מובסת

פרולוג

פרנקו

״מוכן?״ מנולו שואל מהכניסה למשרד. בלית ברירה אני סוגר את המחשב ולוקח את הטלפון הנייד מהשולחן.

״לכבוד מה ארוחת הערב? הן שכחו שאנחנו באמצע מלחמה עם הניגרים?״ אני צועד לעברו ושנינו עוזבים את המשרד.

״אתם חוגגים תאריך מיוחד?״

״לא שידוע לי, אבל היינו צריכים לקנות מתנה ליתר ביטחון.״ אני מציץ בשעון, כמו תמיד אנחנו מאחרים. מגי לא הייתה צריכה לכפות עלינו את הארוחה הזאת, היא יודעת שהמצב רגיש ושאני לא יכול לעזוב את המפקדה בשעה שמונה בערב. ״אולי היא חוגגת משהו שקשור לעסק.״

״בלי מילאן? הן שותפות, לא?״

״מגי חוגגת הכול עם איסבלה.״ אנחנו יוצאים מהמעלית ופונים אל הרכב שלי. ״איפה האוטו שלך?״

״אצל צ׳ינו.״

״הוא היה כאן היום?״

״כן. עברנו על התרשימים של המחסנים החדשים,״ הוא מספר ומסתכל על הדרך. ״תדריך הבוקר היה קשה. אתה מתכוון להמשיך בתוכנית?״

״יש לנו את הסחורה, את ההזדמנות ואת האנשים המתאימים כדי להתרחב לערים נוספות, אז מה הבעיה? מה עוצר אותנו?״

״על מה חשבת?״

״בוסטון. הרוסים והאירים שלטו שם במשך הרבה זמן. עכשיו כשהם לא בעניינים, אנחנו יכולים להתרחב ולהשתלט עליה בלי בעיה.״

״מי ששולטים בבוסטון כרגע הם כנופיות מקומיות וחברינו הניגרים. יש שם כמה כנופיות חזקות במיוחד, אבל הן לא מהוות סיכון עבורנו, נוכל להוריד אותן בלי למצמץ. הבעיה היא הניגרים. הגיע הזמן לפרק אותם. הם גורמים לנו יותר מדי כאבי ראש בזמן האחרון.״

״אני בעד הרעיון.״

״יש עוד אפשרויות חוץ מבוסטון?״ הוא מסתקרן.

״מיאמי, פלורידה. השוק החזק ביותר נמצא שם, הבעיה היא שקיימת תחרות גדולה ברחובות.״

״צ׳ינו רוצה לכבוש את מיאמי, כל היום הוא מדבר על זה.״

הטלפון ברכב מצלצל ואני נאנח כאשר שמו של וילי, יד ימינו של אמאדו מורנו, מופיע על הצג.

״הילד שוב הסתבך בצרות?״ מנולו מקניט אותי. מאז אלברו עזב את ניו יורק אני משמש כשמרטף לבן שלו. אם היה מדובר בכל אחד אחר הייתי מוצא דרך להתנער מהאחריות, אבל לא כשזה נוגע לאמאדו. אומנם הוא בלתי נסבל ואנחנו לא חברים או משהו דומה, ובכל זאת, אני לא יכול להפנות לו את הגב.

״כן?״ אני עונה לשיחה בחוסר סבלנות. ״מה עכשיו?״

״הניגרים פרצו למועדון ואני תקוע פה עם המשטרה. הורידו לנו שני מאבטחים ושלוש נערות ליווי,״ הוא רותח מזעם. ״אמאדו עזב הכול ויצא לרדוף אחריהם.״

״מתוגבר או לבד?״

״יש איתו שלושה אנשים. אני יכול לשלוח לך קישור למערכת שהתקנתי בטלפון של אחד מהם, תוכל לעקוב אחריהם בזמן אמת.״

״שלח,״ אני פוקד ומנתק.

מנולו כבר מתעסק בטלפון שלי, מתקין את תוכנת המעקב במסך הרכב. הדפוק נסע לאחד האזורים המסריחים בברוקלין ובטח אין לו מושג בכלל לאן הוא נכנס. לפחות אני לא רחוק משם.

״הם תוקפים את שתי הנקודות הרגישות שלנו — שיקגו ואמאדו,״ אני מצית סיגריה. ״נצטרך למצוא דרך לפגוע בהם עד שלא יוכלו להרים את הראש.״

״ההזדמנות הנכונה עוד תגיע,״ מנולו עונה בביטחון. לפי תוכנת המעקב אמאדו ואנשיו עדיין בתנועה, נבלעים בתוך שכונת עוני. הילד שכח שהוא כבר לא במקסיקו ושאלו לא הרחובות המוכרים שבהם הוא גדל.

