מוארת

נראה שספר זה הגיע לידיכן, ועליכן לדעת שמה שנכתב כאן אינו פרי דמיוני אלא האמת, כפי שחוויתי אותה בחזיונותיי ובעת הכניסה לתת המודע הנשמתי שלי.

לדמויות המוצגות כאן יש חלק חשוב מאוד בסיפורי זה, כיוון שהן היו אלו שהזכירו לי, שגרמו לי לזעזוע, לנבירה אל תוך עמקי הנפש, תוך הבנה מהותית מהו מקומי בעולם ומהו תפקידי בחיים אלו.

החיזיון הראשון הביא אותי אל תוך חלל אשר לו קראנו בית. הייתה זו בקתת אבן שעמדה בסמוך לצלע הר מיוער. אליו הבאנו את עצמנו, את הילדים שאיתנו ואת החפצים הבודדים שהיו ברשותנו. ריפדנו את רצפת מעוננו בעלים וקש – אלה שגררנו מהשדות הסמוכים ומהיער שהחל ממש מעלינו – שכן מתחתינו, ובמרחק של לא יותר משלוש מאות צעדים, השתרע לו האוקיאנוס, כחול, עמוק, סוער ומתנפץ על בסיס ההר שבו בחרנו משכננו.

אותו חיזיון עימת אותי עם מותי.

בפתחו של אותו בוקר ישבתי ליד המדורה הקטנה, אשר שימשה אותנו לחימום, לבישול, כמו גם לתאורה. את הפתח היחיד סגרנו בדלת שהכנו מענפים ירוקי עלים, מסביב למדורה ישבו בסמוך לידי שני ילדים, אלה הם ילדי המשפחה החדשה, שאותה הקמנו אנו, ארבע נשים נרדפות.

את הניגון ששרתי להם, המפר את הדממה, למדתי ממרי דודתי. היה זה שיר געגועים לעולם יפה, שבו הנהרות זורמים, כחולים ושקטים, והדגים שמנים וזהובים, השמיים מוארים והילדים שמחים, שבעים ורוקדים על מדשאות ירוקות – מציאות שהייתה רחוקה מאיתנו מרחק חודשים רבים של בדידות.

הלחן הנוגה העלה בי דמעות וחנק את גרוני. המשכתי לשיר, כאילו בשירתי תלויה שלוות נפשם של הפעוטות שעימנו, ילדי חברותיי. את בתי היחידה איבדתי, וכל גופי כאב מגעגועים ואימה מהבאות. הרגשתי בחושי שקיצנו קרב, חששתי לגורל הילדים התמימים שאיתנו כשנילקח למשפט שבסופו לא היה לי ספק שיעלו אותנו על המוקד כמכשפות.

אנאבת' הסתובבה בחדר הגדול, לא רגועה, וממלמלת שהיא מרגישה שמגיעים עדינו, ושכולנו ניתפס. בידיה אחזה את ג'וזף, בנה של סיגורני, שבינתיים ישבה ליד העריסה הקטנה וניסתה להשקיט את בתה של איילין, שקדחה מחום מזה יומיים.

איילין הייתה שכובה על מצעה, מנסה להשקיט את הקולות, שבתוכה ומחוצה לה, מנענעת תוך כך את גופה הרזה, מנסה לברוח מהזיכרונות והכאב, ואני ישבתי לידה, מנסה להקל את סבלה.

סיגורני הרימה ראשה לפתע: "הם באים, הם בדרך! עוד יש לנו זמן! אנחנו יכולות לגרום להם ליפול, לאבד את שפיותם! בבקשה היו עימי."

"לא... לא עוד!" ביקשתי, "לא עוד..."

אולי, אולי אם הייתי מניחה לה להטיל את לחשיה, היינו כולנו ניצלים. אולם יותר מדי רדיפות סבלנו, ויותר מדי עינויי מצפון שלאחר מעשה פקדו אותנו.

האור סנוור בפתאומיות, נכנס, נדחף בכל כוחו, יחד עם הדלת שנחתה פנימה. התפרצות גברית אלימה, בכיים של ילדים, צרחות אימה של אימהות. האש שהביאו עימם כילתה תחילה את מצעי הקש, ומשם הדרך אל שולי השמלות והבגדים הייתה מהירה וקצרה. אחזתי את ג'וזף, שנפל מידיה של אנאבת', כשדחפו אותה בידי האחת. ביד האחרת ניסיתי לפלס דרכי בין הגברים, שנדפו ריח שיכר ועשן חריף. דחפתי אותם ונפלתי. שוב קמתי, כשג'וזף נהדף ממני ונחטף מידי על ידי אחד הבריונים. זה צחק אל מול פניי, ופיו מסריח מאדים וצחנה, "מכשפה! שתישרפי בגיהינום!"

דחפתי את עצמי החוצה, ספק גוררת ספק נגררת על ידי כוח עצום בלתי ידוע – החוצה, אל האור, אל האוויר הקר. ברגליי היחפות הפצועות וזבות הדם התחלתי לרוץ, יודעת את הדרך שאליה כיוונתי בחלומותיי מאז הגענו לשם.

רצה ואחריי היבבות, הצרחות והצעקות. רצתי ונפשי קוראת לי לבוא, להיות חופשייה. רצתי ורגליי נתפסו לרגע בשפת הצוק הסלעית. רואה את הגלים המתנפצים למטה, משוועת להתנפץ עימם, רק לא להישרף באש הלהבה, זו שאמורה הייתה להעלות את נשמתי אל השְׁאוֹל.

קפצתי,

ותחושת הקלות אחזה בי מייד.

ריחפתי,

אך היכן היא תחושת הניפוץ? היכן הכאב?

אני מעל הים, ושירת המלאכים סביבי. גופתי המתה נחתה, רכה,

אל תוך ים המלח הלבן, שאסף אותה אליו.