מוות רחום

1

מרסי קילפּטריק תהתה לעצמה את מי עיצבנה במשרד האף־בי־איי בפורטלנד.

היא יצאה ממכוניתה וחלפה על פני שני רכבי־שטח של השריף של מחוז דֶשוּטֶס כדי לבחון את השטח סביב הבית הבודד בצד המזרחי המיוער שלמרגלות רכס קסקֵייד. טיפות גשם כבדות ניתכו על הברדס שלה, והבל נשימתה ריחף באוויר. היא תחבה את קצות תלתליה השחורים והארוכים לתוך מעילה, ואז הבחינה בכמות הפסולת העומדת בחצר הבית. מה שכל אדם אחר היה טועה לראות בו גדר חיה שצמחה פרא וערימות זבל אקראיות, היא זיהתה בו במקום כמערכת ניתוב שתוכננה בקפידה.

"איזה בלגן," אמר הסוכן המיוחד אדי פיטרסון, שהוצב לעבוד איתה באורח זמני. "עושה רושם שגר פה איזה אגרן כפייתי."

"זה לא סתם בלגן." היא החוותה בידה אל הגדר החיה הקוצנית ואל הר גרוטאות מתכת. "באיזה כיוון הדברים האלה מובילים אותך ללכת?"

"לא בכיוון הזה," השיב אדי.

"בדיוק. בעל הבית סידר כך את ערימת הזבל שלו כדי להוביל את המבקרים לאזור הפתוח ההוא מול הבית, כדי שלא ישוטטו לו פה לצדי הבית ומאחוריו. עכשיו תסתכל למעלה." היא הצביעה על חלון חסום בקרשים בקומה השנייה, שבמרכזו פתח צר. "כל הג'אנק שלו ממקם את הזרים בדיוק כדי שיוכל לראות אותם." אדי הינהן, הבעה מופתעת הבזיקה בפניו.

לא היה פשוט למצוא את ביתו של נֶד פָאהי. דרכי העפר והחצץ לא היו מסומנות, והיה עליהם לעקוב אחר הוראות הגעה מדויקות, שמסר להם השריף המחוזי, על מנת למצוא את הבית הצפוּן במעמקי היער. מרסי שמה לב לגג המתכת החסין לאש ולשקי החול שנערמו בגובה שני מטרים בחזית הבית. הבקתה המהוהה עמדה הרחק משכנים כלשהם, אך סמוך למעיין טבעי.

מרסי נתנה את אישורה.

"מה הקטע עם שקי החול?" רטן אדי. "אנחנו נמצאים בקו גובה של יותר מקילומטר."

"בלגן. בלגן חוסם קליעים ומאט את החבר'ה הרעים. ושקי חול עולים גרושים."

"אז הוא היה מטורלל."

"הוא היה מוכן."

היא הריחה בחצר ריח קלוש של ריקבון, ושעה שעלתה במדרגות המרפסת המובילות אל הבית, הוא היכה בפניה במלוא עוצמתו. הוא מת כבר כמה ימים. שוטר מתחנת מחוז דשוטס הביט בה ובאדי בפנים חתומות והגיש להם יומן אירועים משטרתי לחתימה. מרסי בחנה את טבעת הנישואים הפשוטה שלו. אשתו לא תהיה מרוצה כשהוא יחזור הביתה בבגדים מסריחים מצחנת גופה.

אדי, שעמד סמוך אליה, התנשם בכבדות דרך הפה. "אל תקיא," פקדה בקול חרישי בעודה עוטפת את מגפי הגומי שלה בכיסויי בד.

הוא הניד בראשו, אך הבעת פניו היתה ספקנית. היא חיבבה את אדי — סוכן חד שניחן בגישה חיובית; אבל בהיותו בחור עירוני צעיר, הוא התבלט פה, באזורי הכפר המבודדים, עם התספורת ההיפסטרית שלו ועם המשקפיים החנוניים. אחרי המפגש עם הבוץ בחצר של נד פאהי נעלי העור היקרות שלו בעלות הסוליות הכבדות כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

אם כי הן נראו טוב.

ליתר דיוק, פעם הן נראו טוב.

בכניסה לבית היא עצרה לבחון את הדלת. דלת פלדה בעלת ארבעה צירים ושלושה בריחים; בריח רגיל ושני בריחים נוספים בתחתית הדלת ובחלקה העליון.

פאהי בנה לעצמו מקלט מעולה. הוא עשה הכול נכון, אלא שמישהו הצליח לפרוץ את המחסומים שלו.