״הוא מצפה לגבור עליהם בעזרת שלושה אנשים?״ אני שואל את עצמי. הבחור הזה הוא מתאבד, אין דרך אחרת לתאר זאת. הטלפון הנייד מצלצל שוב, הפעם זו אריקה. רק הילדה הזאת הייתה חסרה לי עכשיו.

״מה קורה?״ אני עונה בתוקפנות ומסמן למנולו להיות בשקט, אחרת היא לא תניח לו.

״אני רוצה לחזור הביתה ולא מוצאת טיסה פנויה,״ העצבות בקולה מבעירה את גופי. בתקופה האחרונה אני שולח אליה את המטוס שלי כאילו היה הוּבּר.

״את מתכוונת לדפוק את סיום התואר בגלל גבר?״

״אתה מתכוון לעזור לי?״ היא מתפרצת. ״אתה יודע מה? עזוב, אסתדר לבד.״

״תנשמי עמוק ותנמיכי את הטונים, את לא מדברת עם החבר שלך,״ אני נוזף בה. ״תכיני את הדברים שלך, תכף אעדכן אותך בפרטי הטיסה.״ אני מנתק לפני שהיא עונה ומבקש מסירי להתקשר לג׳ולי המזכירה שלי, אחותו הצעירה של לוקה.

״מה קורה, פרנקו?״ היא עונה אחרי כמה צלצולים, מתנשפת. ״זה דחוף? אני באמצע אימון.״

״אני צריך שתשלחי מטוס לאריקה. דברי איתה וסכמו את הפרטים.״

״אין בעיה, תכף אתקשר אליה.״

״תודה.״ אני מנתק את השיחה ומסתכל על מנולו, הוא שקוע במחשבות וכפות ידיו מאוגרפות. היא מצליחה להטריף אפילו את היפיוף, זה שיא.

״אחותי הפסיקה להתקשר אליי והתחילה להתקשר אליך?״ הוא מצית סיגריה.

״מערכת היחסים הדפוקה הזאת לא תחזיק מעמד. היא תפקח את העיניים ותבין שהבחור הזה לא טוב בשבילה.״

״אמאדו עצר במגרש גרוטאות ישן,״ מנולו מצביע על מסך הרכב. ״אני מכיר את המקום. אל תיסע לפי המסלול, תגיע לאזור ואכוון אותך, אבל קודם נעצור אצל חבר.״

״יכול להיות שעד שנגיע אל אמאדו יהיה מאוחר מדי.״

״אל תדאג, נגיע בזמן.״

מנולו מכיר את כל שכונות העוני בעיר. באזורים האלו הוא מוצא משתפי פעולה שמוכנים לדבר, לאסוף מידע ולעשות כל דבר אחר תמורת פרוטות. אני עוצר את הרכב והוא יוצא ממנו. אחרי כמה רגעים מנולו חוזר עם תיק גדול וחושף שני כלי נשק גדולים.

״נצטרך אותם כדי לקצר את המסיבה.״

״אני אוהב את דרך המחשבה שלך,״ אני מחייך וממשיך בנסיעה לפי הוראותיו.

כעבור זמן קצר אני מחנה ליד גדר גבוהה ושנינו יוצאים מהרכב. אני מוציא קָטֶר מארגז הכלים שבתא המטען, חותך במהירות את הגדר, ולאחר מכן לוקח אחת מהפצצות הקטנות והמיוחדות שהתחלנו לייצר בשנה האחרונה. הפצצה לא גורמת לנזק גדול מדי, אבל מעוררת המון רעש ובלגן, והכי חשוב, אפשר לסחוב אותה בכיס. אנחנו נכנסים למגרש הגרוטאות ומתחילים לרוץ. אני עוקב אחרי אמאדו בעזרת הטלפון הנייד עד שהצעקות של הניגרים נשמעות קרוב מספיק.

״נתפצל, נפתיע אותם משני כיוונים,״ אני לוחש למנולו והוא מהנהן בהסכמה. ״תתקשר אליי,״ אני פוקד ותוחב אוזנייה לאוזן. אין לנו מכשירי קשר ונצטרך להסתפק באוזניות של הטלפון הנייד. אני מתרחק ממנו ורץ להסתתר מאחורי רכב מרוסק, קרוב יותר למקור הרעש. בהתקהלות לפניי אני מזהה את אמאדו עומד חסר פחד מול המזדיינים שמכוונים נשק אליו ואל האנשים שלו.

