מוות קטן

"לא יכול להיות שגם כשאני מגיעה הביתה אני צריכה להמשיך לנהל את כל העולם ואשתו." תמר מניחה בחבטה את התיק שלה על הכיסא הקרוב. "השארתי רשימה מסודרת על השולחן שלי. תכין הכול לפי הסדר בבקשה. הכול חייב להיות מוכן למחר בבוקר." היא לוחצת על השתק ברמקול של הטלפון.

"איה'לה, איפה הבשר הטחון שביקשתי ממך להוציא לי מהמקפיא?" היא מביטה סביבה, וקולה מתרומם מעט.

היא חוזרת לטלפון שלה: "תעבוד לפי הסדר ועם מה שיש. השארתי הכול כדי שלא תצטרך אותי."

"שיט, שכחתי," איה צועקת מהחדר שלה. "אוף, אוף, אולי נשים במיקרו?"

"לא, אני לא אספיק. אני אחשוב על משהו זריז אחר." קולה חנוק כאילו כל זעם העולם נתקע בגרונה. שיניה חורקות בכעס. היא מנתקת את הטלפון, מכניסה אותו לכיס האחורי של מכנסיה, שואפת המון אוויר לתוך בטנה ונושפת אותו לאט החוצה. "היא לא אשמה," היא ממלמלת לעצמה, "היא לא אשמה. מותר לה לשכוח לפעמים. גם אני שכחתי להוציא אותו הבוקר לפני שיצאתי לעבודה." היא פותחת את דלת המקפיא ונתקלת בקציצות הקפואות, שהכינה לפני כשבוע, והנשימה שלה חוזרת לקצב הרגיל.

היא מוציאה ירקות מהמקרר, מניחה סיר על הגז ומתחילה לפזם שיר ולזוז איתו, הקול הפנימי הזה משקיט כל מתח שעוד נשאר לה בגוף.

"אימא, אני ממש מצטערת. אני יודעת שאין לך זמן ושאת רוצה להגיע וישר לבשל, בעיקר בגלל שביקשתי משהו מיוחד לערב." איה מחבקת את תמר מאחור ומניחה ראש על גבה.

"זה בסדר, ילדה שלי. מזל שאני תמיד מכינה אקסטרות שיהיו לי למקרים כאלה." היא מסובבת את ראשה ונושקת ללחייה של איה.

"איזה ריח טוב." גיא נכנס ומחבק את שתיהן יחד.

"לא שמעתי אותך מגיע." תמר מנסה לקרב את שפתיה לשפתיים שלו, שמנשקות את ראשה.

"כשאת מבשלת את לא שומעת כלום, את בעולם אחר, אחד המקומות היחידים שאני רואה אותך בהם רגועה לגמרי." היא מחייכת ומכניסה את הקציצות אחת־אחת לרוטב המבעבע שבסיר.

"אפרופו רגועה," היא מרימה את כוס היין שמזגה לעצמה מיד כשנכנסה הביתה כדי להירגע משיחת הטלפון מהעבודה, "רוצה גם? הבקבוק פתוח על השולחן." היא לוקחת לגימה מהיין. "הצלחתי לסדר את העניין ההוא בבנק, אמרתי להם בדיוק מה אנחנו רוצים וזהו."

"מצוינת." גיא מוזג לעצמו יין. "לחייך, יא תמנון שלי. תראי איך את מצליחה לנהל ולסדר הכול." הוא לוגם לפיו מעט מהיין ומניף את הכוס כלפיה. "אני גאה בך."