וזה לא אמור היה לקרות.

מרסי שמעה קולות מהקומה השנייה והתקדמה לקראתם. שני טכנאי זירת פשע כיוונו אותה ואת אדי במסדרון, שהוביל אל חדר שינה בירכתי הבית. זמזום הולך וגובר הפך את בטנה; צליל ששמעה עליו, אך מעולם לא חוותה ממקור ראשון. אדי סינן קללה חרישית כשפנו אל חדר השינה של פאהי, וחוקרת מקרי המוות נשאה אליהם את עיניה מהגופה הנפוחה השרועה על המיטה.

מרסי צדקה בנוגע למקור הזמזום. בחדר שרר רחש צורמני של זבובים, שהסתערו על הנקבים בגופה. היא נמנעה מלהביט בבטן הנפוחה שמתחה את כפתורי החולצה. הפָּנים היו המחזה הכי גרוע. אי־אפשר היה לזהות אותם מאחורי עננת הזבובים השחורה.

חוקרת מקרי המוות הינהנה אל הסוכנים, ומרסי הציגה את עצמה ואת אדי. החוקרת לא נראתה מבוגרת ממנה בהרבה והיתה קטנטנה ודקיקה, מה שגרם למרסי להרגיש גבוהה באופן חריג.

ד"ר נטשה לוקהארט הציגה את עצמה, הסירה את הכפפות שלה והניחה אותן על הגופה. "אני מבינה שהוא היה מוכר לאף־בי־איי," אמרה והרימה גבה. "הוא מופיע ברשימת האסורים ביציאה מהארץ," אמרה מרסי. היתה זאת אחת מכמה רשימות שבהן השתמש האף־בי־איי למעקב אחר חשודים בפעילות טרור, ונד פאהי הצטרף לרשימה לפני כמה שנים. לגופה המוטלת על המיטה היתה היסטוריה של עימותים עם הממשלה הפדרלית. מתנגדי־חוק ופעילי מיליציות ימניות היו הטיפוסים המועדפים עליו. מהדוחות שקראה בנסיעה הארוכה מפורטלנד עלה, שפאהי היה חזק במילים, אך פחות במעשים. הוא נעצר כמה פעמים על גרימת נזק שולי לרכוש פדרלי, אבל תמיד התגלה מישהו אחר כמנהיג הכנופיה. נדמה שכתבי האישום נגד פאהי החליקו ממנו כמו מטפלון.

"ובכן, מישהו החליט שהוא כבר לא צריך את אדון פאהי בסביבה," אמרה ד"ר לוקהארט. "נראה כי ישן ממש עמוק, אם לא שמע את הרוצח שלנו פולש לביתו ומצמיד נשק למצח שלו."

"למצח שלו?" שאלה מרסי.

"כן. למרות כל הזבובים אפשר לראות את הסימן שהותיר אבק השריפה בעור סביב חור הכניסה. חור אחד יפה בצד אחד וחור נוסף בצד השני. אם הקליע פילח אותו נקי כל כך, זה היה בעוצמה אדירה." דוקטור לוקהארט חייכה אל אדי, שהתנודד קלות על עומדו לצד מרסי. "אם תחבוט בהם ביד, הזבובים יסתלקו מיד. לרגע או שניים."

"קליבר?" שאל אדי בקול חנוק.

ד"ר לוקהארט משכה בכתפיה. "גדול. לא סתם איזה עשרים־ושתיים מסכן. אני בטוחה שתמצא את הקליע נעוץ במשהו תחתיו."

מרסי פסעה לפנים והשתופפה סמוך למיטה. היא האירה בפנס מתחתיה כדי לבדוק אם הקליע ננעץ ברצפה, אבל החלל שם היה דחוס במְכלי אחסון מפלסטיק. כמובן, אלא מה?

היא סקרה את החדר והבחינה בארגזים כבדים, שניצבו בערימה מסודרת בכל אחת מפינות החדר. היה ברור לה בדיוק כיצד ייראו הארונות — ארונות אחסון מרצפה עד תקרה, מתויגים ומאורגנים בקפידה. פאהי חי לבדו, אבל מרסי ידעה שהם יגלו מספיק ציוד לקיום משפחה קטנה לעשור הבא.

פאהי לא היה סתם אגרן כפייתי; הוא היה מהנערכים ליום הדין. כל חייו נסבו על כך, הכנה לקעמ"ל —

קץ העולם המוכר לנו.