״לפחות חמישה־עשר בחורים, כולם חמושים,״ אני לוחש למנולו. ״אמאדו והאנשים שלו מכותרים והבן זונה לא מראה שום פחד.״

״אם נתקוף הם עלולים לירות באמאדו.״

״יש לי רעיון, תתקרב ותחפה עליו ברגע שיתחיל הבלגן.״

״איזה בלגן?״

אני רץ שפוף לעבר אופנוע העומד בחושך, לא רחוק מהם. הוא כנראה שייך לאחד הבחורים, אבל הם עסוקים מדי באיומים ולא שמים לב אליי. אני שולף מהכיס את הצעצוע החדש, מפעיל את הפצצה ומצמיד אותה למכל הדלק. אני מתרחק מעט, מתכופף ומגן על ראשי מהדף הפיצוץ. כולם מסתובבים מופתעים אל מוקד הרעש. מנולו מבין את המסר ומתחיל לירות, מחפה על אמאדו ואנשיו שמייד רצים להסתתר מאחורי רכבם. אני פותח בירי על הניגרים הרצים לכיוון האופנוע הבוער, אך הם מתעשתים מהר ומשיבים אש לעברי ולעבר מנולו. אמאדו ואנשיו מצטרפים לחגיגה ויורים לכל הכיוונים. עשן שחור וסמיך מתפשט סביב האופנוע הבוער ומקשה עליי לאתר את מנולו.

״מנולו, הכול בסדר?״ הצעקות והיריות סביבו נשמעות באוזנייה שלי ומתערבבות עם הרעש סביבי.

״כן, אני ליד אמאדו והבחורים.״

אני מתרחק מהאזור הבוער ונתקל באחד הניגרים. הוא משתעל בפראות ולא מבחין בי. אני מנצל את המצוקה שלו ושולף סכין מחגורת הנשק, מתקרב אליו ובתנועה מהירה משסף את גרונו. גופתו צונחת לקרקע ואני רץ אל אמאדו ומנולו, משתדל לא להיחשף.

״מה אתם עושים פה?״ אמאדו שואל.

״השאלה היא מה אתה עושה פה. מה חשבת לעצמך כשבאת לפה לבד? נדבר על זה בבוקר, בינתיים תעוף מפה כל עוד אפשר.״

״אני לא עף מפה בלי הכסף.״

״ואיפה בדיוק נמצא הכסף המזוין?״ אני מתפרץ. מנולו ממשיך לירות ומפיל עוד שניים.

״ברכב.״ הוא מצביע בנשק על אחד הרכבים העומדים בצד.

״אתה בטוח?״

״בוודאות, ראיתי את התיק. הם דחפו אותו לתא המטען.״

״אחפה עליך, קח את התיק ותעוף מפה.״ אני נושם עמוק ומסמן למנולו לחפות עליי בזמן שאני מחפה על האידיוט. אמאדו רץ אל הרכב ואני רץ לכיוון הנגדי, מושך את האש אליי ויורה לעברם ללא הפסקה.

״שלח את אחד האנשים של אמאדו להתניע את הרכב, שיברחו מפה,״ אני פוקד על מנולו באוזנייה ושומע אותו מעביר את המסר.

אמאדו רץ חזרה אל רכבו, התיק על כתפו. הוא קופץ פנימה והשניים האחרים מצטרפים אליו. אני מסמן למנולו לעצור את הירי ואנחנו ממתינים שהניגרים יפסיקו לירות. המקום חשוך והראות גרועה.

״המזדיינים ברחו?״ אחד הבחורים שואל בקול רם ומתרומם. אני מאתר אותו דרך העינית של הנשק, אך מחליט לא לירות כדי להסתיר את העובדה שאנחנו עדיין כאן.

״הם ישלמו על זה,״ אחד אחר עונה לו.

״מי בחיים?״ לא הרבה עונים, הרוב גונחים מכאב. ״אל תדאגו, המזדיינים ישלמו מחיר כבד.״

הם מתארגנים לתזוזה ואני מסמן למנולו שזה הזמן לרוץ לכיוון הגדר בלי למשוך תשומת לב.

״הם לא יוותרו וימשיכו לתקוף את אמאדו, גררנו אותו למלחמה,״ מנולו אומר כשמנוע הרכב שלי מתעורר.

״אגרום להם לחשוב פעמיים לפני שיתקפו אותו.״ דמי בוער בעורקיי. ״כולם יודעים שאסור להתעסק עם מורנו.״

״תוריד אותי בבית.״

״איסבלה בבית שלי, לא?״ כבר אחרי חצות. מגי תהרוג אותי.

