכיסוי חשבון החשמל, למילוי מְכל הדלק ולקניית מצרכים. אפילו נשאר לנו כסף לקנות המבורגרים בדרך הביתה. התקופה הזאת היתה קשה, אבל הסתדרנו. איכשהו. אמא שלי התגעגעה לטרוניס ג'וניור, אבל שמחה שאני מסתגל יפה לחיים החדשים ומוצא חברים. היתה לי שנה טובה בבית הספר, ומאז הערב הראשון שלנו באינדיאנה לא הרטבתי במיטה אפילו פעם אחת. היה נדמה שאני מחלים, אבל השדים הפנימיים שלי לא נעלמו. הם רק היו רדומים. וכשהם חזרו, הם חזרו בגדול.

כיתה ג' היתה מבחינתי הלם מוחלט. לא רק כי היינו צריכים ללמוד אותיות כתב כשעדיין התקשיתי לקרוא אותיות דפוס, אלא כי המורה שלנו, גברת דִי, היתה שונה לגמרי מהאחות קתרין. הכיתה שלנו עדיין היתה קטנה, כעשרים ילדים בגילי כיתה ג' ו־ד', אבל היה לה קשה להתמודד איתנו ונראה שלא היה לה עניין להקדיש לי את הזמן הנוסף שהייתי זקוק לו.

הבעיות שלי התחילו כשעברנו מבחן ארצי בשבועות הראשונים של הלימודים. המבחן שלי חזר עם ציון די גרוע. עדיין פיגרתי משמעותית אחרי שאר הילדים, והיה לי קשה לזכור מה למדתי בשיעורים הקודמים, ובטח מה למדתי בשנה הקודמת. האחות קתרין ראתה במקרים כאלה הזדמנות לחזק את התלמיד החלש בכיתה, ונתנה לי בכל יום תרגילים מאתגרים כדי לעזור לי. גברת די חיפשה דרך מילוט. כבר בחודש הראשון ללימודים היא אמרה לאמא שלי שאני צריך ללמוד בבית ספר אחר. בית ספר שנועד ל"תלמידים המיוחדים" שלנו.

כל ילד יודע מה זה "מיוחד". זה אומר שידביקו עליך תווית שתלווה אותך עד סוף החיים המחורבנים שלך. זה אומר שאתה לא ילד רגיל. האיום לבדו הספיק, והתחלתי לגמגם כמעט בן לילה. לחץ וחרדה הפריעו ליכולת שלי לתרגם מחשבות למילים, והמצב היה גרוע במיוחד בבית הספר.

תארו לעצמכם איך זה להיות הילד השחור היחיד בכיתה, ולמעשה בכל בית הספר, ולספוג כל יום את ההשפלה שכרוכה בכך שאתה גם הילד הכי מטומטם. הרגשתי כאילו שום דבר שאני מנסה לעשות או להגיד לא יוצא טוב, והמצב החמיר כל כך, שבמקום לענות ולגמגם כמו תקליט שרוט בכל פעם שהמורה קראה בשמי, בחרתי רוב הזמן לא להגיד שום דבר. המדיניות שלי היתה לצמצם מגע ככל האפשר כדי לשמור על כבודי.

גברת די לא ניסתה אפילו להזדהות עם המצוקה שלי. התגובה המיידית שלה היתה תסכול שאותו הוציאה בצעקות עלי, לפעמים בזמן שהיא גוהרת מעל ראשי, מניחה יד על גב הכיסא שלי ופניה במרחק סנטימטרים מפני. לא היה לה מושג איזו תיבת פנדורה היא פותחת. פעם, בית הספר היה בשבילי מקום מפלט, המקום היחיד שידעתי שבו לא יפגעו בי, אבל באינדיאנה הוא הפך לתא העינויים שלי.