והוא היה הנערך1 השלישי במחוז דשוטס שנרצח בביתו במהלך שלושת השבועות האחרונים.

"את טיפלת בשני מקרי המוות הראשונים, ד"ר לוקהארט?" שאלה.

"תקראי לי נטשה," ענתה הרופאה. "את מתכוונת לרצח השניים האחרים שהתכוננו לסוף העולם? טיפלתי במקרה הראשון, ועמית שלי טיפל בשני. אני יכולה לומר לך שהמוות הראשון לא היה נקי ומסודר כמו זה פה. הוא נלחם על החיים שלו. אתם חושבים שיש קשר ביניהם?"

מרסי הבזיקה לעברה חיוך עלום. "זה מה שאנחנו מנסים לברר."

"ד"ר לוקהארט בהחלט צודקת לגבי מקרה המוות הראשון," נשמע קול חדש בחדר.

מרסי ואדי הסתובבו אל גבר גבוה וגרמי עם כוכב שריף, שבחן את שניהם במבט נוקב והפך למבולבל למראה המסגרת העבה של משקפיו השחורים של אדי. אין ספק שתושבי מחוז דשוטס לא נתקלו יותר מדיי בחזרה לאופנה של שנות החמישים העליזות. מרסי הציגה בפני הגבר את כל הנוכחים. שריף ווֹרד רוֹדֶס נראה בשנות השישים לחייו. עשורים של חשיפה לשמש יצרו בפניו קמטים עמוקים ועור מחוספס, אולם עיניו היו צלולות ופיקחיות וחקרניות.

"החדר הזה נראה כמו מסיבת תה לעומת זירת הרצח של בּיגס. יותר מעשרה קליעים חוררו את הקירות שם, וביגס הזקן נאבק ברוצח בסכין."

מרסי ידעה כי ג'פרסון ביגס היה בן שישים וחמש; והיא תהתה איך הרוויח את הכינוי הזקן מהשריף הזה, שהיה פחות או יותר בגילו.

זה, כנראה, מעיד על גישת התסתלק־מהחצר־שלי של ביגס יותר מאשר על גילו.

"אבל באף אחד מהבתים — כולל הבית הזה — לא נראו שום סימנים לפריצה אלימה, נכון?" שאל אדי בנימוס.

שריף רודס הינהן. "נכון." הוא הזעיף פנים אל אדי. "מישהו כבר אמר לך שאתה דומה לג'יימס דין? עם משקפיים?"

"אומרים לי את זה הרבה."

מרסי נשכה את שפתה. אדי טען שההשוואה הזאת תמיד מפתיעה אותו, אם כי ברור שמצאה חן בעיניו. "אבל אם לא בוצעה פה פריצה אלימה, ונד פאהי ישן," היא אמרה, "זה אומר שמישהו ידע איך להיכנס לתוך הבית, או שישן פה אדם נוסף."

"הוא בפיג'מה," הסכימה ד"ר לוקהארט. "מועד הפטירה עדיין לא ידוע לי. תהליך הריקבון נמצא בשלבים מתקדמים מאוד. אחרי בדיקות המעבדה יהיו לי פרטים נוספים."

"סרקנו את הבית," אמר שריף רודס. "אין שום עדות לכך שמישהו ישן פה, ואין שום ראיה לפריצה אלימה. יש חדר שינה נוסף, אבל עושה רושם שלא ישנו בו כבר עשורים. על הספה למטה אין כריות או שמיכות, שיעידו על נוכחות מישהו נוסף." הוא השתתק, ואחר כך הוסיף, "כשהגענו הנה דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה."

"אני מבינה שנד פאהי היה מהטיפוסים המקפידים לנעול דלתות?" שאלה מרסי בחצי הלצה. הסיור הקצר שלה ברחבי הבית העיד על אדם שהתייחס בכובד ראש תהומי לאבטחת הבית. "מי דיווח על מותו?"

"טובי קוקס. מדי פעם הוא היה עוזר לנד בכל מיני דברים. הבוקר הוא היה אמור להעביר איתו עצים או משהו. הוא אמר שהדלת היתה פתוחה, וברגע שהבין במה מדובר, מיהר להזעיק אותנו. לפני כמה שעות שלחתי אותו הביתה. הוא לא בסדר בראש, והסיפור הזה טילטל אותו עוד יותר."

"אתה מכיר את רוב התושבים המקומיים?" שאלה מרסי.