״היא ניסתה להתקשר אליי כמה פעמים, היא בטח כבר בבית עם פרנקי.״

אני עוצר בכניסה לבניין המגורים של משפחתי. ״תאשים אותי באיחור.״

״לא חשבתי אחרת.״ הוא מחייך וטורק את הדלת. אני צוחק וממשיך בנסיעה הביתה. לאחר זמן קצר אני עוצר בכניסה, ומזהה את רכבה של איסבלה בחניה.

אני: אשתך עוד פה.

מנולו: שמתי לב. היא בטח ישנה כי היא לא עונה להודעות ולשיחות. אל תעיר אותה, אגיע בבוקר.

אני: תשמור על התינוקת שלי.

הוא שולח לי תמונה של שניהם יחד במיטה. אני מחייך ותוחב את הטלפון לכיס. אני נכנס הביתה דרך הדלת המובילה למטבח, על הדלפק מונחת צלחת מכוסה. כפות ידיי מטונפות ואני רוחץ אותן ביסודיות לפני שאני שולף מזלג מהמגירה, מתחיל לאכול ומברך את איסבלה. אין סיכוי שאשתי תרמה במשהו לארוחת הערב כי מלבד חטיפים היא לא יודעת ׳לבשל׳ כלום. אני עולה אל חדר השינה ולא מופתע למצוא את איסבלה ואת מגי ישנות יחד. זו הדרך שלהן להבהיר שהן כועסות. דלת חדר הרחצה נסגרת אחריי בשקט כשאני מסיר את חגורת הנשק ופושט את החולצה המסריחה. מגי מצטרפת אליי לבושה בתחתוני חוטיני לבנים ובגופייה אפורה המבליטה את הפטמות הסקסיות שלה.

״למה אתה מאובק ומסריח?״ היא מסרקת באצבעותיה את שערה המבולגן.

״למה את עומדת רחוק?״ אני נשען על השיש וסוקר את גופה באיטיות מלמעלה למטה.

״הברזתם מארוחת הערב,״ היא זועפת. ״זו ארוחת הערב היחידה שאסור היה לכם להבריז ממנה.״

״היית צריכה לשלוח מייל עדכון לכל ארגוני הפשע בניו יורק.״

״הניגרים תקפו אתכם?״

״בערך, אבל אספר לך אחר כך. מה העניין? למה ארוחת הערב הייתה חשובה כל כך?״

״כי אתה עומד להיות אבא, אידיוט,״ היא מסננת. ״והרסת את כל מה שתכננתי.״

״אבא?״ אני שואל בהלם ומתבונן בעיניה. ״את בהיריון?״

היא מהנהנת בהתרגשות. ״אני בהיריון.״

״בואי הנה.״

״אתה מלוכלך,״ היא מצביעה מלמעלה למטה.

״הזין שלי לא מלוכלך ומגיע לו פרס.״ אני לא ממתין ומושך אותה אליי, מצמיד אותה לחזי ומתבונן בעיניה היפות. ״את תהיי אימא.״

״אני אהיה אימא,״ היא עונה בחיוך מרוגש, עיניה מתמלאות בדמעות. אני מרסק את שפתיי על שפתיה ומרים אותה, כורך את רגליה סביב מותניי ומושיב אותה על השיש. אני אוחז בצידי פניה ומעמיק את הנשיקה, מתקשה להאמין שהיא בהיריון. במשך תקופה ארוכה מגי סירבה בכלל לשקול את האפשרות להביא ילדים לעולם, ולפני חודש בערך היא הפתיעה אותי ושאלה אם מתאים לי שהיא תפסיק להשתמש באמצעי מניעה. לרגע לא חשבתי או האמנתי שזה יקרה מהר כל כך.

״איך איסבלה הגיבה לחדשות?״ אני שואל ומעביר את לשוני על צווארה. איסבלה ומנולו מנסים כבר שנתיים או יותר להיכנס להיריון.

״הערב הזה היה אמור להיות מיוחד כי אנחנו לא היחידים שמצפים לילד.״

״איסבלה בהיריון? מנולו יודע?״

״אין לו מושג ותיזהר לספר לו או לרמוז שאתה יודע.״ היא מחייכת ואומרת במבט חולמני, ״נחווה יחד את הכול, זו תהיה תקופה בלתי נשכחת.״

״נחווה יחד את הכול, אבל אצטרך זמן לפתור את כל הבעיות של המאפיה.״

״לא דיברתי עלינו, דפוק, דיברתי עליי ועל איסבלה,״ היא מחייכת באושר ונושכת את שפתי התחתונה. ״התקופה הזאת תהיה בלתי נשכחת עבורנו, נגדל יחד את התינוקות שלנו.״