גברת די רצתה שאעזוב את הכיתה שלה למקום אחר, ואנשי המנהלה תמכו בה, אבל אמא שלי נלחמה בשבילי. המנהלת הסכימה להשאיר אותי בבית הספר אם אמא תשלח אותי לקלינאית תקשורת ותרשום אותי לטיפול קבוצתי אצל פסיכולוג מקומי שבית הספר המליץ עליו.

הקליניקה של הפסיכולוג היתה צמודה לבית חולים, וזה בדיוק המיקום המתאים לכל מי שרוצה לגרום לילד קטן לפקפק בעצמו. זה היה כמו סרט רע. הפסיכולוג סידר שבעה כיסאות בחצי עיגול סביבו, אבל כמה מהילדים לא הסכימו או לא יכלו לשבת בשקט. ילד אחד הסתובב עם קסדה ודפק שוב ושוב את הראש בקיר. ילד אחר קם בזמן שהפסיכולוג היה באמצע משפט, ניגש לפינה הרחוקה בחדר והשתין לתוך פח אשפה. הילד שישב לידי היה הילד הכי נורמלי בחדר, והוא נשלח לטיפול כי הוא הצית שרפה בבית שלו! אני זוכר את עצמי מסתכל על הפסיכולוג ביום הראשון ההוא וחושב לעצמי, אין שום סיכוי שאני שייך לכאן.

החוויה הזאת הגבירה בכמה דרגות את החרדה החברתית שלי. הגמגום יצא משליטה. התחלתי לסבול מנשירת שיער, וכתמים לבנים התפשטו על עורי הכהה. הרופא קבע שאני סובל מהפרעת קשב וריכוז ורשם לי ריטלין, אבל הבעיות שלי היו מורכבות הרבה יותר.

סבלתי מסטרס שנגרם מסביבה רעילה.

מחקרים מוכיחים שהתעללות פיזית ורגשית כמו זאת שהייתי נתון לה גורמת לשורה של תופעות לוואי אצל ילדים קטנים, בגלל המהירות הרבה שבה המוח גדל ומתפתח בשנות חיינו הראשונות. אם במהלך אותן שנים יש בסביבה אבא שהוא חתיכת בן זונה רשע ונחוש להרוס את כל בני הבית, הלחץ נמצא בשיא, וכשהשיא הזה מגיע לעתים קרובות, אפשר לצייר קו בין כל פסגה לפסגה. זה קו הבסיס החדש. הוא מכניס את הילד למצב תודעה קבוע של "הילחם או ברח". תגובת הילחם או ברח יכולה להיות כלי נהדר למי שנמצא בסכנה, כי היא נותנת לנו את הדלק להשיב מלחמה או להימלט מצרות. אבל זאת בהחלט לא דרך חיים מומלצת.

אני לא מסוג האנשים שמנסים להסביר כל דבר באופן מדעי, אבל עובדות הן עובדות. על פי מחקרים שקראתי, יש רופאי ילדים שמאמינים שסביבה רעילה גורמת לילדים נזק יותר מאשר פוליו או דלקת קרום המוח. אני יודע על בשרי שהיא גורמת ללקויות למידה ולחרדה חברתית, כי לדברי הרופאים, היא מגבילה את התפתחות השפה והזיכרון, ובגלל זה גם התלמידים המחוננים ביותר מתקשים להיזכר בדברים שכבר למדו. כשבוחנים את הסוגיה בטווח הארוך מתגלה שכשילדים גדלים כמו שאני גדלתי הם מתמודדים עם סכנה מוגברת לדיכאון קליני, בעיות לב, השמנת יתר וסרטן, שלא לדבר על עישון, אלכוהוליזם ושימוש בסמים. אצל אנשים שגדלו בבתים מתעללים, הסיכוי שהם ייעצרו בזמן שהם קטינים גדל בחמישים ושלושה אחוז. הסיכוי שהם יבצעו פשע אלים כאנשים בוגרים גדל בשלושים ושמונה אחוז. הייתי הדוגמה המופתית למונח הכללי שכולנו מכירים: "נוער בסיכון". אמא שלי לא אחראית לסכנה שאגדל להיות בריון. תבדקו את הנתונים ותבינו הכול: אם היה מישהו שהציב אותי במסלול של הרס, האיש הזה הוא טרוניס גוגינס.