השריף משך בכתפיו. "כן, את רובם. אי־אפשר להכיר את כולם. אני מכיר את מי שאני מכיר," הוא אמר בפשטות. "הבית הזה רחוק מכל אזור עירוני, אז כל פעם שנד נתקל בבעיה, הוא היה מתקשר אלינו למחוז."

"בעיה? עם מי היו לו בעיות?" שאלה מרסי. היא היתה מודעת לפוליטיקה ולהתנהגות החברתית בעיירות קטנות ובקהילות כפריות. את שמונה־עשרה שנות חייה הראשונות היא העבירה בעיירה כזאת. התושבים שם נטו להפוך את ענייני האחרים לעניינים האישיים שלהם. עכשיו היא גרה בבניין דירות עירוני גדול, שם הכירה את השמות של שניים משכניה בלבד. השמות הפרטיים שלהם.

וכך העדיפה.

"מתישהו מישהו פרץ למבני החוץ של נד. הוא גנב את הטרקטורון שלו וקצת דלק. נד ממש התרתח. לא הצלחנו למצוא את הטרקטורון. לפעמים הוא התקשר להתלונן על אנשים שמסתובבים בשטח שלו או צדים שם. יש לו פה ארבעים דונם לפחות, והגבולות לא מסומנים ברור כל כך. נד תלה כמה שלטים שאמרו הכניסה אסורה, אבל אי־אפשר לכסות בהם את כל השטח שלו. הוא היה יורה ברובה שלו כדי להבריח אנשים. אחרי כמה פעמים כאלה ביקשנו ממנו להתקשר קודם כול אלינו. פעם הוא הפחיד ממש משפחה של מטיילים."

"הוא לא החזיק כלבים?"

"הצעתי לו. הוא אמר שהם אוכלים יותר מדי."

מרסי הינהנה. פחות פיות להאכיל.

"הכנסה?" היא שאלה.

"ביטוח לאומי." שריף רודס עיקם את שפתיו.

מרסי הבינה. טיפוסים, שיצאו נגד הממשלה, הקימו לעיתים קרובות מהומות בנוגע לתשלום מיסים או לרכישת רישיונות, אבל שמישהו רק יעז לגעת בכספי הביטוח הלאומי שלהם.

"גנבו משהו מפה?" שאל אדי. "יש בכלל מישהו שיכול לדעת מה חסר?"

"עד כמה שידוע לי, טובי קוקס הוא האדם היחיד שכף רגלו דרכה בבית הזה בעשר השנים האחרונות. אנחנו יכולים לשאול אותו, אבל אני מזהיר אתכם שהוא לא העיפרון הכי חד בקלמר." רודס כיחכח בגרונו, והבעה נבוכה אפפה את פניו. "אני לא יכול להתייחס לזה ברצינות, אבל טובי היה מבוהל נורא וחזר ואמר שאיש מערות רצח את נד."

"מה?" שאל אדי. "איש מערות? כלומר אדם פרהיסטורי?"

מרסי נעצה מבט בשריף. בקהילות רבות הסתובבו שמועות ואגדות, אבל על זה לא שמעה מעולם.

"לא, מהשיחה שלי עם טובי הבנתי שמדובר יותר בשוכן הרים. אבל כמו שאמרתי, הוא נורא מבולבל. הבחור לא לגמרי איתנו. אני לא יכול לייחס לזה שום חשיבות."

"הוא ראה את איש המערות?" שאלה מרסי.

"לא. הבנתי שנד סיפר לו איזה סיפור כדי להפחיד אותו. נראה שזה עבד."

"או־קיי."

"אבל יש לנו איזה מידע מעניין," אמר השריף. "מישהו פרץ אל יחידת אחסון שבחוץ. בואו אחריי."

מרסי נשמה עמוקות אוויר צח. היא עקבה אחר השריף במורד מדרגות המרפסת. הוא הוביל אותם לאורך נתיב הגרוטאות וכחמישה־עשר מטרים בדרך העפר, ואז סטה לעבר שביל. היא הבחינה בקורת רוח כי כפות רגליה נותרו יבשות במגפי הגשם שלה. היא הזהירה את אדי שיתלבש היטב, אבל הוא התעלם מדבריה. זה לא סתם גשם שיורד על מדרכות הבטון בפורטלנד; זאת סופת גשם של רכס הקסקייד. בוץ, פלגים זורמים ועוד בוץ. היא הסבה את מבטה לאחור וראתה את אדי מנגב את מצחו. הוא חייך במרירות ונעץ מבט בנעליו מכוסות הבוץ.

אהה.

הם התכופפו וחלפו מתחת לסרט משטרה צהוב, שכיתר צריף קטן. "טכנאי זירת הפשע כבר סקרו את השטח," אמר שריף רודס. "אבל שימו לב היכן אתם דורכים."

מרסי בחנה את הערבוביה של טביעות מגפיים מזגזגים, ולא מצאה משטח פנוי לדרוך בו. השריף פשוט התקדם ללא גינונים מיותרים, אז היא נהגה כמוהו. הצריף היה בגודל ארבעה על שישה מטרים, מוסתר בשיחי רודודנדרון שהתנשאו לגובה. מבחוץ נדמה כי משב רוח עז עשוי למוטט את המבנה הקטן, אך מבפנים הבחינה מרסי כי הקירות בוצרו היטב, וכי שקי חול מפוזרים לאורך רצפת העפר.

"השרשרת שעל הדלת נחתכה. ליתר דיוק, כל שלוש השרשראות שעל הדלת נחתכו," תיקן השריף את עצמו. הוא החווה לעבר חלל גדול באדמה סמוך לקיר האחורי של הצריף. דלתו של מקפיא נושן נפתחה מעלה מתוך החלל.

גופות?

מרסי הציצה לתוך המקפיא הקבור. רֵיק. היא ריחרחה את האוויר וקלטה ניחוח מנתה של חומר סיכה לכלי נשק, שידעה כי הוא אהוב במיוחד על כמה חובבי רובים, וריח קלוש של אבק שריפה. נד החזיק מתחת לאדמה ארסנל שלם.

"כלי נשק," היא הצהירה בקור רוח. פאהי החזיק בבעלותו שלושה רובים רשומים על שמו. הוא לא היה מתאמץ עד כדי כך בשביל להסתיר שלושה רובים בלבד. בתוך המקפיא הגדול הזה הוא יכול היה בקלות לאחסן עשרות מהם. מרסי תהתה איך הוא פיקח על רמת הלחות שם בשבילם. בכל הנוגע לאחסון יעיל שלהם, זה לגמרי לא היה פתרון אידיאלי.

"היה שם בפנים איזה מכשיר אדים קטן אלחוטי," הצהיר רודס, כאילו קרא את מחשבותיה. "אבל מישהו היה צריך לדעת איפה לחפור כדי למצוא את המקפיא." הוא החווה בידו לעבר ערימות העפר הטריות. "אני תוהה עד כמה המקפיא הוסתר באמת. זה לא מקום שהייתי מגיע אליו לחפש כלי נשק."

"מישהו יודע כמה כלי נשק הוא החזיק?" שאלה מרסי.

השריף משך בכתפיו והתבונן לתוך המקפיא. "הרבה, אני משער."

"אמרת שהיו על הדלת שלושה מנעולי שרשרת?" שאל אדי. "בעיניי זה כמו לצעוק 'יש לי פה משהו יקר'." הוא הצביע על מוט פלדה דק, ששכב על רצפת העפר. "אילו הייתי שובר שלושה מנעולים ושרשראות ומגלה שהצריף ריק, הייתי מתחיל להטיח את זה באדמה עד שהייתי פוגע במשהו."

ואכן, ברצפת הצריף היו פזורות שקערוריות קטנות.

"הוא מאלה שמתכוננים ליום הדין," הצהירה מרסי. "הגיוני להניח שיחזיק איפשהו מאגר נשק."

"הם לא היו צריכים לרצוח אותו במיטה כדי לגנוב את הרובים שלו," ציין רודס.

"הם?" שאלה מרסי, ואוזניה הזדקרו.

השריף הרים את ידיו בהתגוננות. "אין שום הוכחה לזה. אני בסך הכול מתבסס על היקף העבודה, שאני רואה פה, ועל טביעות הרגל שנמצאו מול הצריף הזה. הטכנאים עורכים השוואה בין המגפיים של פאהי למגפיים של טובי קוקס כדי לבדוק אלו טביעות לא שלהם. הם יודיעו לנו כמה אנשים היו פה."

"אי־אפשר לפסול את קוקס," ציין אדי.

שריף רודס הינהן, אך מרסי קלטה את החרטה בעיניו. היא חשדה שהוא מחבב את טובי קוקס הזה, שהוא 'לא בסדר בראש'.

בינה לבין עצמה מרסי הציבה את טובי קוקס בראש רשימת הנחקרים שלה.

1 נערך — נערך ליום הדין. אנשים המאמינים כי עליהם להתכונן לאסון טבע או לאסון אנושי ולהערך לכך.