לא נשארתי בטיפול הקבוצתי הרבה זמן וגם לא לקחתי ריטלין. אמא שלי באה לקחת אותי אחרי הפגישה הטיפולית השנייה, וכשנכנסנו למכונית ישבתי במושב הנוסע לידה ובהיתי כמו זומבי. "אמא, אני לא חוזר לשם," אמרתי. "הילדים האלה משוגעים." היא הסכימה.

אבל עדיין הייתי ילד פגוע נפשית, ואמנם יש דרכים מוכחות לעזור לילדים שגדלים בסביבה רעילה וללמד אותם, אבל אפשר בהחלט להניח שגברת די לא קיבלה את חוזרי המנכ"ל האלה. אני לא יכול להאשים אותה בבוּרות שלה. המחקרים בשנות השמונים לא היו ידועים כמו שהם ידועים היום. אני רק יודע שהאחות קתרין נאלצה להתעסק עם אותו ילד שרוט שגברת די התעסקה איתו, ובכל זאת היו לה ציפיות גבוהות ממנו והיא לא נתנה לתסכול לגבור עליה. היא פעלה באווירה של אוקיי, כל אחד לומד בדרך שמתאימה לו, ואנחנו נמצא את הדרך שבה אתה תוכל ללמוד. היא הסיקה שאני זקוק לחזרות. שאני צריך לפתור את אותם התרגילים שוב ושוב בדרך אחרת כדי ללמוד, והיא ידעה שזה מצריך זמן. גברת די חיפשה רק התקדמות. היא אמרה, תעמוד בקצב או שתעוף מכאן. בינתיים, הרגשתי שדוחקים אותי לפינה. ידעתי שאם לא אציג שיפור, אפילו קטן, ישלחו אותי בסופו של דבר לנצח לחור השחור שנקרא בית הספר המיוחד, ולכן מצאתי פתרון.

התחלתי להעתיק כמו משוגע.

היה לי קשה ללמוד, בייחוד עם המוח הדפוק שלי, אבל בהעתקות הייתי מעולה. העתקתי את שיעורי הבית של החברים שלי והצצתי בטפסים שלהם בזמן מבחנים. אפילו העתקתי את התשובות במבחנים ארציים שלא השפיעו על הציונים שלי. וזה עבד! הציונים המשופרים שלי הרגיעו את גברת די, ואמא שלי הפסיקה לקבל שיחות מבית הספר. חשבתי שפתרתי בעיה, אבל בעצם רק יצרתי בעיות חדשות, כי בחרתי במסלול שמצריך הכי מעט מאמץ. מנגנון ההתמודדות שלי אישר לי שאף פעם לא אוכל ללמוד את החומר ביושר ושאף פעם לא אדביק את הקצב, וזה רק דחף אותי עוד יותר לעבר חיים של כישלון.

מה שהציל אותי באותן שנים ראשונות בברזיל, אינדיאנה, היה שהייתי צעיר, ולכן עדיין לא הבנתי באילו דעות קדומות אני איתקל בקרוב בעיר הכפרית הזאת שהגעתי אליה. כל מי שהוא היחיד מסוגו בסביבה כלשהי עלול להידחק לשוליים ולספוג יחס של חשדנות וזלזול, בריונות והתעללות מצד אנשים בורים. ככה זה בחיים, בייחוד בימים ההם, וכשהמציאות הזאת התחילה להציק לי, נדמה שחיי כבר הפכו לעוגיית מזל שהפתק שבתוכה אומר, "לך תזדיין." בכל פעם שפתחתי אותה, קיבלתי את אותו המסר.

נולדת להיכשל!